תמיד אהבתי לכתוב. מאז ומעולם הכתיבה הייתה המקום אליו הייתי פונה כשקשה לי,
לשם הייתי בורחת כשהמציאות לא הייתה בדיוק כפי שרציתי, שם הייתי כותבת אותה בדיוק בדיוק כפי שחלמתי, שם היו נכתבות המילים שלא יכולתי לבטא בקול.
מעולם לא זלזלתי בכוח שלה עליי ועל אנשים אחרים, והשנה גם נוכחתי לדעת עד כמה היא מפלט גדול עוד יותר עבור אנשים מסוימים שלא מרגישים בנוח בחברה.
את הנושא עליו אני עומדת לדבר כבר סיקרו אלפי פעמים. מה עוד לא נאמר על העולם הטכנולוגי החדש בו אנחנו חיים? שהדור שלנו מתחבא מאחורי מסך, שאנחנו גיבורי מקלדת, שגברים שכחו איך לגשת לבחורות בחיים האמיתיים, ששכחנו איך לתקשר ולנהל שיחה כמו שצריך.
כן, הרבה נאמר על הנושא, וגם אני אהיה אנטי – רשת היום, רק מנקודה קצת שונה.
עד שהמסך יפריד בינינו
9Rooms
במרוץ החיים שלי שכולל לימודים – עבודה – כתיבה – שבת – בקושי יש לי זמן להיפגש עם חברי ילדות, שלא לדבר על אנשים חדשים שרק הכרתי. האלה, מתחברים אליי ישירות לפייסבוק ובמולטי–טאסקינג הראויה לציון שלי אני מנהלת איתם שיחות ברומו של עולם במקביל לאלף דברים שאני עושה באותו הרגע.
כמו כל שאר בני דורי גם אני שקעתי בנוחות המופלאה הזאת – מאחורי מסך אני לא מפחדת להגיד שום דבר, השנינות מתפרצת ממני בלי סוף, אני תמיד אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון, קל לי לשתף דברים שכנראה לא הייתי מספרת אילו הפגישה הייתה מתרחשת פנים מול פנים.
בשיחות המסך גם חוסר הטאקט המדהים שלי נעלם. כמה משמח זה לא לשאת בעול המילים שנאמרו בלי מחשבה! המוזרות שיש לי בפגישה הראשונה עם אנשים חדשים מיטשטשת ואני תמיד יוצרת רושם ראשוני, שניוני ושלישוני מעולה.
הבעיה בעולם ה-כביכול מושלם הזה, היא שהוא מזויף. לחלוטין. אנחנו משתפים, מתקרבים, למדים על בני שיחנו המון, ובו בזמן אנחנו לא למדים כלום.
אין שום קירבה אמיתית בשיחות מסך במרחק של עשרות קילומטרים: אנחנו לא רואים הבעות פנים, לא שומעים את הטון המדויק בו המילים היפות כל כך נאמרות. שיחות בהן כל מילה היא מתוכננת ונטולת ספונטאניות.
בפגישות פרונטאליות גם השיתוף הוא אמיתי – בקול, במבט, בהבעות, בשפת הגוף. אין לאן לברוח.
מישהו פעם אמר שאני טוטאלית בכל דבר – במה שאני אוהבת ובמה שאני שונאת, אין באמצע.
9Rooms
גם בחברות אצלי זה ככה – יותר טוב כלום מכמעט. בשבילי, כל מערכות היחסים הוירטואליות האלה הן לנצח ישארו כמעט. אני מתגעגעת להיכרות הטרייה, המלווה בהתרגשות ובפחדים, בשתיקות המביכות לעיתים, בחוסר הטאקט, שעם כל החסרונות הוא גם חלק מהקסם האישי שלי: הכנות שלי, מה שמייחד אותי לטובה או לרעה.
אני אוהבת את כל הנטל שבא עם החברות של ה"כאן ועכשיו"– החפירות, החוויות, להיות שם בשביל האחר גם כשאין לך כוח, לשתף ולהסתכן בכך שיראו אותך פגיע, להיות שם כשטוב וכשרע וכשלא מתאים.
אני מתגעגעת לחברות הטהורה ממקלדות, ממגננות. עם כל הנוחות המרפדת שבמסך, הוא לעולם לא יוכל להחליף את הצורך הבסיסי שלי בלהפגין אהבה ולהראות חיבה מעבר לסמיילי.
עם כל הכוח שיש לכתיבה, לפעמים היא פשוט לא מספיקה.
אז מהיום מהפכה!
אני מפסיקה עם מערכות היחסים המזויפות. שיחות חשובות יאמרו בפנים, האנשים שירצו להמשיך להיות בחיים שלי ולשחק בהם תפקיד יאלצו להרים טלפון ולהיפגש (ואולי גם להגיד לי על הדרך שהם אוהבים אותי), אני לא אספר יותר את הדברים הכי משמעותיים בחיים שלי בהיחבא, דרך המקלדת. אני אגיד אותם בקול, בחשיפה מלאה.
//אסתר אילייב