שתים בצהרים והשמש מעלי קופחת, גורמת לי להשיל את כל השכבות שיש מעלי. אני מתפשט, עירום מהחומות שחוסמות אותי והקול שנשמע באוזני הוא מין מנגינת כישוף כזו שמונעת ממני להסתתר וחושפת צד פגיע, חלש, ואמיתי.
יש רגעים שאני לא יודע איך להתמודד עם דברים, אחד מהרגעים האלו הוא היכולת להתפשר על דברים שלא מסתדרים, ולנסות למנוע להתעסק בהם מבלי להרגיש בחסרונם. מורכב? ככה זה נשמע, וגם ככה זה פשוט. דוגמה קלאסית, שעון הדוד שלי מקולקל כבר חודש. ברוב הזמן שאני צריך מים חמים, אין לי, ובמידה והם סוף סוף חמים, אני נהפך לכוויה מהלכת. המצב בו אני חוזר הביתה מהעבודה בשתים בלילה וכל מה שאני חולם עליו זה ריח השמפו החדש שקניתי, התחלף לו במציאות של שלושים וחמש דקות שלמות של המתנה בהן אני יושב במקלחת, רועד מקור בחלוק הרחצה, בוהה וממתין על מנת שהגוף שלי יזכה לטמפרטורת המים הראויה לו. עם הזמן למדתי לנהל את הזמן שלי על פי דוד המקלחת, וכיום פשוט התרגלתי לחיות מבלי הטיימר. נכון, זה גורם לי לעשות כמה עיקופים בדרך, אבל זה כבר לא משנה כשהתוצאה היא אותה התוצאה.
עם כל האבסורדיות שבדבר, ניתן למנוע את הסיטואציה הנ"ל בשיטה המאוד פשוטה: מתקשרים לבעל דירה, אומרים לו "אדוני, שעון הדוד התקלקל, אנא ממך תתקן אותו בבקשה" אבל כמה שזה פשוט לי לכתוב את זה ככה זה קשה לי לומר את זה. הסיבות הן נורא ברורות ולפעמים גם לגיטימיות. בסך הכל לא בא לי שבעל הדירה יכנס לדירה השקטה והפרטית שלי, לשמוע את ההערות שלו על המנורה שהחלפתי או על תקינות המזגן, ובכללי, לא בא לי לשמוע ממנו. רק להמשיך בשגרת החיים שלי כאילו הכל כרגיל באופן שכל כך מתאים לי, עסקים כרגיל.
הדוד הוא רק דוגמה שולית לדברים שאני בוחר להתעלם מהם כחלק מן השגרה. מנגנוני ההגנה מתכנסים במלוא הכוח ליצור אוטופיה בה אני מתגבר על אותם המכשולים בדרך, כאשר היעד הסופי הינו שגרת חיים יציבה. להימנע מעימותים מיותרים, להימנע מלהסתבך, להתלכלך, להתעצבן ולפעמים אפילו להילחם.
הבעיה המאוד פשוטה במשוואה, היא שבשביל יציבות צריך לעבוד, ולפעמים מאוד קשה. יציבות צריך להרוויח ביושר, ואין מנוחה. בין אם זה בשמירת קשר עם אנשים, שמירה על תפוקה אישית בעבודה ועל עמידה ביעדים שהצבתי לעצמי. גם הגרף הכי סטטי מורכב מעליות וירידות קטנות ומזעריות, מה שמראה שגם במתמטיקה, סטטיות – היא רק למראית עין.
את היציבות שלי איבדתי אי שם בצהרי יום שמשי, המילים חדרו את המגננות ובמקום לענות בחזרה, התחלתי להקשיב. המציאות החליטה שאני צריך להתעמת עם הדברים שפחות נעימים לי, עם העובדות שניסיתי להדחיק כל כך טוב והתעקשתי לא לתת להם לצוף מעל המים.
אני מבין שהתוצאה פה היא ממש לא העיקר, אלא הדרך על פיה אני פועל. אחרי כמה רגעים ומשפטים חולפים מנגד הכל חזר לקדמותו, העטרה חזרה ליושנה, השמש בשמיים קופחת והחיוך חזר להופיע על הפנים שלי. מה שכן, בלב משהו קטן נצבט. לפעמים יש דברים שגם אני לא יודע להתמודד איתם.
אבל מצד שני, לפחות עכשיו יש לי מים חמים להתקלח.
// נתיב בר-און