אני. שונאת. אותך.
אמרת שאני חייבת לך, שבזכותך נשארתי בלימודים, שבזכותך ושבזכותך. ובא לי לצרוח עכשיו. שזה בגללך. ואיזה טיפשה הייתי שלא אמרתי לך את זה באותה שיחת טלפון אחרונה שלנו. אולי כי ידעתי שזה הסוף, אולי זה גרם לי להתייאש ולפחד מלפתוח את הפצעים שוב רק כדי לסיים יפה. אני כל כך כועסת עלייך. שיקרת לי.
איך אפשר לשקר במשך שנה שלמה?? איך היית מסוגל לעשות לי את זה, אחרי שסמכתי עלייך כל כך?? אני לא מבינה איך הצלחת. וזה רק מוכיח כמה אתה אדם שפל. נכון, היית לצידי, עזרת לי, תמכת, עודדת, וגרמת לי להרגיש כלפייך מיליון תחושות טובות, וכן, גם אהבה. אבל כל זה לא שווה, כי הרסת את האמון שלי בך.
"גברים אוהבים שמחכים להם", מישהי אמרה לי פעם.
"את חייבת להאמין בעצמך, את לא מאמינה בעצמך מספיק".
"מתי תהיה שלי?"
"מתוקה שלי, את לא סוג ב', את סוג א'".
"גם אם תהיי מסריחה ועייפה, שום דבר לא ישנה את דעתי עלייך".
"זה לא היה סתם, נקשרתי אלייך".
"אתה אוהב אותי?"
"אני אוהב אותך כמו ידידה טובה".
"תשכחי אותי".
"מתי תצא לי מהלב?"
"את צריכה חבר".
"יש לך מזל שאני לא מסוגלת לעשות לך את זה".
"אני לא רוצה לפגוע בך".
"אני לא רוצה לאהוב אותך".
-כאן אסור לאהוב-
תמיד ידעת לגעת בכפתורים הנכונים שלי שיצליחו להנמיך אותי ללחישה, לגרום לי להפוך כולי לרגש. לבכות. אני לא רוצה לבכות. הכאב הזה…
המשפט האחרון שאמרת לי באותה שיחה היה "מי יודע, אולי עוד נתראה". אני לא יודעת אם זה מה שאתה מקווה, אבל אני יודעת שאם תחזור בך אני כבר אהיה במקום אחר. ולא משנה מה הוא יהיה, אני לא אקבל אותך בחזרה. כי כמה שהיה לי טוב איתך, כמה שלא רציתי שתלך, אני מעדיפה מישהו שאלמד מחדש לאהוב, אפילו שזה יקח לי זמן, אפילו שקשה לי עכשיו בלעדיך, ושאני מתגעגעת בלי סוף, אני מעדיפה להתגבר.
אני מעדיפה מישהו שאוכל לסמוך עליו. מישהו שיהיה כל כולו שלי. מישהו שיאהב אותי ולא יראה בלהגיד את זה חולשה. ואני שונאת אותך, על כל מה שאני מרגישה בגללך אחרי שהלכת. אני שונאת אותך כי הלכת. כי אני סלחתי לך על הכל ולי לא וויתרת על מילה אחת של כעס. כעסת כל כך כי קראתי לך נצלן.
אבל איך יכולת להיות משהו אחר כששיקרת לי במשך שנה וגרמת לי להאמין בנו? אני שונאת אותך כי אתה עדיין חייב לי. ואסור היה לך ללכת. אני שונאת אותך כי החלטת את זה בלעדיי. כי לא היה אכפת לך ממה שאני מרגישה. כי לא היה אכפת לך מעולם. ואני שונאת להתגעגע. שונאת שאני לא יכולה לכתוב לך.
שונאת שאני אוהבת,
אותך,
כל כך.
//חן זמיר