הכמיהה האין סופית למשככי כאבים מכל הבא ליד, בעדיפות לכאלה המגיעים במנות קטנות ומרוכזות חלפה. ההזדקקות לסילוני המים החמים בכדי לחמם את הגוף מאגרופו המקורר של החורף, התחלפה בסילוני מים פושרים בכדי לצנן את הגוף מניסיונו העיקש של הקיץ להתיש אותי בחומו ההולך וגובר.
את חורף 2013 לעולם לא אשכח.
זה היה שם. המוות חיכה לי מעבר לפינה באותו בוקר על כביש מספר 1, ב'עליות של הקסטל'. לא יכול לטאטא את זה מתחת לשטיח. לא יכול להתעלם מזה. יכולתי גם לא להתעורר. אבל התעוררתי. נסקתי מהצבע השחור שכיסה את עיניי. הרגשתי, כמעט פיזית – איך שהגוף שלי עולה בחזרה לעולם המוכר והתעוררתי למראה מקסים של ענני צמר גפן ענקיים ושמיים כחולים ובהירים. רק חבל שראשי היה מוטל על הנתיב הימני והאופנוע זרוק על השוליים.
הרגע הזה זה כל כך עצוב. הרגע הזה כל כך מכונן.
הביקור הראשון בדירה לאחר התאונה היה חוויה לא שגרתית. כן, אני קורא לזה 'ביקור' כי זה הרגיש כאילו נכנסתי לטריטוריה זרה שלא שייכת לי. סובבתי את המפתח וכשפתחתי את הדלת, שכבה עבה של אבק מיהרה לברוח החוצה. פתאום נזכרתי, בצורה הכי מוחשית שניתן, שהיו לי תכניות לפני התאונה. לנקות את הבית, הייתה אחת מהן. על השולחן נחו בנונשלאנטיות מגזין ציוד סאונד לצד מגזין 'מוטו' ישן. בכיור המטבח נותרה כוס אחת – עם שאריות אבקת קקאו קרושה. באחת הפינות נזרקו בתוך סל הכביסה הלבן בגדים ששכחתי ששייכים לי. כל כך שמחתי לראותם. זוהי מחשבה מנחמת שעלי לעשות כביסה בקרוב. בחדר השינה המיטה נותרה לא מסודרת. הפוך האהוב נותר בפוזיציה שהזזתי אותו באותו בוקר, כשקמתי להתחיל את היום.
הזמן קפא בחלל האישי שלי.
הרבה אנשים שואלים אותי איך אפשר לחזור ולרכוב על אופנוע ובייחוד – אותו אופנוע ש'בגד' בי. כשחזרתי להכרה בעודי מוטל על כביש מספר 1, חשבתי בין שאר המחשבות שרצו בראשי ש'אין סיכוי שאעלה שוב על אופנוע'. חיישן ההתהפכות שפתח מעגל ודומם את המנוע אחרי שהאופנוע הוטח על השוליים, דומם משהו גם בי.
בעמדת ההמתנה של האופנועים ראיתי את האופנוע שלי שלם ומצוחצח.
בלילה לפני, חששתי. ארבעה חודשים שלא רכבתי. ארבעה חודשים שבהם הקצב הפנימי שלי הוריד מהירות. עשיתי את הדברים לאט יותר. כל מחשבה נחשבה עד תום, כאילו ינקתי אותה עד סופה, מתענג על הזמן הזה שעשיתי Pause כפוי בגיל 29.
כשהתחלתי להתאושש, הייתי מבקר מדי פעם בכדי לראות איך מתקדם השיקום לאופנוע שלי. בדרך למוסך בתלפיות, כשהייתי ברכבת הקלה, מאזין למוסיקה שיש שיגדירו אותה כ'מוסיקת מעליות', עברתי בכל תחנות נוף נערותי. למדתי בתיכון לאומנויות ובכל יום הייתי עובר דרך מרכז העיר ועד לגן הפעמון. כל כך הרבה השתנה בעיר הזאת. נדמה שמסת האנשים גדלה, נדמה שקצב התנועה הפך להיות מהיר יותר, קצב המלל הפך להיות יעיל יותר. מעניין אם בעשור האחרון גם הקצב שלי הפך לכזה.
אחרי שנפרדתי מהחבר'ה במוסך ומסכום לא מבוטל, המפתח היה בידי. נטרלתי את האזעקה ועליתי על ה'ירוק'. תקעתי את המפתח בסוויץ' וסובבתי. חשמל עבר במכונה הזאת כמו בימיה הטובים.
סדרה של נורות בקרה נדלקו ונכבו והמידע הדיגיטלי הכל כך מוכר הוצג לפני. מחוג הסל"ד הזוהר הסתובב מ 0 ל 20, כאילו בירך אותי לשלום – אומר לי ברוך השב.
לוחץ על מתג ההתנעה וכלום לא קורה.
יופי.
מסתכל לשמיים ובקצה הלשון כבר עומדת להשתרבב קללה עסיסית בערבית. פתאום נזכר שמתג דימום המנוע לחוץ. סוגר מעגל ושולח אגודל למתג ההתנעה.
"ווררווןן!!!"
כל כך התגעגעתי לסאונד הזה.
חזרתי לבצע את הטקס האהוב עלי : רכסתי את ז'קט העור, לבשתי את כפפות הקיץ וחבשתי את הקסדה. מבט לעבר לוח השעונים הראה לי שחום המנוע הגיע ל 60. הטמפרטורה האופטימלית לרכיבה. בחוץ אמצע אפריל, 24 מעלות ומזג האוויר כאילו אומר לי 'זה בזבוז שאתה בתוך העיר ולא מטייל באחד הכבישים הצדדיים והמפותלים שבפאתי ירושלים ואחר כך נח בקרבת מעיין סודי'.
שתי אצבעות לחצו על הקלאצ'. לא זכרתי שהוא כל כך קשה. מצד שני – הכוח שהיה לי באצבעות עוד לא חזר אלי במלוא עוזו. רגל שמאל הונחה כמעט ברפלקס על רגלית ההילוכים. Kick Down להילוך ראשון, שחררתי את הקלאצ' באיטיות וה'ירוק' התחיל לזוז. כל קילוגרם מה 190 שלו הורגש כהלכה.
ייקח מעט זמן עד שאחזור להתרגל למימדים של האופנוע ולא פחות חשוב : לגבולות שלי ולגבולות שלו.
חלק שישי ואחרון – בקרוב…
//ניר סעדו