אז לפחות יהיה לי על מה לכתוב
המילים שהסתתרו מתחת למרצפות בחדר מתחילות לצוף חזרה, מלוות בכבדות ועצב מגושם.
אבל איך לא בעצם?
לפחות יהיה לי במה להיזכר, בדרך לאנשהו ומאיפשהו, בנסיעות הנצחיות מידי או הקצרות מידי באוטובוסים. כשאחלוף על פני שדות, וערים, ודברים פסטורליים כאלה שמצלצלים יפה באוזן.
אולי זה אפילו יספיק לי עד לטיסה המרוחקת, אולי יצטברו לי בלב כל כך הרבה חוטים פרומים של זכרונות שלא יצליחו להתחבר לשום רגש לבד, ואז לפחות יהיה לי מספיק זמן לסרוג אותם בחזרה.
הרגלים מגונים.
מתנדנדת במפתן הדלת, הוא נוגע לא נוגע, אני לא זוכרת איך הגענו לשם.
"לא שכחת כלום?"
"לא נראה לי, גג תזרוק את זה".
"מה פתאום, אם אני אמצא אשמור לך, כשתבואי בפעם הבאה".
הרי אני תמיד באה, וכל פעם אני שוכחת חלק קטן ממני אצלך,
במגירות הקטנות ליד המיטה או בהשתקפות המטושטשת במראה.
בעיקר הכי הרבה ממני השארתי אצלך בין הסדינים, שמוחלפים משבוע לשבוע.
ורק אני עוד שם.
רציתי לבקש ממך לא לשמור, אלא לזרוק,
וכמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק, שלא תשאיר לי סיבה לחזור.
אז חייכתי ואמרתי "כן, פעם הבאה".
שישי אחר הצהריים, אני מדדה ממך את דרכי הביתה, עדיין מנסה להיזכר מה השארתי אצלך הפעם.
עוברת על פני המכולת מתחת לבית ומחליטה לא לעצור, רק לחזור לספה החצי אכולה שלי, בתודה רבה לסיד שהחליט להשאיר את החצי השני עוד לא אכול.
הרחובות ריקים, איזה שקט פתאום, כל הטירוף של העיר הזאת יצא להפוגה
ואפילו תל אביב המנוכרת מצליחה להרגיש כמו בית לכמה שעות,
אבסורד.
אנה תמיד אומרת לי שלא הולכים לעצוב כשעצוב, שזה לא הגיוני בכלל, ושבכלל, אני כבר אוהבת אותו אחרת, לא כמו פעם.
ואולי זה קצת נכון, אולי חלק בי למד לאהוב אותו כמו זיכרון ישן.
הוא לא משתבח עם השנים, הוא רק מתגמד למרגלות זכרונות חדשים
ואיכשהו, אני אוהבת את הקיום שלו שם, מהדהד בין הקירות החלולים של הראש שלי.
והיא יותר מכולם יודעת כמה שהם חלולים.
הלוואי והיה לי שעון קיר גדול ומגושם, ככה אולי ההד של התקתוק שלו היה מגרש את כל הריקנות מפה, כי בינתיים אני רק מנסה להעלים את ההד שלך מהמחשבות שלי, בשאיפה לארוז את כולו לתוך כלי זכוכית ישן ולנפץ, רצוי על הראש שלי הפעם.
אולי זה יאפס אותי סוף סוף.
סיד יושב בפינה של הסלון ובוהה בי במבט שמתחנן לצאת לטיול, חתיכות ספוג מהספה עדיין תקועות לו בין השיניים לשומן בצדי הפה, אני בחיים לא אבין מה מושך אותו לרהיטים שלי.
כנראה את המשיכה לאובייקטים לא מובנים הוא למד ממני. ילד טוב.
אני גורפת את עצמי ונעמדת מול המראה, בגדים ישנים מלאי כתמי אקונומיקה, והצמיד מתאילנד נופל לא נופל מפרק כף היד שלי.
מנסה לאסוף את השיער שכרגיל החליט לא להסתדר, לפחות היום יש תירוץ.
רעש של קטר קוטע לי את המחשבות, לוקח לי שתי שניות יותר מידי להבין שהסבירות שיש לי קטר בחדר היא כנראה אפסית, ושעות שינה זה רעיון נפלא לשם שינוי.
"השיניים שלך פה", הא טוב. אוקיי.
"מעולה, גם שלך".
"?"
"תשמור, פעם הבאה אני אקח".
//נסטיה מור