ליאו

"צא החוצה"

ליאו יצא מתא הבטון, לראשונה מאז נכנס אליו לפני שלושה ימים. השטורמן הצעיר הוביל אותו במעלה המדרגות אל המסדרונות שהכיר כל כך טוב, בנין הספרייה העירונית מעולם לא הכיל כל כך הרבה מדפים ריקים.

השניים נעצרו מול דלת בקומה השנייה, קומת המשרדים. השטורמן דפק בדלת בחוזקה ומבלי לחכות לתשובה פתח את הדלת לרווחה. אל השולחן במרכז החדר ישב קצין, שטורמבאנפיהרר עד כמה שליאו הצליח לזהות ממרחק שבעה או שמונה צעדים. מלבד השולחן, החדר היה מאובזר בפשטות: ארונית משרדית סגורה, שני מדפים מקבילים על הקיר השמאלי, דבר לא מונח עליהם ופח ניירות ממתכת.

"כנס".

השטורמן, שנראה לליאו בן גילו או בן 19 לכל היותר, דחף בעדינות את ליאו פנימה בידו השמאלית, ידו הימנית עדיין מתוחה אל ידית הדלת הפעורה, גופו נוטה קדימה. ליאו התקדם מעט אל עבר הקצין.

"אתה יכול לשבת" החווה בידו הקצין אל הכיסא שמולו.

השטורמן שהספיק לסגור את הדלת התקדם בצעדים רועמים אל צדו הימני של השולחן, נקש בעקביו בהפגנתיות והתיישב אל מול מכונת כתיבה שקצה דף נייר ריק הזדקר ממנה. בסקירה מהירה שליאו ערך לשולחן לפני שהשפיל מבטו, הוא הצליח לראות את כובעו של הקצין מעוטר בסמל גולגולת המת, ערימת דפים מסודרת בקפידה, ומנורת שולחן משרדית פשוטה. גם תיק הגב הקטן שלו היה שם.

"התיק הזה שלך?" שאל הקצין.
ליאו הנהן.

"אולי, תתחיל לרשום: ליאו שפיגל, מקומי, יהודי". אולי החל לתקתק.

"הגיע בשלישי ליוני, תכולת תיק: מסרק שחור. מטפחת בד. ארנק ובו…" הקצין עצר לרגע, שלף שטרות מתוך הארנק, ספר והחזיר. אולי לא עצר מתקתוקו "…27 קרונות. פנקס. עפרון. ספר, "המגפה הלבנה – קארל צ'אפק", בגרמנית. שתי סוכריות קשות. 15 תמונות, גודל סטנדרטי".

"מי צילם את התמונות?".

"אני". ליאו ענה כמעט ללא קול, הוא כחכח בגרונו.

"ליאו, היכן צולמה התמונה הזאת?". הקצין הניח על השולחן תמונה של אוניית מלחמה גרמנית וסובב אותה לכיוונו של ליאו.

"דוברובניק". ליאו היה בטוח שהקצין כבר יודע את התשובה.

"מתי?"

"לפני שבועיים".

"אתה אוהב אוניות ליאו?" הקצין חייך.

"כן, אדוני".

"פעם ראשונה שראית את הים?"
ליאו הנהן.

"אתה יכול לתאר לעצמך מדוע אתה נמצא כאן?" עכשיו הקצין החל מהנהן בראשו מעלה ומטה כאילו תשובתו של ליאו לא ממש משנה. להפתעתו הרבה של ליאו, הוא עדיין שמר על חיוכו.

"אתה פה בגלל התמונה שצילמת" ענה הקצין לשאלתו שלו. "עבור מי צילמת אותה?" הרים כריסטיאן את קולו וניסה להישמע רציני.
ליאו לא האמין שהוא הסתבך בגלל שרצה להראות לאחיות שלו איך נראית אוניה אמיתית.

"עבור האחיות שלי" הוא לא הצליח לחשוב על אף תשובה אחרת.
כריסטיאן התחיל לצחוק בקול.

"אני נשבע לך". ליאו לא ידע אם הבכי שעמד לפרוץ מגרונו יעזור לו או שיראה מגוחך, בגילו זה עדיין הטריד אותו.

"אולי, תרשום בבקשה" כריסטיאן הפסיק לצחוק. "החשוד הודה בצילום התמונות, יחד עם זאת, איכות התמונה וזווית הצילום מוכיחות כי החשוד לא צילם את התמונות מתוך רצון לפגוע ברייך. מצלמתו שנלקחה לבדיקה זוהתה כמצלמה אזרחית פשוטה. סרט הצילום, התמונות והמצלמה יישארו ברשות משטרת המדינה. כל שאר חפציו של החשוד יוחזרו לו עם צאתו ממעצר".

מגוחך ככל שיראה, ליאו כבר לא יכול היה לעצור את דמעותיו.

"שלושה ימים ומצלמה. יצאת בזול, בחור צעיר". כריסטיאן סיכם. "כל זה היה יכול להסתיים אחרת לגמרי…אולי, אתה לא צריך להדפיס את זה!". אולי הרים ראשו ממכונת הכתיבה לראשונה, מנסה לתפוס את מבטו המושפל של ליאו.

"תודה". לא מצא ליאו משהו אחר לומר.

"בפעם הבאה תצלם לאחיות שלך עצים ושדות".

"כן, אדוני" ליאו משך באפו.

הבעיטה שקיבל ממגף אקראי, בדרכו החוצה מהספרייה, סימנה את הרגע בו הבין שהוא באמת חופשי ללכת.

בחשמלית, בדרך הביתה החלו הברכיים של ליאו לרעוד. אמא שלו תמיד התעצבנה מרעד הרגליים שלו, עצבים כאלה יש רק במשפחה של אבא שלך, הייתה אומרת לו כל הזמן. זה לא היה רעד כזה.

(קטע מתוך סיפור חייו של אריה שפיגל, סבא שלי, שנפטר באוגוסט האחרון, כפי שסופר לי על ידו ונכתב באופן חופשי)

לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה

// מור שפיגל