משחר האנושות בני האדם יצאו למלחמות למען רווח או רעיון, אבל נלחמו בהן בשביל אדמה ונשים. ככל שחולפות השעות והימים מתארכים, האינטרסים מתבוססים בבוץ תחת רגלי הסוסים וזחלי הטנקים ומאבדים את חשיבותם. לאחר מכן המוות כובש כל פינה ויצר ההישרדות מערפל את התודעה. כשהחשובים לך נהרגים, התבונה מתחילה להתערער. מראות הנשים הנאנסות בברוטאליות בסמטאות עם כתמי שתן וכרזות זועמים ומתקלפים, בכי התינוק מחוץ למעדניה בקצה הרחוב ובקבוק יין הדובדבנים השבור בתוך שקית הנייר החומה הזרוק על המדרכה – מזקקים את הרצון האמתי: לשמור על המשפחה והטריטוריה. רגע לפני שאדם יוצא למלחמה ורגע לפני שנשמת אפו מתפוגגת ממנו והלאה – הוא ידבר על הבית שבו גדל, יחשוב על האלוהים שבו האמין ויחפון את האדמה שתזכיר לו את עברו. הוא ישכח את המטרות הגדולות של המלחמה ואת כברת הדרך שעבר. בעיניו יצופו זיכרונות עלומים של האחות הבכורה או האם המסורה. הסוף הוא בבואה של ההתחלה. בסוף יש אישה ועיר.
אומרים שהזיכרון הכי קדום של בני האדם נוצר בגיל 3. זה היה הגיל שלו, כששמע את מגפיהם רוקעים בחדר המדרגות המהדהד ומתקרבים לדלת. באבחה אחת מהירה ומרוכזת, נפרץ המחסום האחרון שהגן עליהם מהטירוף שבחוץ במרחב המוגן – הבית. ידיהם החסונות קורעות את כותונת הלילה של אמו מעל גופה. מושכים את שערה הזהוב וגוררים אותה אל המטבח. דרך חלון חדר האמבטיה, אחותו הגדולה תברח אתו לרחוב צדדי. משם, יד ביד הם ירוצו ליער כשהסכנה מאחוריהם והלא נודע לפניהם. גורלו של העולל הרך הזה, שרק בקיץ האחרון נגמל מחיתול הבד ועשה את צעדיו הראשונים על שניים, לא יאיר לו פנים. במשך שנתיים שירגישו לו כמו יום אחד עגול ומתוח, גופו יהיה דרוך על צמרות העצים כשמלאכי המוות פוסעים תחתיו.
גם אחרי 70 שנה, גורלו לא יטיב עמו. כשהוא עוצם את עיניו בכדי לברוח מהמציאות – מראות קדמונים מרטיבים את מצחו בזיעה קרה. כשהוא פוקח אותם, כוס חד פעמית שקופה ומלוכלכת, מלאה בחציה במטבעות זהובים וכסופים, מונחת על שמיכת פיקה דקה וקיצית בצבע תכלת, בלויה ומלוכלכת. הוא יושב על המדרכה כשגבו שעון על חלון הסופר מרקט של שמואל הנביא בירושלים. בממד הקרוב, זוגות מכנסיים בצבע שחור וממותניהם בולטות ציציות לבנות ושמלות ארוכות ופרחוניות, חולפים ביעף מצד לצד, מנסים להספיק כמה שיותר משימות בכמה שפחות זמן.
צילום – ערן בריינר
בעומק שדה הראייה, אוטובוסים ירוקים עמוסים לעייפה, מפויחים וגונחים ממאמץ. השיניים שנותרו רקובות, הגוף נפוח מתרופות, העיניים שורפות מעצב כרוני והברכיים בוגדות בכל צעד. מזכירות לנפש שלכל מקום שהגוף ילך, חוסר המזל שדבק בו לא ירפה. חיים שלמים עברו בכמעט. כמעט אהובה, כמעט משפחה, כמעט אושר, הרבה אכזבה. בגיל 3 הוא כבר לא יכל להיות שום דבר. בגיל 75 עם עבר שניסה לשכוח והווה שניסה לנצח, עתיד היא מילה חלולה מתקווה. כל שנותר לעשות הוא להמשיך לדדות בנתיב שחייו הובילו אותו אליו – נתיב ההישרדות.
לאיש הזה יש שם, קוראים לו יצחק ליבה. פגשתי אותו באיזה ערב קריר בשכונה חרדית בירושלים. האם ימשיך לפקוד בכל בוקר את פיסת המדרכה בחזית הסופר מרקט השכונתי, עם בריסטול ירוק שעליו מהודק צילום שחור לבן של תעודת ניצול השואה שלו? האם ימצא מישהי שתבין את פשר מבטו הנוגה בעיניו ותחיה עמו בשנותיו האחרונות? לא יודע מה יקרה אתו, אבל היה חשוב לי לספר את סיפורו.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
* צילום – ערן בריינר
// ניר סעדו