השנה רציתי להרגיש את יום השואה. להיזכר, לדבר על זה ואולי קצת לבכות. חברה סיפרה לי שהיא הולכת ל״זיכרון בסלון״, ארגון שמארגן שיחות בין אנשים וניצולי שואה בתוך סלון ביתם של מתנדבים ברחבי העיר. זה בדיוק מה שחיפשתי. אז הלכתי איתה ושם פגשנו את ג'רי, ניצול שואה שסיפר לנו את סיפורו.
כשג'רי היה קטן הוא גדל בעיירה קטנה וזמן קצר לפני שהגרמנים הגיעו לשם, משפחתו התחברה במקרה לחייל רוסי ששכר מהם חדר בביתם. החייל הרוסי הזה הציע להם לעבור איתו לעיר אחרת והם הסכימו. ג'רי לא ידע להסביר למה אביו החליט לעבור איתו, למה הם הלכו נגד כל מה שהם האמינו והשאירו את כל משפחתם מאחור. אבל זה מה שהציל אותם. הרבה מהדברים שהוא סיפר, קרו במקרה. אפשר לקרוא לזה יד הגורל, עזרה מאלוהים או אולי פשוט מהלכים נבונים של אנשים חכמים שחשבו תמיד צעד אחד קדימה, מחוץ לקופסא, והאמינו בקיומו של הרוע האנושי וכנראה שגם פחדו ממנו, ובצדק.
ג'רי בא לסלון לספר את סיפורו
המשפחה של סבתא שלי גם הצליחה לברוח מפולין, בעוד אימה בהריון איתה. הם חיו במשך שנים ביערות בסיביר עד שמצאו את דרכם לארץ ישראל היפה והמובטחת. אבל יתר בני משפחתם נטבחו בידי הנצאים. הם התחבאו במרתף של הכול-בו המשפחתי, והיו בטוחים שהם ישרדו שם עד סוף המלחמה, אבל שם הם מצאו את מותם. אפשר לשאול למה ההורים של סבתא שלי ברחו וכל השאר לא, אבל אני מניחה שאין לזה סיבה חד משמעית, אולי רק עוד מישהו, שהאמין גם כן ברוע, כנגד כל מה שאמרו לו.
כמעט כל מה שאנחנו יודעים על העולם ועל החיים מבוסס על החינוך שקיבלנו. לימדו אותנו את מה זה רע ומה זה טוב, מה המותר ומה אסור, כיצד עלינו להתנהג ובעיקר -לימדו אותנו להקשיב למבוגרים וחכמים מאיתנו ולעשות את מה שאומרים לנו. כל החיים אומרים לנו מה לעשות. זה מזכיר לי את הניסוי של מילגרם, שגם בו אמרו להם מהם לעשות – לחשמל אנשים אחרים, והם עשו זאת. אולי הם לא היו הכי מרוצים מכך, אבל הם בכל זאת נענו.
הניסוי של מילגרם
השאלה היא, האם טמון בכל אחד מאיתנו זרע הרוע, כמו שהיה טמון אצל הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, והאם הבן אדם הנכון יכול לבוא, לשכנע אותנו ולגרום לו לצמוח? או שאולי השאלה היא בכלל אחרת - אולי אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה דברים אנחנו עושים בחיים שלנו בגלל שאמרו לנו לעשות אותם, ובאיזה מקרים עלינו לעצור ולשאול את השאלה הפשוטה ביותר שקיימת בעולם - ״למה?״.
חשוב לזכור את מה שהיה ולעולם לא לשכוח. גם בשביל שהזיכרון של המאורע הנוראי הזה לא יעלם מהעולם כמו אסונות אחרים שאף אחד כבר לא מדבר עליהם. במיוחד כשבעוד 10 שנים כבר לא יהיו ניצולים כמו ג'רי בשביל לספר לנו את הסיפור שלהם. וגם בשביל שדבר כזה לא יקרה יותר לעולם. לא לנו ולא לאף אחד אחר. והכי חשוב לנסות מידי פעם, לחשוב קצת מחוץ לקופסא, לשאול שאלות ולערער על דברים שנראים לנו בדרך כלל מובנים מאליהם. כי בתכלס, אין דבר בעולם הזה שהוא באמת מובן מאליו.
״לזכור ולא לשכוח״
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// נטלי להב