בניגוד לרגיל לקח לי חמש דקות מהרגע שהתיישבתי ליד רות קריגר, ניצולת שואה בת 87, כדי לשים לב שהיא אישה נאה ביותר. פתאום תפסה את עיניי היד שלה. אצבעות דקות ועליהן טבעת אחת, עגולה ופשוטה, חפה מאבנים או קישוטים, וציפורניים ארוכות ומטופחות. חיכיתי בסבלנות כדי להחמיא לה, והיא שיחקה עם הטבעת ושתקה. "זו הטבעת של בעלי, עליו השלום. בימיו האחרונים, כשהיה על ערש דווי, הבנתי שהסוף קרב ובלי שירגיש הורדתי את טבעת הנישואין שלנו מאצבעו ושמתי אותה על שלי. מאז, היא לא יורדת ממני. ככה אני מרגישה שהוא תמיד איתי" סיפרה.
רות ואני, השבוע.
הסוף הקרב שבו היא כבר יודעת להבחין (כוחו של הרגל, כנראה), ליווה את רות לכל אורך חייה. המוות שזור בהם כמו חוטים באריג, הוא חלק מהנוף. לפעמים הוא היה מרוחק וקר, כמו הגופות הנזרקות מחלון הרכבת הצפופה שהובילה את רות ומשפחתה מרומניה לעיירה קטנה באוקראינה של שנות ה-30. לפעמים הוא היה חד ומפלח כמו ביום בו רות איבדה את אביה.
רות יושבת על הכורסה הקטנה ומספרת לי בתמציתיות מבעתת על המוות, ועם כל משפט שלה אני מדחיקה תהיות שעולות בי על כמה באמת לפעמים עדיף המוות על חיים רצופי מראות קשים וזוועות.
יד ושם. צילום: דביר גיחז
בשנת 2015, עם האייפון ביד, כשאנחנו מוקפים במשפחה מגוננת ונוסעים לנו באוטו ברחבי הארץ סיפור החיים של רות נשמע דימיוני. בגיל 10 בערך, היא נהגה ללכת ולחפש אוכל עם אביה. הוא הלך מאחוריה והחזיק בה כל הזמן, כדי שלא תיגע באחד החולים ותידבק בכינים או חלילה במשהו חמור יותר. לפתע היא הפסיקה להרגיש את היד שלו נוגעת בה, הסתכלה אחורה כדי לשאול מה קרה וראתה אותו מוטל על המדרכה, שותת דם. ילדה קטנה שרואה את אביה נדקר ומת מול עיניה ורצה באמוק לספר לאמא שאבא שוכב ומסביבו "מים אדומים", כי בתמימותה לא ידעה דם. "היום ג' בניסן" זרק לה עובר אורח, כבדרך אגב. מסתבר שכשכולם סביבך מתים ללא הרף, אתה באופן אוטומטי בודק את התאריך והשעה כדי לזכור אותם בבוא היום.
רות, יחד עם הוריה ושתי אחיותיה הגדולות הלכו ימים ולילות בשלג ובכפור מעיירה לעיירה בארץ זרה בחיפוש אחר מקלט. כשכבר מצאו חדר אצל יהודים טובים שהסכימו לשכן אותם – ההורים והאחות ישנו על המיטה ורות ואחותה הסתפקו באדן החלון. כשהנוף מהחלון הוא מוות וגופות – הקור פחות מעסיק אותך, כנראה.
אחרי שניסו לעלות לפלשתינה וגורשו ע"י הבריטים, רות והחבר שרדו שנה בקפריסין בחצי אוהל, יחד עם עוד ארבעה גברים. מכיוון שהמיטה הייתה זוגית – לא נותר להם אלא להתחתן. אבל מי חלם בכלל על בית כשאת חיה מהברחות אוכל אל האוהל ע"י בעלך?
רות ובעלה השני ("המלאך") ביום חתונתם.
500 מילים לא יספיקו. גם לא 1000 וכנראה גם לא ספרים שלמים יצליחו להכיל ולו זיכרון אחד שצרוב לרות בכל תא בגוף. אחרי אבדן האב באה מחלת הטיפוס, אחרי מגורים במחנה בקפריסין מגיע ניסיון נוסף לעלות, הפעם למדינת ישראל, כשרות בהריון. בן שני, בעל מכה, עבודה בקיבוץ ומשרה בבית אריזה בחדרה. את התיקון היא מוצאת בדמות בעלה השני, "המלאך", כך היא מכנה אותו. אבל הסבל לא נגמר כי רות נאלצה לסעוד את המלאך האישי שלה גם כשחלה באלצהיימר ונפטר. היום, אחרי התנכלויות מצד בנו מנישואים קודמים היא עדיין גרה בדירתם בפ"ת, אבל בצמצום רב. היא חיה מכספי הרנטה של הגרמנים ומכמה פירורים של ביטוח לאומי.
תעודות ההוקרה של רות
הדיאלוג עם רות מרתק, היא אישה חמה ופיקחית, צלולה וערנית. דיברנו על המון נושאים – מילדותה וגורל בני משפחתה ועד לתעודות ההערכה שקיבלה על הפעילות ההתנדבותית הרבה שלה במשך השנים. דיברנו על אייפונים ועל פייסבוק, על אוכל, ועל הניתוחים שעברה להסרת גידולים סרטניים. בסופו של דבר, שאלתי אותה מה המסר שחשוב לה להעביר לעולם, מה היא רוצה שיזכרו ממנה? "קשה לי. אני בודדה ומתגעגעת. אני רוצה שאנשים ידעו לגלות חמלה כלפי אנשים אחרים, זקנים או לא. תהיו אנשים טובים. זה הכי חשוב – לב גדול ורחב. העולם הופך ונהיה רע ואכזרי יותר. תהיו אנשים טובים".
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// מיכל אהרוני
