גברת פאפ הייתה השכנה שלי. היא הייתה אישה גבוהה, אצילית, עיניים בהירות, שיער בלונדיני גלי ונפוח ומספר על היד. היא תמיד נראתה מבוגרת יותר מגילה האמיתי, הקמטים שנחו על פניה רימזו על התלאות שעברה.
כשהייתי פוגשת אותה ליד המעלית היא תמיד הייתה מחייכת אלי ואומרת שלום, אני הייתי מחזירה שלום חלוש ומרכינה ראש. בדיעבד אני חושבת שהתביישתי להיות ילדה בת 12 עם חיים מלאים ומאושרים כשהיא עומדת לידי ובגיל 12 לא הייתה לה ילדות כלל. כשהיא הייתה בת 12 היא כבר הייתה גיבורה. ואני מרכינה את ראשי בפני גיבורים.
את ההזדמנות לשמוע ממנה מה עבר עליה באותן שנים נוראות קיבלתי בעקבות מטלה של בית הספר, לדבר עם ניצולי שואה ולספר את הסיפור שלהם. אחרת, אני לא יודעת אם היה לי אומץ לבקש ממנה לשתף אותי בזכרונות שלה, בסיוטים, בכאב, בתלאות, בהצלה, בחיים.
היא הסכימה ללא היסוס ומיד הכניסה אותי אל הבית שלה.הריח בתוך הבית גילה לי שהיא ממעטת לפתוח את החלונות. חנוק וחשוך אך מסודר ונקי למופת. ישבנו סביב פינת האוכל. כדי להכניס קצת אור לתוך הבית היא בחרה להדליק את האור הצהוב בנברשת הענקית ולא לפתוח חלון, אולי היא פחדה שהנאצים יכנסו דרך החלון, לחלומות שלה היא לא הכניסה אותי.
היא סיפרה לי איך ראתה שלוקחים את ההורים שלה למשרפות ואיך היא ידעה שהיא לא תראה אותם יותר, אבל זה לא היה התוכן של הסיפור, אלא הצורה שבה היא סיפרה אותו. היא הישירה מבט אל עיני ובקור רוח מפחיד, לא הגיוני, סיפרה לי על כל הזוועות, יקיריה שאבדו, שנלקחו ממנה, שנרצחו אל מול עיניה.
הקול שלה לא רעד לרגע. היא דיברה לאט ובשקט, הקפידה שאקשיב לכל מילה והמילים שלה צרבו לי את הנפש ונחרטו לי על הלב.
היא התריסה בי שוב ושוב שאשאל, היא רצתה לספר הכל, היא רצתה שאדע את הכל.
"אל תתביישי, תשאלי אותי כל מה שאת רוצה, עוד מעט אני כבר לא אהיה כאן ולא אוכל להמשיך לספר ואת, את חייבת לזכור. אסור שתשכחי. את חייבת לדעת הכל."
עברו כבר 18 שנים מאז ששוחחנו וגברת פאפ כבר איננה, אך בכל פעם שצליל הצפירה מחריש את אוזניי אני חושבת עליה. איזו אישה אמיצה. גיבורה. אני לעולם לא אשכח אותה ובכל שנה אני מספרת את הסיפור שלה. בכל שנה אני מזכירה לעצמי ולכל מי שמוכן לשמוע כמה חשוב שנדע. שנשאל. שנזכור. שנוקיר.
אני נזכרת בסיפור שלה ורואה אותה לנגד עיני, עם השיער הבלונדיני, העיניים הבהירות והמבט הקפוא. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שלה, אבל אני זוכרת את הכאב שניבט מעיניה. אני לא זוכרת את הסדר הכרונולוגי של האירועים ואני לא בטוחה שאי פעם אוכל לעכל אותם, אבל אני זוכרת כמה חשוב היה לה שאדע שזה קרה. שאדע מה קרה. שאקשיב לפרטים שלא מספרים בספרי ההיסטוריה ולא נבחנים עליהם בבחינות הבגרות.
השנים חולפות וניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד מספר שנים לא יהיה מי שיספר לנו ממקור ראשון על הזוועות. את המספר על הזרוע נוכל לראות רק על גבי תמונות ולא על גבי הבשר.
עכשיו זה התור שלנו להיות אמיצים ולעשות כבוד לגיבורים הללו שהסתכלו למוות בעיניים וניצחו אותו. ללכת ולשמוע את מה שיש לניצולי השואה שנותרו לספר. את מה שהם יספרו לנו, אף מורה להיסטוריה לא יוכל לספר, יש דברים שצריך לראות בעיניים, לחוש בלב, להקשיב היטב, להרכין ראש ולהבטיח שתמיד נזכור ושלא ניתן לאף אחד לשכוח.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// שירן היינה