אתמול בערב, בדירה במיקום הכי מרכזי בתל אביב, פסיה בודנר סיפרה לי ולעוד שלושים זרים את הסיפור שלה. אני לא יכולה לספר את הכול, כי הזיכרון שלי לא נאמן לפרטים, רק לאישה המיוחדת הזו, שגם אושוויץ לא לקח לה את טוב הלב וחוש ההומור.
היא עכשיו בת 88, מתגוררת בבני ברק. חרדית. רוצה מאוד לדבר ורוצה מאוד שתקשיבו, כי היא חיכתה כל כך הרבה זמן כדי להגיד:
1: על החיים
פסיה בודנר הייתה בת 16 כשהפקודה הגיעה. ברגע שלפני היא הייתה נערה יהודיה בטרנסילבניה, בת לשני הורים, אחות לחמישה אחים, אדם עם חופש תנועה, דיבור ומחשבה.
במשך ארבעה ימים, הרכבת נסעה. ביום הרביעי הרב של העיר קרא לכולם ואמר שזהו – הם לוקחים אותנו לעבר המוות. כולם התפללו ובכו. ביום החמישי הרכבת עצרה. פסיה ירדה מהקרון, הסתכלה על השמיים ואמרה שזה לא יכול להיות. זה פשוט יום יפה מידי בשביל למות בו.
הריח. את הריח אי אפשר לשכוח. גם אחרי שישים שנה שהשכנה תשכח יום אחד את העוף על הגריל, היא תריח אותו שוב, את הריח של אושוויץ. היא ירדה מהרכבת ופגשה שם את מנגלה, ששלח אותה לצד של החיים. את ההורים שלה ושלושה מאחיה הוא שלח אל המוות.
פסיה בודנר. תל אביב. 2015
2: על הרוע
דווקא על הרוע שהיה לה כאן אני רוצה לדבר. היא כל כך רצתה לדבר כשהגיעה לארץ. ואף אחד לא רצה לשמוע. גם כשיום אחד היא הלכה לוועדה רפואית לתשלומים, כשהרופא שאל אותה על אחד האירועים, הוא ביקש, "רק בקווים כלליים גברת".
לא על איך לקחו אלפי בנות, חודש לפני שאשוויץ שוחרר, והחיילים זרקו אותן לתוך הקרונות, כאילו מדובר בשק תפוחי אדמה ולא בבנות אדם. לא על איך הן נלקחו ברכבת במשך עשרה ימים, ללא אוכל מים. עם עצירה אחת בשדה, שבה כולן אכלו עלים ועשבים רק כדי למלא את הקיבה. ולא על איך כולן הקיאו ושלשלו במשך שישה ימים. ולא על איך נשים שהתחילו את המסע בתור בנות אדם סיימו אותו בתור גופות.
תספרי לי בלי כל הפרטים, הדוקטור ביקש. והיא התחילה לבכות. "אתה לא רוצה לשמוע, אבל אני עברתי את זה. אני הייתי שם. והם עשו את זה לי".
Henryk Hechtkopf (1910-2004) Ruins of the Synagogue on Wolborska Street Lodz, 1945-1946 Brown ink on paper
3: אמונה
באחד הימים היא נשלחה לארוז תפוחי אדמה. להיות רעב ליד כל כך הרבה אוכל לא נתן לה מנוח. היא הכניסה לבטנה של המעיל תפוחי אדמה. כשחזרה אל המחנה, הנאציות עשו לה חיפוש. יחד עם בנות נוספות שנתפסו, היא נשלחה לשבת על פחמים מחודדים, בקור, בגשם, בלילה.
היא נרדמה בחצי ישיבה. עד שהנאצית עברה ודקרה אותה כדי שתתעורר. ככה במשך שלוש פעמים. אחרי הפעם האחרונה היא החליטה שזהו. הם ניצחו. היא כבר לא רוצה לחיות יותר. רגע אחרי, היא חשבה פתאום שהיא לא יכולה למות ככה. שאין פה אף אחד שהיא מכירה ליד. אף אחד שיגיד שכאן מתה פסיה, בדיוק בפיסת קרקע הזו, ברגע הזה.
ושהיא עוד לא הספיקה כלום. לא השאירה חותם על העולם הזה. אבל היא הרגישה כל כך לבד, שאולי בעצם עדיף למות. פתאום מחשבה עלתה לה לגוף. ולראש. שהיא לא לבד. כי יש לה את אלוהים. וברגע אחד היא הרגישה פתאום חיה. הכי חיה, מהרגע שהיא הגיעה לאושוויץ. היא אמרה לאלוהים שיש רק שלושה דברים שחשובים לה בעולם: שיהיה לה פת לחם, מקום להניח את הראש וחופש.
ומאז כל פעם שהיה לה רע, אחרי שכבר הגיעה לארץ, היא הייתה שואלת שלוש שאלות: יש לך פת לחם? "יש לי יותר". יש לך מקום להניח את הראש? "יש לי בית". יש לך חופש? "כן". זהו, את לא צריכה יותר מזה כלום.
אתמול במקום הכי מרכזי בתל אביב, פסיה בודנר סיפרה את הסיפור שלה. והקשיבו לה. והיא מאמינה. והיא כל כך חיה. וכל כך טובה.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
מתוך עמוד הפייסבוק Yad Vashem: World Holocaust Center, Jerusalem
// ליאור הרטוב
