כתבתי שיר ביום השואה של 2011, על העובדה שהדור הזה של ניצולי שואה, או כמו שמישהי תיקנה אותי לאחרונה "שורדי שואה" מתחיל לעזוב את העולם הדפוק הזה.
הם עוזבים, ואמן שהייתי יכולה להגיד שבחייהם ציוו עלינו לחדול משנאה כמו שקרוביהם וחבריהם במותם ציוו עליהם את החיים. אך השנאה ממשיכה והשואה הבאה מפעפעפת ומתישהוא תתפרץ.
השנאה שבסוריה, השנאה הרצחנית של דאעש, של בוקו חראם, השנאה נגד איסלאם ושנאת האיסלאם לשונאיהם ושוניהם.
אבל גם השנאה שביניננו, בתוך מדינתנו, ימנים, שמאלנים, ציונים, מתנחלים… וואו כמה זה הודגש במערכת הבחירות האחרונה.
השואה הבאה מפעפעת והיא עוד תגיע, לפחות הם כבר לא יהיו כאן למות בה או להינצל ממנה. הם יהיו במנוחת עולמים, בקברם שנכרה כבר מזמן… ומגיע להם לנוח. לעבור אינשאללה לעולם שכולו טוב, אם יש דבר כזה.
סבא וסבתא שלי מצד אמא הם ניצולי שואה. סבא ז"ל וסבתא שגופה עדיין חיי ובריא טפו טפו, אבל היא כבר לא ממש איתנו… היא שכחה. הגיל השכיח, המוח נחלש. היא לא זוכרת אותי ואני מקווה שגם לא אותם.
לא דיברנו על השואה בבית. הכרנו סיפור "רומנטי-הירואי" על איך סבא רצה את סבתא כי היא הייתה יפה והוא רצה להוכיח שהוא יכול, אז הוא התחיל איתה, והם התחתנו ובסופו של דבר הציל מהמוות אותה ואת כל משפחתה.
20 שנות סבל זוגי אחרי הם התגרשו והוא נישא מחדש לסבתא חדשה שגם היא ניצלה מהשואה אך לא דיברה.
סבא כבר לא בחיים מזמן, ומעולם לא שאלתי אותו. סבתא עדיין בחיים אבל לא ממש וגם אותה לא שאלתי ולא אשאל. ועוד מעט כבר לא יהיה את מי לשאול. יהיו מוזיאונים, ספרים, סיפורים של ילדים ונכדים של ניצולים, שורדים, אבל הם כבר לא יהיו. הם יהיו במנוחת עולמים ובתקווה בעולם שכולו טוב, אם יש דבר כזה… בעולם שאחרי העולם הדפוק הזה.
סופם
ועכשיו הם הולכים בשיבה טובה
לקברם שנכרה כבר מזמן
למוות שקרא להם עוד שם
ליקיריהם שקוראים להם מאז
הם חיו, עם צל.
צל יקיריהם שנרצחו
צל של פחד, רעב, תופת בלתי יתואר
הם חיו. חצי חיים. כי חצי נקבר בקברם שם.
ועכשיו תורם, להצטרף למשפחתם.
אחרי שנים של חיים לא חיים
הגיע זמנם.
בחיים הבאים, בעולם הבא, יחיו חיים שלמים.
בתקווה.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// טל שומרון
