המילה הולוקוסט לקוחה מיוונית ומשמעותה "שריפה מוחלטת". הכוונה היתה לקורבנות מהטקסים הפגאניים שהיו נשרפים כליל. שואת היהודים הותירה קורבנות שנפשם נאכלה בעודם גופם שרד. זהו גם סיפורה של רות קריגר. אם השם שלה מוכר לכם זה אולי מהכתבה שהתפרסמה בשנת 2012 אודות חלומה 'לאכול גלידה' שהיתה יקרה מידי לאור קיומה הסגפני בערוב ימיה.
מפגש עוצמתי עם רות נתן לי זכות שהיא חובה – פרספקטיבה מטלטלת על הקלות שבה ניתן לאבד מגע עם הדברים שחשובים לנו ביותר בחיים. אין מדובר בסבל הגוף, אלא בייסורי הנפש שהזדקנה וכעת נותרה לבדה. מנקודה זו הבנתי כי זהו הסיפור האמיתי של ניצולי השואה – המאבק הקיומי שלהם מעולם לא פסק. אלו אינם רק הזיכרונות המוחשיים מהמלחמה, זו ההישרדות והבדידות היומיומית שאופפת אותם ותלווה אותם עד סוף דרכם.
מתוך סיפרה הפרטי של רות קריגר "זיכרונות"
עבר-הווה-עבר
אישה לבבית וקורנת, גופה מצולק מניתוחים ופגום מתחלואות, עיניה הלחות וקולה החנוק מעידים על עברה. רות היתה בת שש כשמשפחתה גורשה מרומניה לאוקראינה. "שני חיילים גרמנים נכנסו לכיתה בבית הספר שלי וצעקו ז'אדָן לצאת החוצא!" זיכרונות דומיננטים מילדותה היו רכבת מוות, ממנה תינוקות שנחנקו נזרקו מהחלונות, ואביה שנרצח בעת שהלך עימה בגטו. ידיו החמות עזבו את כתפיה ו"מים אדומים" ניקוו סביב גופו.
אימה ושלוש אחיותיה שרדו את הגיהנום בקושי. ללא כל תמיכה, ובהפקרות מזוויעה מצד בעלות הברית, הן נעזבו לרשותן ביום הכרזת הניצחון. עוד סיכה של נטישה ננעצה בלב. בכוחות אחרונים רות והחבר שליווה אותה לפני השחרור עלו ארצה ולימים התחתנו והשתקעו בחדרה. שני בנים נולדו להם – שלמה ויעקב, ולרגע היה טוב.
יענקל'ה, השמש של חייה
במקום שחייה יתמלאו תקוות חדשות הטרגדיות שבו ובעלה הטרי, אולי מעורער מהשואה, הפך לאדם אלים ומסוכן. רות בעלת התושייה יצאה לעבוד במפעל אריזה בשביל לפרנס את עצמה ובניה, עזרה אומץ ותבעה גירושים. פרק ב' הגיעה לחייה שנים לאחר מכן עם יענקל'ה, המלאך שלה, אשר מילא את הכאב באהבה. רות לא הפסיקה לדבר בשבחו. למרבה הצער הוא נפטר לפני שלוש שנים לאחר מאבק ממושך בדמנציה. רות לא הסכימה לשכן אותו במוסד כפי שחלק ממשפחתו רצתה, וסעדה אותו עד ללכתו. את שני בניו מנישואיו הראשונים היא אימצה כשלה אבל הקשר התערער והחמיץ במהלך השנים. דווקא כשהיא בדמדומי ימיה, דקירה נוספת של בדידות ננעצת.
"זה שני עולמות שונים לגמרי מה שהיה פעם והיום"
זה נראה הכי טריוויאלי שמשפחה של ניצול תעמוד לצידו תמיד, תחזק אותו, תסייע, תקל עליו, אבל מהסיפורים של האנשים האמיצים ששרדו את האימה עולה לרוב תמונה כי הם ננטשו לטובת העבודה התובענית של הילדים הבוגרים, המסכים המרצדים של הנכדים והרדיפה של כולנו אחרי עיסוקים משתלמים ואנוכיים.
ההבנה הזו שהתרחקנו מהערכים שעזרו לבנות את המדינה ולאחד את העם צריכה להפחיד אותנו. אם אין פה ערבות הדדית וסיפורי "הישראלי המכוער" ימשיכו לפשוע בלב החברה שלנו אז העתיד של כולנו גם יהיה בדידות.
"בבקשה תבואו לבקר אותי"
רות התנדבה כל חייה במסגרות לילדים וחיילים וקיבלה על כך סיפוק אדיר והוקרה. היום היא כמהה בעצמה למבקרים. היא כבר חלשה מכדי לרדת לרחוב, בכניסת הבניין בו גרה בפ"ת יש מספר מדרגות וללא רמפה אין לכיסא הגלגלים שלה גישה נוחה. היא נזקקת לעזרה בפעולות פשוטות בבית. מה שיגרום לה לשמוח באמת היא אומרת, הוא לחבק ולנשק את הדור הצעיר.
בואו בבקשה לבקר את רות, להתעניין ביומה, להקריא לה ספרי רומן, להשמיע לה מוסיקה, לדבר איתה על התחביבים שלכם ולעודד אותה אפילו עם טיול בגינה ובשמש החמימה.
תוכלו לפנות אלי למטה בתגובות עם כתובת המייל שלכם ואשלח לכם את פרטי ההתקשרות עם רות או שתוכלו לפנות ל"העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה", ל"לתת" בתכנית "סיוע לחיים", או לכל ארגון תומך אחר כמו עמותת "אביב" שניתן דרכה ללמוד על הזכויות המגיעות לניצולים ולתרום 18 ₪ במיסרון למספר 2886 (עד ה- 23.4.15) ולסייע ל-180,000 ניצולי שואה החיים היום במדינת ישראל.
יהי זכר שישה מיליון היהודים שנספו בשואה לברכה.
// דנה קאי
