לסבתא שלי היה מספר על היד.
היא לא הראתה לנו אותו אף פעם, וגם לא נראה לי שהיא אי פעם דיברה עליו.
אני זוכרת שראיתי את המספר מתישהו בטעות כשהייתי ילדה. לא הבנתי מה זה, יכול להיות ששאלתי וקיבלתי תשובה מתחמקת, אני לא באמת זוכרת.
לא ידענו מה באמת עבר עליה, כי היא אף פעם לא סיפרה. אבל היו דברים שפשוט ידענו. ידענו שהיא לא ישנה בלילות ורק נחה על הספה בסלון, רדופה בחלומות על הנאצים.
ידענו שכל פעם שמגיעים לסבתא דורי, היא שוטפת לנו את הראש בנפט או ספירט שלא יהיו לנו כינים, היא הייתה ממש אובססיבית לגבי זה. מסתבר שלאבא שלי היו בכלל תלתלים בלונדיניים כשהוא היה קטן אבל מרוב שהיא שטפה לו את הראש בנפט השיער התכהה ונהיה שחור.
ידענו שהיא היתה באושוויץ. שמעתי על זה מתישהו. גיליתי שהיא סחבה את אחותה הקטנה על הגב קרוב לשנתיים, כי אחותה התייאשה וכבר לא היו לה כוחות לעבוד, אז בשביל שלא יחסלו אותה היא סחבה אותה על הגב, מתחת לאיזה בגד, ועבדה איתה ככה, על הגב. כעבור שנים, כששתיהן כבר גרו בארץ, הן הסתכסכו על איזה שטות ולא דיברו במשך שנים.
בתור ילדה לא היה לי קשר כל כך קרוב לסבתא שלי. היא הייתה אישה קשה. זה מובן מן הסתם, אבל בתור ילדה לא ממש הבנתי.
לא אהבתי להגיע אליה.
ובכל זאת היה לנו טקס מיוחד כזה, והרבה פעמים כשהייתי מתעוררת לפני כולם הייתי יורדת למטבח והיא הייתה מכינה לי קקאו אמיתי, הכי טעים בעולם. זה גם קצת הרגיש לי של גדולים, כי הוא היה כהה וחזק כזה, דומה לקפה. אלו היו רגעי החיבה בינינו כשהייתי קטנה.
מתישהו כשהייתי קטנה ההורים שלי נסעו לסוף שבוע והשאירו אותי ואת אחותי הקטנה אצלה. אני ואחותי היינו רבות כל הזמן וסבתא התעצבנה וממש גררה אותי מהאוזן לחדר המדרגות, נעלה אותי מחוץ לבית לכמה שעות. אחרי זה כבר לא הסכמתי לדבר איתה, וכשאמא התקשרה לשאול מה שלומנו, הלשנתי על סבתא, וההורים הגיעו תוך זמן מה לקחת אותנו הביתה. אחרי זה, הם כבר לא השאירו אותנו יותר אצל סבתא. אחרי זה, כעסתי עליה במשך שנים. לא הסכמתי לדבר איתה.
עברו השנים והלכנו כל המשפחה לבקר אותה, ראיתי שהיא ממש מתחרטת וכואב לה, עדיין התייחסתי אליה בקרירות אבל הרשיתי לה להכין לי קקאו בבוקר. זה סימל את הקרבה בינינו מבחינתה. סלחתי לה רק כמה שנים אחרי כשכבר קצת הבנתי.
כשהייתי נערה בת 16 באתי לבקר אותה עם החבר שלי. הייתה הופעה של היהודים וירמי קפלן בחיפה והגענו במיוחד לישון אצלה. ישבנו ודיברנו, ואיך שהוא הלך לרגע לשירותים, היא אמרה לי- הוא ממש נחמד אבל למה שוורצע?
הסתכלתי עליה בפרצוף חצי צוחק של מה את צוחקת עלי? את? אחרי כל מה שחווית את מעזה להגיד דבר כזה? זה לא היה נראה לי הגיוני. יצאתי מזה עם איזה הלצה על חשבונה.
רק בשנים היותר מאוחרות שלה היא קצת התרככה, היא עדיין היתה מאוד קשה ובקושי הביעה רגשות, אבל תמיד ראו את הרגשות העזים שלה בעיניים.
גם שנים אחרי כשהלכתי עם אבא לבקר אותה בבית חולים הפנים שלה היו משותקים כמעט לגמרי אבל ראו בעיניים שלה את הכעס, שהיא פשוט לא מוכנה לקבל את המצב הזה.
היא הייתה אשה חזקה סבתא שלי. עד יומה האחרון.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// לינור מידן