לכל איש יש תיק. תיק אותו הוא לוקח איתו לעבודה, לצבא, או סתם לטיול. לניצול השואה – ליבה לייזר, יצחק ליבה, יש מזוודת ג'ימס בונד ישנה, או כמו שהוא קורא לה: "מזוודה של צרות". אבל הוא משאיר אותה בבית כשהוא יוצא ל"עבודה" – קיבוץ נדבות ליד הסופר "יש" ברמת אשכול.
בשביל לקבל תמונה יותר ברורה על המצב של ליבה, אני רוצה להתחיל עם כמה מספרים, כי עם מספרים קשה להתוכח:
סך ההכנסות שלו:
מביטוח לאומי:2700 שקל.
ממשרד השיכון :950 ש"ח
תרומה שמגיעה אליו מאדם שאוסף כסף לניצולי שואה:400
סה"כ:4050 ש"ח.
ההוצאות שלו:
שכירות: 2500 שקל.
מטפלת סיעודית: 3500 שקל.
תרופות: 1000 שקל.
סך כל ההוצאות (וזה לפני שדיברנו על חשבונות חשמל, מים,אוכל וכו'): 7000 שקל.
דירתו של ליבה מורכבת מחדר שינה בודד וסלון ומטבח מחוברים. המטפלת ישנה בחדר השינה בזמן שהוא ישן על מיטה מתקפלת בסלון. ככה זה כשיש חוקים מאוד ברורים להעסקת מטפל סיעודי. הוא לא יכול להרשות לעצמו דירה קצת יותר גדולה בה הוא יוכל לישון בכבוד המתאים לאיש בגילו. אף אדם לא אמור לחיות בערוב ימיו את חייו במצב כזה, בפרט לא ניצול שואה.
כשאני מנסה לדבר על כסף לתרופות, יצחק מסביר לי שתרופות מבחינתו זה מותרות, שלפעמים הוא עובר בלעדיהם במשך חודשים. כשאני מתעניין בתרופות החסרות לו הוא מסביר לי עם דמעות בעיניים, שמעבר לכל הבעיות הרפואיות שיש לו, יש לו גם סכרת, כאשר המדד התקין לרמת סוכר היא בין 100-116 ושלו עומד בין 300-400. התרופות העיקריות להן הוא זקוק אינן בסל התרופות ומחירן עומד על 300 שקל לתרופה.
לכל אורך השיחה שלי איתו, אני שואל את עצמי: מה מצבו אומר עלינו, בתור חברה? מי אשם במצב שלו? העובדת הסוציאלית? שהוא טוען שלא ראה מעל לשנה, או אולי ארגוני העזרה לניצולים שלא מצליחים להגיע אליו? אולי אפילו ליבה עצמו שסיפור חייו רצוף בכמה החלטות שגויות.
מאוד קל להאשים אחרים בצרות שלך, במיוחד את מוסדות החברה. כשאתה יוצא מביתו של מישהו והמחשבה היחידה שעוברת לך בראש היא שבמצבו עדיף לו להיות בכלא, שם לפחות הוא יזכה לטיפול שהוא נזקק לו ולתרופות שאותם כבר כמה חודשים הוא לא קנה.
אני מודע לעובדה שארגוני העזרה אכן רוצים לעזור ליצחק, אך לפעמים הרצון והמציאות לאו דווקא עובדים ביחד.
אני בטוח שכל הארגונים שתפקידם לעזור לניצולי שואה מעוניינים לעזור לליבה, אבל קיים פער בין הרצון לעזור, לעזרה עצמה. התנהלותו מול בתי החולים (שבהם התאשפז כמה וכמה פעמים) ומד"א ומול הארגונים שנועדו לעזור לו לוקה בחסר, או כמו שיצחק עצמו מגדיר את זה "הם כל פעם אומרים לי למלא טפסים, אני לא מבין מה הטפסים אומרים". המערכת אינה יכולה לעבוד ללא פורמליות, אבל הוא אינו יודע כיצד להתמודד עם הפורמליות.
המסקנה שלי היא שהעזרה הכי גדולה שנוכל להעניק ליצחק חוץ מתרומות והעזרה השוטפת שהוא ממש צריך, הוא לארגן לו עזרה בהתעסקות עם הפורמליות של המוסדות והארגונים השונים שרובה חד פעמית.
אם אתם מעונינים לעזור או יש לכם רעיון כיצד אתם יותר ממוזמנים ליצור איתי קשר: או להשאיר כאן תגובה ואני אחזור אליכם.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// יהודה אדלר
