הימים האלה בשנה הם הימים שמצליחים לבלבל אותי הכי הרבה, הם אלה שמעידים על כל הטירוף שאנחנו חיים בו; מצד אחד, לקראת הכרזת העצמאות, הערים מתעטפות בדגל המדינה, זה שאנחנו כה גאים להרים את התורן כשמגנו של דוד, שמסמל חוזקה ואיתנות, מתנוסס מעל. בצידו השני של המדינה האבסורדית שלי נוכחים זקני השבט, אלה שכבר עייפו מלהצטייר כחזקים. ולעיתים גם אם הם צועקים איזה חיוך או משפט של "אני יכול לבד", בתוך תוכנו תמיד נדע שהם התכוונו להגיד "גם לנו מגיע להיות החלשים, ולא רק ליום אחד בשנה".
כביכול, בעיניים תמימות ששייכות לדור הצעיר, הסוף הטוב מתמיד היה שייך לנו, והיהודים תמיד ניצחו במלחמות. רק כשיגדלו כמה שנים לאחר מכן, אנחנו נגיד להם שיביטו לרגע בעיניים הכבויות של הניצולים שמתעוררים כל בוקר לסיוט שלא זע מעליהם, ולו לרגע אחד. ואז נעציב את נשמתם עוד קצת כשנספר להם שלעיתים גם הפסדנו, ושאנחנו לא תמיד הכי חזקים.
מתוך עמוד הפייסבוק Yad Vashem- World Holocaust Center, Jerusalem
ומהו ניצחון בכלל? הרי 6 מליון זהו לא רק מספר שעולה בהגרלת הלוטו, בכל אופן לא בעיני היהודים. במלחמה אין מנצחים, כך שמעתי פעם, ויהיה קל להפריח את הטענה הזאת כי הרי מדינת ישראל קמה לאחריה, אך הניצחון באמת ייחשב כשהמציאות היא שאין סוף משפחות לעולם לא יביאו לעולם עוד דור, פשוט כי רמסו אותן, כשאנטישמיות מתנוססת בכל מקום, כשזקנים לעזאזל מוחים דמעה וגרון שורף כשמדברים איתם על מה שהיה?! מה הנצחון הופך להיות בעיני אלו שרדופים בזוועות שלעולם לא יוכלו להשתחרר?!
את פרק ידו של הדוד מפולין תמיד עיטר מספר אחד גדול שדהה עם השנים. כשהייתי בת 9 הוא סיפר לי עליו; הוא סיפר שזה הקעקוע שעשו לו כשהיה נער ולא ביקשו ממנו כלל רשות לעשותו, והקעקוע כאב לו אך הוא שמח שעשה כך, כי לא רצה להיות היחיד בלי. "לכל האנשים היה את אותו הקעקוע?" שאלתי בהתפלאות, והוא הבטיח לספר לי את הסיפור הגדול כשאגדל, בבת מצווה הוא אמר, גיל 12 יהיה גיל מתאים.
כבר בת 21 ולא דיברנו על זה מעולם,
אולי השנה אומרת כבר שנים,
אולי השנה אדע.
ביום השואה הנוכחי הבטתי בו, כשהוא שוכב במיטה ומבקש שהכאבים ייפסקו. בכל שנה ביום הזה הוא שוכב במיטתו, קפוא ומזיע, ומחכה שהזמן יעבור, אבל הפעם הוא גם התלונן שכואב. הנרגנות שלו ישבה עליו באיזה מין צורה מוזרה שכזאת, הרי הוא מעולם לא התלונן על דבר, וגם בחום יולי אוגוסט, כששרווליו כיסו עד לכף ידו כדי להסתיר את כתמי המספרים, הוא סבל את החום בשקט. 'גיבור', קראתי לו, כשבשארית כוחותיו אמר לי שבסך הכל שרד.
אין גיבורים גדולים ואין נצחונות, אין גיבורים בגן עדן.
לתרומה לארגון ״לתת״ התומך בניצולי השואה
// אופיר אבן
