הספקתי לשכוח כמה ישראלים מפחידים אותי.
ניסיתי לשכוח את תחושת הבהלה הזו שפורצת בעיקר בקיץ כשחם וכולם פחות סבלניים. עשה רושם שזה הצליח אבל לפני כחודש אחת הבנות בעבודה הוציאה אותי מהכלים. לא יכולתי לרסן את עצמי וצעקתי עליה. בליבי איחלתי לה המון, המון דברים רעים. במשך שבוע הסתובבתי בתחושה שהנה אני מאבדת את העשתונות, שמישהו רק יגיד לי מילה לא במקום ואני אקרע אותו לחתיכות. רק תנו לי סיבה.
היום נהג המונית התנהג אליי בגסות, דחק בי להזדרז עם העודף ולהתחפף מהמונית. מה כבר רציתי, בן אדם? להקל עליך ולתת לך כסף מדויק? לא מדובר פה במספר תלת ספרתי. קח נשימה עמוקה!
שוב עלה בי הרצון לנהוג כמוהו ולהראות לו כמה הוא גס רוח ומגעיל. רציתי להראות לו איך זה להיות בצד השני, הצד שנדרש להישאר מפוחד ולהגן על עצמו. פנטזתי לרגע על הראש שלו מוטח שוב ושוב בשמשה הקדמית.
צילום מסך מתוך הקבוצה "כועסים בכעסך"
הספקתי לשכוח כמה ישראלים מפחידים אותי.
התחושה הזו קיימת גם ברדיוסים רחוקים יותר, כשברקע יש קולות אזעקה, צבעים אדומים וטילים עם כל מיני שמות מפוצצים. אין סבלנות ואין רצון לדבר ולהבין. כל מיני שאריות של "אריות" לוקחות פיקוד ברחובות ונכשלות בהטלת מורא ופחד.
מפגיזים מבחוץ וצורחים מבפנים, זה כל מה שאני רואה בינתיים. אותו נהג מונית ממקודם גם טען שלא יהיה שלום וכל מה שצריך לעשות זה להכניס את כל הערבים לבור ולרסס אותם בגז חרדל. מפחיד אותי לראות ש"שמואל מלך ישראללללל", הטוקבקיסט התורן, הוא למעשה אדם בשר ודם, ולא רק טרול אינטרנטי. פחדתי לנסוע במונית הזו.
הספקתי לשכוח כמה ישראלים מפחידים אותי.
לפני כמה ימים, בין אזעקה לאזעקה, דיברתי עם חברה שהיא גם המורה שלי לפיתוח קול, באמצע הרחוב. שתינו שוחרות שלום (טפו עלינו!), אוהבות את אליס בארץ הפלאות ושונאות קיץ. ואז הגיע אחד שבהה בי בשמלה הקצרה שלי ותקע מבט חסר כל בושה בין הרגליים שלי.
אין מדובר בעוד דוגמה ל"גבר שאנס אותי במבטו", אלא בחוויה נוספת שלא רציתי לעבור ושבדיעבד גורמת לי להתחלחל ולהתחרט על כך שלא העפתי לו בעיטה לביצים. התחרטתי על כך שלא הגבתי באלימות כלפי אדם שגרם לי להרגיש לא בנוח עם עצמי. תגובה מאוד הגיונית, נכון?
Anger Managemant by ShonaliKapoor
אולי הכל אצלי בראש ואולי המצב באמת ובתמים גרוע מספיק כדי שאפחד לצאת מהבית. אני פוחדת. לא "חוששת", לא "מתעצלת", לא "מתלבטת", אלא באמת ובתמים פוחדת.
מפחיד אותי להרגיז מישהו ולספוג, במקרה הטוב, מטח עלבונות בתגובה. מפחיד אותי לטעות כאן כי זו ארץ הגדושה באנשים שאינם סלחניים, אנשים שרק מחפשים איך להתעצבן על מישהו כדי לתת מענה לכעס המצטבר בהם, בין אם בצדק ובין אם לא.
יותר מהכול, אני מפחדת לתת דרור לכעס שבתוכי. אם החיים היו נוהגים בי קצת אחרת, אולי הייתי יודעת להתמודד יותר טוב עם הארס הזה שמשתולל.
החיים לא נהגו בי אחרת, לכן התגובה שלי לארס, לרוע וחוסר הסלבנות היא התכנסות בתוך עצמי.
הספקתי לשכוח כמה הישראלים מפחידים אותי.
//קארין איירי