איזה מוזר זה. כמה מוזר זה. איך זה שבמשך תקופת חיים שלמה, בן אדם אחד נראה לך כדבר הכי חשוב, הכי מרכזי, הכי עיקרי, הכי רלוונטי והכי נצחי בעולם. ופתאום, התקופה נגמרת, החיים ממשיכים ואותו בן אדם – הופך לכלום.
מצד אחד, זה אחלה דבר. לחשוב שאתה כל כך אוהב מישהו שאתה מוכן לפגוע בעצמך בשבילו, שאתה מאמין במישהו ובאהבה אין סופית שלא נראית כאילו היא עומדת להיגמר לעולם, ורק המחשבה על הסוף שלה שובר אותך לרסיסים. לראות את אותו בן אדם ומיד להעלות חיוך בלתי נשלט על הפנים, כי אין מה לעשות, זה האחד שלך, ככה לפחות את חושבת.
לחשוב שאין סיכוי שאי פעם תפסיקי לאהוב אותו, או לפחות להרגיש אליו משהו. לראות אותו גם אחרי שמערכת היחסים שלכם נגמרה ועדיין להרגיש את הצביטה הזאת בלב, את הבעיטה הזאת בבפנים של הגוף, שגורמת לך לרצות להקיא מרוב כעס עצמי.
לחשוב שזה תמיד יישאר ככה. שאין שום סיכוי בעולם שיום אחד הרגשות האלה יעברו, הדבר הזה יגמר, לטוב ולרע. לחשוב שתמיד יהיה בעולם הזה מישהו שלא משנה מה יקרה, את תאהבי אותו. כי הוא הראשון שלך, הוא האחד שלך, הוא הגבר הראשון שהיית בטוחה שאת הולכת לעבור איתו את כל חייך.
ואז מצד שני, את מקבלת פתאום תחושה אחרת בבטן. הזמן עובר, את גדלה, הוא גדל. פיזית ונפשית, שניכם ממשיכים הלאה. אולי אפילו עוברים לגור במקומות שונים. ופתאום את רואה אותו, וזה כבר לא בועט, כבר לא כואב, כבר לא מרגיש כלום.
פתאום הוא הופך לסתם בן אדם שולי, ש-היי, פעם היה לך איזה קטע איתו. פתאום מישהו שהיה פעם כל עולמך, הופך להיות חסר משמעות בעינייך. חתיך או לא, נחמד או לא, שמן או רזה – כבר ממש לא אכפת לך. לא אכפת לך להסתכל לו בעיניים, אפילו לחייך אליו, להגיד לו שלום עם חיבוק ונשיקה ולא להרגיש כלום. לעבור לידו ברחוב, לעצור אפילו לשיחה קצרה, לחייך כי פעם הוא היה משהו, ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום. כאילו הרגע לא ראית את הבנאדם שהיית מוכנה להרוג בשבילו, למות בשבילו, לחיות למענו, ועכשיו את אומרת לו "היי" והולכת, בלי שום רגשות מעורבים, בלי רצון לשלוח סמס או להיפגש איתו אחר כך. פשוט עוברת.
הזמן עובר, ומערכת יחסים חדשה נפתחת. ואת שוב מאוהבת בטירוף. שוב מוכנה למות ולחיות ולהרוג כל מה וכל מי שיהרוס לך את זה. את שוב מאבדת שליטה על רגשות, נכנסת אל תוך מערבולת חושים חסרת מעצורים. וזה כיף. זה טוב. את אוהבת וזה כואב לך בלב, ואת נזכרת באהבה האחרונה שכאבה לך ככה בלב, ו"היי, לא חשבתי שזה יכול לקרות שוב".
ואז גם זה נגמר. ושוב, אותו בנאדם כבר נהיה לא רלוונטי. הוא כבר לא האחד שלך, הוא כבר לא הגבר שלך או הילד שלך. הוא חוזר להיות סתם עוד גבר, אולי כבר של מישהי אחרת, את לא יודעת וזה גם לא משנה. את עומדת להישבר שוב, כמו בפעם הראשונה, כי לא חשבת שאי פעם תפסיקו לאהוב, אבל אז את נזכרת, באותו אחד שכבר שבר לך את הלב פעם, והנה, שברו לך אותו שוב, אז היי, אולי גם יהיה עוד אחד?
האם אותו אחד שבזמן מסויים הוא הכל, ש"משחק" את אותו התפקיד של הקודם, גם יהפוך לכלום ביום מן הימים? האם כשזה יגמר, אני ארגיש אותו הדבר? או בעצם, אני פשוט לא ארגיש כלום? אני אעבור לידו, אחייך ואמשיך הלאה?
האם כל אחד בחיי, יכול להפוך באיזשהו שלב, לעוד חיוך מהיר ברחוב, בזמן שאני רצה אל תוך החיבוק של המישהו האחר?
//רוני שינקמן