ביום רביעי בלילה התכנס החמ"ל המשפחתי, אמא שלי ואחותי. ביום חמישי בבוקר התחילו ההלחצות ותוך כדי נפלה ההחלטה. אמא שלי החליטה – היא מעמיסה את כל המשפחה ונוסעים לסופשבוע בטבריה, עיר האורות. בכל זמן אחר זאת הייתה החלטה מבורכת. וכנראה שגם הרבה יותר מתוכננת ותחת הרבה פחות לחץ.
הפעם, זה לא היה כל כך משמח.
הפעם, עקב המצב, הפגזות בלתי פוסקות על גן יבנה וגדרה, המיקום של המשפוחה,
והתחלת הירי על תל אביב, אמא שלי החליטה שדי, היא צריכה לקחת את הקטנים, האחיינים שלי בני שלוש, ולתת לכולנו סופשבוע של קצת שקט נפשי מהסטרס.
אני לא חושבת שמישהו מאיתנו היה באשליה של עד יעבור זעם.
אני, בכלל חולה בבית, מבלה את זמני בין אזעקות לשירותים עם כאבי בטן נוראיים,
אחותי הקטנה, עם משמרות שהיא מחויבת אליהם בפאב, ומפה לשם מהרגע להרגע, יאללה תארזו תיק נוסעים לצפון.
איך שהם יצאו מהבית, הייתה אזעקה. מיד הם חזרו פנימה והתחבאו בחדר מדרגות, ואיך שהיה אפשר לצאת, התחילו במסע צפונה.
אני ואחותי הצלחנו להתבחבש בדרך, להגיע בטעות לחיפה וכמעט לקריית ביאליק, בדרך לטבריה, מה שעלה לנו בעוד שעה וחצי נסיעה. כן, כן זה באשמת ה-GPS כמובן. וכל זה תוך כדי בדיחות שחורות של – וואי, וואי רק שלא נמצא את עצמנו בכפר ערבי/בשטחים וכאלה.
לבסוף הגענו לטבריה.
אני חושבת שזאת התקופה הכי עמוסה שטבריה ידעה אי פעם, והם כנראה ממש לא ערוכים.
מצאנו את עצמנו בבית מלון של הכול כלול, אנחנו וכל הנגב, גברים נשים והמון טף בוכה.
ואני מוצאת את עצמי מסתכלת על האחיינים שלי, קולטת אותם מתחילים להירגע ולאט לאט חוזרים לשקט, לחיוכים ולצחקוקים, ולצד זה כל כך הרבה טראומה.
אלו ילדים שנולדו למלחמות. אני ממש לא משווה חלילה שום דבר לכלום, ושום מילה על ילדי שדרות והסביבה המסכנים שחיים את מציאות הקסאמים מגיל כלום.
גם האחיינים שלי שחיים רק בגדרה, מושבה במרכז הארץ ולא בעוטף עזה, גדלו במציאות רווית אזעקות. אם בגיל שנתיים הם היו צורחים עד לב שמיים כל אזעקה, וכל פעם שהם נכנסים לממ"ד, עכשיו הם כבר נכנסים לממ"ד בסבבה, אבל זה מתבטא בהרבה היבטים אחרים.
זה מתבטא בזה שההורים שלהם לא יכולים לעזוב אותם או את הבית לדקה בלי שהם יהיו בחרדות ולא יפסיקו לשאול איפה אבא/אמא, זה מתבטא בזה שפתאום מילדים טובים ורגועים, כל פעם שאחיין שלי לא מקבל משהו במיידי, או משהו לא מתאים לו, הוא מתחיל ליילל בכזה קול רם ששום אזעקה לא יכולה לו.
זה מתבטא בזה שאחיין שלי שמע לפני כמה ימים אזעקה בחדשות בטלוויזיה והשתין במכנסיים.
משהו שמעולם לא קרה לו לפני.
זה מתבטא בזה שכולנו חיים פה בטירוף.
מפחדים לצאת בבוקר מהבית שחס וחלילה זה לא יתפוס אותנו בחוץ.
בזה שאני כל הזמן בחרדות. אם זה על המשפחה שלי, על האחיינים שלי, על הכלבה שלי.
על כמה אוטובוסים יש לי לתפוס היום. אמא'הלה.
על זה שהאחיין שלי צוחק אלי בבריכה ומצד אחד אני כל כך מאושרת לראות אותו ככה ולראות שהוא קצת התנתק, ומצד שני נשבר לי הלב שאני יודעת שהם וגם אני חוזרים לכאוס הזה במוצאי שבת.
//לינור מידן