טוב, אי אפשר להתחמק מזה. אנחנו במלחמה. אני חייבת להודות שפעם אצלי בראש מלחמה נראתה אחרת לגמרי וכללה בניינים עולים באש, אנשים רצים ברחובות וחיילים יורים לכל עבר. אולי זה נראה ככה בעזה, אבל פה? לא, פה המלחמה נראית אחרת. בשנה שעברה בפעם הראשונה בחיי שמעתי אזעקה, ופחדתי. זה קרה כשעמדתי ברחוב עם חברות, והאנשים התחילו לרוץ לכל עבר בבהלה. לא ציפינו לזה, אזעקות בתל אביב? מי היה מאמין.
המטרפולין התוססת ושוקקת חיים, העיר שלא ישנה. תל אביב, המקום הבטוח במדינה, מופגזת. ואני, בחורה חזקה, אמיצה וקרירת רוח חטפתי התקפף חרדה. כל מה שאני זוכרת זה שהתישבתי על המיטה ולא יכלתי להפסיק לרעוד.
עבדתי אז בברברה (אהובתי) והייתי צריכה לצאת למשמרת. לא יכלתי לחשוב על גולדה לבד בבית בזמן אזעקות או בזמן שחס וחלילה נופל טיל ליד או על הבית, וביקשתי מחבר שישמורעליה, אחרי שבבר לא הסכימו שאביא אותה. באותו הלילה, כשאני עוד רועדת מהבהלה ובטוחה שבכל רגע תל אביב מתחילה להעלות באש, שתיתי, והרבה. זו דרך נהדרת להתמודד עם החרדה, אך גם די מטופשת בהתחשב שבכל רגע יכול להישמע אזעקה, אבל הייתי כל כך בהלם מהמצב שלא ממש חשבתי על זה.
שבוע שלם הייתי בפאנקיה, לא יצאתי מהבית, כל פעם שהייתה אזעקה לקח לי שלוש שעות להתאושש ולהסכים לחשוב על לעזוב את שערי המבטחים שלי שם בבן יהודה בן גוריון. פחדתי. מאוד. ולא פחדתי להראות זאת. אני לא מאלה שיעשו הכל כדי להיראות חזקים, אין לי תדמית לשמור עליה או פאסון לתחזק. פאקינג פחדתי. על חיי.
שנה וחצי עברו מאז אותו השבוע מורט עצבים והנה אנחנו שוב כאן, אזעקות מידי יום, פיצוצים בשמי תל אביב ורסיסי טילים שנופלים מאות מטרים מהבית שלי ומתחת לבתים של חברות. ואני? אני עדיין פוחדת, אבל פחות. כי כמה שעצוב להודות בזה, מתרגלים למצב. זה הופך לחלק מהשגרה והיום יום. הפחד המתמיד שמה תתפוס אותי האזעקה במקום בו לא אמצא מחסה או הסיכוי הקטן שרסיס יפול במקום קרוב ויגרום נזק. מתרגלים.
9Rooms
אני פוחדת, אבל אני בעיקר עצובה. אני עצובה על הרבה דברים. על כך שאזרחי ישראל פונים אחד נגד השני ברגעי מצוקה במקום לתמוך ולעבור את זה יחד. אני עצובה על כל התושבים שלא רוצים את המלחמה הזו בדרום הארץ וברצועה, ונקלעו לרמת חיים שלא תתואר. אני עצובה על כל מי שנפגע בחילופי אגו סליחה אש הללו ובעיקר אני עצובה על כך שנכון להיום, אין פתרון באופק.
אבל תמיד אני מנסה לזכור להסתכל על הצד החיובי שבדברים, ותמיד יש משהו טוב, גם אם הוא ממש קטן. אני כבר לא בפאניקה בכל אזעקה, אני לא חולמת בלילה שתל אביב בוערת, ואני יודעת שגם עם מלחמה אני יודעת עכשיו להתמודד. לפחות בצורתה העדכנית. והכי חשוב זה שאני מזכירה לעצמי כל יום שאני חזקה ושאת המלחמה האישית שלי בפחדים ובחרדות, אני ניצחתי.
//נטלי להב