אני ליברלית.
באמריקה צריכים לבחור. כי אחרת הם לא מבינים איך יכול להיות שאתה לא לוקח על עצמך הגדרה פוליטית.
איזה כיף, הנה מצאתי הגדרה. ליברלית.
ויקיפדיה אומר שאנשים ליברלים תומכים בחופש האדם, ללא הבדלי גזע, מין ודת.
אה, זה שאני שפויה בראשי ומאמינה שכ-ל בני האדם שווים, בעצם אומר עלי שאני משויכת למפלגה פוליטית כלשהי? בסדר.
אז אני לא ימנית. כי בימינו כולרות כמו יואב אליאסי החליטו לקחת בעלות על ההגדרה הזו,
ועל ידי זאת לעוות אותה לכדי הגדרה מדויקת של "איך ערס צריך להתנהג: המדריך".
אני לא שמאלנית כי אני מבינה את הצורך בפעולה צבאית בעזה, אפילו קרקעית אם צריך, כי לנטרל ארגון טרור זה משהו חיוני לאזרחים שחיים גם בעזה וגם בישראל.
אולי בעצם אני לא יודעת מספיק על הנושא?
אני כל הזמן אומרת את זה לעצמי. שלא עשיתי מספיק מחקר, שלא התעמקתי מספיק, ראיתי מספיק, קראתי מספיק.
כל מה שאני יודעת זה שכולנו בני אדם. ושבמצב של חיים ומוות- לזהות לאומית אין משמעות.
אנשים שרוצים להרוג – צריך לנטרל.
אנשים שרוצים לחיות בלי להרוג – צריך להציל.
אנשים. לא יהודים/ ערבים/ פלסטינים/ ישראלים/ רוסים/ לא מעניין אותי איזה טייטל תרשמו.
לא רוצה שאנשים ימותו.
לא רוצה שישראלים ימותו, לא רוצה שערבים ימותו. האם אני חוטאת בביטוי הפלורליסטי שלי?
אני גם אתאיסטית. *קריאות השתאות*
ההתנגדות העיקרית שאני מקבלת ממאמינים על האתאיזם שלי היא למה אכפת לי בכלל מישראל אם אני לא מאמינה שאלוהים ציווה עליה להיות של היהודים לנצח נצחים?
למה התגייסתי לצבא? למה אכפת לי שלא יכבשו אותנו? למה אני עונדת מגן-דוד?
ועוד כל מני שאלות בולשיט של אנשים שלא יודעים לעשות הפרדת דת מהמדינה, או לא רוצים, או לא מסוגלים פיזית כי יתפוצץ להם המוח מרוב בלבול.
קודם כל, בואו נתחיל בתמונה המאוד רחבה של הקיום שלנו.
אין לנו משמעות. אין משמעות רבה לדת, אין משמעות לאף אחד מאיתנו בתמונה הגדולה של כדור הארץ ומה שמתרחש עליו. אנחנו הבזק קטן ליקום, והדור שלנו, המאה הנוכחית, האלפייה הנוכחית, הם הבזק קטן לאנושות.
אז לא באמת יהיה משנה בתמונה הגדולה מה יהיה עם ישראל, או עם עזה או עם אף אחד.
בתמונה הפחות רחבה, אני קיימת במצב נתון אחר. בו התכונות הפיזיות והביולוגיות של הקיום שלי ויש שיאמרו הנפשיות, מגיבות באופן מסוים לסיטואציות בהן הם נמצאות.
הסיטואציות? גדלתי בישראל כל החיים שלי, פיתחתי חיבה עזה לאנשים שנמצאים בה, ואני מרגישה שייכת שם,
באדמה, בשפה, בצלילי הרקע שלה, בריחות והטעמים.
הקיום שלי כבן אדם, כלודה גרקו, לא מכיר שום דרך אחרת לחיות.
אז אף על פי שאני לא מאמינה באלוהים, או אלוהות, או נבואות (כי זה לא הארי פוטר פה), אני כן מרגישה שבקיום הנוכחי שלי שבו הציוויליזציה מחולקת למדינות עם גבולות, אני רוצה להיות בישראל.
ואני רוצה לתמוך בישראל כפי שהייתי תומכת בכל מדינה עם הסטוריה דומה וסיפור רקע זהה.
אני גם רוצה לתמוך בפלסטינים כי הם במצב כל כך אבוד מבחינה הסטורית שהזהות הלאומית שלהם נבנתה על בסיס רעוע של עקרונות לא מובנים וחיים ארוכים של שנאה ומוות ועוני.
אז אני ליברלית ואתאיסטית ומסרבת לבחור כיוון פוליטי אמיתי.
ותכלס, כל מה שבא לי זה שלא אצטרך הגדרות כדי לחיות בתרבות שלנו.
ושלום. בא לי שלום.