נידונתי, כבת מזל סרטן, לרגישות יתרה והשפעה מאוד חזקה של הירח. אולי זה התירוץ שאני בוחרת לי, או המשענת, או הדבר הזה שאפשר להאשים אותו בתקופה האחרונה, בשילוב המצב בארץ, לתחושות החרדה שמציפות אותי.
אני גרה בחיפה. אזעקה אחת שהייתה הרעידה את נפשי והותירה אותי מלאה בפחד מכל צליל שמזכיר אזעקה או בומים מרוחקים. נסעתי להורים. גם אזעקה והקושי לנשום חזר. והאנרגיות המתישות באוויר. של הלחימה והירח המלא הביאו אותי לתהומות וללחץ קבוע בחזה.
והנה, לילות בלי שינה, שכל צפצוף מעיר אותי. ניסיתי להתנגד לרגשות העזים ולשדר שהעסקים כרגיל, נסעתי לישיבות, למדתי ועשיתי עבודות, נהגתי למרחקים ארוכים, לקחתי את החתול לווטרינר. אבל כלום לא עזר. הרגשות חזקים מידי בשביל להשאיר אותם בפנים. ואני לא מסכימה לעצמי לבכות. כי מי אני שאבכה? אני לא גרה בדרום. רוב החברים שלי לא נלחמים או נמצאים בקו האש. אז מי אני שבכלל אעיז להיות בהתקף חרדה כזה או אחר?
אבל לאלוהים או לקוסמוס יש תוכנית. והקוסמוס אומר לי לבכות. שולח שירים עצובים לרדיו, מחזק את המחנק בגרון. ואני בשלי, לא בוכה. כי מי אני.שלושת הקופים. "אל תדבר רוע, אל תראה רוע, אל תשמע רוע". אבל הנה, אין מנוס, שרשרת אירועים הביסה אותי לבסוף.
הגעתי הביתה אחרי נהיגה מתישה וכשרציתי לפתוח את המרפסת נחתכתי ברגל מתמרור שיש לי מונח ליד הדלת. תמרור אזהרה שפעם מצאתי ברחוב. מזילה שתי דמעות וחצי. החלטתי שזה הזמן לצאת מהבית. החתול משלשל וצריך לטפל בו. אז לקחנו את האוטו, וכל הנסיעה ראובן לא הפסיק לבכות ואמא של פיץ אמרה משהו על טילים בחיפה בטלפון וכל רעש קטן הקפיץ לי את הלב לתחתונים. שוב. אני לא בוכה.
החלטנו ללכת לווטרינר חדש. כי הקודם היה אגרסיבי מידי ולא ברור מספיק. הווטרינר החדש היה נחמד אבל לקח ממש יותר מידי כסף. רציתי ללכת להביא את האוטו מהחניה המרוחקת וכמעט נדרסתי כשעברתי במעבר חציה ומישהי עצרה לי ומי שמאחוריה לא שמה לב ונתקעה בה. דמעה וחצי. ואז נסענו לעשות קניות ולא רציתי לנהוג כי רעדתי מפחד כי כמעט נדרסתי אז ים אחותי הנסיכה נהגה במקומי. הגענו הביתה, והנה, משהו מתחיל להשתחרר. כי כמה כבר אפשר לספוג? בכיתי זמן קצר, הייתי צריכה לשחרר את כל הלחץ של הימים האחרונים, וברגע שנרגעתי, רצינו לצאת מהבית ושיפוד עץ שהוא חלק מקישוט שיש לנו כבר שנה בכניסה לבית, דקר אותי ביד ופצע אותי. אז שוב בכיתי כי כמה כבר אפשר להיפגע ביום אחד. אז החלטתי שאני נרגעת ומנקה את הבית וכמעט החלקתי במרפסת.
יום למחרת החלטתי שעכשיו כשהבית מסודר אני יכולה סוף כל סוף ללמוד. תוך כדי שאני כותבת עבודה, פיצוש התקשרה והטלפון נפל לי מהיד על המחשב והמחשב נתקע. שוב אני בוכה. כי הלחץ המתמיד יוצא גם כשלא באמת צריך. או בעיקר כשלא צריך.
עצוב לי. עצוב לי שאנשים צריכים לסבול את הלחימה הזו. עצוב לי מילדים מתים. עצוב לי על תושבי עזה שלא עשו כלום. עצוב לי שהצד השמאלני שלי הופך לימני בימים כאלה. עצוב לי, מלבד מתקפת הטילים הבלתי פוסקת על ישראל, ההבנה שהעולם מאמין לשקרים. העולם מאמין לחמאס. ארגון טרור. ששוטף את המוח לאזרחים המסכנים של עזה. שמשכנע אמהות לשלוח את הילדים שלהם להתאבד ולהרוג אנשים שלא עשו לו כלום. שמאמינים לתמונות וסרטים מלאי שקר שהפלסטינים יוצרים כדי לגרום לאוכלוסיית העולם לצדד בהם. לוקחים תמונות מזעזעות מלבנון וסוריה וטוענים שזה אנחנו עושים את זה. עצוב לי שאין פיתרון באמת. כי אי אפשר לדבר עם ארגון טרור. עצוב לי כי היום אף אחד לא מדבר על שלום, היום כולם מדברים על צדק.
//טל עוז