תשאלו ילדים מפריז, רומא או לונדון מה הזיכרונות שלהם מהילדות. הם יספרו בפשטות על הטיולים המשפחתיים, יעברו למפגשים עם החברים הקרובים ויזכירו את משחקי הכדור ששיחקו בחוץ בילדותם. אצלנו זה קצת אחרת. לא פשוט להיות כאן ילד.
לא גדלתי בשדרות, גם לא באשקלון או אשדוד. אפשר להגיד ילדה מפונקת מכפר-סבא שלא חוותה יותר מדיי צבע אדום בחייה, גם לא שעות מרובות במקלטים במלחמת לבנון-השנייה ובטח לא נפילות של קסאמים על הבית, אבל באינתיפאדה השנייה הייתי בכיתה א'. אז לא נסעתי הרבה באוטובוסים ואחרי הפיגוע בקניון ערים שהרים חצי עיר על הרגליים, גם הבילויים הפכו יותר מחושבים.
כשהייתי בכיתה ב' גל סיפר לנו שהוא שמע שיש אנשים שמתפוצצים כשיש פיגוע.
-"מה זה פיגוע?" שאלה נטע
-"את לא יודעת מה זה פיגוע?" שאל גל את נטע המופתעת, "זה כשמישהו רע מסתובב עם פצצה, וכשהוא רואה שיש הרבה אנשים הוא מתפוצץ. אח שלי הגדול אמר לי שגם שאר האנשים מתפוצצים, ושממש רואים ידיים ורגליים באוויר".
באותה תקופה האופנה הייתה לבצע פיגועי התאבדות. הם שלחו את האבות שלהם, הבנים שלהם והאחים שלהם. הם האמינו שאחרי זה יחכו להם 72 בתולות בגן עדן. אני מאמינה שמישהו חזר משם ועדכן את החבר'ה שזה לא כל-כך משתלם. שהבתולות רחוקות מלהיות בתולות ושמנוחתן ממש לא עדן, כי בשלב מסוים הם הפסיקו עם זה.
מאוחר יותר הם גילו את הכח שבחטיפות. לפעמים התלבטו בין אזרחים לחיילים. עשו ניסיונות של ניסוי וטעייה. ואז נחטף גלעד שליט וזו בכלל נהייתה אטרקציה.
גלעד שליט נחטף כשהייתי בחטיבה. מאז סיימתי גם את המסגרת הזו. שובצתי בתיכון, עברתי בגרויות, צו ראשון, שתיתי, הברזתי, עישנתי, למדתי, הימרתי, טיילתי, קראתי המון ספרים, ראיתי הרבה סרטים, הייתי בלונדון, בהולנד, בטורקיה ובברלין. והתגייסתי.
הרבה מים עברו בנהר, אבל אחרי חמש שנים הוא חזר ושב אלינו. כל המדינה הייתה מרותקת לטלוויזיה. יותר רייטינג מההודעה על מי ניצח בבחירות הממשלה, יותר צפיות מהאטרף שהיה כשהודיעו שהגברת נינט טייב לקחה את הגמר בניצנים וכמות תמונות שלא הייתה מביישת אף אחד (כולל ביקורת על החולצה המכוערת שבחר הסטייליסט העזתי באותה קדנציה לשליט).
את 'עמוד ענן' חוויתי כבר בשירות הצבאי. הייתי בתחילת ההשלמה החיילית. היינו אמורים לצאת בשבת הביתה. לנועה תוכננה טיסה בשמי הארץ עם החבר, לבתאל הוזמן כבר צימר חודש לפני וניב היה חייב את החופש. מהקורס ומאיתנו.
מפקד בית-הספר לקצינים קרא לנו להערכת מצב והודיע לנו לבטל תוכניות. אחרי ארוחת שישי מאולתרת בחדר האוכל הצבאי, הודיעו לנו להגיע לחתום על שכפצים, אפודים ושקי שינה. מפזרים אותנו בין סוללות כיפת ברזל הפזורות.
היו לנו שמונה שעות לכבס ולייבש את כל התחתונים
את הצבע האדום הראשון שלי שמעתי באוטובוס המאולתר שארגן לנו הצבא לכיוון באר שבע ביום שבת בשעה 06:00 בבוקר. העיר ריקה מאדם והקיוסקים סגורים. אפילו הפינה של ההומלס לא הייתה מאוכלסת.
היו לנו כמה שניות לרדת מהאוטובוס ולשכב על הכביש. עם הידיים על הראש.
בהמשך פיזרו אותנו בין המשגרים. בהתחלה נבהלנו, אך כך התלהבנו, יותר מאוחר התרגלנו ובסוף סיימנו חרדים. הרעש מחריש האוזניים בכל פעם שיצא יירוט של כיפת ברזל גרם לנו להיבהל כל פעם מחדש ואיומי החמאס על חטיפת חיילים נוספים לא איחרה לבוא. למרות זאת, בין רעש הרקטות, האזעקות והשיגורים של כיפת ברזל, שמענו גם את מטוסי חיל-האוויר, ונזכרנו שאנחנו כאן מסיבה מסויימת. שאנחנו נלחמים על המדינה שלנו, על המקום שלנו ועל החיים שלנו.
גם עכשיו.
//שי רוזנפלד