ובחלום שלי, אני מתקרבת לכותל.
צועדת בצעדים איטיים וקצובים בלי להסתכל ימינה או שמאלה. דוך.
כל מה שאני רואה מולי הוא אבנים משולבות בגוונים של בז' וחום. שיחים ירוקים ומכוערים למראה מבצבצים בין החרכים כמו בית שחי של פעילת נשים נמרצת במיוחד.
נדבכים על גבי נדבכים, הם מונחים מולי בדממה.
למטה, האבנים הגדולות מתקופת הבית השני, מעליהן האבנים שנוספו בימי הביניים, והכי למעלה האבנים הקטנות שהוסיפו הממלוכים והעות'מאנים.
כך הן עומדות איתן אלוהים יודע כמה זמן. מונחות, בלא שומדבר שמחבר בינהן. לא טיט ולא מלט.
בסיפס אילם של אופוריה וטרגדיה סרוגים במסרגות של געגועים ועוונות. מחוברים בינהם בחוטים בלתי נראים של כעס מהול בכמיהה, שזורים בעיטורים של הכנעה. הכנעות לבלתי ידוע. הכנעות לבלתי נמנע. הכנעות לאנרגיה הבלתי מוסברת הזאת שזורמת בכל הגוף ואי אפשר (וגם לא צריך) להמלט מפניה. לא. במקום הזה, בטוח שאי אפשר להמלט. לא שם ובטח לא אני.
מצדדיי נשים מתפללות על כסאות פלסטיק לבנים. אני רואה את גוון נע קדימה ואחורה, מי באיטיות ובמי במהירות. מי בחוסר שקט, ומי בשלווה מלאה. הן מעומעמות בשדייה הראייה שלי. מרוחות כמו בשמן על קנבס.
המבט שלי נעול על החשכה שמבצבצת בקווים האלה. הפערים שמפרידים בין אבן לאבן. גומות צרות שמכילות בתוכן את כל התקווה שבעולם.
אני עוצרת. נתקעת. בוהה.
מבינה שאולי זה בעצם בכלל לא קיר. זו מראה.
אנחנו ניצבים האחד מול השנייה, אני והקיר. בוהים זה בזו בדממה.
אני רואה נדבכים על גבי נדבכים שאינם מסנוכרנים בינהם. הם לא תוכננו מראש בקפידה אלא התהוו לכדי קיר אחד שלם מכורח הנסיבות. מכוח הזמן, הניסיון, ומנה גדושה של גורמים אמורפיים שאין לי כותרת אחרת לקטלג אותם תחתיה, מלבד מזל. או מסתורין. או בוא נודה בזה כבר, אמונה.
אני ממשיכה לצעוד ומצמצת את הפער ביני לבינו. מרגישה את חלל הבטן שלי מתמלא בכאב העמום הזה של ההתרגשות.
עוד לא סימתי לדרוך את הצעד האחרון שסוגר את הפער ביננו ואני כבר נמרחת עליו כולי. משחררת כל אחיזה. משחררת לגמרי. זה רק אני והוא. כל כובד המשקל – כנגדו. אם זה לא היה חלום, הייתי נופלת.
אני עוצמת את העיניים, אנחת רווחה כבדה משתחררת מעצמה, ואיכשהוא הדמעות מתחילות להרטיב לי את הלחיים. הן זולגות מעצמן, בלי קול.
בהתחלה הן מטפטפות לי על הפנים ואז הן מתגברות והן לא מפסיקות. אני בוכה ובוכה ובוכה דמעות גדולות כמו טיפות של גשם והשטף לא מפסיק. כך אני ממשיכה לבכות עד שכל רחבת הכותל מתמלאת בדמעות שלי ונהיית נהר. הנשים על כסאות הפלסטיק עכשיו צפות על גבי הדמעות שלי, מנסות לתפוס את הכסא שעליו נחו רק כמה רגעים קודם לכן. אם היה לזה פסקול, ודאי הייתי מתחילה מדמע אילם שמתפתח לזעקות של ממש אבל אין קולות בחלומות. רק מראות ותחושות. אנשים שוחים, מנסים להציל את חפציהם האישיים. אין היסטירה בקרבם ולא פניקה. כאילו מבינים כולם שאין זה מן הנמנע שהדמעות שלי יהפכו את רחבת הכותל למקווה מים. חלקם אפילו רוחצים ומטהרים משל הייתה זו מקלחת ראשונה אחרי צעידה אינסופית במדבר.
כשלבסוף נגמרות הדמעות ושוב הכל יבש, אני ניצבת מול הכותל. כמה מטרים אחורה באותה נקודת בהייה שבה הייתי רגע קודם לכן, או אולי היו אלו חיים שלמים, מי יודע. אין תחושת זמן בחלום.
אני מסתכלת היישר אל תוך האבנים.
כשאני בעיניים פקוחות, אני רואה עשרות אלפי נקודות לבנות דחוסות בתוך פערים חשוכים.
כשאני בעיניים עצומות, אני רואה את האריחים שמצפים את גרעין הזהות שלי.
אני מסתכלת בעוז היישר אל תוך הליבה של הגרעין הזה וזה מרגיש כמו להסתכל היישר אל תוך השמש.
להסתכל אל תוך משהו חם, להרגיש איך הוא כמעט שורף אותך, ולראות בעיניים אך צורות גאומטריות קטנות וזוהרות בתוך אינסוף של חושך. הראייה שלך מתעתעת בך, אבל בפנים אתה יודע בדיוק מה אתה רואה.
ומה אני רואה שם?
אמונה ואהבה.
שוטפות עולמות שלמים שעשויים מתקווה.
כמו פלטה של צבעים משוגעים שיוצרים גוון ייחודי שאין עוד אחד כמוהו, לא היה ולא יהייה.
הגוון שלי.
אני מתעוררת לאזעקה.
מועדת בצעדים כושלים בדרכי למרחב המוגן של הבניין.
נעה היא הילדה הכי מתוקה מכל הילדים שגרים בבניין שלי.
אמא אומרת לנעה "נכון שאמרנו על החיים שהם כמו רמזור? עכשיו אנחנו באדום, עוד מעט תגמר הצפירה ונהייה בצהוב ואז נחזור לירוק". אותך לאדיר מילר, אני חושבת לעצמי בראש.
האזעקה נגמרת ואני חוזרת לישון.
כעבור שעתיים אני קמה כמו חדשה וטורפת את העולם.
//נוי טמרקין