דמיינו לכם משפחה.
אבא, אמא, ילדים.
תחשבו על הרגע הזה שהם הולכים לישון, או לפחות מנסים, כי בעוד מספר דקות כנראה שתהיה אזעקה שתקפיץ אותם. תשמעו באוזניכם את הבכי של התינוק, את השאלה של הילדה הקטנה אם זה מסוכן ללכת לישון, הנביחות של הכלב, את השריקות באוויר, את הפיצוצים מסביבם.
תריחו את ריח הפחד.
אבא, אמא,ילדים.
משפחה.
כל רצונם הוא לחיות בכבוד, בשקט. לצאת לטיולים, לבלות, לראות עולם. כשההורים נולדו, ההורים שלהם הבטיחו להם שכשהם יגדלו כבר לא יהיו מלחמות. כשהילדים שלהם נולדו הם רצו לומר להם את אותו דבר, אבל בעצמם כבר לא האמינו לזה. גם הם יודעים, התנאים שבהם הם חיים הם לא לוקסוס גדול, אבל הם התרגלו ומנסים להוציא מזה את המיטב. הם כבר התרגלו שפעם בכמה זמן תהיה אזעקה, יהיו יריות, תהיה אש ויהיה בלגן מסביבם.
הם כבר מזמן הבינו שהם בסך הכל כלי משחק בידיים של בעלי תפקידים עם אג'נדות שונות משלהם. גם הם יודעים שאם הדבר היה תלוי בהם, אולי לא היו חיים בשלום עם שכניהם, אבל בטח לא במלחמה.
הם לא מאמינים בהרג. הם לא מאמינים שרצח זה הפיתרון. הם רואים מסביבם את השברים, את הריסות הבתים, ואומרים תודה שהיום זה לא שלהם, אבל מי יודע, אולי מחר?
צילום מסך – Ynet
בכל לילה, כשאמא משכיבה את הילדים שלה לישון, היא מחבקת אותם חזק, מזכירה להם שהיא אוהבת הכי בעולם ובלב מתפללת שיצליחו לישון עד הבוקר, שלא יתעוררו מאזעקה או מחלום רע. היא נעמדת בדלת, מסתכלת עליהם ישנים, רואה את העפעפיים מרצדות בגלל איזה חלום ושוב מתפללת שזה חלום טוב עם קשתות ועננים, עם בלונים, חיוכים וצחוק ילדים שמתגלגל, אבל עמוק בפנים היא יודעת שזה בטח לא.
תוך כדי המחשבות מתחילה האזעקה, היא יודעת שהיא חייבת להעיר אותם מהר ולנסות להגן עליהם כמה שהיא רק יכולה, אבא מהחדר השני מארגן גם הוא את מה שצריך ושוב, כמו לפני שעה או שעתיים, מחפשים דרך להגן על חייהם.
צילום מסך Ynet
בינתיים בחוץ העולם משתולל. בחדשות מדווחים על עוד פגיעה, על עוד טיל ששוגר ובפנים התפילה שמשהו או מישהו יעצור את זה.
ביום שלמחרת, הילדים יושבים בפינת המשחקים שלהם עם דף וצבעים והציורים הם ציורי מלחמה. הרבה שחור, הרבה אקדחים, רובים, חיילים במדים ושמיים קודרים הם מציירים, הילדים, כי אלה החיים שלהם עכשיו. הם לא בחרו בהם, הם נולדו אליהם. בחוץ אנשים מדברים על זה שצריך לנקום, להרוג, להחריב את האויב, כשבבית הילדים רוצים רק לחיות.
אז תדמיינו לכם משפחה.
אמא, אבא, ילדים.
אתם רואים אותם? אתם שומעים אותם?
צילום מסך – Ynet
עכשיו תדמיינו שהם ערבים.
אני לא שמאלני שטוען שאנחנו צריכים להפסיק את הפעולות, ואני גם לא ימני שטוען שאנחנו צריכים לשחוט. כל מה שאני אומר זה שגם אצלנו וגם בצד השני יש משפחות, יש ילדים שבסך הכל רוצים לחיות. נכון, חלקם גדלים להיות טרוריסטים, חלקם מתחנכים על שנאת יהודים, כולנו ראינו את התמונות ושמענו את הסיפורים – אבל מה עם אלה שלא? מה עם אלה שפשוט אין להם ברירה? האם גם אותם אנחנו צריכים להרוג?
אין לי פתרון למצב ולשמחתי אני גם לא זה שצריך למצוא אחד, אבל הגיע הזמן שנבין שיש טרוריסטים, יש רוצחים, יש שונאים – הכל נכון, אבל אסור לנו לשכוח שבנוסף אליהם, יש גם אנשים.
לרוצחים מגיע למות.
לאנשים מגיע לחיות.
//אלון יעקובי