יש לי קטע כזה עם פסי רכבת ומשאלות. זה אמנם קצת טיפשי, אבל בכל זאת. שמעתי פעם שכשחוצים פסי רכבת באוטו, בדיוק ברגע שעוברים על הפסים, אפשר לבקש משאלה. מאז כשאני חוצה פסי רכבת, אני מבקשת, כי מה אכפת לי לנסות. האמת היא שנראה לי שככה בדיוק הקיפוד הגיע לחיי בזמנו. והקיפוד היה לגמרי לא טיפשי. לפני חודש חציתי פסי רכבת. זה היה יום אחרי שהודיעו ששלושה נערים נחטפו. בדיוק על הפסים ביקשתי "שיחזרו למשפחות שלהם בשלום". כולנו יודעים איך זה נגמר בסוף. פסי רכבת טיפשיים.
האחראי על המשאלות התחיל לאכזב אותי עוד כשהייתי קטנה.
כשכיביתי את נרות יום הולדת שש ביקשתי בלב, "תעשה שהשנה סבא קנה לי פאזל עם אלף חלקים". אבל כשפתחתי את המתנות קיבלתי ספר. שוב. העולם לא מקשיב לי אף פעם. שנים אחר כך בבוקר הבגרות בספרות נפל לי ריס, ביקשתי שאני אזכור את המילים של כל השירים ושא' יקרא משהו שלי ויתאהב בי כבר. בסוף לא זכרתי הכול, וא' לא התאהב בי מעולם. חשבתי שאולי זה בגלל שביקשתי שתי משאלות בריס אחד, בסוף השלמתי עם זה שאני פשוט לא יודעת את המילים לכל השירים, ושלא כל הגברים חייבים להתרשם מהכישורים שלי.
כשהייתי בצבא, כבר היה לי א' אחר. בסוף שבוע אחד לפני שחזרנו לבסיסים והמוצבים שלנו, הוא העיר אותי באחת בלילה. "קראתי באינטרנט שיש מטר מטאורים בשמי הארץ, תכיני משאלות ונלך לראות אותם בים". לבשתי עליי את אחת מחולצות המרץ 03 שלו ונסענו לראות כוכבים מתרסקים. "בא לי לשבת על כוכב", הוא אמר, "לי לא", עניתי משועממת. פעם כשהעירו אותי באמצע הלילה זה לא היה רומנטי בעיני. "מה אכפת לך להתרסק איתי?" הוא שאל. "לא אכפת", משכתי בכתפיים שלי, והנחתי ראש על אלו שלו. רציתי להגיד לו שלהתרסק זה מכאיב, ושאולי נעשה משהו קצת יותר עדין ונעים. אבל לא אמרתי. לשמור הכול בלב זה התחביב שלי.
קצת אחרי שהשתחררתי, התגשם לו לשבת על כוכב.
ואז הגיעה תקופה ארוכה מידי שלא נשלחה אליי שום אהבה חדשה והתגעגעתי לתחושה. בשמיים הייתה קשת בענן ואני חשבתי לי שזה זמן טוב למשאלות אז ביקשתי בקול ברור וצלול אהבה. דקות אחר כך בדרכי לאנשהו, הגיע כלב גדול שהשתחרר מילדה קטנה. הוא רץ לכיווני בקשקוש זנב אינטנסיבי. כשהגיע אליי הוא הרים את הרגליים הקדמיות וזינק עליי כדי שיוכל ללקק לי את הפנים. צנחתי על הגב, דם מהמרפק. יציבות זה פחות הקטע שלי. הוא בטח חשב לעצמו שזה נהדר ועכשיו יותר נוח, אז הוא שלח לשון גדולה אל הפנים שלי וליקק עד אינסוף כאילו אומר "אוהב את העין הזאת. אוהב את האף. אוהב את האוזן. וגם הכתף סבבה. הנה, קחי הרבה אהבה". כנראה שאני צריכה להתחיל להיות יותר ספציפית במשאלות שלי.
עד לפני כמה חודשים הייתי קונה לי זוג דגי זהב. מקווה להגיע מתישהו לאחד שמגשים משאלות. כשהם היו מתים לי, הייתי קונה חדשים. צריך להתמיד כדי למצוא את הדג הנכון. יום אחד כשחזרתי מהיכנשהו הביתה, האקווריום היה מנופץ על הרצפה. לולה שיחקה בדייגת. כשהגעתי כבר לא היו בהם חיים. הדגים המתים על הרצפה עשו לי כאב לב. מאז זו אני שמגשימה להם משאלה – בבקשה תשאירי אותנו בחנות חיות ואל תקני אותנו לעולם. מוגשם.
בזמן האחרון כשנופל לי ריס, אוכשאני מכבה מספר שכבר לא אומרים של נרות יומולדת, אני אומרת לעצמי שמה הטעם? מנסה להכריח את עצמי להיות רציונאלית ולהפסיק להאמין בפיות ומשאלות. חייבת להודות שלפעמים זה מצליח פחות, כי אולי דווקא הפעם יתגשם לי משהו.
//סתיו גולדשטיין