מה שבטוח, הוא לא יכול להגיד שלא הזהרתי אותו מראש. כבר בהתחלה  אמרתי לו שלא מעניין אותי כלום כבר תקופה, שאני בסיטואציה קשה לעיכול בחיים, ששום דבר לא מרגש אותי ואם זה לא מספיק אז עוד רגע מגיע הקיץ ואז גם אין בכלל מתי להיות איתי כי אני כל לילה בעבודה. –"משהו רקוב בממלכת דנמרק" (משחקת אותה חכמה ומצטטת שייקספיר) אבל הוא מצדו לא נרתע בכלל וענה לי שאני לא מפחידה אותו. נחייה ונראה, חשבתי לעצמי.

כמה סרטים בקולנוע, הרבה סושי וצפיות בלתי פוסקות בשידורי החדשות על "צוק איתן", וכבר היה לו מספיק זמן להבין שאני פועלת לפי שיטת "הדרך לליבו של גבר היא דרך קיבתו", שאני לא טורחת להחליף מצעים אם לא מזכירים לי ושהכלבה שלי מנשירה הרבה שערות והחתולה שלי היא בכלל פסיכופתית. עם זאת הוא נשם עמוקות וכנראה שכנע את עצמו שלפחות לא יהיה איתי משעמם, וככה, אחרי מספר חודשים תמימים מצאנו עצמנו בחיפושי דירה.

סך הכול לא היו לנו הרבה דרישות, אנחנו אנשים די סטנדרטיים – מינימום 80 מ"ר, לא מעל קומה שנייה או לחלופין מעלית, מטבח פתוח, מרפסת או גינה/גג, רצוי לפחות 2.5 חדרים, חנייה אה כן, ועוד פרט חשוב – בתל אביב! לא בצפון ולא בדרום (רצוי ליד הים). ואם אפשר, הוספתי, עוד חדר לגורילה לבקנית. "בסדר לולי, אני אקנה לך גורילה לבקנית אבל את אחראית על החיפושים באינטרנט!".

אז פתחתי חמ"ל, חזרתי לימי כראש לשכה ועשיתי לו"ז. החיפושים החלו באופן רשמי. לדירה אחת לא הייתה חנייה, באחרת הייתה מרפסת אבל היא הייתה קטנה מדי, אחת יקרה מדי, אחת הייתה רחוקה מידי, חשוכה מידי, ישנה מידי ובאחרת לא הרשו בעלי חיים. מבוקר ועד לילה אני תרה בחיפושי ברשתות השונות אך לשווא, מתחברת כבר באופן אישי לסיפורים קורעי הלב של הגולשים שמפחדים שעוד רגע יישארו ברחוב כי לא מצאו בית, מגחכת על פוסטים עם תמונה של קרטון נעליים להשכרה במחיר 8,500 לחודש כולל תיווך והולכת לישון תוך שאני חולמת על דירות והובלות. טרוטים וכמעט מיואשים אנחנו יושבים לאכול סושי והוא מספר לי שיש איזו דירה שהוא ראה על הבניין שלט "להשכרה" ואולי נקפוץ לראות אותה אחרי שנסיים לאכול. מה הסיכוי? חשבתי לעצמי.

עושים דרכנו במעלה המדרגות היישר לקומה השנייה ללא מעלית ופוסעים פנימה ללא ציפיות מיותרות. הדירה גדולה, עברה שיפוץ, רצפת הגרניט פורצלן קורצת לנו לאורך כל הסיור, המקלחת ענקית, ארון הקיר בחדר השינה מזמין אותנו לתלות בו קולבים והמרפסת, אחחח המרפסת, כל כך גדולה ונפרסת לאורך, ממלכה של ממש לילדות הולכות על ארבע שלנו. קו ראשון לים, ללא תיווך!

מביטים אחד בשני, נאנחים אנחת רווחה ושולפים מעטפת מזומנים למקדמה. אז מה הקאצ'? המטבח לא פתוח ויש איזה קיר ממש מיותר בסלון.

לולי מחייך אליי חיוך ממזרי ואני יודעת שצץ רעיון זדוני במוחו – הוא ישבור את הקיר ויעשה לי מטבח פתוח! שיחה עם בעל הדירה, הסבר על השיפוץ המיועד והנה יומיים אחר כך ולא רק שהמטבח פתוח, גם הקיר המיותר בסלון נעלם! כזה לולי, מרגיש, משכנע ופועל. ואני? אני עדיין תוהה איך אחרי כל כך הרבה חיפושים בסוף גם את הדירה הוא זה שהצליח למצוא. אז אם יום אחד תראו דלת שכתוב עליה- "כאן גרים בכיף ברווזה וארנב קצוץ זנב" אל תתפלאו למצוא בפנים גם גורילה לבקנית.

// אסתר גרינברג

מהרגע שפגשתי אותו עד לרגע זה ממש, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. נתקעתי. ואני שונאת את עצמי על זה. נכון שאני לא מאמינה בלהתפשר, אבל יש גבול בין לא להתפשר לבין להיתקע, ואני מרגישה שאני מאוד קרובה לעבור אותו. אז בסדר, מאוד רציתי אותו, הייתי בטוחה שהוא כל מה שחלמתי שהגבר שלי יהיה – גבוה, יפה תואר, חכם, רגיש, בעל עבר דומה במעט לשלי, מודע מאוד וסקס מ-ד-ה-י-ם. רציתי אותו נורא, ולא הייתי מוכנה להתפשר – הכרזתי בקולי קולות – "יום אחד, הוא יהיה שלי".

אבל אחרי חצי שנה של טלטולים נפשיים ורגשיים אני מרגישה תקועה. כשאני מספרת לחברים עליו, הם תמיד מזהירים אותי "תיזהרי שלא תתקעי עליו עכשיו שנים". אני עונה בנונשלנטיות "מה פתאום, נראה לך!", ואז אני נזכרת בחברות שלי – ההיא שהייתה תקועה על גבר שנתיים ש"לא היה מוכן לקשר" ואחרי ששפכה בפניו את ליבה, הלך ומצא חברה אחרת תוך שבועיים. או ההיא שיצאה איתו, לא הסתדר  הם רק מזדיינים כבר שנה והיא רק מחכה ליום שהוא יבין איזה טעות הוא עשה ויתחתן איתה. אבל בינתיים, כלום לא קורה.

יש עוד הרבה סיפורים, שנמשכים שנים על גבי שנים, על בחורות שנתקעו. כי אנחנו עקשניות, כי אנחנו נשים יפות וחזקות שיודעות מה אנחנו רוצות. אבל אני לא רוצה לעבור מ"רוצה, אעשה הכל ולא מוכנה לוותר עליו" ל"אובססיבית חיה בסרט בעולם משלה". הרי כולנו חווינו אובססיה זו או אחרת במהלך חיינו. אולי ללהקה מסוימת (אוהב את טייק דאט לנצח) או לגבר שידענו שחייב להיות שלנו, אבל הוא פשוט לא רצה.

אז מתי יודעים שזה עובר את הגבול? כשאנחנו מתחילות לאבד את שפיותינו ונכנסות לאזור האפל והקודר של אובססיה? מדובר פה במכשול לא קטן אבל אני מאמינה שאני מספיק חזקה בשביל לא איפול לשם עם ההוא. זה לא קשור לחכמה, אלו הם ההורמונים אשר משתלטים לנו על המוח והופכים אותנו למכורות. אנחנו מתמכרות אליהם, לחשיבה עליהם, לפנטזיות וסיפורים שאנחנו בונות בראש עליהם. זו כנראה ההתמכרות שהכי קשה לנצח. כי לא מדובר במשהו חומרי שאפשר להימנע ממנו (סיגריות), או מקום שאפשר לא ללכת אליו (בר) או אפילו בן אדם שאפשר פשוט להימנע מלראות. זו התמכרות בתוך בראש שלנו. וזה הסוג הכי מסוכן.

רק לנו יש את הכוח והיכולת לצאת מזה בחתיכה אחת. אז אני משכנעת את עצמי שזה לא זה. לקחתי צעד אחורה, מחקתי את המספר שלו מהפלאפון, מחקתי אותו מהפייסבוק, ואני עכשיו עובדת על למחוק אותו גם מהראש שלי. כל יום עוד קצת. בכל רגע שצצה מחשבה עליו, אני מיד עוברת להתעסק במשהו אחר, אני לא הולכת למקומות שאני יודעת שאני אראה אותו שם ואני לא שולחת לו הודעות שיכורות באמצע הלילה, כי כולנו יודעים לאן זה מוביל (לא שזה לא קרה בעבר).

כמו כל דבר בחיים, הכוח נמצא בידיים שלי. אני יכולה לבחור אם להמשיך את האובססיה הזו, להמשיך לשכנע את עצמי שהוא האחד, שעליו אני צריכה להילחם, שאיתו אני אמורה לחיות יחד לנצח נצחים. או לקבל את גורלי המר, שכנראה אנחנו לא נועדנו להיות, להפסיק להתעסק בו 24 שעות ביממה ולהמשיך הלאה. אני מאחלת לעצמי שאצליח, ואני מאחלת לו שאם פתאום ייפול לא האסימון  והוא יבין כמה אני מדהימה ושהוא לא רוצה לוותר עליי וחייב להיות איתי – שיבין שהוא צריך להוכיח את עצמו מחדש, כי אני ממנו נגמלת.

נ.ב – גם הפוסט הזה בלשון נקבה אך בהחלט מדבר גם למין הזכרי

// נטלי להב

לכל דבר יש תחליף. עצוב, אבל כנראה שזה ככה. אחרי כל שקית זבל שתתמלא תגיע מיד אחת חדשה. כל חיוך שחייכת איתי תחייך כבר איתה. בכזאת קלות מוציאים דבר אחר. כאילו כל בנאדם שהיה בחייך שלך הוא כמו מגבון חד פעמי כזה, שמנגבים, מנגבים ובסוף הוא סופג את כל החננה הירוקה.

כל פחד, כל דמעה, כל דמעה כבר לא שלי, אלא שלה. אין שום ערך לדברים ברגע שהסתיימו. נגמר. היה. פיניטו. כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת. מתרוקן ומתמלא, מתרוקן ומתמלא. אולי מישהו למעלה הוא כמו ספק כזה, דואג לנו להספקה חדשה כשהישנה כבר לא טובה לנו.

דואג לקילו וחצי אכזבות חדשות, 100 גרם אהבות הוא מבטיח שיהיו מתוקות אבל אי אפשר לדעת תמיד תצא לך אחת חמוצה. אולי הוא מחלק שקיות הפתעה כאלה, אותן שקיות שלהן היינו מחכים בכיליון עיניים בימי הולדת. היינו רצים כדי לחטוף שקית אחת  במהירות- מחכים לראות מהו השלל.

כל דבר שמתרוקן מתמלא בחזרה במן מחזוריות כזאת

כך אנחנו, כאילו שלא עברו 20 שנים מאז. מחזיקים את השקית, ומתפתים כמו ילד קטן שלא יודע לדחות סיפוקים, מתרגשים, חוששים, קורעים את הניילון בפראות ולפעמים מגלים שהדברים לא כפי שחשבת שהם.

מה עוד על המדף? הבוס הגדול משווק לנו כאב הכי חד שיש בשוק? עם חמישה להבים, שחד וחלק יעשה את העבודה, כך הוא לפחות מבטיח. אולי… אשלייה חדשה? תקווה, ציפיות מכותנה ושאר ירקות בשני שקלים ותשעים אגורות. כולנו מסתובבים בחנות אחת גדולה מחפשים את השקית הזאת שבאמת תכיל בה את הדבר האמיתי (עם פתק החלפה כמובן).

// נועה דורון

When we think about meaning, we tend to think about all the big things – life and death, kids, happiness, making a difference. But what about the meaning and purpose of the small actions we take during the day or week? What is the meaning of those actions, and why do we do them? What is the purpose of our work?

This might sound like a big philosophical question. And, it is! But that doesn't mean we shouldn’t seek the answer. A sense of meaning and purpose is intimately connected to our personal happiness, satisfaction, motivation, and creativity; without this basic understanding, we could not hope to achieve any of those things.

Now, this isn’t how it has always been. Dan Arieli, the Israeli American professor of psychology and behavioral economics, calls our era “the knowledge economy.” We can all agree we are now in an age in which knowledge and information – and what we do with them – form a crucial part of what we do.

This is of course very different from the days of the Industrial Revolution, when the value was not in attaining comprehensive understanding but rather the efficiency of assembling small pieces of the puzzle with no understanding of the big picture. Charlie Chaplin demonstrates this very well in the movie “Modern Times” – watch.

A key component of this “knowledge economy” is that we all enjoy our work more when it is connected to both meaning and purpose – when we understand fully what our product is, and feel personally effective and relevant in improving it. It gives us room for creative ideas and makes us proud of what we do, even if it might at times seem less efficient than the assembly lines of the Industrial Revolution.

We in Soluto try to encourage this connection to purpose in everything we do. We have purpose-oriented teams, both for our users (their first experience, their ongoing value) as well as for our own team (reducing our technical debt, reducing operational cost, etc.). We try to connect every code change with how it is going to ultimately affect our users. It’s simple – we determine what we hope to change, measure the effect of that change, and are constantly driven to connect all of these changes to our ultimate goal: make our users happy with technology.

For me, the practice of searching for the reason behind what we do at work helped me understand why I do the things I do outside of the office as well. Sometimes, reminding ourselves of the reasons behind otherwise simple, daily behaviors makes them more meaningful. Even watching TV (G-d forbid!) can be a meaningful activity if we clearly understand its relationship to relaxation. Knowing why we engage in those different activities can help us prioritize them based on rational decision rather than instinct. This prioritization can later help in uncovering the real meaning of and purpose behind why we are here– but that is a different (and longer!) story ;).

// omri haim

את הבוקר הוא פותח במרפסת גדולה המדושנת במגוון סוגי פרחים, עם כוס קפה ועיתון דיגיטלי שתחתיו מאות אנשים שנראים כמו נמלים מנקודת מבטו. הקפה נעשה במכונה משומנת ויקרה. הבגדים שלגופו לא כובסו וגוהצו בבית למרות שהוא מחזיק במכונה ומגהץ. הוא לוחץ על הכפתור פעמיים ממרחק וכשהוא נכנס הרכב בדיוק בטמפרטורה הנכונה. את הדרך הוא לא צריך לחשב ואת הפניות הוא לא צריך לזכור, יש לו אפליקציה שתעשה את זה בשבילו.

בחניון המקורה הוא לא מבזבז את הזמן בלחפש חניה, הוא משאיר את המפתחות לבחור שבכניסה.

(מתוך: visualphotos.com)

המעלית לא דורשת ממנו לחכות עם אנשים נוספים, הוא בוחר את הקומה כבר מבחוץ. במשרד כולם מחייכים ומאחלים בוקר טוב מזויף, מתחנף וקצת כועס. בסך הכל הוא בחור טוב פשוט הוא מאמין שאי אפשר להיות בסדר עם כולם. את הפסקת הצהריים הוא מעדיף לבלות לבד, במסעדה יקרה איפה שיש בשר אדום מעט חי ואנשים שלא מרימים את העיניים מהשולחן.

המלצרית תשרת אותו באדיבות כי יש לו סוס על החולצה וריח של פרה מהנעליים, הוא משאיר טיפ נדיב ולא מסיים אפילו חצי מהמנה.

(מתוך: visualphotos.com)

לקראת הערב הוא קצת עייף, אז הוא יוצא לעשן סיגריה ולשתות קפה, בא לו שחור אבל משום מה הוא שוב לוחץ על הכפתור שמוציא קצף. יום העבודה נגמר וכולם אומרים להתראות מזויף, מתחנף וקצת כועס. הוא סבבה עם זה כי הוא מאמין שאי אפשר להיות בסדר עם כולם.

אין לו דחף לחזור הביתה אבל הוא חושב שכבר מאוחר אז הוא יורד במעלית, קצת מטרידה אותו המחשבה שהוא צריך לבחור קומה מבחוץ למרות שכולם כבר בבית.

בחניון הוא מוציא מהכיס פתק, הפתק מראה "7F" וזה קצת מעצבן אותו שהבחור בכניסה אף פעם לא מגוון.

את הדרך הוא לא צריך לחשב ואת הפניות הוא לא צריך לזכור, למרות שעשה את המסלול הזה כבר אלפי פעמים.

את היום הוא סוגר במרפסת גדולה ומדושנת בעשרות סוגי פרחים, עם כוס וויסקי ביד ומעטפות שהגיעו עם שליח למרות שאין שום סיבה שהן לא יחכו בתיבה.

המעטפות מלאות במספרים שמעלים בו חיוך רחב שהוא מנסה להגדיל אפילו עוד יותר בעזרת לגימה מהוויסקי היקר.

מצעי המיטה מיושרים בצורה מושלמת והוא נורא נזהר להשכב בצורה שתקמט אותם, אפילו שמחר הם ייושרו מחדש.

פתאום הוא מתעורר בבהלה.

ריח זיעה עז מציף את אפו. זאת החולצה המסריחה שהוא לא הספיק לכבס אחרי שעבד כל היום בבניין, נשפך עליה קצת נס עם מעט מאוד חלב ואפילו הספיק להכתים אותה בצבעי דשא בזמן ששיחק כדורגל עם הילדים.

הראש מוצף בדאגות אבל את הבוקר הוא פותח מול קיר התריסים כשבוץ עם הרבה אהבה מונח על השולחן ליד ביצה לא מתובלת ולחם יבש.

בעודו אוכל הוא מוציא מהכיס כרטיס הגרלה קטן, מתבונן בו בעיניים בוהקות ונושק לו בעדינות.

מאחוריו הוא שומע צווחות ילדים קולניות ובוסריות, מולו ניצבות עיני הכלב שהוא אסף עוד כשהיה חייל מהמוצב המגעיל בצפון.

וכל מה שנשאר לו להגיד זה:

"מאמי, את לא מבינה איזה סיוט היה לי…"

// גל ילון

בכל יום רביעי יוצא לי לחצות את תל אביב מצד אל צד. האמת שכבר כמה שנים אני עושה את זה, אבל רק לאחרונה התחלתי לעשות את המסלול מהבית שלי למתנ"ס בראשון לציון על אופניים ולא באוטובוס. אני אוהב לעשות את המסלול הזה באופניים. גם האפליקציה שאמורה לעזור לי לשמור על המשקל אוהבת שאני נוסע על אופניים, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר (רווק'נ'רול 96: כרס בירה. רעיון מעניין אני אחשוב על זה).

נסיעה באופניים דרך מקום מסוים היא חוויה אחרת לגמרי של מציאות מאשר נסיעה בכלי רכב סגור. בלי חלונות מרגישים את הריח האמיתי של המקום (זה לא תמיד חיובי הסיפור הזה). כשאני על האופניים אני בגובה העיניים הפיזי של האנשים ברחוב, ואני גם נוסע יותר לאט מאוטובוס אז יוצא לי לראות יותר את הפנים שלהם. להסתכל לתחנה המרכזית הישנה בעיניים.

כשאני חוזר מהעבודה במתנ"ס אני נוסע ללמד עוד ילד, מתוק מסוכר שאני מאוד אוהב, ברחוב יהודה המכבי. בכל פעם אני נדהם מהמטמורפוזה שתל אביב עוברת בחצי השעה שלוקח לי להגיע מרחוב סולומון לבית של אותו ילד מתוק. הרחובות הופכים לנקיים יותר ויותר. האנשים הופכים לבנים יותר ויותר. הזונות, הנרקומנים הסרסורים והסוחרים מתחלפים בצעירים תל אביביים במאנץ' שעומדים בתור ל"פרנק" באבן גבירול, באנשים טיפה יוצר מבוגרים שעושים ספורט בטייץ צמוד מדי (באמת. זה מעיק), ובסוף במשפחות עם ילדים קטנים. ברוכים הבאים לגן העדן הבורגני, התחנה הבאה- כיכר מילאנו.

מתוך עמוד הפייסבוק – ארגון סיוע לפליטים – א.ס.ף

בעולם אחר הילדים האפריקאים הקטנים שראיתי בצהריים בדרכם מבית הספר הביתה והילד שאותו אני מלמד יכלו אולי ללמוד באותו בית ספר. אולי הוא היה עושה איתם תחרות ריצה ממש כמו שהם עשו היום בסמטאות של דרום תל אביב. בעולם הזה אם הם בכלל יפגשו זה כשאחד מהם ינקה לשני את הבית, ואני משאיר לכם לנחש איזה צבע עור יהיה למנקה ואיזה צבע עור למעסיק.

כמו במערכת יחסים כך גם בחברה אנושית – כשהפערים גדולים מדי, סימן שמשהו לא נכון. אולי הוא התחיל טוב, אבל כרגע זה לא עובד. כמו בחדר כושר, כשאתה מפתח יותר מדי אזור מסוים בגוף ומזניח את השאר, אתה יכול לגרום לפציעה. חוץ מזה אתה תיראה לא פורפוציונלי במקרה הטוב ומכוער במקרה הרע. אני לא יודע איך פותרים את בעיית המהגרים. אני לא יודע אם היא בכלל בעיה. אני יודע שמי שחושב שהם הסיבה שדרום תל אביב מלוכלכת ומסוכנת חי בסרט (אני מדבר אלייך, אישה שביקשה שאני אלווה אותה עד פינת הר ציון שלשום ברחוב לוינסקי כשהייתי בדרך לחדר חזרות). לא, כי לפני שהיו פה מהגרי עבודה ופליטים דרום תל אביב היתה גן עדן פסטורלי עם חיי תרבות תוססים ואוכלוסיה איכותית.

כשאני מגיע הביתה אני מוריד את התיק והגיטרה וטס למקלחת ששוטפת ממני 40 קילומטר נסיעות סה"כ. כל המים החמים בעולם (כפרה על השותף שהדליק דוד) לא היו מנקים את דרום תל אביב, אני חושב לעצמי. כל האדים בעולם לא יטשטשו אותה. כל המים החמים בעולם לא ישטפו חברה אנושית שחוטאת בפער כזה.

//זהר רץ

פגשתי מישהו, מהעבר הלא כל כך רחוק. עבר על פני בים, הביט, כיווץ גבות והתקרב. הוא אומר שהוא זוכר אותי, שהוא זיהה כבר בעבר אבל היה לו קצת קשה לחבר, כי פעם הייתי בלונדינית. "אבל זו את, לא?" הוא ידע איך קוראים לי, איפה למדתי, למה לא סיימתי ללמוד שם וגם קצת מה עשיתי אחרי.

לא הצלחתי לזכור. או להיזכר. יש שם משהו קצת מוכר בעיניים שלו, עיניים טובות. כחולות. הקול שלו נשמע לי קצת מוכר, הוא אומר שדיברנו הרבה בטלפון. אולי הזיכרון שמיעה שלי עוד לא לגמרי הלך. אולי קצת נזכרתי. 

הוא מתקופה אחרת בחיי. את התקופה אני זוכרת. כלומר, אני זוכרת שהיא היתה קיימת. אני לא זוכרת מה קרה בה ואולי בגלל זה אני גם לא זוכרת אותו. שנה שלמה מהחיים שלי שחשבתי ששכחתי והוא יושב שם ומספר לי על עצמי דברים שאני אפילו שכחתי שחשבתי.

זכרונות אבודים בתהומות השכחה

זיכרון הוא דבר מעניין. אני יכולה לשבת עם מישהו במשך שעתיים ולשמוע אותו מספר מלא דברים על עצמו ובשניה שהוא מסיים לדפוק מונולוג מטורף של כל ההיסטוריה שלו מגיל שלוש ועד ימנו אנו כולל מה הוא עשה בצבא ואת השם של המפקד שלו, מאיפה ההורים שלו וכמה בני דודים עוד יש לו במקסיקו, מה הוא למד ולמה הוא החליט לשנות כיוון. ומצד שני, אני יכולה להסתובב אחרי השיחה ושכל המידע הזה יעלם כלעומת שבא כי אין לו שם מקום, אצלי בראש.

אני יכולה לשחזר מערכונים שלמים אחרי פעם או פעמיים שראיתי אותם. לרוב מה שמצחיק אותי מתקעקע אצלי במוח בדרך מוזרה. מילים לשירים זה בכלל משהו שלא ניתן למחוק מההארדיסק הנייד שקוראים לו המוח שלי. כי שירים גם מתחברים אצלי לכל כך הרבה סיטואציות בחיים שאני זוכרת איפה שמעתי ומי ישב לידי. אבל אם שואלים אותי יום אחרי איך היה בדייט ומי הבחור אני יכולה לנסות לדלות איזה פרט מידע אחד ואולי להצליח לזכור באיזה צבע היתה החולצה שלו. כנראה שאזכור מה שתינו.

אני זוכרת אחורה פרטים קטנים על אינטראקציות. מי התקשר למי אחרון. מה הבטיחו לי ולא קרה. איזה תוספת היתה על הפיצה כשישבנו שם. ואני יכולה גם לא לזכור שסיפרתי כבר את הסיפור הזה לאותו בנאדם לפני יום.  

אני יכולה להגיד שלרוב אני מדחיקה זיכרונות רעים. או שלפחות הם הופכים לסיפורים טובים. מנגנון הגנה שכזה שנועד להגן על הלה-לה-לנד שאני חיה בה. ככה הכל טוב ולא קשה לי. הבעיה מתחילה כשזיכרונות רעים שאני לא זוכרת קמים לתחייה וחוזרים על עצמם בהווה. 

אז מי זה הבחור הזה. מה באמת הרגשתי כלפיו, מה חשבתי עליו בתקופה שבה הכרנו? אני פשוט לא מצליחה לשחזר. ואיך יכול להיות שהדחקתי גם זיכרונות שלי על עצמי? לרגע הוא אמר לי כשנפגשנו "את לא זוכרת כלום הא? באותה מידה אני יכול להיות איזה טיפוס מפוקפק שלא באמת הכרת".  אבל אני לא מאמינה לזה, בטוחה שבאמת הכרנו, ושכנראה גם באמת היה לנו איזשהו קשר מסוג מסויים. אבל תהרגו אותי, אני לא מצליחה להיזכר. אולי דווקא זה הזמן לוותר על העבר ולנסות ליצור עתיד חדש שמתחיל בהווה.

// שירה פריגת

לראשונה אחרי הרבה יותר מדי חגים עבר עלינו שבוע רגיל, סתמי שכזה. בין ראשון לשלישי לא היה איסרו-חג תענית הגרש״ל או צום סוכות ב׳_3א׳. ולקראת הסופ״ש לא הוזמנתי לארוחת צאת חול המועד או לאירוע הכנסת הלולב לבית הכנסת ברחוב סירקין.

אז כדי שנזכור את השבוע חסר הייחודיות שעברנו מצאתי כמה אירועים ומועדים שחבל שעברו לנו מתחת אף, בין אם הוא מורם או מורד.

* ״יום אמא תרזה״
ב-19 לאוקטובר נחגג באלבניה. אגנס ג'ונקסה בויאג'ו היא ללא ספק האלבנית המפורסמת בעולם ונקראת בפי הותיקן ״האם תרזה המבורכת של כלכותה״.

אותה גברת קטנת מימדים וקדושה היתה עדיין – בסוף היום – אדם דתי מאד, כך שמשפט כמו: "הפלה היא הרוע הגדול ביותר, והאויב הגדול ביותר של השלום… אם אמא מסוגלת להרוג את בנה או בתה, מה מונע ממנה להרוג את עצמה או כל אחד אחר מאיתנו? – שום דבר!" קצת מוריד לנו ממנה אבל היא ללא ספק אחת הנשים המוכרות בהיסטוריה מי ששמה את ה״מא״ במאמות ההודיות.

צ׳מפה – המאמא שלי בהודו

* סיום של מלחמה ארוכה מדי 
ה-19 לאוקטובר מוקדש לא רק למשכינת השלום הקתולית אלא גם לציון סיום מלחמת מאה השנים, מה שאומר שלנו פה במידל-איסט נשארו רק עוד כמה? 34 שנים? קטן עלינו.

* יום ה״מול״ בעולם הכימיה
יום המוֹל הוא יום חג לא רשמי הנחגג מדי שנה בין כימאים לכבוד המול. תאריך החג הוא 23 באוקטובר בין 6:02 בבוקר לבין 6:02 בערב. עולם הכימיה כמרקחה, מבחנות עם צ׳ייסרים בכל מקום, כימאיות עם חצאיות הוואי רוקדות את ריקוד הפאי והמשוגעים הגדולים באמת משנים את הסדר של טבלת היסודות. כפיים במעבדה. מעוניינים להבין מה זה ״מול״?
הנה.

* 23 באוקטובר – נחתם הסכם וואי
1998. שלוש שנים אחרי שרצחו את רבין בכיכר אבל שכחו להביא תחליף הולם, חתמו הצמד ביבי&יאסר על הסכם וואי. קראתי על זה קצת, אם זה לא היה מבאס זה היה מצחיק. קשה להאמין שעברו 16 שנים מאז, אלפי הרוגים ובעיקר הידיעה שכל הסיפור הזה לא מתקרב אל סופו.

ישיבת ועד הבית תחל מיד (מתוך ויקיפדיה)

* 22 לאוקטובר. יום הולדת לגבי עמרני!
גבריאל מיכאל רפאל עמרני חגג 80 השבוע. התימנים האלה לא מזדקנים… האם ידעתם שגבי היה חבר בלהקת המחול ענבל וזמר הלהקה הישראלית "בצל ירוק"?, ששיחק ב"תעלת בלאומילך" (1969) ו"השוטר אזולאי" (1971), ובהצגות של חנוך לוין "הזונה מאוהיו" ו"אשכבה"? רב מעללים הוא מר עמרני.

סופ״שׁ נעים לכולם.

// איל דרור

בחרתם קורסים, קניתם דפדפות, עדכנתם את הלפטופ וכיוונתם את השעון המעורר, הגיע הזמן להכין את הסמארטפון לקראת שנת הלימודים שבפתח. אספנו עבורכם ארבע אפליקציות שימושיות שיהפכו את הלמידה למהנה יותר, יחסכו זמן מיותר ויעזרו לכם להתנהל בצורה המיטבית בתקופה הקרובה. 

My Script Calculator

בתור סטודנטית למדעי המחשב, אני מעבירה יותר מדי שעות מזמני החופשי בחישובים. כשאני מחפשת להפוך את העבודה השחורה לחביבה יותר אני משתמשת ב-My Script Calculator שמאפשרת לשרבט חישובים בכתב יד על גבי הסמארטפון במקום להקיש על הלחצנים במחשבון. האפליקציה מאפשרת לבצע את כל פעולות החשבון הפשוטות, כמו גם חישובים מסובכים יותר ובכך הופכת את העבודה לקלה ונוחה יותר (או מספקת תירוץ להתעסק בסמארטפון בזמן שאתם פותרים תרגילים).

CamScanner

הברזתם משיעור בשמונה בבוקר בשביל להרוויח שעות שינה? חתכתם מוקדם כדי ללכת לים? כנראה שתצטרכו להשיג מישהו להשלים ממנו את החומר. אני בטוחה שלא יקח לכם יותר מדי זמן למצוא את הבנאדם הזה, אבל כשתמצאו אותו, בקשו ממנו לצלם לכם את החומרים בעזרת אפליקצית CamScanner. האפליקציה מאפשרת לצלם מסמכים ולהפוך אותם בקלות לPDF תוך תיקון אוטומטי של המסמך המצולם, מה שהופך את הטקסט לקריא הרבה יותר מאשר בתמונות רגילות. בנוסף, האפליקציה כוללת פיצ׳ר OCR שמזהה את הטקסט ומחלץ אותו מהתמונה, כך שתוכלו לערוך אותו כרצונכם.

Homework List

כולם יודעים שהדרך אל התואר רצופה בתרגילים להגשה, עבודות ושלל משימות. כדי לעשות סדר בבלאגן ולנהל את עצמכם כשורה, כדאי להשתמש באפליקצית Homework List. האפליקציה מאפשרת לנהל רשימה של הקורסים שאתם לומדים, כשזו תכיל מידע לגביהם, וכן רשימה מתועדפת של תרגילים ומשימות שניתנו בכל אחד מהם. לאלו המתקשים בארגון הזמן והמטלות, וגם לאלה המחפשים לשדרג את את התנהלותם, השימוש ב-Homework List יאפשר לעמוד בהצלחה בלוחות זמנים.

One Note
בדומה לתוכנת One Note הכלולה בחבילת ה-Office ל-Windows, גם גרסת המובייל מאפשרת לכם ליצור מחברת וירטואלית ובה חוצצים עבור הקורסים השונים. גרסת המובייל מכילה את כל הפונקציות הרגילות המוכרות, ובנוסף מאפשרת לשלב תמונות ישירות ממצלמת המכשיר ואפילו כוללת פיצ'ר מיוחד לאופטימיזציה של צילומי White Board – לאלו מכם שנוהגים לצלם את הלוח במקום או בנוסף לסיכום השיעור. המחברת הוירטואלית תהיה נגישה מהמחשב האישי, מהסמארטפון או מהטבלט ובכך תאפשר לכם להיות נגישים לסיכומי השיעור שלכם בכל עת ולחלוק אותם עם מי שתרצו.

ואל תשכחו את המטען בבית.

// מאיה עקרון

רגע לפני שאני מתחילה:
מסתבר שלהקת ABBA חייה ובועטת. טוב לא בדיוק הם אבל הדבר הקרוב ביותר ללהקה המיתולוגית משבדיה. כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה מזמזמת אותם ללא הרף. היום שמתי לב שגם אני חוזרת לפעמים לשירים שלהם ונתקפת נוסטלגיה. בחודש נובמבר תגיע לישראל להקת ARRIVAL ובדומה לאבבא, גם הם 4 זמרים (2 בנים ו-2 בנות) ששרים את שירי האהבה בליווי תזמורת ולבושים בבגדים המקוריים. הלהקה כבר הספיקה להופיע בכל העולם במשך 20 שנה. הגיע הזמן שתבוא אלינו. לא? אפשר לראות אותם בחיפה, תל-אביב ובאר שבע. כדאי לרכוש כרטיסים כבר עכשיו – The winner takes it all.
תיהנו!

תערוכה:
מה? עשוי מאבן
מתי?יום ג', 28.10.14, 19:00
איפה? הכיכר הרומית, רח' סולטן סולימן, ירושלים
למה? אני מודה שיש בעייתיות במקום בו נפתחת התערוכה 'עשוי מאבן', במסגרת אירועי שבוע מנופים בירושלים. אי אפשר להתעלם מהמקום וההיסטוריה שלו. למרות זאת, גם האמנים לא התעלמו ממנו ויצרו את העבודות שלהם בהשראתו. מהיכרותי את חלק מהאמנים אני יודעת שגם אם הם הביעו אמירה פוליטית ביצירות שלהם, היא לאו דווקא האמירה הצפויה והמתבקשת. בין האמנים אפשר לראות את: מעיין אליקיים, יואב ויינפלד, בעז ארד, מתן ישראלי, רמי מימון ועוד. אוצרת: טלי בן נון
כמה?ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? אורי מרק
מתי? יום ג', 28.10.14, 21:00
איפה? הקונטיינר, מחסן 2, נמל יפו
למה? את אורי מרק הכרתי בסבב הקודם שלו, כששר לא לדבר על מין (אני דווקא בעד לדבר על הנושא). עכשיו הוא יוצא עם אלבום שני ומסקרן באמת. יש גם קליפ שכבר יצא – "סיגלית לנדאו" עם קטעים מתוך הוידאו ארט שלה. תקשיבו לו ותבינו למה אני ממליצה!
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? עלילה
מתי? יום ה', 30.10.14, 21:00
איפה? הקונטיינר, מחסן 2, נמל יפו
למה? אין כמו ימי חמישי בקונטיינר עם מוזיקה טובה. הריח של הים, בירה קרה ועלילה על הבמה (מצטערת על הפיוטיות. יצא ככה). אז למי שלא מכיר, עלילה הם חמישה מוזיקאים מעולים שמנגנים מוזיקת עולם עם המון נשמה ואנרגיה. כמות הכלים שמוצגת על הבמה עולה על כמות הנגנים: רועי איסק, אסף רבי, אורי נוה, גלעד חזן וינקי שון
כמה? ללא עלות.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? בית
מתי? יום ה', 30.10.14, 19:00
איפה? מקום לאמנות בקרית המלאכה, רח' שביל המרץ 6, תל אביב
למה? יוצרים ויוצרות, סטודנטים מהמחלקה לתקשורת חזותית בהובלת אוהד חדד, יצרו בשיתוף ילדי מהגרים תערוכה חדשה בנושא "בית". מטרת התערוכה היא לעלות למודעות את מצב ילדי המגרים שנולדו בישראל. התמונות יוצעו למכירה כתמיכה בפעילות "פרויקט ילדים ישראלים" באגודה לזכויות האזרח למען משפחות מבגרים בישראל.
כמה? כניסה ללא עלות. היצירות ימכרו במקום.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? SHELLY & ROTEM
מתי? יום ו', 31.10.14, 21:30
איפה? צוזמן, לילינבלום 25, תל אביב.
למה? שלב ההימורים בבלוג: חיפשתי השבוע אירועים טובים וחדשים, מוזיקה שלא שמעתי קודם או הופעה שתרגש אותי ואז הגעתי לשלי לוי ורותם פרימר. שתי יוצרות צעירות ומרגשות. יש להן הכל בקול – פיונה אפל פוגשת את ג'וני מיטשל פוגשת את… שמעתי/ראיתי הופעה שלהן ביוטיוב אבל זה לא מחליף את הלייב ואתם יודעים כמה אני אוהבת לשמוע דברים חדשים על במה.  
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
בלילות האחרונים אני לא ממש ישנה. תאמינו לי, זה לא פשוט. קודם כי קצת משעמם לי (אני לא מצליחה לעשות שום פעולה שתמלא לי את השעות הריקות). שנית, המחשבות מציפות אותי ובשעות האלה הן מהדהדות מדי. אז מפעם לפעם אני כותבת קצת (תציצו באינסטגרם שלי) ומפעם לפעם אני מחפשת מוזיקה חדשה. פתאום נזכרתי בשיר הזה של R.E.M והוא מתאים למצב שלי כמו כפפה.

// רוני שפי

אין כיף כמו היום הראשון ללימודים. כלומר, חוץ מחוקן בעמידת ידיים בשעה ארבע בבוקר שזה תמיד במקום הראשון. אז ממש כמו בכיתה א', אתה מגיע ליום הראשון ללימודים מלא בחששות, שאלות ותהיות. ההבדל הוא שבכיתה א׳ היה זה חוק חינוך חובה שהביא אותך לשם, ואילו הפעם אתה אשכרה החלטת בעצמך שהדבר הנכון הוא לבזבז את הונך ומספר שנים לא מבוטל מחייך על פאקינג לימודים שיכשירו אותך להיות מלצר בכיר ב׳קפה התחנה׳. כן כן לימודים, הדבר הזה שכל יום בתיכון נשבעת שלא תעשה בחיים.

ההתרגשות בשיאה כמובן. אתה עדיין לא יודע בדיוק לקראת מה אתה הולך, אבל אתה יודע שמשהו גדול הולך לקרות, או לפחות זה מה שאתה חושב. אתה יודע שסוף סוף, אחרי כל השנים האלה שבהם ההורים חשבו שהמקסימום שהולך לצאת ממך זה מוכר בפיצוציית "חלום מתוק" שמדרדר ילדים בני שלוש עשרה לחגיגת, שהנה אתה מוכיח להם שהם טעו. אתה מרגיש שהם סוף סוף גאים בך שעשית את הצעד הרציני הזה וסימנת כיוון ויעד לחייך. כיוון ששמו "B.A בתקשורת ויחסים תיאורטיים עם אנשים מעשיים".

אתה לובש את מיטב מלבושיך, מסדר את השיער משל היית רגעים אחרונים לפני דייט עם איזה אסתי גינצבורג אחת, שכן אתה חייב להרשים את חבריך החדשים לספסל הלימודים איתם אתה הולך לבלות את שלוש השנים הבאות. גם את המרצים החשובים אתה תרצה לכבוש ולכן תשב באחת מהשורות הראשונות ותנסה לתרום מעט למהלך השיעור, אממה אתה תגלה מהר מאוד ששלושת החודשים שהעברת לאחרונה בהודו ייפגעו בניסיון שלך לדברי חכמה, אם לא נחשיב את השאלה העמוקה ועתירת התובנות: ״אז המבחן בסוף הסמסטר הוא אמריקאי או פתוח?״

אתה תנסה גם להתיידד עם נערת ״ישראל היום״ כדי שתזרוק לך שני עיתונים בכל בוקר וגם עם הבודק הביטחוני בכניסה לאוניברסיטה אך זה לא באמת יועיל לך והוא יבדוק את התיק שלך בכל יום בשלוש השנים הבאות למרות שהוא כבר יודע מה יש לך בסנדוויץ' בכל יום בשבוע. כחלק מההתלהבות של היום הראשון אתה תסכם כל מילה שיפלוט המרצה וכל שביב מידע יירשם וימורקר במידת הצורך. 

מספר ימים לאחר מכן אתה יורד מהקטע של להרשים. אתה מוצא את עצמך מגיע ללימודים עם בוקסר וגופיית אבא מכה, הלכלוך בעיניים מעיד שקמת לפני דקות ספורות. הפריט החשוב ביותר אצלך הוא המטען לאייפון והמשימה היומית שנקרית בדרכך היא למצוא מקום בסמוך לשקע פנוי. העט ישמש אותך בעיקר להוצאת לכלוכי שעווה מהאוזן ו/או למילוי כל התשחצים בעיתון כולל פירמידת היגיון הפוכה, מצא את ההבדלים וסודוקו קשה אך יציב.

בקיצור, היום הראשון הוא יום מיוחד במינו ומשמש מעין מראה הפוכה לשאר השנה הסטודנטיאלית ולכן לדעתי ככל שתסבלו מהחוויה הזו כך תיהנו בשאר השנה, זו התאוריה שלי, אני עדיין עובד על התזה בתקווה שבקרוב יהיו לכך הוכחות מדעיות.

// ארז הדר

יש אירועים שתופסים חלק גדול בפאזל שלנו. יש אנשים שהם חלק מהפאזל, ויש את אלו שמרכיבים אותו איתנו ונשזרים בו  כמו גם בסיפור שלנו.

המסגרת שלנו מגדירה לנו גבולות גזרה, ובתוכם אנחנו עולם ומלואו, כמו תמונה ששווה אינספור מילים.

אין לנו ציור או תמונה מוגדרים מראש לפיהם אנחנו מרכיבים את הפאזל, אלא רק מיליוני חלקים שהם אינסוף רגעים, אנשים, חוויות- שמתחברים לכדי תמונה פנורמית שלמה וגדולה.

לרוב הוא מסובך, הפאזל הזה. הוא גם משתנה תוך כדי הרכבה- היו חלקים שהרגישו לי שהם בדיוק במקום הנכון, ואז גיליתי שהם לא. לפעמים הם משתלבים במקום אחר בפאזל, ולפעמים אני מגלה שהם לא שייכים לפאזל שלי כלל וכלל, לפעמים זה אפילו לא חבל.
יש משמעות מאוד גדולה לחלק שמוצא את מקומו בפאזל שלנו, כי הוא גם מתווה לנו את הצורה של החלק שמתחבר אליו, שעכשיו אפשר לחפש אחריו.

כמו שזה מרגיש, הפאזל שלי מוין מראש לקבוצות שמייצגות שלבים-  תקופות מוגדרות, חוויות גדולות… בכל פעם אני מקבלת קבוצה אחרת להרכבה. לא בהכרח במועד שסיימתי את הקבוצה הקודמת, לא בהכרח הקבוצה שאני מקבלת נראית כמו מה שרציתי או קיוויתי. לפעמים אני מרשה לעצמי לדמיין איך התמונה השלמה תיראה, ומבינה שאין דרך לדעת, ואני פשוט חייבת להרכיב את כל החלקים בעצמי כדי לראות מה יצא. גם אם החלקים לא יצרו את התמונה לה ייחלתי, אני דואגת להזכיר לעצמי שזה רק אגף קטן מהתמונה הגדולה באמת, שאיתה אני דווקא שלמה ביותר בינתיים.

יש לי כמה חוקי ברזל בהרכבת פאזלים:
-מתחילים תמיד מהמסגרת. המסגרת שומרת אותנו במקום, ומפשטת מאוד את תהליך ההרכבה.
-תמיד כיף למצוא את הפינות אבל חשוב לזכור שבלי כל המסגרת הן פשוט חלק קטן וישר זוית.
-לפעמים כשקשה והתחושה הכוללת היא בעיקר תסכול, צריך לעצור רגע, לנשום קצת ולחזור לפאזל בעיניים רעננות. פתאום אפשר לראות מלמעלה כמה התקדמת, ומאיפה כדאי להמשיך.
-רצוי גם לעתים לוותר על האגו ולבקש עזרה. לפעמים מספיק שמישהו אחר יסתכל על הדברים טיפה אחרת, והפתרון לבעיה יגיע בקלות ובמהרה.
-אי אפשר להתקע על חיפוש של חלק אחד קטן יותר מדי זמן. יכול להיות שהוא יהיה שונה לחלוטין ממה שחשבנו, יכול להיות שהוא מוין לקבוצה אחרת, ועוד לא נמצא בכלל במכלול שבו אנחנו מחפשים. אם לא מצאנו אותו  צריך להשלים עם זה לכרגע, הרי הוא בטוח שם איפשהו, אבל לבינתיים צריך לנשום עמוק ולהרפות. החלק הזה עוד יימצא.

בימים האחרונים קיבלתי קבוצת חלקים חדשה. היא גדולה, כבדה, משמעותית ומעניינת מאוד, כזו שבטוח תשנה ותגדיר מחדש את התמונה השלמה שלי. אני מתרגשת לקראתה, ובו זמנית גם קצת חוששת. אני מקווה שעם ההרכבה אני אראה שהחלקים מסתדרים ומתאימים לי, שגם ברגעים המאתגרים והמייאשים אני אצליח להתמודד עם החוויה ולמצוא את הטוב בה. אני מקווה לא להסתבך באגף הזה מדי, ולא לשכוח שעוד יש לי חלקים מהקבוצות הקודמות שעוד לא מצאו את מקומם. אני מאחלת לעצמי ללמוד מכל חלק ומכל אדם. מאחלת לעצמי להיות מסוגלת לראות את התמונה מלמעלה ועם זאת להפיק את המיטב מכל חלק וחלק,  בתקווה שאצליח לדעת לחבר את התיאוריה לפרקטיקה ברצף הגיוני.

יש להם קסם, לשלבים הגדולים בחיים. ההבנה הזו שהחלקים מתחברים לכדי משהו שישנה לך את התמונה הגדולה, שיזיז דברים, ושיניע אותך להזיז דברים. התחושה המוזרה הזו שהרכבת מתחילה לנסוע ואני לא באמת יודעת לאן היא תיקח אותי, אבל אני מבטיחה לעצמי להינות כמה שיותר מהחוויה.  ממש כמו התחושה שיש לי כשאני בוחרת פאזל ויודעת- הוא יהיה מסובך להרכבה, אבל אני לוקחת על עצמי את האתגר בידיים מושטות.

// אטי דניאל לוי

מזל טוב! התקבלתם לתואר ראשון, קניתם את מה שצריך ועכשיו כל מה שנשאר לכם זה לשרוד כמה שנים וללכת להיות מלצרים. אבל אל תדאגו, מה וזה בשיתוף פעולה עם איתן וזה החליטו לתת לכם את רשימת האנשים שאתם אבסלוטלי חייבים להכיר בקמפוס. אז יאללה, תוציאו מחברות ותתחילו לכתוב.

מבוסס על סיפור אמיתי

האמא
היא תהיה שם לצדכם כשתצטרכו שעות קבלה אצל מרצים, היא תחליק את העבודה שלכם למגירה גם אם איחרתם בכמה ימים והכי חשוב, היא יודעת מתי מקבלים ציונים, איפה כל בניין נמצא ואפילו איזו חיה יש באות ו' בארץ עיר. אני גאה להציג לכם את המזכירה. תגרמו לה לאהוב אותכם ותעשו את זה מהר. גם אם זה אומר שאתם צריכים לבוא כל בוקר למשרד שלה עם כוס קפה וחיוך על הפנים זה מה שאתם תעשו. רק תשתדלו להיות הראשונים עם הקפה כי אחרי מספר מסויים של אנשים אתם תגלו שקשה לדבר עם בנאדם שרץ בקמפוס וצועק "מיפ מיפ".

מתוך: אנשים שאתם לא רוצים להכיר בקמפוס

יחצנית המסיבות
יש אנשים שאומרים שהסמסטר השני מרגיש כמו חולה פרקינסון שעושה לכם חוקן, בדיוק בשביל זה המציאו את הפנג'וייה שיוצר חוצץ מושלם בין סוף הסמסטר לגיהנום של תקופת המבחנים. אז בנימה אופטימית זו הרשו לי להציג לכם את אגודת הסטודנטים. אלו הם האנשים שידאגו לכם לחנייה, כרטיסים למסיבות, או פשוט יקשיבו לכל תלונה שלכם בזמן שהם מהנהנים בהבנה ומתפללים למותכם האיטי בלב. הם אנשים נורא נחמדים בסך הכל. באמת.

תגובת הבנים בזמן מסיבת הבריכה הראשונה בפאנג'וייה

השופט
אחרי שכבר לא נעים לכם להרוג את סבתא כדי לקבל מועד כט' בחדוו"א הגיע הזמן לנצל את הקסם האישי ולהכיר את זה שקורא את כל השקרים שלכם – הממונה על ענייני הסטודנטים. הבחור הזה יקבע אם תעשו קורס חוזר או תבזבזו את אותו סכום כסף על אלכוהול אז אתם וודאי מבינים את חשיבות העניין.

הקוסמת
הטיפ הזה הוא לסטודנטים שגרים במעונות. "אם הבית" אולי לא תשאל אותכם אם ראיתם מפתח עם צ'ופצ'יק כחלחל בקצה אבל היא תעשה משהו יותר טוב:
א. תדאג שיתקנו את המנורה שגורמת לכם להרגיש בתוך סרט של היצ'קוק.
ב. תחליף לכם את הכסא הנכה שאיבד שתי רגליים בתאונת פגע וברח.
ג. תעזור לכם להוציא מהחדר את השותף שמוכן ללמוד רק לצלילי מטאל ובעוצמה שלא תרד משמונים וארבעה דציבלים.

התקווה
הבחור שמשיג לכם ריטלין.

// איתן שטיינקורט

כמו כל סטודנט במדינת ישראל החלטתי ללכת ללמוד מקצוע קשה, מסובך, מורכב ובכלל לא פופולארי – מנהל עסקים. אם כי במכללה, מסיבות השמורות במערכת (להלן: קרבה למקום מגורים) מה שאומר – שכר לימוד מופרך.

גם אני, כמו כל סטודנט במדינת ישראל שהחליט לשאת בעול התשלום על התואר לבדו, נקלעת לקשיים. 

״יש לי זמן״, חשבתי לעצמי. אני אעבוד כל כך הרבה, אהיה מיליונרית, אנשור מהתואר, אתחתן עם אוליגרך, אעבור לכיכר המדינה. ״רגע דנדי, זו סך הכל עבודת סטודנטים״, אז נחתתי על הקרקע והתחלתי לחפש.

זה היה מהיר – התקבלתי. אז נכון, עבודת שיפוצים זה לא משהו שבחורה טיפוסית בת 22 מהמרכז תעבוד בה אבל מה לא עושים בשביל קצת כסף. ומי אמר שמכנס מוכתם בצבעים זה רע?

התחלתי כמו כל פועל מסור, צביעת קירות, קצת שפכטל ומשם – השמיים הם הגבול. אפילו התקדמתי למחלקת פירוק קירות שבאמת היה מרגש, אבל הרגיש לי שאני לא – איך נאמר את זה – מממשת את הפוטנציאל הגלום בי עד תום. היתרונות בעבודה שכזאת כסטודנטית היא שאת יכולה להתחטב בלי להוציא גרוש על חדר כושר, ההיפך – לקבל על זה תשלום.

ופה את תעשי שפכטל (מתוך: visualphotos.com)

אבל זהו, החלטתי שדי, והתחלתי לחפש שוב, הפעם הגעתי למקום שהוא האנטי תזה לשיפוצים: שוק ההון, משרד, מזגנים והרבה עניבות. בול אני.

התחלתי במחלקת מכירות, מקום אגרסיבי. לנסות לגרום לבן אדם שחושב ששוק ההון זה שוק אפור להתחיל להאמין בי וגם לבוא ולהשקיע. תמיד אמרו לי בתור ילדה קטנה שאני משכנעת, אבל אף פעם לא הבנתי עד כמה, עד לאותו רגע.

מתוך splitshire

היתרונות: עבודה כזו יכולה להעלות את הביטחון העצמי שלך פלאים, ללכת עם מכופתרת לעבודה מכובדת ולדעת לדבר זה תמיד עוזר בחיים.

החסרונות: חוסר רצון לשמוע חברים או משפחה בטלפון לאחר שעות העבודה.

אז סטודנטים יקרים, הנה לכם כמה הצעות למשרות שוות ומתגמלות במיוחד:
ברמנים בעיר הגדולה: כן גם ראשון זו עיר וגם שם יש אחלה של ברים, קצת מינגלינג עם אנשים מקומיים מעולם לא הזיק.

מכירות ברשת תכשיטים יוקרתית: אם בא לך לפעמים לענוד על עצמך תכשיטים שמעולם לא תוכלי להרשות לעצמך לרכוש.

דיילת אוויר: רק אם את או אתה נראים כמעט כמו דוגמנים ומחייכים תמיד זה יכול להתאים לכם ועל הדרך לפתוח לכם הזדמנות למצוא בן או בת זוג עם רשיון טייס.

והכי חשוב, עבודות סטודנטים, אנחנו שם יותר מאשר בבית, אז כדאי שנהנה מזה, לא?!

// דנדי פלוס

עבר די הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. היו לכך כל מיני סיבות, אם זאת העבודה החדשה שהתחלתי, החגים הבלתי פוסקים שהיו באמצע ושלא נדבר על המחשב שלי שנהרס וכבר יותר מחודש שלא הייתה לי נגישות לשום מחשב. מה שכן, הכתיבה חַסרה לי מאוד. מדי פעם כתבתי קצת בפלאפון או על דף נייר, אבל זה ממש לא אותו הדבר מבחינתי כמו לפתוח דף בוורד ופשוט לשפוך לתוכו את כל מה שיושב עליי בלי כאבי יד מיותרים ובלי שימוש מעצבן במחק. התרגלתי למשהו מסוים שדי קשה לי לשנות. משום מה הכתיבה במחשב באה לי הרבה יותר בקלות ואני מצליחה לבטא את עצמי כמו שאני באמת רוצה. או שאולי זה סתם בגלל שאני עצלנית מדי בשביל לפתוח מחברת ולהתחיל לכתוב בה.

האמת שכל הזמן פחדתי מה יקרה כשיהיה לי מחשב וארצה לכתוב אחרי חודשיים בערך שלא עשיתי את זה, זה די הלחיץ אותי. מה היה קורה אם הייתי פותחת את הוורד ולא הייתי מצליחה להביע את כל מה שעבר עליי בתקופה האחרונה? אני שמחה לגלות שהכתיבה עדיין חלק ממני. כנראה שזה כמו רכיבה על אופניים, אתה אף פעם לא שוכח איך עושים את זה. אני מאמינה שכתיבה זה סוג של מיומנות וזה משהו שצריך לתרגל על מנת לעשות אותו על הצד הטוב ביותר, אבל כל עוד יש לך את הבסיס אתה רק יכול להשתפר עם הזמן.

אז מה עשיתי בחודשיים וחצי האחרונים? טסתי, ביליתי, יצאתי, חגגתי יום הולדת, נחתי, נרגעתי, עברתי דברים חדשים שנתנו לי תחושת סיפוק ענקית, נהניתי מהחופש שהיה לי לפני החזרה ללימודים. כמובן שלא הכל ורוד, היו גם רגעים קצת פחות טובים של עצב, אכזבות וכעסים, אבל אני משתדלת לא לתת להם יותר מדי יחס כי זה לא ממש רלוונטי, זה חלק מהחיים וחוץ מלהתמודד עם הרגעים האלה אין משהו אחר שניתן לעשות איתם. הלחץ לקראת הלימודים כבר מורגש, המחשבות הבלתי פוסקות על השגרה החדשה-ישנה שאני הולכת להיכנס אליה שוב והפעם (לשם שינוי) עם עוד משימות ברקע. השנה הזאת הולכת להיות עמוסה בדברים, שזה טוב דווקא. אני בטוחה שאהיה במוד של עשייה וזה ידרבן אותי לעבוד במרץ על כל המטלות שעומדות להיות לי.

עכשיו, בזמן שאני כותבת, אני מנסה לשחזר מה עברתי בתקופה האחרונה כשלא היה לי מקום לפרוק בו ופשוט בשוק מכך שבזמן כזה קצר אפשר לעבור כל כך הרבה. תקופה מלאת חוויות כיפיות ומהנות, עליות, מורדות, קשיים והתגברויות. נתקלתי בדברים שלא נתקלתי בהם לפני כן, טסתי ללונדון, טיילתי, עשיתי שופינג, הייתי במערכת יחסים, עבדתי, בזבזתי את הכסף, הכרתי אנשים חדשים, עשיתי שינויים חיצוניים ועברתי שינויים פנימיים.

הבנתי שההערכה העצמית שלי לא הייתה כמו שהיא באמת אמורה להיות וזה מבחינתי הדבר הכי חשוב שגיליתי על עצמי והתחלתי לעבוד עליו במטרה לשנותו. גיליתי על עצמי הרבה דברים חדשים באמצעות האנשים בסביבה שלי, גיליתי את החוזק והעוצמות שיש בי והזמן ורגעי המשבר בהחלט גרמו לי להגיע לתובנות חדשות עליי ועל החיים שלי. כל יום שעובר אני מגלה על עצמי משהו חדש, נהנית מהדרך שאני עוברת ומהרגעים הקטנים שהפכו להיות הרבה יותר משמעותיים עבורי.

 // נוי ארווס

אני מכור. מכור לפרידות. ומכור לקסם שאני מפעיל על האנשים החדשים שלא מכירים אותי. וכאן, אף אחד לא מכיר אותי. אף אחד לא יודע שמתחת לחיוך שלי מתחבאת מועקה גדולה. שמאחורי הדיבור הרגוע-רציני מתחוללת אצלי בפנים מהומת אלוהים, ושלפעמים נדמה לי שלוחם סומו התיישב לי על הבטן.

ועכשיו תחילת היום ובוקר שוטף רחובות הומי אדם, אבל אצלי הכול שחור וריק ואפל וקודר.

9rooms

אני מכור. מכור להתנתקויות. לבריחות. לשינויים. לפרידות. תנועות הגוף שלי משתנות לקראת פרידה. השרירים נדרכים ופרפר מסתובב לי בבטן. ויש ריח חדש באוויר. אבל הפרידה האחרונה הייתה אחרת. קשה. וכואבת. רגע לפני שנפרדנו היא תפסה אותי ברגע של לבד ואמרה לי את כל מה שהיה לה להגיד. והיה לה. אמרה, שזאת לא פרידה, זאת בריחה. שזאת בעצם לא בריחה, שזה סימן של היקום להגלות אותי למקום אחר כדי שאני אפסיק לפגוע. ואמרה, שהיא מרחמת עליי שהלב שלי מת ושאין לי נשמה. שאני כולי תאווה ומזימה. ואמרה, "טעיתי בך, בחרתי לא נכון", ואמרה, שאני פוגע בדברים שהכי חשובים לי ובגלל זה הם נשמטים ממני ושהבריחות שלי מסתירות את האמת המרה. האמת שפשוט רע לי. ואמרה, (את הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד), שאני הגבר הכי לא גבר שפגשה בחיים, ולפני שהלכה היא החדירה בי מבט כועס-נגעל ואמרה:

"אפילו בסוף העולם לא תוכל לברוח מעצמך".

9rooms

ובסוף העולם, כבר לפנות ערב, אני עם בירה ביד, והחבר החדש-דביל שלי מתיישב לידי ומספר לי משהו לא מעניין ואז צוחק, והצחוק שלו נשמע כאילו שהיקום צוחק עליי צחוק מרושע. אין אני משתגע. והמילים שלה האלה שוב פורצות לי למחשבות. מילים שאפילו האלכוהול לא מצליח להטביע או לפחות לעמעם. היא צודקת. אני רמאי. מכרתי לה תדמית של מישהו אחר. מישהו טוב יותר. אני מרמה את עצמי. איך לא ראיתי את זה עד עכשיו? היא שמה לי מראה מול הפנים. איך אמרתי לה שאני לא רוצה דרמות? ולא רוצה שתתאהב בי. כל מה שלא רציתי שיקרה לה, קרה לי. התאהבתי בה על באמת. לא ידעתי מה לעשות עם כל האהבה הזאת, אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה. ברחתי. ברחתי ממנה רחוק. הכי רחוק שאפשר. ועכשיו אני מרגיש שהגוף שלי ריק. ואין לי חשק לכלום.

אני מכור. מכור אליה.

כבר ארבעה חודשים שאני במקום הזה עם כל החברים החדשים והלא מעניינים. בחיי שאין בהם שום דבר מעניין. הנוכחות שלהם מעצבנת אותי ואני מרגיש לבד. כלום לא מרגש אותי. ורק רוצה את השיחות שלי איתה. שתסתכל עלי שוב במבט הסקרן-אוהב שלה עם העיניים השמחות ושתשאל אותי, איך היה הסופ"ש, ותפתור לי את הדילמות במשפטים החכמים שלה, לפעמים נדמה לי שמכל האנשים בעולם היא הכירה אותי הכי טוב מכולם, ותמיד היו לה את המילים הנכונות והניתוחים המדויקים, פעם היא קראה לי "נסיך הגאות והשפל" והסבירה שבחיים שלי יש הרבה עליות ונפילות, אני רוצה לראות אותה מדברת אליי שוב בלהט עם הידיים, ולהריח את הריח שנדף מהשיער שלה, ולהרגיש את הנשימות שלה.

אני מכור. מכור לידיעה שיום אחד שוב ניפגש.

וכשניפגש אני אגיד לה כמה שאני אוהב אותה. ואגיד לה: סליחה שפגעתי בך. ששיחקתי אותה אדיש אלייך ולא הראיתי לך כמה שהייתי בעניין שלך למרות שלהיות איתך היה בערך הדבר היחיד שעבר לי בראש. ששיחקתי לך בלב. שקראתי אותך. שידעתי עלייך הרבה יותר ממה שסיפרתי לך. שהרגשתי את ההתרגשות שלך כשהיית בסביבה. ואני שוב אבטיח לך שלעולם לא אפגע בך, אבל הפעם נשבע שאקיים את ההבטחה.

אני מכור. מכור לתקווה.

ומקווה שהיום שבו ניפגש, לא יהיה מאוחר מידי.

// אירית בן חמו

מישהי פעם אמרה לי שבשבילה, כל פרידה היא סוג של מוות. מישהו שהיה חלק מהחיים שלך, פשוט מפסיק להיות פתאום חלק מהחיים שלך. כשהקשבתי לה חשבתי כמה היא טועה, כי במוות עוד אפשר להעמיד פנים שלצד השני היה אכפת. שהוא לא היה עוזב אם הוא רק היה יכול ולא רק כי מוות היא האופציה השנייה.

נזכרתי  ברעיון שהיה לי פעם על כמה מעולה יכול היה להיות אם בכל מערכת יחסים היה קופץ שלט אזהרה קטן "זה המפגש האחרון שבו יהיה לכם טוב ביחד. כדאי שהוא ינוצל כהלכה". כמו תמרור עצור קטן שמזהיר שזאת הפעם האחרונה שאני אוכל לנשק, הפעם האחרונה שאני אוכל לחבק, להתייעץ ולשתף. שאחר כך לא תהיה עוד הזדמנות, לפחות לא אחת שלא מתחרטים עליה, כי ההרגשה היא אף פעם לא אותו דבר באחרי. כאילו משהו נשבר וכבר אי אפשר לתקן אותו.

ואז חשבתי עליך. זה לא חדש, כי אתה ממלא בערך 95% מהמחשבות היומיות שלי בחודשים האחרונים. מאז שאמרת שאתה לא רוצה יותר. שזה לא מה שחשבת. בניגוד לכל ההבטחות שפיזרת רק יום אחד קודם, אתה לא באמת מתגעגע וזה לא באמת מרגיש נכון. אני לא האחת שלך.

חשבתי איך זה שדווקא איתך, השכלתי לבקש את הלילה הזה. או אולי טעיתי, במבט לאחור. לילה אחד נוסף, האחרון יחד, כשאני יודעת שאני חייבת למצות כל רגע וכל דקה כי כל מה שאני עושה בו לא יקרה שוב. אני לא אוכל לקרוא לך שוב מאמי, אני לא אוכל לחבק או לנשק אותך שוב. אפילו לא אשמע את הקול שלך שוב. זוכר איך אמרתי "אני ילדה גדולה, אני יכולה להתמודד עם זה"? אז טעיתי.

אני ילדה גדולה אבל עדיין לא יודעת להתמודד. לא יודעת איך להפסיק להיזכר בך בכל שטות, בכל שיר ששמענו ביחד (ולמה נראה כאילו זו רשימה שלא נגמרת?), להתגעגע לתנועות שלך, להתגעגע לצחוק שלך, או לנשיקות שלך במצח. להתגעגע לפשטות שבלשלוח לך הודעה, בלי להשקיע יותר מדי מחשבה או יותר מדי פחד. לא יודעת אם בכלל אפשר להיות ילדה גדולה ולדעת להתמודד עם זה.

איך הכל הרגיש נכון וטוב כשידעתי שאני יכולה לברוח לחיבוק שלך, או להירדם עם הנשימות שלך בלילה. איך אף אחד אחר לא עניין אותי בכלל ואיך חיכיתי לסוף כל יום, סופרת את השניות רק כדי להיות איתך ולראות אותך שוב. איך פתאום בחודשים האחרונים בלעדיך הכל מרגיש בכאוס נוראי. כאילו אני מרחק יריקה מהתפרקות טוטאלית. אפילו לא מצליחה לחשוב מסודר על הבלאגן שאני מרגישה. איך אתה ממלא לי מיליון רגשות ובו זמנית אני מרגישה ריקה לחלוטין, לא מצליחה אפילו למלא כמו שצריך פוסט אחד של 500 מילים, אבל טובעת במחשבות של עצמי. 

כל הזמן חוזרת בראש לאיך יש עוד מלא דברים שהייתי אומרת לך אבל בתכל'ס – אין לי מה לחדש. איך אני רוצה עוד לילה לידך ורוצה עוד חיבוק. לי לא מתאים שהחלטת שיש שתי אופציות – לבד או לחוד ושאז קמת ועזבת, בוחר להמשיך ולחיות בלעדיי. בלי שמץ של געגוע. כמה זה לא הוגן שאצלי הייתה רק אופציה של ביחד. שאתה חסר לי כל יום ואני לא חסרה לך בכלל. אפילו לא במחשבה. 

אני עדיין רוצה עוד לילה מלא בחיבוקים ונשיקות במצח עם עוד הרבה לילות כאלו אחריו. עדיין מחכה לתמרור האזהרה שפספסתי.

// איתאל קלנגן

לך תגיד לשום דבר שאף אחת לא חושבת עליך יותר;
היא רק מפנטזת אותך בכל יום שעובר,
ובקמצוץ של גניחה אתה אחר ואחר.
לך תגיד לשום דבר שאף אחת לא זוכרת אותך יותר;
היא שוכחת אותך בכל יום שעובר
וזה רק הלילה מצידו שבועט, שחופר; שמהדהד לה כאב בחזה שלא משתחרר.

לך תגיד לשום דבר שאף אחת עוד לא שלו אבל כבר לא שלך, שחלון ההזדמנויות נסגר לך על האצבע וזה כואב עד ריסוק, ומתקנא לך בנשמה.
לך תגיד לו שאתה אוהב אותה, אוהב לאהוב אותה, אוהב שהיא אוהבת אותך, לא מכיר אותה בעצם בכלל, לך תלשין לו שהיא מדגדגת לך בכפות הרגליים בכל פעם שאתה יוצא מן הכלל.

אתה אף אחד מיוחד, ואני שלך כמו שלא הייתי לאף אחד אחר.
אתה שום דבר חדש, וביחד אנחנו הולכים לשום מקום מרגש.
אתה אבנים קטנות שמדרדרות לי ממדף הגעגועים;
אחת אבן שואבת, שנייה אבן בוחן, שלישית אבן נגף, ואחרונה שאין לה הופכין.

ואתה אוהב לאהוב אותי פיקסלים. עד היום אתה אוהב לחשוב את עצמך חושב עליי שמיכות פיקה. אתה מוזג לעצמך רעיונות על געגוע והחמצה, ומספר אותנו כמשהו שהחליק לך מבין האצבעות, אלא שבשום שלב לא ביקשת באמת לכתוב אותי אחרת, העדפת שאכתוב זאת אני בלי קשר לעובדה שאני מגזימה או משקרת, וכך חרצת דיני להפוך אותך משום דבר לשום כלום, ועל זה אני כבר לא מוותרת.

אז אני מזמינה אותך לחלומות שלי ואתה קופץ לבקר מפעם לפעם ואתה אחר ואחר,
וגם שם אתה רק אוהב לאהוב אותי כי מותר וזה לא מחייב, כי באור ראשון תוכל לקום לפניי וללכת עד כאב; כלומר ללכת לאיבוד, ללכת לשום מקום מיוחד, שם מישהי אחרת תלטף לך את האף ותגרום לך להרגיש האחד.

אתה אוהב לאהוב אותי פילטרים, צבעים חמים ומסגרות עץ. אתה אוהב לאהוב אותי שרוואלים ופרינגלס וסודה בטעם אפרסק. אתה אוהב לאהוב אותי שהייתי שלך ועכשיו אני לא. אתה אוהב לאהוב אותי כי אני כבר לא שלך ועדיין לא שלו.
אז מה איכפת לך להגיד לי כן?
מה איכפת לך לחבב, לחבק, להסתכן?
מה איכפת לך לקרב, לערבב, לסובב, לתקן?
מה איכפת לי שלא איכפת לך שאתרחק, שאתפרק, שאזדקן?

לך תגיד לשום דבר שאף אחת לא בוכה אותך יותר; היא מצאה בעצמה את הדרך לשום מקום ועושה שם שום כלום בשפע. היא נתלית בכל הכוח בענפים של אילנות גבוהים ממך, ולמרות שהיא עוד לא שלו היא בטוח כבר לא שלך.

היא מישהי שאתה אוהב לאהוב מרחוק כי זה קל, כי אפשר ולא כי צריך, כי בסוף היום זו רק תמונה ממוסגרת ושטוחה על מדף הגעגועים, כזו שמתבוננים בה מפעם לפעם ולפרקים, שאפשר להתרפק עליה כל עוד לא מתפרקים.

לך תגיד לשום דבר שאתה אוהב לאהוב אותה וזו הכי הרבה אהבה שאתה מסוגל,
שאתה יודע שהיא משהו-משהו אבל עדיף שתהיה של מישהו אחר, אם בכלל.
לך תגיד לשום דבר שבשום אופן לא רצית לפגוע,
אלא שזה גדול ממך לאהוב אותה באמת כי היא אחת, ואין עוד אף אחת כמוה.

// טל עזר

אתה כבר שנתיים בתוך התואר ומאוד רחוק מההוסטלים הלטינים בדרא"מ. לכן הופתעת מההודעה שקיבלת היום באמצע סטטיסטיקה ב' מאליסה , הבחורה השוודית שפגשת ב"לוקי" בפרו. הבחורה ששמה את ה-"שווה" ב-"שוודיה". היה לכם לילה לוהט אחד - לפחות ככה אתה אוהב לזכור אותו - ומאז לא החלפתם מילה. עד היום.

מסתבר שבעוד כמה ימים היא תגיע לארץ. היא שואלת אם יש לך זמן לפגוש אותה והאם תוכל להראות לה קצת את ישראל. השיר a whole new world מ"אלאדין" מתחיל להתנגן לך בראש. אתה עונה לה בהתרגשות שתשמח ושתתראו בקרוב. עכשיו רק צריך לחשוב לאן לקחת אותה. פה אני נכנס לתמונה - היי.

ראשית אזהרה: אל תיפלו לקלישאות שמרגשות רק אותנו הישראלים. החרמון זה לא משהו שירגש מישהי שגדלה ליד מפעלי סאן-בנדטו. תזהרו גם מאילת. אז לאן כן לקחת אותה:

המוסד השכונתי

לכל ישראלי יש את המקום הזה שהוא מגדיר כ"מוסד" מקומי. לתל-אביבים יש את "איציק ורותי", לירושלמים את "החגיגה של באבט" ולבאר-שבעים יש את תחנת האוטובוס שיוצא מבאר-שבע. קח אותה למקום שאתה אישית הכי נהנה בו. מקום זול עם אוכל מפנק. אני אישית הייתי לוקח אותה ל"אבו-חסן" ביפו אבל לי לא מפריע לשמוע נשים מפליצות - לשיקולך.

אוויר הרים צלול כמלח

יום שלם שמוקדש לעיר העתיקה בירושלים ולים המלח. הצפיפות, השווקים והדו-קיום לצד הנוף המרהיב של גגות העיר העתיקה הופכים את הביקור לחוויה מעשירה ורוחנית, במיוחד עבור אלו אשר אינם חשים במתח התמידי ששורר במקום. המשיכו את המסע לעבר ים המלח. בדרך הרשם אותה עם עובדה או שתיים על המקום. בדיוק כמו שעשית ב"עגלות" בארה"ב לפני הלימודים. קצת בוץ, קצת צפים וקצת מרחפים. היא תתלהב והאגו יתמלא.

החגיגה הכי טובה בעיר

ערב שהיא תזכור לעד בגלל שהיא לא תזכור אותו בכלל. קח אותה למסיבה הכי טובה במועדון הכי טוב. תשתו לפני אם אתה רוצה לחוס על ארנקך הרזה אבל גם אל תתקמצן על הצ'ייסרים בפנים. חשוב לזכור שכאשר קיבלת עלייך את תפקיד "המדריך" קיבלת איתו גם great responsibility לשלומה של הבחורה, אז דיר-באלק.

(מתוך עמוד הפייסבוק של The Block)

חדר השינה שלך

במידה ואתה בעניין שלה אז כן זה בהחלט מקום שהייתי ממליץ עליו (כלל ה "great responsibility" חל גם כאן. לצערי).

// יהלי ברקן

אני מתגעגעת אליך. אולי דווקא מפני שאין לי מושג מי אתה.

אני חושבת עליך יותר ממה שאני אמורה לחשוב, בעיקר כי זה לא הגיוני שיהיה לי כל כך אכפת ממישהו שאני לא באמת מכירה. אני דואגת לשלומך אבל לא מסוגלת לשאול אותך מה שלומך. התרגלנו לשאול "מה קורה?" כפתיח לשיחה ולא כי אנחנו באמת מחכים לתשובה עמוקה ומפורטת של מה קורה. אנחנו לרוב עונים בסתמיות כששואלים אותנו שאלות כאלה, ואם מישהו מפרט באמת מה קורה אצלו- אנחנו מגלגלים עיניים בלב.

התאהבתי בדמות שלך, לא בך. צללתי למחשבה של מה יכול היה להיות מבלי לבדוק אם בכלל יכול להיות, זינקתי לעתיד הלא ממומש שסביר שאתחרט עליו. בבת עיניי כבר ראיתי את עצמי יושבת על כסא נדנדה מעץ, עם הרגליים למעלה במרפסת סדוקה, מכוסה בשמיכת פליז דקה על כתפיי ובוכה בדממה כי שברת לי את הלב. ואין לי בכלל כסא נדנדה מעץ.

אנחנו כל כך שונים. אין קשר בין העולמות הפנימיים שלנו עד כדי שזה מדהים שמצאנו על מה לדבר בכלל. כל העניין הזה של "מינוס ומינוס שיוצרים פלוס" לא באמת עובדים בזוגיות, נראה לי, מצד שני אני לא מבינה איך אני אמורה למצוא עניין במישהו שדומה לי. אם הייתי רוצה להכיר מישהו כמוני הייתי יוצאת עם עצמי.

אני מתגעגעת אליך כי לרגע קטן נדלק בי ניצוץ שהייתי בטוחה שאבד בי מזמן. אני מתגעגעת אליך כי גרמת לי להרגיש משהו. אני מתגעגעת אליך כי אתה לא קרוב. כי גם כשאתה קרוב אתה רחוק. אתה געגוע תמידי שכלוא בגוף של בנאדם.

אני חושבת שאני מעדיפה להתגעגע אליך, מאשר להתגעגע למישהו שאני באמת מכירה. הרבה יותר קל לפרוט געגוע למישהו שבאמת מכירים, אפשר להיות ממש ספציפיים ולדייק בבחירת המילים. אני חושבת שזה קצת רומנטי לחוש ערגה שכזו למישהו יחסית זר. מישהו שנותן לך תחושה גם אם הוא לא מתכוון.

 התרגלתי לתחושה הזאת בתוך הבטן שלי. שנים שאני נותנת לגעגועים להיכנס לי לתוך הבטן, מגדלת אותם בחום ואהבה ויולדת אותם החוצה. טיפוס כזה שדווקא מפגין החוצה את הרגשות שלו, שסוגר את הדלתות של חדרי הלב שלו שנייה אחרי שהרגש פרץ. הכל כמוס. הכל מתחיל ונגמר בתוכי. 

אני חושבת שאנשים שאומרים שהם לא מתגעגעים, ודואגים לציין למה הם לא מתגעגעים, דווקא הם, הכי מתגעגעים לדבר הזה, אחרת הם לא היו מציינים את זה שהם לא מתגעגעים לזה. אז אני לא מתגעגעת אליך. לפעמים אני חושבת פשוט לזרוק לך לאוויר שאני לא מתגעגעת אליך. ככה פתאום. ״שומע? אני לא מתגעגעת אליך״, אבל אני לא רוצה שתפרש לא נכון את הגעגוע.

אני לא רוצה להתגעגע. מה יש לי לעשות עם כל הגעגועים האלה בכלל? למי הם מועילים, בטח לא לי. אני אוציא אותך מהראש, ואז מהלב ואחר כך מהבטן. ולא תהיה עוד געגוע. תהיה זיכרון.

אני אזכור אותך. אתה תהיה זה שהתגעגעתי אליו פעם ולא הצלחתי באמת להכיר. תשכון בתוכי כמו בובת בבושקה שנפתחת בלי סוף ותמיד יש בתוכה עוד משהו, קטן יותר, דומה אבל לא זהה.

לימים, אני אחכה למכת מחץ בראש או זקנה שתשכיח ממני את הזיכרון שלך. ואז אני בטח אתגעגע לימים שבהם היו לי זיכרונות להתרפק עליהם. למרות שאני לא ממש יודעת מי אתה חוץ מזיכרון של געגוע שהוא תוצר של הדחקה של געגוע, אולי דווקא בגלל זה.

// חן בוקר