מה אם הייתם יכולים לעשות כל דבר שתרצו? להתעורר בבוקר ולהחליט שבמקום להתלבש, לעמוד בפקקים ולהגיע למשרד לעוד יום עבודה אתם מעדיפים לארוז תיק קטן עם שתי חולצות ובגד ים ולעלות על המטוס הראשון שיוצא מנתב"ג, לא משנה לאן? מה אם יכולתם להיכנס למשרד של הבוס, לדפוק התפטרות מהסרטים וללכת לפתוח את הפאב שתמיד חלמתם עליו? בעצם, למה לא?

מה אם, ביקום מקביל כלשהו, יש ידידיה אחר שבחר שלא לחכות לבחורה ההיא מאתר ההכרויות שאיחרה לו לדייט הראשון, ובמקום זה חזר הביתה והיום הוא לומד קונדיטוריה בפריז, מנהל עסקים בלונדון או בכלל מוכר תמונות שמן באוסטרליה? מעניין אם הוא נזכר לפעמים באותו ערב קריר בתל אביב ומתחרט שנסע הביתה.

אני לא מתחרט. אני יושב עכשיו, מאזין לעומרי מדבר בתינוקית מתוך שינה, ומנסה לחשוב על כל אותם דברים שרציתי לפני ארבע שנים ושהיום נראים לי כל כך לא חשובים פתאום. אז, אחרי הצבא, חשבתי שאצא אל העולם, אפתח את בית הקפה שחלמתי עליו, שאחייה את החיים התל אביביים כמו רווק טיפוסי, ואסיים כל יום עם מישהי אחרת לצידי. כפי שכבר בטח הבנתם, זה לא קרה.

בפועל נכנסתי לתלם – צבא, לימודים, עבודה לא רעה, חתונה, ילד – מה השלב הבא? בית במודיעין? האם כבר איחרתי את הרכבת ההיא וכל מה שנותר לי זה להמשיך ישר בלי להסתכל לצדדים?

זה בדיוק העניין. לכולנו יש חלומות כאלה או אחרים – אחד חולם לפתח אפליקצייה שתעיף לכולם את הסכך ותשגר אותו ישירות לרשימת המיליארדרים של מגזין פורבס, ואחד אחר היה מסתפק במאפייה פינתית ברחוב לא רועש שמציעה 101 סוגי לחמים שונים. והנקודה היא שאף פעם לא מאוחר מדי.

אנחנו, הישראלים, אוהבים להתלונן שקשה פה, יקר פה, צפוף ואף פעם אין חניה. אבל האופי שלנו, החותם הגנטי שמשותף לכל ישראלי שנולד וגדל כאן, אומר לנו שהכל אפשרי. מהסיבה הזו אם תגלו בעוד חמש שנים שאתם ממש לא במקום בו הייתם רוצים להיות, וגם אם תמשיכו באותה הדרך לא תגיעו למנוחה ולנחלה, תוכלו לארוז את הדברים, להגיד שלום לחבר'ה, ולפתוח בדרך חדשה שמתאימה לכם.

לא נמהל עסקים בלונדון

נכון, זה לא פשוט. ונכון, צריך לקחת לא מעט סיכונים כדי להצליח אפילו בקטן. ונכון, זה לא מתאים לכל אחד – אבל אתם באמת יכולים לעמוד מול הראי ולהודות שוויתרתם על החלום?

גם לי, כמו לרבים אחרים בגילי, יש עוד מספיק זמן להחליט אם הדרך בה בחרתי מתאימה לי. מקסימום, במקרה הכי גרוע, אני אארוז תיק קטן, עם שתי חולצות ובגד ים, ואעלה על המטוס הראשון שיוצא מכאן, ממש לא משנה לאן.

שלכם, ידידיה

// ידידיה אפק

בתיכון תמיד יש את החבר'ה המוזרים. בניגוד לאלה שאוכלים כאפות בהפסקה, האנשים ההזויים לרוב לא מושכים יותר מדי תשומת לב. יש להם את הפינה שלהם, את הסטיות שלהם ואת החברים היצורים שלהם שחולקים איתם פטישים מלחיצים.

בצבא אותם אנשים הלכו והתמעטו ותמיד הנחתי שכשארשם ללימודים הם כמעט וייעלמו. לא כך קרה. מסתבר שבקמפוס שלי החבר'ה האלה רק התרבו ועכשיו הם באים בכל מיני צורות שונות ומאוד משונות.

איש הפייסבוק – הוא ידאג שכל הסיכומים מסודרים בתיקיות לפי שיעור, תאריך, דת ומין, יודיע לכם כשמשהו חשוב קורה וינסה לפלרטט עם כל הבנות בצ'אט. רק מה? במציאות לא יהיה לכם מושג מי הוא.

הלא קיים – נעבור אל זה שלא קיים בכלל. יום אחד נכנס המרצה לכיתה ומודיע שהוא משתתף בצערנו על מותו של סרגיי שנטרף על ידי קרפדת ענק. זה אירוע מאוד עצוב במכללה, בעיקר כי לאף אחד אין מושג מי זה לעזאזל סרגיי?! ועכשיו הוא גם מת.

היי סרגיי

אלה מהדוכנים – נכון, לרוב הן לא סטודנטיות, אבל יש מקרים. כל בוקר מחכה הפתעה חדשה במכללה; יום אחד מוכרת תכשיטים, למחרת דוכן כפכפים וביקר לי שהייתה אחת שמכרה מוצרי עזר לעישון סמים. באמצע הדשא. כן.

הסלב – אם יתמזל מזלכם תזכו ללמוד עם מפורסם. או סתם פליט ריאליטי. הוא כבר משופשף בתעשייה, יש לו קשרים ואולי אפילו כמה עסקים כושלים. תמיד כיף לצפות בו מגלה לאט לאט בדרך הקשה שלפופולריות שלו אין שום ערך כשצריך להתחיל לחפש סיכומים אצל החנוניות הבונקריות של הכיתה. בעייתי.

האחת סלב, השניה עם M-16. יש העדפות? (מתוך: visualphotos.com)

על קצה המזלג בקפיטריה, אלה היצורים האמיתיים בחיינו. הם לא קוראים ספרי מבוכים ודרקונים, אין להם חבורה ואני רוצה להאמין שגם לא סטיות. מה כן יש להם? אתכם. אז אולי בפעם הבאה שתקלטו מישהי שאין לכם מושג איך קוראים לה זרוקה כמו גופה בפינה של הכיתה, דברו איתה. לכו תדעו, אולי היא דווקא מגניבה ואם תהיו סבבה איתה היא תחוס עליכם ביום שהיא תקבל עצבים ותופיע במכללה עם M-16 מקוצר ותחורר את כולם. זה אמנם קורה בעיקר בארה"ב, אבל אנחנו הרי תמיד רוצים לחשוב שאצלנו זה כמו בקולג', ואם במוזרים עסקינן, אז כל אחד וההשראה שלו.

// גל ארנרייך

"זה נראה כאילו סוף העולם הגיע, וכל מה שנשאר זה מוזיקה". זה המשפט הראשון שנאמר כשהגענו לשטח, קצת אחרי 11 בלילה. מלא אוהלים כבר מוקמים, חושך וקר. לא באמת אפשרי למצוא את מי שקבענו להתמקם לידו. החלטנו פשוט להתמקם. ואז עולה צעקה מהאוהל ליד ומסתבר שהתמקמנו ליד חברה טובה. מאותו רגע, האינדינגב היה פשוט חוויה מטורפת של שלושה ימים מלאי מוזיקה, חברים, פינוקים ובעיקר אושר.

הגענו בדיוק בזמן לברי  שנתן הופעה מעולה עם כל השירים הטובים שהם לא להיטים היסטריים, כי בכל זאת, זה אינדי. הסאונד היה פשוט מעולה ואפשר היה להרגיש את הבס מנגן ממש בתוך הבטן. מההופעות האלה שאשכרה גורמות לי לרצות לעמוד מקדימה, לגלות שזה לא כזה מגניב בגילי המתקדם ולחזור לעמוד מאחור איפה שיש לי מקום לרקוד ממש כמו בגיל 16. אולי זה לא קשור לגילי המופלג, אלא זה פשוט יותר כיף. וכשהוא מסיים עם כמה יוסי איך אפשר שלא לצעוק "כמה חול" ולהשתולל.

הלילות לא היו פשוטים, לינת שטח וזה. איך אפשר לעצום את העיניים כשמסתכלים למעלה ורואים שמיכת עלטה עם נקודות כוכבים מנצנצים ואם תמתינו בשקט מספיק זמן עוד עלול לצאת לכם איזה "וואו" ארוך מהפה אחרי שראיתם כוכב נופל. אני יודעת, כי זה קרה. וכן, ביקשתי משאלה, לא מגלה – אחרת זה לא יתגשם. ובבוקר, לפני שכולם קמים, כשעוד יש רק רחשים של התעוררות מסביב, אפשר לצאת ולשבת באויר שעדיין נושא עליו את צינת הלילה. לשבת ולהסתכל על הדיירים הקבועים של המדבר – החיפושיות. לא הלהקה. האמיתיות. כל הרצפה רוחשת וגועשת, וכנראה בגלל זה יש במה שקוראים לה במת החיפושית. ראינו שם את NOMKE ואם אתם לא מכירים שימו פליי. 

זה מרגיש כאילו כל מי שהגיע לפה השאיר שכבה אחת מעצמו בבית. אם זה ציניות אם זה ריחוק או סתם התנשאות. פה כולם חברים מראש, כולם נראים מוכרים כי אתם כל כך קרובים שזה נראה שכבר מכירים אותם. וככה כיף פשוט להתחיל לדבר עם אנשים תוך כדי שברקע מגלים כל מיני זמרים חדשים וישנים או כאלה שכבר חיכיתי לביצוע שלהם לשיר מפורסם כמו הביצוע המקסים של האחיות לוז (״Single ladies" ) בין בירה לתבשילים אתיופים לבין ברד אבטיח ותה חם הספקתי לדבר עם מלא אנשים, אמרו לי שיש לי תכונות אופי של דובי אכפת לי, קראו לי גברת בירה (שזה ממש השם שלי אם חושבים על זה – שירה בירה!) ואפילו קיבלתי אישור מגניבות על היכולת שלי להסתובב עם ראש של ציפורת. היה לי נעים.

צילום- יוני לוי (והמון תודה)

אני בטוחה שפספסתי כמה הופעות שוות כמו ג'נגו אבל היה כמעט בלתי אפשרי גם להחליט להתנתק מהטלפונים ולא לדעת מה השעה וגם לעקוב אחרי הליינאפ המשובח. מזל שהיו איתי כמה אנשים שהיה להם יותר חשוב מה הם שומעים וככה לא פספסנו את תמר אייזנמן המשגעת ודואט חסר תקדים של עוזי רמירז ורות דולורס וויס ל"I got you babe". וכמובן, אם כבר רות, היא היחידה שיכולה להופיע עם השיר הזה ועדיין לסחוף תשואות.

איכשהו גם כשנפרדנו הצלחנו להיפגש שוב כשזה היה נכון. כנראה שקבענו פגישה בלב. לרגע זה אפילו נראה כאילו הכל תוכנן במיוחד בשבילנו, וכל האנשים פה לוקחים חלק באירוע מוקפד שמוצג לרווחת כולם ובעיקר, בשבילי.

רקדתי וג'יגלגתי, שיחקתי וצחקתי, כל הגוף כואב לי עכשיו, אחרי מקלחת, כששטפתי את המדבר מעלי. אבל אני מרוצה, יושבת עם חיוך ולא מבינה איך זה היה האינדינגב הראשון שלי. אני כבר מחכה לשנה הבאה.

// שירה פריגת

לקריאת כל טרילוגיית ״אני לסבית״ >>> כאן

חשבתי שבצבא, כמו לכל בנות השמונה עשרה, תהיה לי התנסות מגניבה עם חיילת אחרת, או שארצה להיות עם המפקדת שלי, או שאתחרמן מהבנות בחדר. זו אחת הסיבות שכל כך חיכיתי לגיוס. ושוב, לא נדלקתי על אף אחת, לא הייתה מישהי אחת שחשבתי עליה בקטע מיני. לשתי בנות בקורס סיפרתי שאני אוהבת בנות. בעיקר בשביל להזכיר לעצמי שיש לי חיים מחוץ לצבא. אבל שלושה שבועות בפנים, כבר כיבו את הליבידו שלי לגמרי והשאלות על המיניות עצרו קצת. הייתי עסוקה בשאלות מהותיות יותר על עצמי.

איך להיות פחות שמנה, איך עוברים את השנתיים האלה, למה הלכתי להיות משקית תש, כן קצונה, לא קצונה. למה אני לא קולטת מה שמסבירים לי. איך יושבים מיליון שעות במשרד. וככה בין כל השאלות, הכרתי את החבר האחרון שלי. הוא היה מדהים. חמוד, מעניין, זורם ובראש שלי. אבל מה לעשות ששנינו בסופו של דבר אהבנו בנות.

דווקא סיפרתי לו שאני אוהבת בנות. אבל זה לא עצר בעדו לנשק אותי ולהכריז שאנחנו חברים. חיבבתי אותו, אז זרמתי על זה. שכבנו. סבלתי. הוא לא אשם. לא כאב לי או משהו. פשוט לא היה לי כיף והרגשתי מפגרת. כי ידעתי שאין שום סיכוי שאני נמשכת אליו. 

אחרי חודש, נכנסה למשרד שלנו חיילת לסבית, שבזכותה, הרבה דברים השתנו אצלי בראש. אפילו שהיא הייתה עמוק בארון, לכולם במשרד היה ברור שהיא לסבית, בלי שהיא תצטרך להגיד את זה. היא הגיעה אליי המון ודיברנו על מלא דברים, בלי קשר לצורך שלה במשקי"ת ת"ש. אחת החיילות במשרד אמרה לי שהיא חושבת שהחיילת הזו מתחילה איתי, אז אמרתי לה שזה נחמד ולא אכפת לי, ואולי בעולם מקביל היה יכול להתפתח בנינו משהו. היא נכנסה להלם. ולא הבינה למה לא סיפרתי לה שאני אוהבת בנות. אמרתי לה שלא היה לי שום צורך להגיד את זה, ואני גם לא חושבת שזה משמעותי. היא קצת התרחקה, ולי לא ממש היה משנה. היא סיפרה לשאר הבנות במשרד, שפרגנו לי ממש וככה בשנייה הפכתי לשגרירה של כל הלסביות בעולם. בלי לדעת כלום על כלום. הן שאלו על מיניות, לסביות, על מועדונים ועוד מלא שאלות שבטח הכחשתי.

חיילת הת״שׁ הלסבית הראשונה בעולם

פתאום הרגשתי משוחררת. הבנתי שזה לא משנה לי אם ידעו או לא ידעו. אני זו אני וזה מה שמשנה. ואם אני אוהבת בנות במקרה, זה לא משנה את המהות שלי. הקשרים שלי עם כולם נעשו חזקים יותר באותה תקופה. כי הרגשתי שאני יכולה להיות כנה עם עצמי. הרגשתי מעולה עם החברים בבית ועם החברים בצבא. היה לי כל כך טוב, אהבתי את עצמי ואת העולם. לא הפסקתי לכתוב, שירים, טקסטים, יומנים. אוסף ענק של תובנות על עצמי הגיע בדיוק בזמן והכין אותי לחיים האזרחיים.

הבנתי שיש לי הפרעת קשב וריכוז ואני לא סתם מפגרת, הבנתי שזה בסדר לאהוב בנות, הבנתי שהחברים שיש לי זה מספיק וטוב לי, הבנתי שאני מוכשרת, הבנתי שטוב לי להיות עצמאית ורחוקה מהבית. 

כל התובנות האלו, הביאו אותי למקום הרבה יותר נקי ומוכן לחפש קשר עם אישה. התחברתי לכל אתר הכרויות אפשרי ברחבי המרשתת. כל כך רציתי להכיר מישהי, שזה אפילו לא היה חשוב מי זו. 

// טל עוז

בהמשך להחלטות השנה החדשה שלי החלטתי לחיות ולטייל יותר ובניגוד לפעמים קודמות שבהן טיילתי בעיקר לבד, נסעתי הפעם לחמישה ימים שלמים עם חברה לאמסטרדם.

בבוקר של הנסיעה היה לי התקף חרדה קל, כי אני בדרך כלל מסתדרת עם גברים יותר טוב מנשים, ובכלל מסתדרת מצויין לבד. לנסוע עם עוד בנאדם שלא רגיל עדיין לראות אותך בכל סיטואציה אפשרית דורש הכנה נפשית מסויימת. אצלי ההכנה הייתה בעיקר להזכיר לעצמי להיות חברותית, להתפשר ולהתחשב לו"ז של עוד מישהו. הרבה הרבה שליטה עצמית.

אני כל כך רגילה לחופש שלי ולמוזרויות שלי שכבר הקנו לי את הכינוי "מוגבולי" בקרב המשפחה שכבר שכחתי שלא כולם מכירים אותי שנים והתרגלו למיזנטרופיות הלא סמויה בכלל. מעבר להיותי קונטרול פריק בתהליך שחרור, הרשימה המרוכזת כוללת בעיקר:

1. אנטיפטיות סלקטיבית כלפי מי שלא בא לי טוב. לא אני ממש לא מהמחבקות בפעם הראשונה. בעצם, אל תגעו בי אם אני נותנת לכם מבט עוין.

2. חוסר יכולת להיות מאוד רגישה ולקרוא בין השורות. לפעמים צריך להגיד לי דברים בקול רם. אני כמו גברים, לא תמיד מבינה רמזים.

3. וכמובן איך אפשר בלי Bouli doesn't share food- מבית היוצר של Joey doesn't share food. ממש מתקשה שלוקחים לי אוכל מהצלחת.

אבל נראה לי שההפרעה הבולטת היא שאני אוהבת להיות צודקת, ושהדברים נעשים נכון בדרך שלי. זו גישה קצת עקומה להסתכל על העולם, מאחר ואני עדיין לא גאונת הדור (במילותיה של אימא שלי) ולכל אחד יש דברים שהוא פחות טוב בהם מאחרים. אבל עדיין, אני אוהבת להיות מהאנשים שיש להם תשובות להכל ולכולם.

ועם כל המטען החורג הזה טסתי לחופשה. אחרי הנחיתה עוד ניסיתי להתעקש על הדרך שלי כולל ניווט בין תעלות עם מזוודות לדירה. ואז הרגשתי שקצת נסחפתי ועשיתי התאמות לצד השני. מתכנון מסלולים ומסלולים משניים אפשריים, התייעצות על כל פניה וקניה ובעיקר חביבות קצת מוגזמת.

מטען חורג

הקונטרול פריק שבי ניסתה לשלוט גם בזה עד לרמה שהרגשתי שפספסתי חלק מהכיף. רק ביום האחרון כשכל דבר הפך לבירוקרטיה והסתבך פשוט שיחררתי לחלוטין והרשיתי לעצמי לצחוק על הכל בעודי חצי שיכורה בשדה תעופה.

יום אחרי החזרה שוב הרגשתי כמו עצמי ופתאום הרבה דברים הסתדרו לי. כל ההשתדלות הזאת הפכה אותי למישהי שהיא לא אני. לאיזה רובוט קטן ומעצבן שמתקשה לזרום בלי מפה ביד. עם כל המגרעות שלי, כל השריטות מתחברות ביחד לעינבל. מישהי שאני ממש מחבבת ומסתדרת איתה נהדר וניסיון של שנים לימד אותי שאני יכולה להסתדר גם עם אנשים אחרים.

אני דווקא מרגישה במיטבי כשנוח לי עם ההפרעות שלי, כשהן לא חלק מוקצה ממי שאני. העובדה שאני קובעת את הכללים לעצמי אומרת שאני יכולה לשנות ולהגדיר אותם כל פעם מחדש ובסוף אפילו לשחרר אותם לחופשי.

חוץ מלהיות מחבקת. יש דברים שלעולם לא ישתנו.

// ענבל ששון

בעוד אני תופסת תנומה על ערסל אחרי לילה בלי שינה בבית הסירה, אני מתעוררת לקולה של חברתי המדברת עם בחור חדש שהגיע לבית המארח שלנו. היא ניגשת אלי לערסל, רואה שהתעוררתי, מחייכת אלי ואומרת שהגיע אוסטרלי ושאולי זה הבחור בו אני אמורה להתאהב כך לפי נבואת ההודי.

ואז פגשתי אותו לראשונה, האמת שהמראה שלו בסדר גמור, לא הית' לדג'ר, אבל בלונדיני עם שיער מתולתל, גבוה ונחמד מאוד. בזמן שחברתי הלכה לנסות לישון העברנו כמה שעות בשיחה, הוא על הערסל המתפרק ואני על כיסא שמורכב משני כיסאות חצי שבורים. 

כל הזמן בראש עברה לי מחשבה, האם כשההודי ניבא לי שיהיו שני בחורים שירצו בי, כאשר אחד מהם אוסטרלי ושמו של השני נכתב על הפתק ההוא, שגם אתחתן השנה ושאחזור לתאילנד כאשר זה יתגשם ואתן לו תגמול כספי על נבואתו, האם כאשר ניבא את זה בעצם אמר לי שורה של דברים שעכשיו אני מייחסת להם משמעות קוסמית קסומה כשהם קורים, האם הייתי נותנת לעצמי להתאהב באוסטרלי סתם כך או שמא עכשיו כל אוסטרלי שבא ומדבר איתי אני אחשוד שאני אמורה להתאהב בו. האם כאשר אומרים לך שמשהו הולך לקרות אתה רואה את הדברים כסימני דרך או שהם באמת קורים כמו בנבואה. אז בואו נודה באמת, לא התאהבתי היום, למרות שיצא לי הרושם שהוא נדלק עלי אבל כיוון שהוא עוזב מחר לפנום פן ואני לא, כנראה שזה לא יעזור לו בהרבה. 

האם כאשר ההודי אמר לי את שאמר זה פשוט גרם לכך שהתחלתי לחשוד יותר בכל מילה שהאוסטרלי אומר, או שמא הוא באמת מחבב אותי בלי שום קשר לתחזית. האם כשחוזים משהו זה הופך אותנו למעין משוגעים שרק רוצים הוכחה שזה אכן אפשרי לנבא, ואנחנו מייחסים יותר משמעות לכל דבר בדרך. האם הוא בכלל האוסטרלי שהייתי אמורה לרצות. האם אוכל לעצור את עצמי מלהתאהב באיזה אוסטרלי רנדומלי למרות שאני בכלל רוצה להתאהב בבחור אחר. האם הבנתי בכלל את מילמולי ההודי, האם זה ששכחתי יומיים לעשות את המדיטציה ההיא והיום כן עשיתי ואז עוד הופיע אוסטרלי, האם יש לזה בכלל משמעות או שהכל מקרי לחלוטין בחיים.

אבל לא התאהבתי היום, רק ביליתי בנעימים עם בחור נחמד ודיברנו על העולם, הוא למד מעט עברית ואפילו תפס דיי מהר קצת אותיות וגם כתב. הוא ידע מה זה המשחק קלפים יניב שאנחנו לא זכרנו את החוקים. ועכשיו בבוקר שליו אחרי לילה שקט בהרבה יותר מקודמו, האוסטרלי הלך ואני מחכה שחברתי תתעורר, בינתים על ערסל, לידי כמה כלבים מחכים בכיליון עיניים לשובו של בעליהם, מתרוצצים סביבי למשמע מנוע סירה.

המים רגועים ממש והבתים הצבעוניים משתקפים בהם, רק סירות מנוע שעוברות כל כמה רגעים כאילו חותכות את השקט ומסמנות קו במים. לקחנו סירה, שני משוטים, בקבוק מים, שתי כוסות קפה קר עם הרבה יותר מידי חלב ממותק מאשר קפה, פרינגלס וחתרנו בכפר הצף עד אשר מצאנו את האגם, בדרך מקומיים מסתכלים עלינו בתור זרות מוזרות שחותרות בקושי אבל מחייכות תוך כדי. 

עשינו עצירה בפתח האגם, קצת נתקענו בתוך צמחייה, שתינו קפה של בוקר, נחנו קצת וצברנו כוחות לחתירה חזרה, נזהרות בצמתים לא להיתקע בסירות ממונעות. הצלחנו למצוא את הגסט האוס, לא לפני שנתקענו חמישה מטרים לפניו בצמחייה והצלחנו לצאת ממנה בחתירה אחורנית, כמובן כאשר בן המשפחה עומד, צופה וצוחק עלינו.

// אופיר גוני קריס

Facebook notifications, Instagram uploads, tweets, news updates, emails and an endless array of other time consuming apps and websites devour our lives. We live in a house on the noisiest block in the world; right on a highway that always has bumper-to-bumper traffic, where drivers honk like they are in a symphony.

When we finally get through all the clutter and open the window, we realize that everyone around us is still creating new things, bringing new ideas to life, and working on tomorrow’s next big thing. This causes the little voice in our heads to say, “I have to be creative now”! So, you sit in front of your computer and start thinking of your next big idea, and nothing happens, you try again, maybe this time it will come to you, but no, a new email just popped in your inbox and you lost your train of thought, again.

At Veed.me,  I found myself searching daily for creative ways to approach marketing, branding, and product creation. Luckily, I learned the hard way how to deal with “creative block” a few years back at film school when I had to deliver a new script and shoot a new short film every second week. I was miserable and felt like my head can’t think of the simplest idea. The more I thought about it, the more I was stuck.

It was then that I started taking a new approach to creativity that has worked well for me. Here are a few tips.

1. The 5 AM club – According to Robin Sharma “ Your most valuable hours are 5am-8am. They have the least interruptions.” While the rest of the world is still in bed, these magical hours will give you the opportunity to let your inter creativity surface, with no electronic devices in site!

2. Meditation – Best done in the early hours of the day, but can be enjoyed throughout the day, this really does the charm! There are many types of meditations, see what work best for you. For me, I just sit straight, light a candle, and stare at the flame with my eyes half open while I focus on my breathing. Meditation gives you focus, clarity, and calmness among many other things. This 20-30 minutes daily allocation to meditation will really improve your life.

Image by “The urban shaman” Udi Sahar

3. Take your car for a ride – I once heard that Steven Spielberg’s best ideas come to him while he is driving. For me, it works like magic. Go on a highway, put your favorite music on, and soon your empty thoughts will quickly turn into productive and creative visions. For an even more inspirational experience, turn down your iPod, and let the roar of the road speak for itself.

4. Sit and write – Open a new notebook page and spill out any thoughts that come to mind! If you feel weird about what you’re doing write, ”I feel weird about writing this”. Writing is one of the most healing things you can do; it has true power, use it! Keep writing and you will see your creativity come to life on the page.

5. Experience nature – The open spaces of the great outdoors will open your heart and your head. Being outside brings a special energy to your body and soul and it puts you in a different place, away from your electronics and social networks.

Image by Oren Hod

You can see there is one common theme between all 5 tips – silence (well, except the radio in your car). Don’t be afraid to disconnect from “life”; smart phones, laptops and the other electronic devices are your biggest enemy. They take you away from “you” and in many cases from the people around you. Don’t be afraid to sit alone and think, I promise you will be impressed with the person that you find.

Oren Hod is the Co-founder & CMO at Veed.me

זוהי קריאה לכל הסטודנטיות! בואי לקבל כמה טיפים אופנתיים ולשרוד את הסמסטר.

סביר להניח אם אלך אחורה בזמן לארכיון התמונות בימים שהייתי סטודנטית רצוי להזמין צוות של מד"א שיהיה נוכח בקרבת מקום. לדעתי הייתי נראית כמו אסון אופנתי מהלך.

אין מה לעשות, היום הראשון בתחילת הסמסטר הוא יום חשוב. זוהי הזדמנות להשאיר רושם ראשוני ולרענן את זיכרונם של שאר הסטודנטים שלא ראו אותך בחופשת הסמסטר וללא ספק יום מצוין לתת הצהרה אופנתית לכולם. שוב בהרבה מכללות קשה להתחרות בתצוגת האופנה המוגזמת שמתהלכת ביום הראשון ללימודים, אבל אם יש כבר מסלול מוכן (ולא מדובר על המסלול האקדמאי), לא תצעדי עליו בסטייל?

דבר ראשון – לא להגזים: את יכולה להביא את התוצאה המושלמת במינימום השקעה וכמובן לא להראות מתאמצת מידי. אז קיבצתי לך כמה פריטים שילוו אותך לאורך הסמסטר ולא תראי אותם כמו קטסטרופה מהלכת.

הנעליים!
נעליים חשובות. בכל זאת, את שורצת שעות במכללה וצריכה שעל הדרך יהיה לך גם נוח.

עקב קטן יסדר לך את ההופעה ועם החורף שבפתח רצוי למצוא איזה מגפון היסטרי שיעשה את העבודה. כ"אלמנה שחורה" וחובבת שחור אין כמו מגפון שחור, טאץ קטן של אבזמים בצד ואת מסודרת .

₪Shoez.co.il 995 כי שווה להשקיע במגפון אחד איכותי וטוב שילווה אותך לשנים. (צילום: יוסי מור)

את המגפונים האלו תוכלי לרכוש ישירות דרך האתר של שוז וובסטור, אתר קנייה לנעליים ברשת. מי שתרצה להכיר את הנעליים מקרוב תוכל למצוא אותם החל מרביעי הקרוב ועד שישי בחנות פופ ראשונה של האתר בלופט מדהים בתבור 31 תל אביב. 

התיק
כמה הייתי רבה עם עצמי לשדר מראה בוגר בוגר או לא לשדר מראה בוגר. אחרי הכל, בא לך לבוא עם תיק אופנתי שמתאים גם לסחוב ספרים ומחברות ואת הלפטופ שלך בפנים. אז אחרי שהסתובבת ביום הראשון עם תיק גדול ושיקי במיוחד את יכולה להניח אותו בצד לטובת תיק גב, כי תיקי גב ומראה ספורטיבי הם הדבר החם בסביבה וזה כבר ממש לא עושה אותך ילדותית – להיפך – בגיל שלנו אפשר לומר שזה עושה אותך צעירה בנפשך.

אז הנה שתי אופציות נחמדות שיש לי בבית ואני ממש נהנית מהן.

תיק יד של ASOS ב-348₪ (צילום: יח״צ)

166 ₪. תיק גב חצוף של ASOS

אם את רואה את עצמך מאותגרת טכנולוגית, ומסרבת להקליד כל היום על הלפטופ, הנה דרך מצויינת לפתוח את הבוקר במכללה. מחברות מדהימות שמצאתי ב-Colette, חנות קונספט שהפכה מוקד עלייה לרגל לכל מי שמגיע לפריז וחושב שיש לו קצת טעם או שלחילופין רוצה לספוג קצת טעם טוב. בעידן של היום אפשר להזמין את המחברות ממש עד הבית במשלוח לישראל. www.colette.fr 

מחברות מגניבות מ Colette

שינויים חיצונים
לכבוד פתיחת הסמסטר אין כמו רענון טוב שלא בא לביטוי בבגד – אלא בשינוי חיצוני קל. להירגע בנות, לא מדובר בניתוחים פלסטיים, אנחנו צעירות ויפות טבעי! אני מדברת על שינוי קל בשיער. תספורת מגניבה, חיתוך ישר של השיער שייתן נוכחות ואת הטון הרצוי. למי מכן שאין אומץ לעשות את תספורת לילי קולינס (וכזאת גם אני) המדהימה בעיני.

Lily Collins for ASOS

סורי, אין לי אומץ לעשות כזה קצר. מה גם שזה לא מתאים לפנים העגולות שלי, אבל אני יכולה ללכת על קארה ארוך סקסי, עדכני ולגמרי מרענן אפילו כשהחורף בפתח.

עוד שינוי מגניב ומרענן שאת יכולה לעשות הוא איזה קעקוע! שוב, בלי פאניקה. לא מדובר בקעקועים אמיתים, עכשיו זה זמן טרנד הקעקועים הזמניים אם עוד לא שמעת.
באתת הקעקועים הזמניים Not forever Tattos של המאיירת שירה ברזילי תמצאי את האיורים שלה לקעקועים זמניים שווים במיוחד. אז למה להתהלך עם קעקוע אחד קבוע כשאת יכולה להיות מי שבא לך בכל יום מחדש?! 

אז קדימה, תכי בכולם בברקים לוהטים על הזרוע שלך! אני בעד 

להשיג באתר http://www.koketit.com/

קור וגשם!
בנות, אלו הם הימים הכי קשים של הסמסטר – הקור, הגשם והרטיבות. אין דבר נורא יותר מלהגיע כמו סמרטוט לא סחוט שיורד גשם ואת רצה לכיתה! אז מניסיון, תדאגי לעצמך למעיל גשם שווה, כי כשיורד פה גשם – כמו כל דבר קיצוני במדינה הזאת – הוא יורד מכל הלב.

אם אם קצת אמיצה הייתי הולכת על המעיל השקוף הזה. הוא גם מגן מפני הגשם וגם עדיין אפשר לראות את מה שאת לובשת.

246₪ והוא שלך! מעיל גשם של ASOS

למי שאין אומץ ללכת עם הדבר החמוד הזה, האופציה המסורתית טובה לא פחות ותמיד טוב לקנות מעיל איכותי בתחילת עונה – הם נשארים לשנים! תהיי זהירה בבחירה, אני הייתי הולכת על אופציה לא אופנתית מידי כי כזאת אני – מצד אחד מתה על טרנדים מצד שני הצד הרומני שלי מושך אותי לכיוון מסורתי יותר. אז הנה מצאתי משהו שהוא גם משלב טרנד משצבות בעדינות אבל גם בעל גזרה מסורתית ונקייה שתחמם אותך בחורף.

327 ₪ ויש לך שמיכה משובצת!

לסיום, והחלק הזה הכי חשוב! לא משנה מה בחרת ללבוש בסוף, לא משנה הבגד הכי יפה בעולם – ההרגשה הפנימית ומה שאת אומרת לעצמך רגע לפני שאת יוצאת מהבית זה הדבר הכי חשוב! ותזכרי שההרגשה הפנימית היא זאת שמקרינה החוצה ועושה את הבגד יפה יותר.

בהצלחה בלימודים,

// מאיה זאנה

* הכותבת היא בעלת משרד יח״צ ״מאיה זאנה״ לאופנה ולייף סטייל.

חבורת ירקות שהחליטו שהמגירה לא מספיק גדולה בשבילם, החליטו לקנות באמתלה, מביצה סרוחה את השקע שלה ותקעו שם דגל. "היינו שם קודם והמקרר כולו שלנו גם ככה" טענו כותרות העיתונים, שחולקו חינם בין יושבי המקרר ומומנו ע"י שום קפוא שגר בפריזר. הירקות התיישבו בין הביצים ושרו שירי מולדת, "נקרא למקום מעלה גמבה" הכריזו. והביצים שגם ככה הרגישו שהולכת להתפוצץ להם הקליפה, ושכבר מי יודע כמה זמן הם תקועים בשקע שלהם בלי הרבה עתיד, חולמים להפוך לחביתה מקושקשת. רתחו. ושביצים רותחות הם רק נהיות יותר קשות. והירקות – בשלהם.

שומר, מנהיג החבורה, נתן את ידו למהפכה השקטה והוסיף וקבע כי כעת החלטות בית הדין ממגירת הגבינות הלבנות ,שדואגות אך רק לאינטרסים של מוצרי החלב הלבנים ,כבר אינם רלוונטיות.

מתוך עמוד הפייסבוק Funny Food Art

מעכשיו הוא וחבורת ירקות השורש שלו הם אלו שיקבעו את החוקים. כי הרי הם יודעים מהו טוב לכול יושבי המקרר. הירקות הריעו, השומר התרגש וקרץ לאשתו המלפפון. שאר יושבי המקרר התכנסו בינם לבין עצמם. "נעבור את זה" חשבו. עברנו מספיק. הצנצנת תשמור עלינו. ועד אי אלו השערות שעוברות בראש של כול אחד שגר במקרר.

הזמן עבר ועשה את שלו , בקבוקי שתיה נערמו זה על זה ופינו את מקומם לחסה עגולה. קופסאות עם שניצלים עלו זו על זו על מנת לנסות ולחסוך אחת מהשנייה הוצאות מיותרות על שכ"ד. השוקולדים מחו"ל שפעם היו מבקרים במדף העליון חדלו מלהגיע. והחלב מכר את הקופסא וחזר לשקית הישנה בה היה פעם גר.

תושבי המקרר הרבו להתלונן אבל מעבר למילים לא עשו הרבה.

יום אחד קם סלק וטען "לא חם פה מספיק", "אני, איך אשכח את החממה החמימה שבה גדלתי" ענתה עגבנייה. "יש לעשות מעשה" הוסיף חציל. הרוקט הסכים והחסה יצאה בריקודים. אחד אחד על סולם גנבים עלו הירקות זה על זאת ושיחקו עם התרמוסטט. הפצרות תושבי המקרר האחרים לא עזרו. על הגזר הגדול שלהם הטמפרטורה שהייתה כבר שנים במקרר ומעכשיו יהיה שם יותר חם. ״אנחנו לא כמו השחצנים מהפריזר״ קבע השומר, ובאווירה אפרורית וקרירה תחת מבטם של כול יושבי המקרר סובב את המחוג.

מתוך visualphotos.com

הטרגדיה הייתה כבדה מנשוא. ערמות-ערמות נשלפו הירקות המושחרים מן המגירה. הביצים הושלכו לפח והשאירו אחריהן רק שובל צהוב מרוח. הגבינות הלבנות על מכסיהן השקופים הסריחו ונטמנו עמוק בפח ואחרונים נדחסו לשקית השומר הגדול ואשתו המלפפון לידו. קשורים ומעוכים בתוך שקית מסריחה נשמו הביצים, הירקות, החלב והשומר את נשמתם האחרונה. צמודים, מרוחים ומסריחים. שניה לפני שהושלכו לפח הזבל של ההיסטוריה, מאחורי הסופר באבא בירמיהו.

// אדם גולעד

שנת לימודים חדשה התחילה אבל הארון שלכם הוא כל כך שנה א׳. מה עושים? MAVEZE בשיתוף AMERICAN EAGLE OUTFITTERS מביאים לכם את כל הלוקים השווים ביותר לשנת הלימודים הקרובה ואפילו חילקנו לכם את זה לפי פקולטות, כי כל פקולטה והסטייל שלה.

(צילום: הדס פרץ)

(צילום: הדס פרץ)

(צילום: הדס פרץ)

(צילום: הדס פרץ)

(צילום: הדס פרץ)

דוגמנים: קרן שחם, יעלה גונן, אדם לייזנר, יהלי ברקן ואיל דרור

צילום: הדס פרץ

מכיר את הסצנות האלו בסרטים, כשבין שתי דמויות נבנה מתח לאורך שנים ובסוף הוא נשבר בנשיקה אחת עמוסה בתשוקה, ידיים מלטפות וקוצר נשימה? אז ככה תמיד, כל הזמן.
לפעמים אני לא מסוגלת לעכל עד כמה שאני נמשכת אלייך.

אתה זורם לי בורידים, אני מרגישה אותך בקצות העצבים שלי, אני מרגישה איך ההוויה שלי משתנה בנוכחותך. הלוואי שהיו לי עוד מילים בארסנל לתאר את האופן שבו אני מרגישה כשאתה לידי, את העובדה שאני מבינה את מלוא המשמעות של עונג כשאתה שוכב עלי, בתוכי ומסתכל לי בעיניים.
כאילו המילה נכתבה בדיוק בשביל התחושה הזאת שלנו.
היא שלנו התחושה. הלוואי ויכולתי לדבר במימדים של חלל וזמן אבל אין לנו חלל וזמן.
אני מרגישה אותך זורם בורידים שלי מהרגע שיכולתי להבין שיש כוח כזה בקיום שלנו.

לימדת אותי להכיר את הגוף שלי, לימדת אותי לדחוף את היצרים שלי לגבולות חדשים שלא חשבתי שאגיע, שאילולא אתה לא הייתי מגיעה.
עוד בנעורים כשהמבטים שלך צרבו בעורף שלי ולימדו אותי חשק מיני מהו.
כשהמילים שהקלדת שלחו זרמים של אנרגיה מנקודת הגירוי המנטלית הישר לנקודת הגירוי הפיזית.

(מתוך: visualphotos.com)

עוד הרבה לפני שזכינו לממש את מה שרק יכולנו לתאר אז כהסקס הטוב בחיים שלנו, בנינו מתחים שמורכבים מוויסקי סאוור, שיחות אל תוך הלילה וכמיהה שלא נגמרת.
עוד כשהתמזמזנו בסתר, מבושמים, בשירותים של בר מעפן בבילוי חברתי יבש שמרגיש הרבה יותר כיפי כי שנינו שם.
עוד כשהבנתי אחרי המון שנים בלעדייך, שברגע אחד, בהנחת יד עדינה על הירך שלי, שאני שלך לנצח.

הרבה פעמים כשנוצר מתח כזה עם מישהו והוא מגיע לנקודת האל חזור, הוא גם נשבר ומתקלקל.
הרבה פעמים אנחנו מתארים סיטואציה בחיים שלא באמת מגיעה לשיא שלה כפי שדמיינו כשנגענו בעצמנו בלילה, הרבה פעמים אנחנו מגיעים לנקודת השבירה והמציאות הרבה פחות סקסית מהחלום.

נקודת השבירה ובניית המציאות שלנו, היא עצמה הייתה נקודת האל חזור.
כי שנינו הבנו שאין מה להתווכח יותר, שאין מה לחפש יותר, שטוב יותר לא יהיה, לא כי זו ברירת מחדל אלא כי זה פשוט לא אנושי להרגיש כל כך טוב עם מישהו.

אתה מושלם. בכל רמ״ח איברייך, בכל תנועה, שאיפת סיגרייה, מבט, חיוך.אתה ההשראה שלי. האופן שבו אני מסוגלת ליצור משפטים קוהרנטים, לכדי טקסט עם פואנטה, ואז תחושה ורגע של "אהא" בכתיבה.
זה אתה.
תמיד היית ותמיד תהיה וכל השאר הם שחקני משנה בסרט שהוא אנחנו. כל כאב אחר מתגמד לעומת הכאב של פרידה שלנו, של ניתוק או עזיבה. כל רגש אחר של אהבה למישהו לא משתווה לדרך שבה אני אוהבת אותך, מודה שבאובססיה מסוימת.

"היא בחיים לא הרגישה כל כך הרבה ברגע אחד. הוא נכנס ויצא מתוכה בתזמון מושלם.
ידע מתי היא אוהבת את זה לאט, מתי היא אוהבת את זה מהר. קרא את שפת הגוף שלה.
הוא ליטף בידיו את כל האיזורים בגופה.
היא נעה יחד איתו בהרמוניה המשותפת, כל חדירה שלו הייתה נפלאה כמו הקודמת.
הם מחוברים עכשיו, היא והוא. לא יכולים להתנתק לעולם."
פעם היה 2006 וכבר אז כשהייתי ילדה עם דמיון מופרז וקראש מטורף, ידעתי את השלמות שהיא אתה.

// לודה גרקו

לוקחת נשימה ואז נשיפה, נשימה ועוד נשיפה. ככה אני מנסה להירגע כמה ימים לפני אודישן גדול ומשמעותי בחיי ואני מנסה להירגע…

החיים הם לגמרי דלתות מסתובבות, כל פניה, כל מילה, יכולה לשנות את התמונה, רק שהחיים הם לא סרט ולא תמיד הכל מסתדר כמו שביקשת, אני יכולה רק לקוות שכשהזדמנות פוגשת אותי, אני לא מאכזבת אותה או את עצמי.

צילום: חיים אמויאל

השעה 08:00 בבוקר, אני במשרד, מזמזמת לעצמי את השיר ומנסה לדמיין איך אני מפילה אותם. מהרגליים. בחרתי לבצע שיר ישן, עם היכרות של שנים, אבל הטקסט הופך לי את הבטן ומלכלך לי את האיפור בדמעות. אולי אני סתם מתרגשת. 

במשך שנים אני יודעת שזה המקצוע שבחרתי לעצמי ואין לי פלאן בי, אמור להפחיד אותי? זה מפחיד. אבל אין מקום אחר שגורם לי להרגיש בבית ולחיות קבוע על אדרנלין. אז אולי אני מכורה לזה.

“Funny how a beautiful song could tell such a sad story” 

צילום: שיר ניומן

אני שואבת השראה מסיפורי הצלחה של אמנים, אין ספק שזה מחזק מאד לדעת שגם למוכשרים ביותר היו את הפחדים האלה, את הקשיים והחוויות והם כאן לספר עליהם, הם הזיעו בשביל ההכרה שלהם וזה מרשים.

אבל יש ימים שלא תמיד אני חזקה, לא תמיד בא לי להסתכל למציאות בעיניים. אני לא יודעת איפה אני עומדת ביחס להצלחה וכמה אני קרובה למטרה ויש מטרה, כי אי אפשר כל הזמן להסתכל רק על הדרך, חייבים גם להשיג נקודות ציון.

אחרי לבטים רבים, ביום ראשון אלך להיבחן לתוכנית ראליטי חדשה שבתקווה אתקבל אליה ועם ההיכרות על המסך, התוכנית תעזור לי לדחוף קדימה את המוסיקה שאני מנסה לדחוף כבר כמה שנים באופן עצמאי. 

סלפי אולפן שמח ☺

לא יודעת מה אתכם, אבל קשה לי להסביר אהבה, או התאהבות, אני יכולה לספר מה אני אוהבת בו אבל קשה לי להסביר איך זה קרה, ככה בדיוק אני בוחרת את השירים שלי, אני מתאהבת בשנייה אחת, מנגנת אותם באוזן שוב ושוב, מתרגשת ונקשרת. השיר הופך להיות חלק מהחיים שלי או מתקופה שאני נמצאת בה.

בחרתי לשיר את CREEP של Radiohead בגלל השורות הבאות:

I want you to notice when I'm not around
You're so fucking special
I wish I was special

הנה אני שרה לכם. תכנסו!

עוברת / לא עוברת? מה דעתכם? 

תאחלו לי בהצלחה, מקדישה לכם את השיר הזה ☺

// מורן אוליאל

אם לשפוט לפי מבחן הזמן, רוב הזמן אתה חושב שאתה אוהב. אפילו כמעט בטוח. אתה נוהג לומר לעצמך שאם אתה מצליח לדמיין אתכם מגדלים ילדים זה כבר אומר משהו. זה הרי חייב לומר משהו. וזה ממש לא משנה שאתה בעצמך עוד לא לגמרי התבגרת. מה שבאמת משנה הוא שיש לך חברה, אחת כזאת שאתה מסתכל לה בעיניים ורואה לבבות במקום סתם אישונים. אבל פעם אחר פעם אתה לא חדל להסתכל גם בעיניים אחרות. לפעמים זה גורם לך להרגיש שאתה נלחם בטחנות רוח. בכל מקום שאליו אתה מגיע העיניים שלך משוטטות, כמו מחפשות אחר עיניים שונות שתוכל לצלול אל תוכן ולדמיין אהבה.

הערב יורד על תל אביב, עוד יום מסיים את מלאכת תפקידו אך החיפוש התמידי שלך נמצא בשיאו. אתה נכנס לחדר הומה אדם ולא עובר רגע עד שאתה תר אחריה. אתה מכיר אותה ולא מהיום. היא מעסיקה לך את המחשבות בעקביות נחרצת בכל פעם שאתה נתקל בה. ובכל פעם שאתה נתקל בה, אתה לא מסוגל לשמור על המרחק. כמו בשידור חוזר של סרט שכבר צפית בו יותר מפעם אחת, אתה יודע את שעתיד להתרחש.

חמש שאכטות, כוס ויסקי ושני צ'ייסרים. זאת הכמות שהגוף שלך צריך כדי שהמוח ירגיש בנוח לאותת שהגיעה העת להתקרב. היא יודעת את מה שגם אתה יודע, שהלב שלך מלא אהבה ולא לה. הלילה היית רוצה שהיא לא תדע. אז ברגע אחד אתה מאפשר לעצמך לחיות במציאות אחרת, אחת כזאת שבה החברה אינה קיימת, ובפשטות בלתי נתפסת אומר לה שנפרדתם. ככה פשוט. אתה אפילו לא מאמין כמה שזה פשוט.

קצת אלכוהול והכול נעשה פשוט

לא עוברים כמה רגעים והיד שלך אוחזת בחוזקה בידה, כאילו חוששת מלתת לה לברוח. מובילה אותה בבטחה אל דירתך. בכל יום אחר כאן גרים בכיף עוד שני שותפים וחברה אוהבת. הלילה אין בנמצא אף לא אחד מלבדכם. היא יושבת מולך על ספה בשמלה לבנה שחושפת רגליים מושלמות, ואתה מוכן להישבע ביקר לך שאתה כמעט ושומע אותן קוראות לך לבוא וללטף. היא מטריפה לך את כל החושים. אתה מסתכל עליה בעיניים פעורות מתדהמה ומתפעל מהתחושה, לא יודע להסביר לעצמך את המשיכה הזו שיש לך אליה. לך תסביר את זה עכשיו לחברה, אתה מגחך. אתה מרגיש שאתה רוצה לדעת עליה כמה שיותר, לגעת בה כמה שיותר. והיא כל כך שונה מההיא. כל כך אישה.

ואז היא ניגשת. היא לא משחקת משחקים, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה וזה בדיוק מה שאתה כל כך אוהב אצלה. היא רוצה אותך ולא מתביישת להודות בזה. היא רוכנת לעברך באיטיות חושנית. ביד האחת נשענת על ברך ימין שלך, ביד האחרת מסיטה בעדינות מופתית את בדל הסיגריה שתלוי לך על הפה ומרטיבה לך את השפתיים. זה קצת מרטיב לך את התחתונים. הנה, זה קורה. האלכוהול והסמים שזורמים לך בדם מאיצים בך לזרום עם מה שקורה ואתה מאפשר להם את זה.

חברה…? מי? מה?

הבוקר עולה על תל אביב ויום חדש מתחיל במלאכת תפקידו. היום אתה כבר לא מחפש, כבר מצאת בליל אמש. את מאורעות אותו הלילה דאגת לטאטא בקנאות מתחת לשטיח עוד בטרם עצמת עיניים. גם את הסדקים שבקיר הנפש לא שכחת לטייח. אתה כבר לא מרגיש את האלכוהול אצלך בגוף וגם הסמים כבר לא שם. ולאורו של יום אתה נזכר. נזכר בהיא שאמרת לה שאתה אוהב אותה עד הירח. נזכר איך חיבקת והבטחת שאתה לא בוגד, הרי אתה לא כזה. נזכר שמכל הנשים כולן, זו פעם ראשונה שהרגשת כך כלפי מישהי. ואיך לעזאזל תגדל איתה עכשיו ילדים.

// לימור ישעיהו

"בן אדם צריך לבחור בין עט כתיבה לבין את חפירה”, כך אבא שלי תמיד אמר לי שסבא שלי תמיד היה אומר. אם אתם קוראים את זה, בחרתם בבחירה שלי -לימודים אקדמיים. 

למה הזכרתי את המשפט הגאוני של סבי? כי מי שבוחר באופציה שלי, צריך לבחור את המקצוע שבו הוא רוצה לעסוק. זה במקרה הטוב לוקח חודשים עד שנים. יש כאלו שרק בפנסיה הבינו מה היה עליהם ללמוד.

תלמדו מטעותיי, למה לא להתקרב: זה התחיל עם ארכיאולוגיה, מהר מאד הבנתי שיש הבדל ענק בין התוכניות שבערוץ ההיסטוריה לבין המציאות. אתם רואים את עצמכם נמצאים שעות כל יום במשך עשרות שנים בשטח מאובק עם כובע על הראש ודגמ״ח בצבע בז’, אוכלים עוגיות יבשות וטונה ומחפשים אוצר? מה כבר נמצא? כד שבור? גולגולת עם סימני אלימות ששנים ננסה להבין מה קרה לה? עדיף לפגוש אבנים דרך ״הארכיאולוג העירום״.

(מתוך: visualphotos.com)

ניסיתי עוד אופציה, מדעי ההתנהגות. אין כל כך הרבה מתמטיקה, זה לאנשים שאוהבים להביט באנשים אחרים ולהבין למה הבחור על הבר חייב לדפוק צ'ייסר לפני שהוא הולך להתחיל עם הבחורה ממולו ולמה היא מנפנפת אותו רק בשביל לשלוח לו חיוך כמה דקות אחרי זה. "אין עבודה בזה. תשאר על הבר אחי”, חבר שלמד את זה אמר לי. כנראה שיש מספיק אנשים שאוהבים להביט. יום למחרת כבר חזרתי להטביע את מבטיי בעראק.

״אז רגע״, אתם בטח אומרים, אתה אוהב לכתוב ואוהב לצפות באחרים, אולי תסריטאות? לחיות את החלום! האנק מודי מקליפורניקיישן! מילים, סמים, בחורות וכל זה מגיע עם תהילת עולם – מה רע? רע. רע. לקום בבוקר ולהביט בדף וורד ריק זה רע. לדעתי, סופר או תסריטאי ללא ששת אלפים מילים ביום ורק בשביל הנפש, לא יכול להתקרב לזה. אם אתם לא כאלה תשאירו את הכתיבה שלכם למזל טוב בפייסבוק או למגירה עצובה. 

האנק מודי הישראלי (מתוך עמוד הפייסבוק Californication)

השאלה שצריכה להישאל היא האם אתם בנויים להיות מה שאתם חולמים? כל קלישאות ה"אם אתה חולם על זה אתה יכול להגשים את זה" יביאו אתכם להיות עם תואר שאין לכם מושג למה עשיתם אותו, כי רציתם למצוא אוצר? כי רציתי לחיות את קלפירוניקיישן? כי אתם אוהבים להביט באנשים? תואר הוא פרנסה עתידית. לא מגרש הניסיונות שלנו.

// שגיא אליהו

שלום חברים יקרים,

כוטרינר בתל אביב יוצא לי לראות המון הרעלות בכלבים וחתולים, אחת מההרעלות הנפוצות ביותר בתל אביב היא הרעלת שוקולד. הרעלה העלולה להסתיים בתוצאות קשות מאוד. בגדול, הרעלות שכאלה יכולות להיות קלות כאשר הטיפול מתבצע מהר ובצורה אינטנסיבית או מסכנות חיים במקרים של טיפול מאוחר.

לא אכביד יותר מידי במושגים רפואיים אלא רק אתן לכם את השמות החשובים שאתם צריכים להכיר: החומרים הפעילים שגורמים להרעלת שוקולד הם - תיאוברומין וקפאין. ככל שיש יותר קקאו בשוקולד כך יהיו יותר תיאוברומין וקפאין.

עכשיו, מה שאתם צריכים לזכור לשימוש פרקטי עתידי הוא שכל סוג של שוקולד מכיל כמות שונה של החומרים הללו. המסוכנים ביותר הם שוקולד מריר ושוקולד לאפיה (יש בתוכם הרבה מאוד קקאו), שוקולד חלב ודומיו מכילים הרבה פחות קקאו. גם בעוגיות יש קקאו ושוקולד אז תביאו אתכם את העטיפה לוטרינר כשאתם מגיעים. חוזק ההרעלה וסימניה תלויים במשקל הכלב או החתול והכמות שהם אכלו. הסימנים יכולים להופיע גם תוך מספר ימים אחרי האכילה (ארבעה ימים מאכילת השוקולד עד ליציאתו מהגוף).

(מתוך visualphotos.com)

אז מה בעצם נראה בפועל אחרי שהם אכלו את השוקולד?
ברוב ההרעלות נראה הקאות ושלשולים והתחלה של התייבשות כתוצאה מכך. לאחר מכן הכלב או החתול יהיו חסרי מנוחה או ״עצבניים רצח״ (ראו סרטון בהמשך הבלוג). בהמשך נראה רעד בשרירים, חולשה, נשימות מהירות, חום גבוה ואז יגיעו הסימנים הכבדים של התקפי פרכוסים (עוויתות) כמו באפילפסיה ובסוף גם אובדן הכרה ומוות לצערי.

אבל בואו נשאר אופטימיים ונדבר על כמה חשוב טיפול מהיר ומה אנחנו בעצם עושים בקליניקה במקרים כאלו?

אצלנו ב״וטרינר במרכז״, הטיפול מתחיל בזה שאנחנו נותנים לחיית המחמד זריקה שתגרום להם להקיא את השוקולד שנשאר במערכת העיכול וכך נמנע ספיגה נוספת שלו. אם אצטרך אז אכניס צינור ישירות לקיבה דרך הפה במטרה לשטוף החוצה את השוקולד.יש לנו חומר מעולה שאנחנו משתמשים בו למניעת ספיגה נוספת מהמעיים והוא נקרא פחם פעיל. הפחם בעצם סופג את הרעלנים שבגוף. אנחנו משתמשים הרבה בפחם פעיל במקרים של הרעלות.

(מתוך visualphotos.com)

בד״כ מאשפזים החיות שאכלו שוקולד. בזמן האשפוז לוקחים בדיקות דם ושתן ונותנים להם נוזלים ישירות לווריד כדי להלחם בהתייבשות וגם כדי ״לשטוף״ החוצה את הרעלנים. אם צריך נתמודד עם העוויתות בעזרת תרופות ספציפיות ונעזור ללב לתפקד טוב יותר בעזרת תרופות וניטור מדויק.

אני מצרף כאן סרטון של כלב חמודי מסוג פאג אשר אכל שוקולד ועכשיו הוא בדרך לוטרינר לטיפול בהרעלה. שימו לב לרמת חוסר המנוחה והעצבנות- הסימנים הראשונים של הרעלת שוקולד.

אז לסיכום, אסור לתת שוקולד או כל חטיף אחר המכיל שוקולד או קקאו לכלבים וחתולים! במקרה והם אכלו שוקולד, צריך לגשת מייד לקבלת טיפול רפואי. ככל שנטפל מוקדם יותר, כך סימני ההרעלה והסיכונים יפחתו משמעותית.

ד״ר אוהד טילס מרקוס הוא הרופא הראשי והבעלים של ״וטרינר במרכז״, מרכז וטרינרי מתקדם לכלבים וחתולים באבן גבירול 15, ת״א. 0775077157

// אוהד טילס מרקוס

לאישה אסור לקלל. אסור לה לדבר "כמו גבר". אסור לה לומר את המילים זין, כוס, סקס, אנאלי, זיון, ביצים, חרמנית או כל מילה אחרת גסה בקול רם. עליה להיות ליידי, לדבר על דברים יפים בשפה יפה בצורה נעימה. לנשים גם אסור לדבר על דברים לא נאים בציבור. אסור לה לדבר על סקס, אורגזמות, על גדלים של בולבולים או על איך היא אוהבת לענג את עצמה. אבוי אם מישהו ישמע אותה מדברת בצורה כה גסה. איך תמצא לעצמה בעל ככה?

לאישה אסור לנהוג, כי הרי נשים לא יודעות לנהוג. הן איטיות מידי, הן עוצרות בכל רמזור ותמרור שיש בדרך, הן נותנות לאנשים לעבור במעבר חצייה, גם אם הן ממש ממהרות. הן נוסעות לאט, כל כך לא יעילות. נשים נוהגות כל כך גרועות שעל הביטוח שלהן, הן משלמות פחות

אישה צריכה להיות בלחץ כשהיא הופכת לרווקה בת 30. הביציות שלה מתפוררות וכבר לא יהיו טובות בעוד כמה שנים . הציצי שלה יתחיל לצנוח והיא לא תהיה יותר אטרקטיבית לגברים. אסור לה להישאר לבד אחרי גיל 30. היא צריכה להתחתן ולהקים משפחה עם מלא ילדים. עבודה, קריירה? בסדר. אבל העיקר לא להישאר לבד אחרי גיל 30. חס וחלילה מי ירצה אותך, תישארי לבד כל החיים.

אישה צריכה להיות אמא. כל חייה היא חולמת על ילדים קטנים שתוכל להלביש בבגדים חמודים שמתאימים בצבעים. היא חשבה כבר על מליון שמות לילדים ובעצם מתעסקת בנושא רוב החיים . אישה היא רחם מהלך, הדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות בחיים זה להביא כמה שיותר ילדים יפים וחכמים כדי לממן כמה שיותר גנים פרטיים שלוקחים יותר משכר דירה כדי לטפל שעתיים וחצי בכמה ילדים.

אישה צריכה תמיד להיות ליידי. עדיף שלא תשתה יותר מידי אלכוהול ליד אנשים אחרים, אולי היא תפתח את הפה בטעות ותגיד דברים מביכים. אסור לה לדבר עם יותר מידי גברים, אולי אחד בכל ערב, לא להגזים. אישה צריכה להתלבש צנוע, לא להיראות זונה. להיראות מכובדת ורצויה. אישה לא יכולה לצעוק ברחוב, היא צריכה לדבר בטון מתון ומכובד. עדיף שהיא גם לא תביע את דעתה, לפחות לא בקול רם.

אישה שמזדיינת הרבה היא זולה. ואישה שאוהבת ונהנית מהסקס? היא בכלל בושה. ואם היא גם מדברת על זה עם אנשים אחרים, אז בכלל אותה צריך להחרים. אסור לאישה לשכב עם הרבה גברים. אסור לאישה להראות שהיא טובה במיטה, או הוא יחשוב שזה בגלל שרב נסיונה. זה כל כך לא ליידי לייק שזו כמעט עבירה.

תשבי בצד. תהיי יפה ושקטה. דברי יפה. אל תקללי, ואלכוהול אל תשתי. אל תתלבשי חשוף ואל תזדייני עם הרבה גברים. אל תהני מהסקס ואל תראי שאת טובה במיטה. אל תשאפי גבוה מידי בעבודה ואל תשכחי שעד גיל 30 למצוא גבר את צריכה. אל תשכחי לנהוג ממש לאט כדי לעצבן את כל הגברים שחושבים שלהיות נהג שודים זה מגניב. אל תעשי שום דבר שיערער את היותך אישה. תנסי לא להיות יותר מידי בושה למדינה.

או, אולי אלו הם הגברים שצריכים להבין, שאנחנו התקדמנו בחיים. יש לנו פה מלוכלך בדיוק כמו להם, אנחנו אוהבת סקס כי זה נעים לנו, ולהביא ילדים לעולם היא לא כל מטרתנו. אנחנו חכמות, מעניינות ויש לנו מה להציע לחברה. אנחנו טובות במיטה כי אנחנו נהנות מהחוויה. אנחנו עפות על החיים, אנחנו אומרות מה שבא לנו, עושות מה שבא לנו, ולא נכנעות לנורמות חברתיות גבריות שמצפות מאיתנו להיות בובות. למי שלא נוח עם זה, הוא מוזמן לעבור לירושלים, או כל עיר אחרת בה הנשים צנועות וחסודות. אבל מי שנשאר פה בעיר איתנו, כדאי שיתרגל. אנחנו חזקות ואנחנו לא מתביישות בזה ואנחנו כאן בשביל להישאר.

נ.ב לא הייתה פה שום כוונה להעליב אף אחת מהמין הנשי. אתן כולכן מדהימות.

// נטלי להב

היא הייתה כצופה מהצד. 

מסתכלת מבחוץ על המתרחש. 

מנותקת לחלוטין מהסיטואציה. 

לא נותר בה שום מקום לרגש. 

לא אהדה, לא סימפטיה. אפילו לא שבב של הזדהות. 

מתוך עמוד הפייסבוק ארטמיס

פעם אחר פעם הייתה זורקת את ליבה אל מימי הביצה העכורה. 

שוקעת עוד ועוד בבוץ הטובעני. 

פעם אחר פעם. 

שוב ושוב, ליבה היה נהדף. 

מקבל את מכותיו מאוושות הלב של אחרים. 

המפחדים להרגיש. הילדים הבודדים.

הלא יודעים להכיר ברגשותיהם. 

פעם אחר פעם הייתה מנסה, לא מאבדת תקווה, נותנת את כל כולה, פותחת את ליבה ומקווה לטוב.

פעם אחר פעם. 

עד ששוב, כמו בעבר, אחרי מכה חזקה אחת, יותר מדי חזקה, מכה שהכתה בתקווה שלה נואשות, 

הפכה לעלה נידף ברוח.

מתוך עמוד הפייסבוק Most Beautiful Photos

אדם ללא רגשות. ריק כקליפת השום. 

צפה לה ללא רגש, על מימי האנושות העכורים. 

ללא תנועה, ללא מטרה וללא כיוון. 

ימים שלמים, הייתה בוהה מהצד, עיניה הכחולות שקופות מרוב דמעות שיבשו, עד שלא יכלה עוד לבכות.

הייתה יושבת בים, על המזח, קרובה מדי למים, נוגעת, לא נוגעת, כותנתה מתנופפת ברוח, והיא לא זעה. ריכזה את כל כולה למעיין קטן של ייאוש.

היו קוראים לה אוספת הסיפורים.

היה נראה שבעיניה היא גומעת את סיפורי העיר העזובים. 

בחורה ששבה הביתה בוכייה, ריב אוהבים ברחוב, גם את סיפורי האהבה בתחילה.

מתוך עמוד הפייסבוק ארטמיס

אך מהר מאוד גילתה שהם לא מעניינים אותה. 

לאט לאט שום דבר כבר לא עניין אותה. 

ליבה נהיה נוקשה ואטום כאבן. לא מוכן לקלוט שום רגש. 

פעם הייתה בוהה במבט חולמני. לאט לאט גם הוא נעלם והפך למבט חלול, ריק מתוכן. 

כל החלומות נמוגו ממנה והלאה.

מספרים שפעם לפני שנים רבות, כשעוד הייתה בחורה עליזה ושמחה, קשרה את נפשה בנפשו של בחור. 

לא הרבה זמן הם התהלכו להם ביחד, 

אך היה שם משהו מקורי, ראשוני, משהו שכמותו לא הרגישה זמן רב, הוא החזיר לה את הגעגוע והכמיהה, ואת החלום המתוק על אהבה. 

הלכו להם ברחובות יוצרים סיפורים משלהם, שזורים על צמר גפן מתוק, אושר תמים של ילדים. 

Most Beautiful Photos מתוך עמוד הפייסבוק

שברו של החלום לא איחר להגיע זה קרה בד בבד, יחד עם הקסם, אפילו לא היה ולו רגע אחד להתמוגג. 

הקסם פג ונמוג ונותרו רק התהיות, וכל כך הרבה בלאגן על כלום, שהיא החליטה לעצור את כאב הלב בזמן, או כך חשבה לפחות, אבל היה זה כבר מאוחר מדי.

ומאז, היא התנתקה. 

דעכה לה אט אט. 

בתור התחלה, הייתה עייפה ומותשת. 

סירבה להאמין שכל כך מהר שברו לה את הפנטזיה שהיא כל כך רצתה להאמין בה, רואה אותה מבזיקה אל מול עיניה ונעלמת במקביל.

ככל שהימים נקפו, הלכה והתנתקה לה מהסביבה, הפסיקה לדבר. 

איזה טעם כבר יש במילים, אמרה לחברתה הטובה כמה ימים לפני. 

ואכן כבר לא היה בהן טעם. 

זה לא רק ששברו לה את הלב, ניפצו לה את התקווה. 

עולמה הקט זע ורעד ומשם כבר לא הייתה דרך חזרה, רק מערבולת סבוכה, 

חור השפן של עליסה, ליפול אליו וליפול וליפול. ימים כלילות ולילות כימים.

ומאז, כך ישבה לה, אוספת סיפורים ללא ניע. 

אוספת ביד שברי חלומות מנופצים, לבבות מרוסקים ובדלי חלומות. 

אוספת אותם בעיניה, גומעת בשקיקה ומטמינה אותם עמוק במסתורי הלב.

רק רצתה להרגיש נאהבת והרגישה מאוכזבת, ומרוקנת מתקווה ואמונה. 

יושבת, בוהה במסילות החיים. 

יושבת ותופרת שמיכה משברי חלומות של אחרים.

// לינור מידן

שיתוף פעולה מעניין נרקם בין יקב רמת הגולן והשף חיים כהן ויערך בין השני ל-5 בנובמבר. השף יארח את היקב במסעדתו ״יפו-תל אביב״ ולכבוד חגיגת האוכל והיין כהן מתכנן מנות מיוחדות והיקב יספק יינות איכותיים הישר ממרתפיו. במסגרת האירוע תינתן האפשרות לרכוש יינות בחצאי כוסות וכוסות (מה שבדרך כלל לא קיים במחוזותינו, בטח לא כשמדובר בבקבוקים איכותיים, שלרוב מחייבים רכישת בקבוק שלם כדי לטעום אותם).

ממרתפי יקב רמת הגולן ליפו-תל אביב

לשמחתי, לפני מועד חגיגות האוכל והיין, יקב רמת הגולן אירח מפגש בלוגרים מצומצם לטעום מהיינות המשובחים ומנות ממטבחו של חיים כהן. כמיטב המסורת באירועי היקב, התחלנו עם בלאן דה בלאן מבעבע ויבש, שבעיני הוא מתחרה ראוי (ואף יכול לנצח) ללא מעט שמפניות. כמנת פתיחה הוציא המטבח מעין ברוסקטות מלבניות שעליהן נמשחה נוטלה, ועליה אנשובי (כן, קראתם נכון – ממרח שוקולד ואנשובי). זאת היתה היציאה הגאונית של הערב: מתיקות השוקולד ומליחות הדג, היוו שילוב מנצח. 

אנשובי ונוטלה – שילוב גאוני

המשכנו בגזרת היין הלבן, והפעם עם ירדן שרדונה כרם אורגני אודם 2010, שהיה ללא ספק אחד מהיינות הלבנים היותר טובים של היקב שטעמתי. חביות העץ הצרפתיות הורגשו בכל לגימה. לצד היין המופלא, הוגשה מנה של קוביות פלמידה כבושה על שמנת חמוצה, שמעל פרוסות פטריות בתיבול פפריקה אורגנו. טריות הדג היתה ברורה, אבל הפטריות היו ברובן חסרות טעם. אלו שכן תובלו בפפריקה זכו לתוצאה לא ברורה ולי אישית כל הסיפור הזכיר ביסלי.

פלמידה כבושה עם פטריות טריות – תיבול שהזכיר לי ביסלי

עברנו ליינות אדומים נפלאים, כאשר האהובים עליי היו מרלו כרם קלע 2011 – יין שהתיישן במשך 18 חודשים בחביות עץ צרפתיות, ולמרות שמדובר ביין עם הרבה נוכחות (אי אפשר להתעלם מטעמי פירות היער והאדמה), הוא עדיין קליל וטעמו לא משתלט. היין הנוסף שממנו לא רציתי להפסיק לשתות היה ירדן מרלו מגנום 1999. משום מה, תמיד השתייה מבקבוקי מגנום טעימה לי יותר. מעבר לעובדה כי בפועל איכות יינות אלו גבוה יותר כיוון שהיין בבקבוק מתחמצן פחות ולאט יותר (זאת בגלל גודלו של הבקבוק), נראה לי שמדובר כאן גם בעניין פסיכולוגי כלשהו (בכל זאת, הגודל כן קובע). 

שלב היינות האדומים – המועדף עליי בטעימות יין

לצד היינות האדומים הוציאו מנה טובה (בניגוד לנראותה) של טרטר בקר. תיבולו היה חזק, חמצמץ וטוב. אופיו השתלב היטב עם אופיים של היינות האדומים היבשים. המשכנו בשלב זה לטעום את ירדן מרלו כרם אורטל 2001 (שמספק בעיני דיכוטומיה לא קטנה בין ריחות האדמה העזים לבין טעמו הנעים), ואת ירדן סירה כרם אורטל 2004, שהיה חלק וטעים. 

טרטר בקר – אופי חזק

כיוון שבימים אלו אני מנסה לדגול בסגנון חיים פליאוליתי, לחם וכל מוצרי החיטה למיניהם הוצאו מתפריט היום יום ונאכלים אך ורק באירועים מיוחדים. על כן, הייתי צריכה לוותר על לא מעט מהתפריט שהוכן עבור האירוע והתרכזתי יותר ביינות הנפלאים שהוגשו. לאחר שוויתרתי על פוקצ'ה שהוגשה בהתחלה (הריח שלה היה מופלא), לאכול רק את האנשובי ללא הברוסקטה, ולראות את כל הסובבים אותי זוללים רביולי ריקוטה, פניתי לליבה של הברמנית וביקשתי מנה ללא פחמימות. 

ברזאולה במקום פחמימות

קיבלתי מנה של ברזאולה – סינטה שנכבשה במקום. הבשר עצמו היה משובח, רק חבל שכמות השמן והבלסמי בצלחת השתלטו עליו. כיוון שלא הפסקנו לשתות, והיה צורך להמשיך לרפד את הבטן, הגיעה גם מנת שפונדרה של טלה על ריזוטו. ובעוד שאנשים התענגו על הריזוטו (עליו גם ויתרתי), אני זללתי לכולם את הטלה הטעים והשומני.

ריזוטו עם שפונדרה טלה – טלה שומני וטעים

בשלב הטירמיסו (מזלי בחיים – אני לא אוהבת מתוק) הוגש ירדן סמיון אציל 2002 – יין קינוח מתקתק. טעימה אחת הביאה עימה כל כך הרבה סוכר לדם שהחלטתי לחזור ללגום עוד יין אדום לפני שהכרזתי על עצמי כשיכורה כלוט. הוצאת הלחם והפסטות למיניהם מהצלחת שלי, אלו שמשמשים כסופג נפלא לאלכוהול בדם, כבר אינם בנמצא, ועל כן קיבולת האלכוהול שלי ירדה משמעותית. נראה שאהיה חייבת לחזור ולנצל את רכישת היינות בשבוע הבא בחצאי כוסות וכוסות – לשם שינוי נראה כי זה יספק אותי. 

יין קינוח – לא כוס הקריסטל שלי

יפו-ת"א בשיתוף יקב רמת הגולן: 2-5 נובמבר. יגאל אלון 98, ת"א. 03-6249249

// רוית שם טוב

זה לא טקסט על אהבה, כאבים, אובססיות או התרפקות על גלי הנוסטלגיה. זה על הזמן הזה של אחרי החגים. על כל מה שיכולתי להיות אבל מסמסתי. על כל הבחורות שלא טעמתי, ההרים ביבשות מרוחקות שלא כבשתי וההתפוצצויות הקטנות שלא חוויתי והביאו אותי לתובנות בשקל תשעים. נח על זרי הדפנה אבל מתכנן את התמרון הבא. לעצור ולהריח את הפרח ואחר כך לשעוט קדימה ולנוע בהתפרצות חסרת רסן.

העיר הזאת קטנה עלי – ובכל זאת, לא מוכן לוותר עליה. תמהיל החוויות והאנשים המהווים את ליבת התנועה המתמדת שלה, כמו מנגנון הקפיץ בצעצוע של ילד, גורמים לה להיות קצת רומנטית וקצת מתוסבכת.    

על המקום הסודי שלי, לא הרבה יודעים. בכדי להגיע אליו, זוחל עם האופנוע באיטיות בין העוברים והשבים ברחוב נחלת שבעה. באחת הסמטאות  הצרות עם ריח השתן החריף – מתחיל הקסם. 

שישי בערב וכל אחד מחברי הקבינט עסוק עם הצ'וצ'יה שלו. אחרי שנתיים ב Take הרביעי, בדיוק כמו ירמי קפלן, מתחיל מאפס. הסל"ד הנמוך מגרגר ומהדהד בסמטת האבן המקושתת/ שאריות של סוכות תופסות כמעט כל מרחב פנוי/ חתולות מתענגות על שאריות של דג שאחד השפים מה Zuni זרק. בירושלים יש רק חתולות ויש להגותן חתו-לות. כשמגיע לסוף הסמטה, ישנו מעבר צר המתעקל שמאלה. שם כבר מדומם את המנוע בכדי ליהנות מקדושת יום השישי הנודפת מהמרפסות של השכנים החרדים בקומות העליונות ומגיעה עד אלי.

סוחב את הבהמה הירוקה/שחורה בשקט. מתגנב חרישית בכדי שההמון לא יגלה את המקום הסודי. המקום הזה, כבר יותר מעשור שלא השתנה: אותו דלפק ארוך מעץ מאסיבי בגוון דובדבן/ אותן מנורות היורדות נמוך על ראשם של היושבים עם אהיל כמו שהיה ב 50'/ אותן כיסאות גבוהים עם ריפוד מעור בצבע בורדו/ אותה להקת Trio Blues המנגנת בסטריאו עם גיטרה-באס-תופים וסולן שחולם לכבוש את העולם, פרט לשלושת הברים השכונתיים שלו, באיזה שהוא חור בטקסס. הציורים מעל  כוורות בקבוקי היינות מתארים סצנות ריקודי פלמנקו שהתקיימו במקומות אחרים ובזמנים שונים. 

המקום כמעט ריק. חברי הטוב ג'יימסון שב לבקר, מלווה בשתי קוביות קרח מעל ומפית נייר לבנה מתחת. פתאום, התחושה הזאת של גרד בקצות האצבעות, כמו שיש למהמרים או לנרקומנים – תוקפת אותי: חייב לכתוב. עכשיו! מהן המילים שאשרבט על הנייר? ריקנות, אפור, סתיו.. אולי: חופש, התחלה חדשה, התרגשות…

מרים את הראש מהנייר והעט ומגלה שכבר לא לבד. בעל המקום – לפחות כך נדמה לי, יושב בקצה הימני עם שיער לבן ושופע וזקן לבן של כמה חודשים, לוגם בירה כהה מכוס די גבוהה. זוג תיירים מספרד חולק קדרה של חורף עם מטעמים עלומים וריחות פיקנטיים.

הרוח הקרירה של אמצע אוקטובר משתפת איתם פעולה ונותנת להם לגיטימציה לעבור למצב חורף. בשולחן הקרוב לקיר שמאחורי, זוג מבוגר מפטפט בגרמנית. הוא נהג טריילר האוהב ללבוש וסטים והיא פקידה חמורת סבר בביטוח הלאומי של מחוז ברלין. בקצה השמאלי, לצדו מעיל, קסדה וכפפות רכיבה יש גם אותי. הערב, במקום לגלם את אחת הדמויות, יועדתי לתפקיד המספר מגוף שלישי. Voice Over על ליל שישי קריר באיזה חור במזרח התיכון. זה דווקא כיף להיות המספר הצופה מהצד מדי פעם. בדיוק כמו שהיינו ילדים ושיחקנו מבוכים ודרקונים. Fuck, מדד החנוניות שלי עלה כרגע ב 5%.

// ניר סעדו

מי אתם?

אני פיני ליסטנברג, בן 22, מנכ"ל משותף ב- istudent, מועדון הצרכנות של הסטודנטים בישראל. 

גדלתי בישראל (למען האמת, קריית אונו – שזה סוג של ישראל), בתיכון עברתי עם המשפחה ללונדון וחזרתי לישראל להתגייס. מאז שהשתחררתי ועד היום אני כולי (מכף רגל עד ראש) שקוע ב-istudent, לומד, נהנה, מאותגר ומאתגרו בעיקר מסופק מהעשייה.  

ואני משה רדמן, בן 30, נשוי, אבא ליפתח בן השנה, ילד מדהים (כן אני יודע שכולם אומרים את זה על הילד שלהם, אבל שלי באמת נדיר), מורה ומתרגל בחשבונאות ומימון ומנכ"ל משותף במיזם הצרכנות לסטודנטים – istudent!

לפני כשנה הגיע אלי פיני (השותף שלי והבן אדם שאני מבלה איתו 23 שעות ביממה בחודשים האחרונים) עם רעיון מדהים להקמת מועדון צרכנות דיגיטלי לסטודנטים ומאז ועד היום אני בתוך הדבר הזה מצאת החמה עד צאת ה…  אנחנו נהנים בצורה בלתי רגילה ומאמינים בלב שלם שאנחנו בתחילתה של מהפכה צרכנית אמיתית בעולם הסטודנטים, עוד דרך ארוכה לפנינו, אבל אין ספק שהיא מרתקת!

ההחלטה הכי עצמאית שלקחתי

פיני: לדחות את הטיול הגדול אחרי צבא בכמה שנים. החלטתי שאני נכנס לתוך ההרפתקה שנקראת Istudent. הדחף שלי לאתגרים והזיהוי של הוואקום בעולם הצרכנות בקרב סטודנטים גרם לי ללכת על זה, בדיעבד – אני שלם עם ההחלטה לגמרי.

משה: בגיל 16 עזבתי את הלימודים והחלטתי שאני לומד מהבית, כמובן שסיימתי את כל הבגרויות, ואפילו בצורה לא רעה. 

ההורים שלי אומרים לי כל הזמן

פיני: שפעם הייתי ילד חמוד, זו אמורה להיות מחמאה אבל נשמע לי קצת עוקצני, לא?!

משה: שאני רץ בלי לעצור, "תישן יותר", "תחשוב פחות" ועוד כל מיני משפטים של אנשים מבוגרים.

ההטבות השוות ביותר

עבודת החלומות שלי היא

פיני: סוכן כדורגלנים. איפשהו בגיל 12 הבנתי ששחקן אני לא אהיה, אז זה הכי קרוב שאוכל להגיע לאהבה המטורפת שלי – כדורגל.

משה: לא יכולתי לאחל לעצמי להיות במקום יותר מאתגר, מלמד ומספק מהמקום שאני נמצא בו היום.  

המחשבה האחרונה שלי לפני השינה היא

פיני: איך לעזאזל קרה שעוד פעם אני הולך לישון ב-03:00 וצריך לקום ב-07:00…

משה: איזה אישה מושלמת יש לי (נשמע דביק, אבל בחיי שזה נכון).

הSMS הראשון שלי בבוקר הוא ל…

משה: ״פיני בוקר טוב, יצאתי לכיוון המשרד/בית קפה/פגישה, תעדכן שאתה מתעורר״

פיני: מסכים לגמרי עם משה, כמה שזה עצוב – ככה זה נכון. ה-SMS הראשון בבוקר הוא תמיד למשה (וגם שני ושלישי ורביעי).

פעם ראשונה שאמרתי "עברתי את הגיל הזה" הייתה

פיני: לא הייתה ולא תהיה – זה משפט של סאחים.

משה: למען האמת, אני דיי זקן באופי שלי, אני חושב שאמרתי את זה אי שם בגיל 12. 

כשאהיה גדול אהיה

פיני: בוס של משה או שחקן כדורגל בליגה זניחה באירופה. רגע – אולי הבוס של משה בליגה זניחה באירופה? סתם, אין לי מושג, תדברו איתי כשאהיה גדול ואדע לענות.

משה: מנכ"ל משותף ב-istudent, מועדון צרכנות בינלאומי שיודע לספק לסטודנטים ברחבי העולם כוח צרכני משמעותי, קהילה דינמית וים של חוויות.  

// פיני ליסטנברג ומשה רדמן