אז חודש לא כתבתי פה, עשיתי ניסוי וטסתי לחודש עם החבר לתאילנד. אני שמחה לבשר שהניסוי עבר בהצלחה + שרדנו מהפכה ואף השתזפתי. בהשתזפתי, אני מתכוונת שהופיעו עלי כל כך הרבה נקודות חן שאם נחבר את כולן יחד ייצא צבע שהוא כהה יותר מהצבע שלי.
אני חושבת שהספקתי הרבה מאוד בתאילנד, בין אם זה להעליב לטאת גקו בשלוש בלילה כי היא לא הפסיקה לצרוח את השם שלה, כי זה מה שלטאות גקו עושות. ובין אם זה לא להישרף יותר מידי. אני ממליצה לכל מי ששונא אנשים לנסוע לתאילנד לפני חודש כשהיא נחשבה "לא בעונה", כי זה אומר שכל מלון שתגיעו אליו יהיה שלכם, אם אווירת סוף העולם היא מה שאתם אוהבים. סוף העולם וחמישה תאילנדים ששרדו חוץ מכם.

אז איפה היינו ומה עשינו: היינו בכל מיני איים בדרום ועכשיו אני מוסמכת לצלול, כוכב ראשון! אז היזהר ים וכל ה-18 מטרים שאני יכולה לצלול בך! יש לי רישיון צלילה ואני לא מפחדת להשתמש בו! מאוד ממליצה, אם אתם אכן טסים לתאילנד להגיע לפאי, שממוקמת ארבע שעות נסיעה מצ'אנג מאי. ארבע שעות ו-762 סיבובים…למרות שהנסיעה היא הדבר הכי נורא שיכול להיות אי פעם, פאי לחלוטין שווה את זה! עיירה ציורית, כולם נורא נחמדים, בתי עסק שהחליטו שאין שום צורך במזגן כשבחוץ כמעט 40 מעלות. אך זה מתגמד לכמה שנהדר שם, כמה שזול שם וכמה שיש מפלים שם.
מומלץ לא לעשות שם שייט אבובים, במידה ואתם טסים לא בעונה, אז גם הנהר מחליט שהוא לא בעונה ולכן נהיה מאוד רדוד. אם לקצר את הסיפור, נפלנו הרבה, נחבלנו, גדי איבד את האבוב שלו, אני שחיתי נגד הזרם כדי להציל אותו ואת האבוב שלו, בקבוק בירה ובקבוק מים שנעלמו מאיתנו וסימנים כחולים מרשימים ביותר. חוויה מומלצת אם אתם הולכים על הקו של סוף העולם ורוצים גם להראות כאילו עברתם עכשיו מתקפת זומבים בתוך בוץ. זה נישמע כמו תלונה אבל עדיין היה כיף.

גם בשאר חלקי תאילנד היה כיף ומאוד נהיננו, אם זה מנסיעות חינמיות בטוקטוקים שאורגנו בכדי שנקנה לובסטרים ב600 שקל ללא ידיעתנו. או אם זה מטיול ג'יפים של חברת טאנה שהיה גם מגניב ואחד מהמקומות היחידים שפגשנו בו ישראליים. תוסיפו לזה את ה האקווריום בבנגקוק, ואת פארק המים בבנגקוק, שמפורסם בתור פארק המים שהוא בעצם לונה פארק ולא פארק מים, אומנם יש בו שלושה מתקנים של מים כולל את בריכת הגלים הגדולה בעולם, אך גבירותיי ורבותיי זה איננו פארק מים. שאני מניחה שזה שם ארוך מידי אז טוב שהם בחרו בשם "פארק מים!"

דברים שחשוב לדעת:

1. יש כל כך הרבה יתושים בתאילנד וכולם אוהבים רק אותי וכל הזמן! שום דבר לא עוזר נגדם ולא מפסיק אותם לחלוטין אלא רק מעט.

2. לא לאכול סלט במקומות שנראים כאילו הם מקומות מהוגנים, המים שהם שוטפים בהם את הירקות לא טובים.

3. אין סלט בתאילנד! מסיבה לא מוסברת התאילנדים החליטו שהגשת פרוסה אחת של מלפפון כמו שהוא ו3 עגבניות שרי יחד עם 20 עלי חסה ענקיים נחשב כסלט. אז רוב תאילנד עבדתי על לחתוך את הסלט שלא חתכו לי. מה שהכשיר אותי וכיום אני חותכת הסלט עם סכין שלא הותאמה לזה – הטובה בעולם.

4. נקודת אור – סלט הפאפייה שלהם הוא הדבר הנפלא ביותר בעולם! תקחו אותו, תקחו המון ממנו ואז תביאו לי גם! כמו כן, הדגים שלהם נפלאים! אבל רק במסעדות שהם לא מטגנים אותם מול הפרצוף שלך!

הרבה דברים קרו ואני מאוד שמחה שטסתי, זה נתן לי את הזמן הזה להתגעגע לישראל ואז לחזור לישראל ולשכוח שהתגעגעתי אליה. עד כאן להפעם מישראל שנזכרת בתאילנד.

//דניאל בוקס

Copyright 2014, FX Networks. All rights reserved©

יש את הבחור הזה במשרד, זה שיושב איתכם בשולחן כל צהריים ומעלה גרה. טוב אולי זה היה תיאור מוגזם, הוא אוכל בפה פתוח, כמו גמל, ואתם יכולים לשמוע את כל מיצי החוסר מודעות מתערבבים לו בפה באיטיות, וזה דופק לכם את התיאבון. כמו בכל צהריים, כולם יבהו, יקומו מהשולחן ויפציצו לכם את המייל בשרשור הידוע והמוכר "אלוהים, הקאתי קצת בפה, שמישהו יעשה שיפסיק כבר" יחד עם תגובות נאצה על הבחור האחר שלא מכיר את המילה דאודורנט, שיחגוג בקרוב יומולדת ואולי כדאי שמישהו כבר יעשה מעשה ויגיש לו חבילה ארוזה של "axe" בכל הריחות האפשריים.

יש את השכנה מהקומה למעלה, שבכל עשר בלילה מתחילה להזיז רהיטים כאילו הבית שלה הוא אגף תצוגה באיקאה. ואם היא לא מזיזה רהיטים היא מגיעה לדפוק לכם בדלת, ככה לפעמים בלי סיבה, לדחוף את האף בפתח הצר שאתם משאירים לה, לנשום אתכם, להוריד לכם כמה שנים מהחיים. חייבת דיווחים על הסטטוס של כל מי שנמצא בבניין, ככה זה וועד בית, לא? היא עומדת שם, שואלת על הסתימה שהיתה בביוב, למרות שעברו חודשיים, מזכירה לכם לשפוך מים חמים לכיור בשביל שחס וחלילה לא תיוולד עוד בייבי סתימה שם למטה, והיא תצטרך לשקול הוצאות. פשוט עומדת שם בחלוק שהצהיב עוד ב-1986 והשפתיים שלה זזות מהר, מלאות ברוק ומחליקות לכם את הידיים על הדלת, לא מאפשרות לכם להימלט.

יש את ההומלסית שהולכת ברחוב הזה שאתם כל הזמן הולכים עליו. עם המכנסיים הקצרים, הרזון החולני והחצי ערווה בחוץ. אתם מעגלים עיניים גדולות באמפטיה במבט הראשון, חושבים לתת לה כמה שקלים, אבל אז היא נוהמת לעברכם מלמול לא מובן אך אלים. העיניים שלכם נסגרות בעצבים ואתם יודעים שרק סמים היא תקנה עם הכסף הזה. כל מה שרציתם היה לעבור אותה לצד השני של הרחוב, אבל אז היא מתחילה לרוץ אחריכם בחצי כוח, לצעוק שאתם מניאקים, שהיא רעבה, שמה היא כבר מבקשת, כמה שקלים בשביל רגעים קצרים של בריחה? כי מי אתם בכלל, היא לא צריכה אתכם, אתם אפס מאופס ולכו תמצצו לה מצידה. היא צריכה את הסם שלה עכשיו תודה.אתם ממשיכים ללכת במהירות ובחוסר שלווה, מקללים אותה, את המשפחה שלה שאיננה, את הרשות הלאומית למלחמה בסמים, את המשטרה, את ביבי הבנזונה הזה שיושב על התחת מול 6,000 נרות, בזמן שהאישה הזאת שרודפת אחריכם צריכה רק אחד שיאיר לה את הדרך.

יש את הבחורה ההיא שאמרה לכם להפסיק להתקשר. היא לא בקטע, וזה לא משנה מה תעשו. היא לא רואה את זה מתחיל, לא רואה את זה מסתיים, היא לא רואה אתכם. ואתם, רואים בה את כל הטוב שבעולם. בין כל השחור, והפחדים, והשנאה העצמית שצפה לפעמים. אתם רוצים להגיד לה "נו, רק תושיטי יד" ובטוחים שאז תעזבו ותפילו אותה מהרגלים, תרתי משמע. אבל היא אומרת לכם, זה אך ורק אתם, אשמתכם. אתם "לא סטנדרטים", איך אומרים החברים, "מורכבים".

אתם יושבים על הספה בבית, וכל מה שאתם שומעים זה את הרעש הלבן שנוצר לכם בראש. הרהיטים שמחליפים מקומות למעלה, הלעיסות במשרד, הצעקות ברחוב, ושרשור האסמסים שאומר לכם שאתם לא שווים כלום. המחשבות בראש מתקתקות כמו פצצה. אתם אומרים לעצמכם, כוסומו , אם רק היה לי שוטגאן, הם היו רואים מה זה. ופתאום מתיישב לידכם בילי בוב.

// טל חבושה

אהלן שי פירון, כבוד שר החינוך. בטח עוד מעט תתנצל, או תגיד שדברים הוצאו מהקשרם או שאולי חד הקרן שראיין אותך הקליט את השיחה עם האוזניות של הווקמן שלו והכל יצא משובש אז בכלל לא אמרת את זה. אני מעדיף שלא תתנצל.

בסך הכל אמרת את מה שאתה חושב, וזה בסדר, זו דעתך, במדינה דמוקרטית חשוב שכל אחד יוכל לומר את דעתו, הזויה ככל שתהיה בעיני מי ששומע אותה.

הבעיה היא, שאתה שר החינוך. אותו שר שאמור להתוות את הדרך לחינוך ילדים, לחינוך מתבגרים, להתמודדות של מורים עם תלמידים שהם קצת אחרים.

(מתוך דף הפייסבוק "להט"בים דורשים שוויון, עיצוב: טל שפיגל)

לא הצבעתי לך, לא הצבעתי למפלגה שלך, תודה לאל, לאל שאתה מאמין בו כמובן. מותר לי להודות לו, נכון? למרות שיש לי אח הומו. אח זה חלק ממשפחה, עדיין, למרות שלא מוצא חן בעיניך שתהיה לו אחת משלו.

לבנים שלי יש כמה חברים בגן שאינם חלק ממשפחה, לפחות לפי מה שאתה אומר, חלק מהם עולים בשנה הבאה לכיתה א'. אני מעריך שלאורך 12 השנים שהם עתידים לבלות בממלכה שלך (ממלכה זמנית, אם יורשה לי להביע משאלת לב פרטית) הם ייאלצו להתמודד לא אחת עם שאלות בקשר לשתי האימהות או לשני האבות שלהם, אולי אפילו יציקו להם, ככה זה עם ילדים, הם יכולים להיות אכזריים לפעמים.

אבל לילדים יש יכולת גם לקבל, הרבה דברים שמבוגרים מקובעים במחשבתם לא יכולים. ילדים שגדלו עם ילדים ממשפחות קצת שונות משלהם, יקבלו את העניין ללא קושי. ישאלו קצת שאלות, יתעניינו איך בעצם באים שם ילדים לעולם ונצטרך לענות להם. והם יקבלו את החברים שלהם כמו שהם, בצורה טבעית. אלא אם כן יגידו להם אחרת.

עם בערות ובורות קשה להתמודד. אני לא מנסה אפילו לרמוז שיש לך חלק בהן, אני לא מכיר אותך. ובכל זאת, אתה שר חינוך, אחד שהצליח להגיע לתפקיד חשוב עם רקורד מוכח ועשייה חינוכית. השאלה היחידה שאני שואל את עצמי היא: האם שיתפת את דעתך האישית על "משפחות אחרות" עם האנשים שעבדו תחתיך, עם התלמידים שלך, עם הילדים שלך? האם כעת, כשאתה עומד בראש הפירמידה של מערכת החינוך, אין לך בעיה שילדים ילמדו איך לא לקבל את האחר?

כנראה שאין לך. לא בעיה, אומץ.

במקום מושלם, הייתי מצפה משר החינוך שלי לחנך לסובלנות וקבלה של האחר באשר הוא. לא משנה מה הצבע שלו, מי הם ההורים שלו, איזו שפה הוא מדבר, מאיזה מוצא הוא ומה יש לו על הראש.
במקום מושלם לא היית יכול להיות שר חינוך.

אבל אתה כן, ועכשיו זה קצת מפריע לי.

אני מעריך שזה גם מפריע לאמא שלי, שהייתה מאוד רוצה שגם הבן השני שלה יביא לה נכדים. ושלא יצטרך להתמודד עם קשיים בירוקרטים ואחרים בדרך לשם. יהיו לו מספיק קשיים גם ככה (אם תרצה, אסביר לך למה, בהזדמנות).

בתמונה: סטרייט, הומו וילד, משפחה.

אני מכיר לא מעט זוגות של הומואים ושל לסביות שכבר עשו את הצעד הזה והתמודדו עם הקשיים. לכולם יש ילדים מקסימים, אני בטוח שאם תפגוש אותם גם אתה תסכים איתי. אני בטוח שאם תפגוש את ההורים שלהם, אחד אחד, תחשוב שהם אנשים נפלאים.
השאלה היא, מה יקרה את תפגוש ילד מקסים שכזה יחד עם אבא ואבא שלו, או עם אמא ואמא שלו?
האם תוכל להגיד להם בפנים: "זו לא משפחה?"

כי זו כן.

אז אל תתנצל, תשנה.

(גילוי נאות: אח שלי לא רק הומו, הוא גם מעצב גרפי. מה שאמרת הצליח לעצבן אותו, בעצביו כי רבים הוא עיצב תמונת פרופיל לתמיכה במאבק הלה"טבים. ומי שמתעסק עם אחי, מתעסק איתי, ככה זה במשפחה.)

//מור שפיגל

שלא תגידו שלא הזהירו אתכם בפוסטר של הסרט – "זו לא מלחמה, זו הישרדות". אשכרה הישרדות. להחזיק מעמד בכל העלילה הנסחפת, מתיימרת ומתבלגנת הזו, עמוסה בוויזואליים מתישים של לחימת רובוטים על השתק + סאונד מודבק, דיבוב גרוע ותסריט אמריקאי לעוס על בצע כסף ושלטון מושחת + רובוטריקים שיש להם נשמה של ברבור + אהבת אב חד הורי לביתו הכוסית + טונה פרסומות סמויות ותוכן שיווקי ללא בושה + איך אלוהים ואבירי השולחן העגול נכנסו עכשיו לתמונה + מהיר ועצבני זול + נעלמו לי שעתיים וחצי מהחיים.

איך נפלו כוכבים – סרט שמככבים בו תותחים כמו מארק וולברג, קלסי גראמר, סנטלי טוצ'י וטיטוס וויליבר – מוזילים את עצמם בסרט הרביעי לזיכיון חייזרי הסייבר שמפוצלים לרובוטריקים ההירואים והשקרניקים המרושעים. אקשן מאסיבי שמתחיל מספיק ברור אבל מסתרבל ככל שהעלילה מסתבכת. מייקל ביי הבמאי לא ייצר מומנט הגיוני וקוהרנטי לבליל האירועים. דברים מתפוצצים, מתרסקים, מושלחים מגבוה ע"י המכונות הענקיות בשוטים ארוכים ללא טעם. תסריט רע ורעוע שמכניס טקסט מביך לפיהם של הדמויות שנאלצות לדקלם בדיחות דערדעלה ומשפטי מחץ פומפוזיים ומיותרים. לפחות המשחק לא רע. כן, זה לא פארדוקס. שחקנים מוכשרים יכולים לשחק טוב בסרט גרוע.

זיכרון הילדות המתוק שלי מהסדרה והצעצועים האהובים של שנות ה- 80 נהרסים בפעם הרביעית: "רובוטריקים 4 – עידן ההכחדה" אמור לכאורה להיות סרט המשך לקודמו אבל עלילתו עצמאית לחלוטין. 5 שנים לאחר הקרב על שיקאגו כל הרובוטים הטרנספורמרים הוצאו מחוץ לחוק. יחידת CIA המכונה "רוח בית הקברות" (שם יצירתי) אמורה לתפוס את אופטימוס פריים (הוא הטוב) וחבורת הרובוטריקים השורדים שלו (שקיבלו אפיונים סטריאוטיפים כמו בכל קאסט שחוק – השמן העליז, הגאוותן היהיר, היפני הרגיש והגאגסטר עם גלימת הסרסור והדיבור הנגוע). ממציא רובוטים כושל מטקסס שמנסה לגדל את ביתו המתבגרת (דוגמנית של ספורט אילוסטרייט עם חבר חתיך תואם, לא ציפיתי אחרת) מוצא את אופטימוס שהתגלגל לו לצורת שברולט ישנה ונתקע בה. האמון בין טרנספורמרים לבני אדם מוחזר כששניהם חוברים לעצור את מושחתי ה-  CIA וטייקון עסקים חמדן מלהשתלט על ה"גרעין" וטכנולוגיית הליבה החייזרית של הרובוטים. מפה כל העסק מסתבך ומתדרדר.

העלילה משתנה לפחות כמו המכניקה האקרובטית של הרובוטריקים. קשה לעקוב אחרי השינויים בהתנהלות הכוחות – מיהו הטוב ומיהו הרע, למה נעשה עוול כזה או אחר, מתי הדמויות הגיעו לאן שהגיעו. האמת, לא נעים לי לומר, תשומת הלב שלי פרחה לה מעת לעת ונעתקה מלב הסרט בשל כל ההסחות המופרכות של האטרף שהתחולל על המסך. מהמבוכה של מה לעזעזל קורה עכשיו השפלתי מבט אל הסמארטפון בניסיון נואש למצוא בו את הקוד שיקפל אותי למכונית ויוציא אותנו מהאולם בנתיב הקצר ביותר.

ראוי להערכה הצילום והעריכה שיכלו לקחת את האתגר של צילום סלט קאפרזה ולעצב אותו לסליל של שוט אחיד ונקודות מבט שנשארות פחות או יותר ברצף, בהתחשב בעובדה ש- 90% מהסרט הוא בהדמיה ממוחשבת. השקעה רבה הושמה בפרטים של הטראנספורמרים – שריונות המתכת ואקססוריז הנשק שלהם. אמנם היו כמה קטעים חלשים שהורכבו מאפקטים רפים אבל הרוב המכריע היה הלחנה מתוזמנת וכוריאוגרפיה עדינה של דינובוטים חינניים (רובוטריקים שהפכו לדינוזאורים, כאילו דא!) שמבצעים את אגם הברבורים עם אלפי טונות של המתכת החייזרית "טרנספורמיום" מולחמת אליהם (ההמצאות בסרט הזה לא מפסיקות להגיע).

יש גם טראנספורמר צייד הראשים "לוקדאון" שהוא הבעלים הגאים של החללית המאסיבית האפלה והמאיימת למראה שבה אסף במשך מאות שנים את כל מפלצות היקום וכלא אותן בבית הכלא המרחף שלו. חלק מהכלואים בהמשך יקבלו אמנסיפציה מאופטימוס פריים הגבר גבר שיתן להם נאום "יש לי חלום" וישחרר אותם, רק בשביל לרתום אותם בשכנוע אלים וקל שטוב להם להילחם תחתו כנגד השקרניק "גאלבטרון" אותו יצר טייקון העסקים משרידי "מאגטרון" הנמסיס של אופטימוס פריים.

מפה לשם, ואחרי שחללית הכלא לוכדת זמנית את בני האדם והרובוטריקים על סיפונה עם מגנט ענקי ומתכוונת לשגר עצמה מחוץ לכדה"א אבל חוזרת על עקבותיה, אנחנו מוצאים את התרחשות הסרט ב…סין!. הדהים אותי איך התאפשר לצורך עשיית הסרט האמריקאי המסחרי הזה לעשות שימוש במונומנטים סיניים ולחרב גם אותם, אבל גם שם הכל מהיר מידי, בעריכת קול מוזרה עם קטעי מוסיקה נדושה שנועדה לסמל– הכנס שוטים רומנטיים ודרמתיים פה. גם אם אם היו חלקים עדינים יותר שראויים להערכה בסרט, הם מיד נגרפו מתחת לגרוטאות מתכת עצומות שנזרקו בסצנה העוקבת.

הילדים הצעירים ממש לא יבינו את השתלשלות העניינים המסובכת שמעלה במקביל נושאים מדיניים ומסחריים, את הגנום האנושי, פילוסופיה, וחייזרי על שהם ה"יוצרים של כל היקום". כן – גם את אלוהים הכניסו למשואה עם 15 הנעלמים שבסרט.  אבל הילדודס המתבגרים ישתעשעו מאוד עם רצף האקשן המטמטם אותם מול המסך ויהנו מסרט קליל, מכוניות מדליקות, מרדפים והרס, לפי סטנדרט הכיף שלהם.

שורה תחתונה - לא להנאת מבוגרים. שילחו את הילדים מהבית וזכו ל- 3 שעות שקט.

ציון 6.7 בסולם קאיכטר.

//דנה קאי

זה לא פוסט על שקשוקה. עדיין אנחנו לא שם. כשזאת תהיה שקשוקה, אתם תדעו. אתם תרגישו את זה.

אבל החלטתי לפנק אתכם במשהו שעליתי עליו לפני כמה זמן. כמו שאתם יודעים האהבה שלי זה אוכל ובמיוחד לגוון, נמאס לי לפעמים להיתקע על משהו ואני מחפשת דרכים לעשות עוד דברים ולא להשתעמם, זה ידוע ששעמום זה גורם מס' 1 להשמנה. אז לא חבל?

בקיצור אני חצי מועלם, לא רק זילברמן, אז ברור שיש עמבה במקרר, ברגיל. הקטע עם עמבה או ששרופים על זה או שלא סובלים את זה, אבל מה שבטוח שיש לזה ניחוח, הוא יוצא בעיקר כשמבשלים או כשמזיעים

אז לא היה אכפת לי לבדוק דברים ולנסות, בכל זאת אני גם חצי זילברמן (רומניה) ולא זורקים אוכל לפח, בטח לא שומרים אותו במקרר לעד. לא חבל כל העמבה בזאתי בשביל פעם כשאוכלים סביח כשאני מזמינה לקידוש אצלי? כן, חבל.  גם נמאס כבר משקשוקה מתוקה או חריפה. למזלי דיירי הבית זורמים עם עמבה ולא עושים פרצופים, אין להם בעיה לאכול עמבה והם גם אוהבים שקשוקה. מאד. מבחינתו שכל שישי בוקר כשמתלבטים מה לאכול, זאת תהיה שקשוקה. אז כמה שקשוקה כבר אפשר לאכול? זאת בעיה.

ערב אחד, במוד ניסיוני ולא הייתי רעבה כל כך, אז לא היה אכפת לי אם יצא דוחה, החלטתי ללכת על זה. להכניס עמבה לשקשוקה ועוד כל מיני דברים. איך שהעמבה נגעה במחבת התפזר ריח משגע בכל הבית, כולם יצאו מהמחילות שלהם, פתאום נעמדים על הראש "מזה, מה את מכינה שם, יש לזה ריח טוב". כמובן שנלוש נעמדה לידי, מחכה, מצפה מתחננת ומתפללת שמשהו ינחת לרצפה ואז היא תעשה פוליש.

בקיצור, הבנתם את הרעיון. תנו לה כבוד, זאת לא שקשוקה. זאת עמשוקה:

מה צריך?

כף שמן

בצל גדול

חצי סלסלת עגבניות שרי

כף שטוחה סוכר

כף גדושה של עמבה

חצי כפית פלפל צ'ומה

כפית לימון כבוש

כפית פפריקה מתוקה

מלחפלפל

4 ביצים

מה עושים?

חותכים את הבצל, אפשר גם לקצוץ וזורקים למחבת גדולה שחיממנו בה כף שמן. מוסיפים מלחפלפל ונותנים לבצל להשחים. את העגבניות אני מציעה לכם אחרי ששטפתם אותם, להניח אותם בקערה עם מים לפחות כ10 דקות, זה מנקה אותם עוד מהריסוס (ששופכים את המים, תראו שהם צהבהבים). ועכשיו את העגבניות לפרוס בינתיים לרבעים.

אחרי שהבצל משחים, ורך זורקים את העגבניות למחבת, מוסיפים את כל התבלינים, עדיין לא מוסיפים את הביצים, לא!

מערבבים את הכל היטב ומכסים את המחבת על אש קטנה. אחרי עשר דקות מערבבים שוב ומכסים, וחוזרים על הפעולה עד העגבניות רכות, משהו כמו 20 דק'. כשהרוטב מוכן, כל מה שנותר לנו זה, יותר נכון הבסיס של העמשוקה מוכן, שוברים ביצים, על הביצים קצת מלחפלפל אם בא לכם, ומכסים עד שהביצים מוכנות (4-5 דק' גג).

טיפ נוסף – אפשר לשדרג את העמשוקה, אם אתם רעבים מאד ולהוסיף לבצל, כשהוא כבר מתחיל לעשות סימנים של שיזוף,  200 גר' בשר בקר טחון, לבשל עם הבצל ואז להמשיך את המתכון כרגיל. זהו שדרוג שמנמן.

מגישים עם המחבת, לחם לא פרוס!של פעם, חומוס, טחינה והיידה. תתפנקו.

//שירן זילברמן

"שלוש עוגיות שוקולד", ביקשתי מהמוכרת. היא ידעה כבר אבל בכל זאת. לא רציתי להראות כאילו אני קבועה במקום. זה היה הטקס שלי בבוקר. ההתאפקות לקפה לימדה אותי הרבה. הייתי קמה בבוקר ולפני הקפה יורדת שלוש קומות למטה, נכנסת למאפיה הזאת עם הריח של פעם והצבעים של פעם. הייתי קונה שלוש עוגיות שוקולד. עטופות בשקית נייר חומה. אחת הייתי אוכלת בדרך. פרס. אחת הייתי טובלת בקפה. עונג. ואחת הייתי אוכלת אחרי הקפה. כדי שהטעם יישאר.

צילום: (visualphotos.com)

נכנסתי לחדר המדרגות. חצי עוגייה מאחורי. החצי השני תקוע בפה. מנסה להוציא את הדואר דרך החריץ הקטן. זה קטע של דווקא. לא פותחת את התיבה עם המפתח. גם ככה מה שאי אפשר להגיע אליו בתיבה זה עלונים פרסומיים, הדואר החשוב מבצבץ החוצה. אבל הנה אני דוחפת את האצבעות לתוך החריץ הקטן כשחצי עוגייה בתוך הפה. נלחמת. זה קטע של דווקא.

"על מה את נלחמת?" הוא שאל. הופתעתי. רבע העוגייה שהייתה לי מחוץ לפה נשמטה ממנו. ואת הרבע השני בלעתי בלי ללעוס ונחנקתי לרגע. הוא ירד את ארבעת המדרגות האחרונות במהירות והניח לי יד על הגב. שם בין השכמות. התכופפתי כדי להשתעל. רגליים יחפות ובוקסר של בוב ספוג. צחקתי ונחנקתי שוב.

"גם ככה כל מה שדחוס שם למטה זה עלונים פרסומיים", הוא אמר. "על מה את נלחמת?"
"זה קטע של דווקא", עניתי ושמטתי כתפיים. הסתכלתי על רבע העוגייה שעל הרצפה ובהיתי בה. זה היה הרבע עם כל השוקולד. כשהרמתי את המבט ראיתי אותו נלחם. מכניס את האצבעות עמוק לתוך התיבה שלי ומושה משם עלון אחר עלון. באותו בוקר עליתי רק שתי קומות למעלה. ואכלתי רק את העוגייה של הלפני ואת זאת של התוך כדי. יחד איתו. ובהמשך היום, אפילו שלא אכלתי את עוגיית האחרי כדי שהטעם יישאר, היה לי מתוק.

"שלוש עוגיות שוקולד", ביקשתי מהמוכרת. עם חצי עוגייה בפה נכנסתי לחדר המדרגות. מחפשת את המפתחות בתיק. רגליים יחפות בזווית העין. בוקסר של בוב ספוג על המדרגות. שתי כוסות קפה. הבאתי לו עוגייה ועוד רבע. חצי מהחצי שהיה לי בפה. ישבנו על המדרגות ובהינו בתיבות הדואר. "היום לא קיבלנו דואר", הוא אמר. "אין לך במה להילחם". מלחמות תמיד יש. חשבתי לעצמי. אבל רק הנהנתי ולקחתי שלוק מהקפה.

שלוש עוגיות שוקולד עטופות בשקית נייר חומה היו מונחות על השטיח בכניסה לדירה שלי. הפעם ירדתי רק קומה אחת. הקפה כבר היה מוכן. ישבנו על השטיח בסלון. ליד מתקן הכביסה. בין חולצת סוף המסלול למגבת היה תלוי בוקסר של בוב ספוג.  היה ריח של בית. וביום שישי אתה תעשה הכל בשביל להשיג קצת אווירה של בית. אפילו כביסה. "מחר שבת", אמרתי. "המאפייה סגורה". הוא חייך מבעד לספל הקפה.

התעוררתי בבוקר לנוף אחר. נוף של שתי קומות ולא של שלוש. לבשתי את הבוקסר של בוב ספוג והוא לבש את חולצת סוף המסלול. "חסכת לי קיפול כביסה" הוא אמר.  הסתכלתי על מכנסי הבוב ספוג שלו שעכשיו היו שלי וחייכתי. רגליים יחפות וכוס קפה עירומה. נטולת עוגייה. לקחתי שלוק והסתכלתי לו בעיניים. "חסר משהו לא?". הנהנתי בהסכמה. אבל אלו היו ימי השבת שלי. ריקים מהמתקה.

צנצנת מלאה בעוגיות שוקולד ושקית נייר חומה. "הצנצנת בשבילך", הוא אמר. "השקית בשביל האווירה".

"ארבע עוגיות שוקולד". ביקשתי מהמוכרת. אחת לדרך. פרס. אחת אני טובלת בקפה. עונג. ועוד שתי עוגיות בשבילו. אהבה.

צילום: (visualphotos.com)

//ורד בן דוד

יום אחד אתה תסתכל עליי בשעה המוקדמת הזו בבוקר, שנייה לפני שתקום מהמיטה הזוגית הרחבה שלנו, תנשק אותי במצח ותלחש לי "בוקר טוב".
בן רגע תקפוץ מהמיטה לתפוס את השירותים ראשון ואני לא אחכה יותר מידי ואכנס ביחד איתך. אני מכירה את הטריק הזה שלך. מדהים בעיניי שזה עובד לך כל פעם מחדש.
אצחצח שיניים בזמן שהיד שלך תנוח על הירך החשפה שלי.
לאחר מכן אחליף לפחות ארבע חולצות עד שתגיד לי שהכתומה הכי יפה לי הבוקר.
אתה תקרא מיילים, אני אעיף מבט בפייסבוק ואחרי כמה דקות נצא לדרך.

צילום: הדר ביבס

אתה לא אוהב לדבר בבוקר, אני דווקא כן. אז אנחנו מוצאים את האמצע ושמים שיר שאתה אוהב. דרכו אני מדברת איתך.
ואז אני אחליט לפנק אותך קצת אז אנהג בזמן שאתה תנמנם. אני אפציר בך להנמיך את המשענת ואלטף את הזיפים שעל הלחי שלך. אתה תקח את היד שלי, תנשק אותה ותעצום עיניים.
אני אזכר בפעם הראשונה שנישקת לי ככה את היד ומיד ארגיש את הלב מתחמם ואת ההתרגשות גואה בתוכי. ליד הים, בשעת לילה מאוחרת. רק אתה, אני והכוכבים. ופתאום בא לי להיות שוב על אותו הספסל וגם אם זה לא בדיוק אותו הדבר – אני רוצה להרגיש את הרוח הזו סומרת את שערותיי ומכריחה אותך לעטוף אותי בכל האהבה שבך.
אתה תרד מהרכב, תנשק אותי כאילו לא נפגש בשנה הקרובה, תאחל לי יום טוב. "כבר מתגעגע".
תחייך ותלך. תשאיר שובל של ריח שגם ממרחק של עשרות קילומטרים אני אדע לזהות ואתרגש.

היום עובר ולא קורה שום דבר מיוחד. קצת עניינים, סידורים, טלפונים, שיווק. רגיל.
"זוכרת את הפרוייקט שסיפרתי לך עליו? אז יש בו קצת בעיות ואני צריך לחזור היום מאוחר.. אוהב אותך". גם זה רגיל.
לאחר מכן אגיע הביתה. אשטוף כלים ותוך כדי אחליט להכין לך ארוחת ערב. השעון רץ קדימה והוא טרם שב. "אהוב, היכן אתה?", אשלח לו כשאבין שאני עוד רגע נרדמת.
"בדרך".

אשכב במיטה, עייפה מידי בכדי לחכות. אחזיק את עצמי ובעצם לא כל כך.
אקפוץ  בבהלה כשארגיש את המיטה זזה, אפקח את העיניים וארגע כשאראה אותו נשכב לידי.
אתה תנשק לי את המצח. ואת הלחי. ואת האף. והשפתיים.
תשאל איך היה היום שלי. לא אספיק לספר יותר מידי וגם ככה אני נשמעת דיי מוזר כשאני ממלמלת תוך כדי שינה, ואתה כבר תוסיף: "את יודעת שאת תמיד יפה?"
אחייך מתוך שינה ואשאל אותך למה אתה לא נכנס לישון. תספר שאתה רעב ורוצה עוד להתקלח, אבל שבינתיים אתה כאן ושאתה לא הולך עד שארדם.
אתה תעטוף אותי, תתן לי לנוח בזרעותיך ותעשה לי נעים כמו שאני אוהבת.

צילום: הדר ביבס

באמצע הלילה אני אקום מסיוט בבהלה. ברגע שאפקח את עיניי, ארגיש אותך מחזיק לי את היד וארגע.
"הכל בסדר?", תשאל עם חצי עין פקוחה.
"שוב סיוט".
"רוצה לספר לי מה חלמת?"
"חלמתי שאני הולכת ביער ענק ואני בודדה ומפוחדת. אני מסתכלת לכל הכיוונים ואין אף אחד. אני צועקת ושומעת רק הד רחוק ואז אני מתחילה לשמוע קולות של חיות. אני קוראת לך שוב ושוב ואתה לא נמצא, אז אני צועקת יותר חזק ויותר חזק, ואתה לא מגיע".
"החלום שלך לא הגיוני. את יודעת את זה נכון?"
"לקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותך. תבטיח שתהייה שם כשאקרא לך מרחוק".

ופתאום קצת קר לי. המזגן על 21 מעלות והשמיכה נפלה על הרצפה.
אני מכבה את המזגן, מחבקת את הכרית ומחכה שהוא יבוא.

סיוט.

//הדר ביסמוט

נגד – שיר וורובל

מזל טוב, מצאתם את החצי השני שלכם! אחרי שיצאתם לכמה דייטים, הכרזתם על עצמכם כזוג במערכת יחסים מחייבת, עברתם לגור ביחד, הגיע השלב הזה של האירוסין. מכאן, הדרך לחתונה ארוכה (תרתי משמע) ויקרה. בואו נודה באמת – חתונות של חברים הן קנס כספי בערך כמו שהן אירוע מרגש, גם לזוג הטרי וגם למוזמנים. עד שאפזז איתכם על רחבת הריקודים, אצטרך להשקיע לא מעט מהזמן והכסף שלי כדי לקחת חלק בחגיגות שלכם – מוילה בהרצליה כמסיבת רווקות, דרך צילום קליפ חתונה משעשע שיוקרן בחתונה ועד להפקדת הצ'ק בכניסה. ואת כל אלה אעשה בשמחה, באמת! אבל למה, למה למען השם שתגררו אותי לחתונה ב"חצר קטנה ומקסימה, בכפר מהמם שבאמצע היער" שהנסיעה אליו היא יותר מ40 דקות מתל-אביב, כש10 דקות מהן על דרך עפר?

סבבה והכל שאתם רוצים שהחתונה שלכם תהיה מיוחדת או שאתם רוצים להתחתן בעיר מולדתכם (שכנראה לא גרתם בה מאז שעזבתם את הבית, כלומר עשור) כי ככה זה נוח יותר למשפחה שלכם. אבל על מי אתם עובדים? סבתא רוזה תמצא את הדרך להגיע לחתונה שלכם במרכז הרבה יותר בקלות מאשר שאני אמצא את דרכי לשומקום ודוד שמחה כנראה לא יהיה זה שירקוד אתכם עד אור הבוקר ויעיף אתכם צ'ייסרים באוויר. אז בתכלס, מי תעדיפו שייקח אוטו לנסיעה ארוכה במקום מונית של כמה דקות?

נכון, זה האירוע לגמרי שלכם ואני לא יכולה להחליט עבורכם איפה ואיך לחגוג את אחד מהימים המאושרים והכיפיים בחייכם, אבל בשביל שגם אני אוכל לבוא וליהנות ביחד אתכם – תעשו איזו ג'סטה עבורי. במילא תגלו שרק אחרי החתונה מתחילים החיים האמיתיים, אז אל תתנו לי להתחיל אותם בנסיעה ארוכה הביתה.

בעד - גל שדה

לפני יותר משלושים שנה, כשההורים שלי החליטו להתחתן, הייתה מסורת בקיבוץ של חתונה משותפת. כמה זוגות, על הדשא הגדול, טקס משותף ומתפצלים לארוחות בדשאים קטנים יותר ליד הבית. אמא שלי, מושבניקית מאזור השרון, ממקום שאי אפשר לחשוב עליו כפריפריה בשום צורה שהיא, החליטה שהיא מתחתנת עם אבא בקיבוץ. ולא סתם בקיבוץ, בקיבוץ בית קמה. כן כן, איפה שהצומת עם הארומה והמקדונלד'ס בדרך לאילת. נשמע רחוק, הא?

כל המשפחה המורחבת מהשרון נאלצו להגיע מהכפר הממורכז אל הקיבוץ הדרומי. עוד לפני כביש שש וכל המחלפים והכבישים והדרכים המקוצרות. הדרך הייתה ארוכה במיוחד. הרבה יותר ארוכה ממה שהיא היום. והם באו. ושמחו. והתמונות מעידות שהיה ממש כיף. למרות הנסיעה.

בשנת 2014 אנשים עדיין טוענים שצריך להתחתן במרכז. רק במרכז. כן, בחלק הזה שבין גדרה לחדרה, כי כל מה שדרומי או צפוני לזה – זו פריפריה וזה רחוק. אני נולדתי בפריפריה, התחנכתי בפריפריה, למדתי את התואר הראשון בפריפריה וגם את התואר השני לומדת כאן, בפריפריה. אני גרה בפריפריה ואני מאושרת. וגם ניסיתי את המרכז, זה פחות עבד בינינו.

הפריפריה (כפי שקוראים לה אנשי המרכז, כי בשבילי היא די מרכז העניינים) נראית לאנשי המרכז מקום רחוק ומנותק, שלוקח שעות להגיע אליו. ובכן – כיום, הנסיעה מחוץ לגבולות גדרה-חדרה לא לוקחת יותר משעה נסיעה. כאן, במקומות האלה, יש נוף שלא תמצאו במרכז. והאווירה – גם היא אחרת ואני מתארת לעצמי שביום החתונה שלי לא אתפשר עליהם, לא על הנוף ולא על האווירה. אנשי המרכז התרגלו לעמוד בפקקים כל בוקר, לפעמים יותר משעה, ולאירוע שמתרחש פעם אחת בחיים שלי (בתקווה) הם לא ייסעו יותר משעה? מזל שהיום, בשביל שכולם יוכלו לשתות ולחזור הביתה בשלום – פשוט מארגנים הסעה.

—–

רוצה לקבל את מגזין מתחתנים במתנה? לחצו כאן

//שיר וורובל
// גל שדה

אם את צריכה להתפנק עם משהו, איזה עידוד קטן; טיפה מהקסם של Aussie תסגור לך את הפינה. תוך 3 דקות, מסכת הקסם של Aussie, הופכת שיער פגום ותשוש לקסם של רכות וברק. הבלוגריות שלנו מספרות על 3 דברים שהן עושות ביום במשך 3 דקות שהופכות את היום שלהן למהמם. ממש כמו המסיכה של Aussie.

לשון קטנה נוגעת לי בצוואר ופותחת לי את הבוקר

זו ביוטי הקטנה, כלבת השוקי המתוקה שאימצתי לפני שנתיים שאומרת לי בוקר טוב.

אני מכוונת שעון מעורר לעוד 3 דקות ומנצלת כל רגע, כל שניה שב90 השניות להתענג ממתיקותה הרבה.

היא מניחה את ראשה על הכתף שלי, מתפנקת, מתגלגלת, מלקקת ואני מועכת בחיבוק את גופה הקטן. אלו שלושת הדקות שבזכותן אני מצליחה לפתוח את העיניים. שלושת הדקות הראשונות שהופכות את היום שלי ליפה יותר.

24 שעות יש בכל יום. אין כל ערובה לכך שיהיו אלו שעות יפות, מהנות וטובות ולכן אימצתי לי הרגלים קטנים שמבטיחים שלפחות כמה דקות מהיום שלי יהיו מופלאות בהכרח. ואם לומר את האמת, מאז שאימצתי את ההרגלים הללו כל יום הפך ליפה קצת יותר.

כל הרגל 3 דקות.

שלושה הרגלים קטנים. 3 דקות קצרות אך משמעותיות. 9 דקות שבהן אני שוכחת מהכל ופשוט מחייכת. והו, לא כל אחד יודע להעריך כמה החיוך הזה נדיר ויקר.

אני אוהבת להתקלח. אני מתקלחת בכל ערב דקות ארוכות. משפשפת את הגוף בסבון ריחני, חופפת את השיער באיטיות, נותנת למים החמימים לזרום מעליי ומקנחת במריחת קרמים וסירוק ארוך.

אך המקלחת שגורמת לי להתמלא באנרגיות היא מקלחת קצרה, מקלחת של 3 דקות. זו המקלחת של הבוקר שלי. המים עדיין קרירים לעיתים. אין זמן להסתבן ולהמרח בריחות חגיגיים. רק לעמוד במשך 3 דקות מתחת למים הקרים ולצאת כאדם חדש. מטוהר, נקי ושמח.

יש קסם בשגרה הזו, קסם בהרגלים קטנים לגוף אך עצומים עבור הנפש. קסם ביכולת להתרפא מעשייה קצרה כל כך.

אינני אדם יציב. יש לי ימים מלאים בשמחה וימים מלאים בחרדה, עצב וכעס. לעתים השמיים נראים כגבול התחתון של חיי ולעיתים מתחשק לי להקבר תחת האדמה. רגעי השמחה הקטנים הללו שומרים על יציבות כלשהי בחיי, מאפשרים לי בריחה קצרה בכל יום אל מקום שבו אני יודעת שיהיה לי טוב, טוב נורמלי, טוב אמיתי וסובייקטיבי. לעיתים בין בוקר של חיבוקים עם ביוטי למקלחת קרירה מתחשק לי להשליך את הכדורים לפח. הכל נראה פתאום נכון כל כך, פשוט כל כך. החיים נראים כמו משהו שקל להתמודד איתו.

חדר כושר. בכל יום אני הולכת לחדר כושר.

לא אשקר, אינני אוהבת להתאמן. קשה לי לגרור את עצמי לפתחו של המועדון, קשה לי להתחיל בצעידה הספורטיבית והנמרצת. אני גוררת את עצמי בקושי למכשירים ולמען האמת אילולא מצבי הבריאותי ככל הנראה לא הייתי מטריחה את עצמי לאימון לעולם.

אך בסופו של האימון, אני מפנקת את עצמי ב3 דקות קצרות בסאונה הרטובה של המועדון. 3 דקות של שקט. אני מורידה את משקפיי ויושבת בחושך בחצי עיוורון, מזיעה החוצה את כל המחשבות הרעות, את כל השדים. איש אינו פונה אליי ואני איני פונה לאיש. החום, החושך והזיעה מכינים אותי לקראת ההתמודדות הזו, עם מה שקוראים לו החיים והופכים מיד את היום שלי ליפה יותר.

3 דקות. 3 דקות מהממות בחיים שלי בכל יום. שלוש פעמים! כמעט ולא נעים להתלונן עוד.

לא משנה מה ישתנה סביבי. מה יתחולל במציאות המטורפת שלי.

מאניה, דיכאון, פרידה, פיטורים, ריב, אבל, התפרצות רגשות ובכי – כל אלו יעצרו ל-9 דקות.

ואני, מלכת המיטה, מלכת ההתחמקות והתירוצים, נהנית פתאום מהרגלים קטנים.

3 דקות שמשפיעות על חיים שלמים.

//ענבל לוי

אני מדמיינת אותם יוצאים לדרך

חולצות טריקו, מכנסי ברמודה, כיפות על הראש ותיקים על הגב

עומדים בטרמפיאדה, חם ומעיק לחכות

אני מדמיינת אותם מתרגזים על כל מי שלא עוצר

לפתע עוצר סוף סוף רכב

אני מדמיינת אותם נדחסים בשמחה זה אחר זה למושב האחורי

התיקים על ברכיהם

הבית נראה קרוב מתמיד

הם מברכים את הנהג לתודה. הסעתי לא פעם את החבר'ה של גוש עציון – הם תמיד אומרים תודה.

הם שולחים הודעה לאמא שהם בדרך

אני מדמיינת את אמא מתרגשת ומחכה

כמה זמן לקח עד שהם הבינו מה קורה?

אני מדמיינת את הרגע שבו היה ברור לשלושתם שהם נחטפו

את רגע האימה הנורא הזה

את שיחת הטלפון הגורלית למשטרה שאולי קבעה את עתידם

האם הם נאבקו? אני מניחה שכן

אני מדמיינת שלוש גופות זרוקות בשדה בצורה שאינה מגיעה אפילו לחיה

מכוסים בקוצים

אני מדמיינת את זה ומתרסק הלב.

ובתוך כל העצב הזה, צפה ועולה סוגיית האשמת הקורבן שהייתה על הפרק מהיום הראשון לחטיפה. מיד כשנשמעה לראשונה ההודעה על החטיפה צצו ועלו קולות שדיברו על האחריות של הנערים לגורלם, על לקיחת הסיכון, על האזהרות החוזרות והנשנות לא לקחת טרמפים.

האם באמת יש פה מקום להאשמת הקורבן? לדעתי האישית אין. לא פה ולא בשום סיטואציה אחרת.

בעברי הייתי קורבן לעבירה שמטעמים שונים לא אפרט אודותיה. לא זכורים לי כל פרטי העבירה היות וחלפו מאז שנים לא מעטות. אך דבר אחד אני זוכרת – את תחושת העלבון ואת תחושת הקורבן הכפול שחשתי כאשר המערכת שהייתה אמורה להגן עליי פלטה אותי מתוכה בבוז והפכה אותי לאשמה. השמועות אודות רשעות ליבי והרצון שלי להזיק לאותו תוקף "מסכן" המשיכו לרוץ עוד תקופה ארוכה לאחר שעזבתי ופגשו אותי בצמתים שונות בחיי.

לא רק אני, נשים רבות מוצאות עצמן נזרקות מעמדת המאשימות בבית המשפט לספסל הנאשמים מול הציבור. נשים אני אומרת, היות ותופעה זו מאפיינת ברובה קורבנות תקיפה מינית, אך אני מתכוונת לשני המינים. אונס הוא אחת העבירות המבלבלות במובן זה – מצד אחד מוטל עליה טאבו חזק שתקף אפילו בתוך כתלי בית הסוהר, מצד שני ביחס אל קורבנותיה יש תמיד טעם לפגם . חוזרים האנשים האטומים ושואלים: מה היא עשתה שם? מה היא לבשה? האם היא עבדה בזנות? האם היא שתתה אלכוהול? ועוד שלל שאלות חסרות משמעות שקיבלו לגיטימציה לאור אחוז קטן של תלונות שווא או בורות של שואלי השאלות. התוצאה מחפירה – נשים פוחדות להתלונן, פניהן של הקורבנות מטושטשים בתקשורת וקולותיהן מעוותים משל היו הן אלו שצריכות להתבייש בגהנום שעבר עליהן. מדוע פניהם של קורבנות עבירה אחרים אינם מטושטשים? איך נוצרה התחושה הקולקטיבית הזו לפיה קורבן עבירה מינית צריכה תמיד להתבייש?

אחזור לשלושת הנערים, גיל-עד, אייל ונפתלי ז"ל. גם הם לא היו אשמים. בשום מידה. מי שהיו במצעד השרמוטות ועכשיו יוצאות כנגד הנסיעה בטרמפים חוטאות במוסר כפול בעיניי, מוסר כפול עושה לי כאב ראש. האלטרנטיבות שהוצעו לנערים לא היו מספקות. מי אשם בכך? המדינה? אגד? אני מניחה שמי שצריך להגיע למסקנות יגיע אליהן. זו לא תהיה אני. אך מכשיתקבלו המסקנות אני משוכנעת בדבר אחד, לא שלושה נערים תמימים יהיו אלו שעליהם תוטל האחריות. הם שילמו את המחיר על טעות של מישהו אחר, כמו כל קורבן עבירה אחר.

מכאן שולחת את תנחומיי למשפחות. יהי זכרם ברוך.

//ענבל לוי

גדלתי בבית שבו אני אחות יחידה עם שלושה אחים בנים. במצב כזה יש שתי אופציות: או שתצאי טום-בוי, או שתצאי הנסיכה של הבית. אני בחרתי בווילון מספר 2. את העקבים הראשונים שלי קניתי בגיל 13, אימצתי את העיפרון השחור בעין בגיל 12 ובגיל 14 כבר עשיתי עגיל בטבור. בגן אהבתי מדבקות עגילים, להלביש את הבובות ושסבתא מסרקת לי את השיער. יצאתי בת בכל רמ"ח איברי בלי שום תזכורת גברית. אפס טסטוסטרון בדמי. ואם זה המצב, לא פלא שאני כל-כך אוהבת שופינג.

כל הנשים אוהבות שופינג זה ידוע, זה מן תרופת פלאים כזו שאין עליה עוררין. כשאת עצובה או מצוברחת, מבולבלת או חסרת ביטחון – למדוד בגד שיושב עלייך נפלא ולצרף אותו אל המלתחה שלך – זו הרגשה נהדרת. מעבר לזה שכייף להתחדש, זה בעיקר כייף להראות ולהרגיש נפלא. גם בשביל הביטחון העצמי וגם בשביל פידבקים מהסביבה שעוזרים לביטחון העצמי. אז כן, מניקור- פדיקור–איפור-שיער-נעליים–אקססוריז–בגדים הן תרופת הפלא בעולם.

הבעיה מתחילה כשמשהו שאמור לעשות אותך כל-כך נלהבת, להעלות לך את הביטחון העצמי, לשמח את ליבך, לסדר את המחשבות בראש ולהיות תרופת הפלא שלך – משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה. כמו שכבר אמרתי כדי שתרופת הפלא של השופינג תעבוד, הבגד חייב לשבת עלייך נפלא. זו קצת בעיה לי ולכל חברותיי שהמספר שנמצא בפתק הקטן הזה עם הוראות הכביסה שאף אחד לא מסתכל עליהם מתחיל בספרה 4.

אני לא מבינה למה נשים שלובשות מידה 40, 42 או חלילה 44 צריכות להתקשות למצוא בגדים.  בשבילי ובשביל בנות שחולקות איתי את טווח המידות החוויה של ללכת לקנות בגד כדי להרגיש טוב, כדי להתחדש, כדי לבלות – כרוכה לא פעם בתסכולים, עצב, כאב לב וירידת ביטחון עצמי. קשה לי להבין למה מידה 36 היא הסטנדרט הארצי, כשאם בוחנים את הנוף הנשי בישראל, ברור לחלוטין שזה ממש לא המצב. אולי בסין, בישראל לא ממש.

לא מרגישה חריגה – מרגישה סטנדרטית

לפני חודש הייתי ביריד של בגדי מעצבים. חמושה בארנק וכרטיס אשראי בתוקף התחלתי למדוד בגדים. הבגדים נעו בין המידות 34 ל-38. לעיתים הייתה מידה 40. מעצבי העל היקרים – אתם לא מרגישים שאתם מאבדים נתח ממש גדול של לקוחות? אנחנו גם רוצות לקנות! גם אנחנו, בנות ה40+ במכנסיים, מכורות לצווי האופנה ורוצות להתלבש בסטייל. כל מה שחטאנו בו זה המספר האידיוטי שמסמל תוספת בד זעומה (ואולי כמה קוביות שוקולד, אבל זו לא סיבה להעניש אותנו ולתת לנו ללכת עם חולצת סוף קורס 98 של פלס"ר נחל).

בזמן האחרון נהיה קטע כזה לחנויות אופנה ואתרי קניות אונליין לעשות מחלקה של "מידות גדולות". ומהן מידות גדולות אתן שואלות? ובכן, 40 ומעלה כמובן. מידות שיעידו רבים וטובים שהן לגמרי סטנדרטיות. אז באמת תודה רבה שהועלתם בטובכם לעצב את אותו הבגד עם קצת יותר בד, ממש עבודה קשה. ומה החלק הכי מעצבן במחלקות האלה? השמות שלהן. "מידות גדולות"/ "מחלקה אקסטרה"/ "גדולה מהחיים". הי חברים, זו ממש לא דרך להעלות לי את הביטחון העצמי. אני קונה בגד כדי להיות מהממת איתו, כדי להרגיש נהדר, כדי שכל הבנים יסובבו ראשיהם אחריי ובעיקר – שכל הבנות יעשו כן. ללכת ולקנות בגד במחלקה "גדולה" לא ממש עוזר לי להרגיש מהממת. תפסיקו לבדל אותנו מכולן. צריך להפריד מחלקת גברים ונשים (ויסלחו לי הפמיניסטיות אבל גברים עדיין לא לובשים שמלות), צריך להפריד ילדים ומבוגרים, צריך להפריד נעלים ובגדים, אקססורייז ובגדים – אבל נשים "גדולות" ונשים "רגילות"? תתביישו לכן חברות האופנה. אכזבתם.

//גל סלונימסקי

אתמול בערב במשך כמה דקות בודדות ישבתי מול מסך המחשב ולא הייתי מסוגלת לזוז,
לא שמעתי את הווצאפים של העבודה, לא שמעתי את השיחה מחוץ לארץ שהוייבר הראה.
משהו נשבר בי מבפנים, כבר לא ידעתי אם אני רועדת מעצב או מכעס.
הדמעות ירדו לי, על נערים שנחטפו ונרצחו.

עברו 18 ימים מאז החטיפה.
18 ימים שבהם קרו כל כך הרבה דברים.
18 ימים שבהם למדתי לשנן את השמות גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל. ימים שחזרתי לספר התהילים שזנחתי לפני כשנה כשהכרזתי על סכסוך עבודה עם היושב במרומים.
18 ימים שבהם נשבעתי שאם יהיה מאבק אני אשחרר את אש הנעורים שהייתה לי במאבקים של חטופים קודמים, ימים שבהם שקעתי בעבודה והיו רגעים שלא חשבתי על הילדים האלו שנחטפו במרחק של עשרים דקות מהיישוב שלי.
18 ימים שבהם קיוויתי שהם יחזרו בשלום.

18 ימים קודם, יום שישי
הייתי בהכנות לאירוע שהתרוצצו שמועות על חטיפה, כשנגמר האירוע סביב שש בערב החטיפה הייתה לעובדה מוגמרת. לאט לאט התבהרו עוד פרטים.
הייתי כל השבת לבד בבית, עם הידיעה המלחיצה שבמרחק קטן ממני נחטפו שלושה נערים.
כל הזמן קיוויתי שתבוא ההודעה שהכל בסדר, שהם הלכו לאיבוד או משהו, שהם בסדר.

16 ימים קודם, יום ראשון
בדרך כלל אני לא אוהבת לצאת מהעבודה סביב חמש, אני מנסה או בשלוש או למצוא טרמפ, קצת מלחיץ אותי לחזור בשעה שכל הפועלים שבונים בשכונה שלי חוזרים, זה אולי מכליל וגזעני והיו סיפורים מזוויעים על יהודים, אבל אני מפחדת.
כל אתרי הבנייה היו ריקים למרות השעה המאוחרת בה יצאתי מהמשרד, הם לא הגיעו לעבודה באתרי הבנייה.
גם ביום -יומיים אחרי הייתה נוכחות נמוכה.

אני מרגישה שהחטיפה הזו של גיל-עד, נפתלי ואייל היא חציית גבול, המעבר לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, בנערים היא כואבת מאוד. התחושה הזו שהם נחטפו מתחת לאף ונרצחו שכל מה שהם רצו לעשות זה להגיע לבית שלהם (שנמצא דרך אגב, בתוך הקו הירוק).
חשוב לי לציין שאני ממש לא מצדיקה פגיעה בחיילים שמגנים עלינו שאנחנו נוכל לישון בשקט, כי אני באמת מאמינה שהם עושים את כל המאמצים לכך.

הימים האלו החזירו אותי אחורה לתקופה אחרת, ללפני שש שנים, שאז הייתי פעילה במאבק להשבת אהוד גולדווסר, אלדד רגב וגלעד שליט, המאבק בער בי, הייתי מהלא נורמליות שיצאו לכל ההפגנות שישנו שם באוהל ברחוב, ישבתי שם במקום ללמוד לבגרויות (עכשיו אפשר להודות בזה). אני זוכרת שבכיתי כשהגופות של אהוד גולדווסר ואלדד רגב הוחזרו, אני זוכרת את השמחה שגלעד שליט חזר.

בימים האחרונים היו הרבה ויכוחים על הפיד שלי בשאלת מי אשם בחטיפה, האם היא מוצדקת או לא. בשעות המאוחרות, כולם התרכזו בזה שהם נרצחו ופחות בגורמים מסביב, חבל שצריך אסון כזה כדי להיזכר שאנחנו עם אחד.קיוויתי שהפעם הם יחזרו על הרגליים, קיוויתי שמקומות כמו נוף איילון יחזרו לאלמוניותם, ואישה עם שם מיוחד כמו בת-גלים תתוייק בתהום הנשייה שלי.

יהי זכרם ברוך.

מתוך דף הפייסבוק: החזירו את הבנים שלנו הביתה

//יסמין רמון

אז לפני קצת פחות מחודש החלה תקופת המבחנים שכל כך לא ייחלתי לה. מרגיש כמו עול שנפל עליי ביום בהיר אחד, למרות שידעתי שעומד להגיע בכל רגע. תחשבו שלוקחים לכם את החיים למשך חודש, אומרים לכם שאתם לא יוצאים מהבית אלא אם כן אתם רוצים שהמצפון שלכם יחגוג בזמן הזה, מושיבים אתכם על כיסא מול המחשב, למיליון סיכומים שמהם אתם צריכים לבחור את האחד שמתמצת את החומר בצורה הטובה ביותר, או שאולי יחסר בו משהו שיש בסיכום אחר.

בנוסף לכל, ההורים שלכם בטוחים שבמקום ללמוד אתם כל היום בפלאפון ובמחשב, אבל מה לעשות שאי אפשר להיות בבית יום שלם מבלי להתעדכן מעט מה קורה בעולם החיצון? חוץ מזה שצריך לבדוק מה חדש בקבוצת הלימודים בפייסבוק: אולי מישהו העלה איזה סיכום קצר של חצי עמוד שיש בו את כל החומר, אולי המורה ענתה לאיזה מייל עם שאלה חשובה שהייתה לכם ומישהו אחר שאל *בדיוק* את אותה השאלה, אולי דוחים את המבחן פתאום (שנייה, חוזרת למציאות). טוב בסדר, ועל הדרך להיכנס לעוד כמה אפליקציות ואתרים מעניינים, כי כמה כבר אפשר ללמוד כל היום? (אמא, אבא, אם אתם קוראים את זה – אני לומדת! זה חלק מהחומר)

יודעים מה? בואו נשים שנייה את כל זה בצד ונדבר על נקודה קצת יותר כואבת. הקיץ הגיע, כולם בחו"ל. אם זה טיול של אחרי צבא, סתם טיול קצר באירופה, אולי בטן-גב. ואם זה לא מספיק, הם גם כל היום טורחים להעלות לפייסבוק תמונות בבגדי ים, עם הקוף מתאילנד או עם מצלמת ה"גו-פרו" החדשה שלהם. בשביל מה הייתי צריכה את הלימודים האלו עכשיו? לחשוב שיכולתי לארגן מזוודה, לנסוע לשדה התעופה ולעלות על הטיסה הכי קרובה שיש (אה, זה לא כמו בסרטים..?). כבר לא אכפת לי לאן לטוס, העיקר להרגיש את התחושה הקלילה הזאת שעוטפת את כולך כשאתה בחופש. במצב הנוכחי גם חופשה באילת הייתה יכולה לבוא בחשבון. בעצם יש גבול.

אז בזמן שכולם מטיילים ודואגים להזכיר לי את זה כל דקה אפשרית, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להתמרמר על תקופת המבחנים הזו ולחשוב על כך שכשהם יהיו תקועים עם הלימודים לתואר אני אהיה אי שם בחו"ל, במזרח הרחוק או משהו. הרי חייבת להיות דרך כלשהי שתגרום לי להרגיש טוב עם ההחלטה להתחיל ללמוד בגיל כזה מוקדם.

למען האמת אני ארגיש הרבה יותר טוב אם לא אחכה לסיום התואר כדי לטוס, ואנצל את החופש שבין השנה הראשונה לשנייה בשביל לעשות זאת. הטיול שלי לא חייב להיות כל כך ארוך. אני לא מחפשת להיעלם לשום מקום, רק רוצה לנוח קצת מהשגרה היום-יומית בלי ששום דבר אחר יעסיק אותי, לצבור כוחות מחודשים לקראת השנה החדשה ולנקות מעט את הראש. למציאות אני אחזור בכל אופן, אז כמה שיותר מהר יותר טוב.

בינתיים מה שנותר זה להתפלל שתקופת המבחנים תעבור בשלום, והכי חשוב – שלא נדע מועדי ב'. עכשיו תסלחו לי, אני צריכה לחזור ללמוד למבחן…

//נוי ארווס

אני לא יודעת אם לכעוס או להתעצב יותר. אני זועמת. דמעות של זעם ממלאות את עיני וחונקות את גרוני. "למה?". שבועיים ימים נאחזתי בשביב התקווה שאולי הם בחיים. ילדים. נערים. חלאות. אני כותבת בצ'ט שאני לא יכולה להגיב. כמה שניות לאחר מכן קמה אל המחשב ומתחילה להקליד. הבטן עולה על גדותיה. יונית לוי אומרת שמפלצות שאינן משחקות לפי שום כללי משחק רצחו את הילדים. אני מופתעת לשמוע אותה מתבטאת בחריפות כזאת וחושבת שזה לא מספיק. זה לא משחק, אלה החיים שלנו. לא שלהם – שלנו.

"צבע אדום" הוא לא תיאור לשמלת ערב, הוא קריאה להיכנס למקלטים כי יורים עלינו טילים. לא עליהם – עלינו. אשקלון היא לא התנחלות. גם לא אשדוד וגם לא הקיבוצים הסמוכים להם. אלו שטחים שקיבלנו מהאו"ם שהכריז עלינו כמדינת ישראל, מדינת היהודים. אלו ישובים וערים המאוכלסים בדתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, ערב רב של תושבי המדינה. גם אייל גל-עד ונפתלי היו תושבים של מדינת ישראל.

ביום החטיפה נפגשתי עם חברים בביר-גארדן לראות את אחד ממשחקי המונדיאל. שלושה נערים נחטפים ומדינת תל-אביב כמנהגה נוהגת. אל תצקצקו מולי גבירותי ורבותי כשאני יורקת מפי את הביטוי הזה, גם אני תושבת המדינה הזו כבר שנים רבות.  עוף-מוזר של ימין וציונות בין חברים מצביעי מרץ הזועקים "גוועלד! גם אנחנו ציונים", אבל מסרבים לספר לילדים מי היה אריאל שרון ואיך בזכותו יש לנו מדינה, כי בלעדיו סביר להניח שבכיפור היינו מפסידים אותה. ובכיפור אני לא מתכוונת ליום ההוא שאתם יושבים לראות סרטים ועושים על-האש כי זין על השכנים, כן? על המלחמה.

באותו מפגש בלי למצמץ מישהו זרק "מה הם בכלל גרים שם?" ואני חשבתי לעצמי – מה אתה בכלל גר פה?! הסבים שלך עלו מאירופה איפשהו, ניצלו בעור שיניהם מכיבוש אמיתי של נאצים שטבחו, הרגו, אנסו והשמידו אותם בשיטתיות. הרי יכול להיות שבבית שלו התגוררו אחמד ומשפחתו לפני הכרזת המדינה – בוא, נחזיר להם את הארבעה חדרים בכיכר מילאנו שאתה גר בה בלי לשלם שכר דירה. אה לא? למה?

כבר הספיקו לשכוח תושבי מדינתי הקטנה שבתחומי קו קיבוץ-גלויות פאתי שכונת ל', כי לפני שנים מספר התפוצץ לו קו 5 במעוז התל-אביביות, הלוא הוא דיזנגוף סנטר היקר. האם גם אז תהיתם "למה אנחנו גרים פה בכלל?".

אני יושבת כלא מאמינה. האחת מעבירה לשידור המשחק באמצע כתבה על החטיפה, השני מציע לצאת לשתות משהו דקות מספר אחרי הודעת מציאות הגופות. האם אני היא הלא שפויה? האם אני טועה? כי כשהתפוצץ מחבל ליד הדולפינריום עשינו פרסה וחזרנו הביתה, לא היינו מסוגלים להזמין עוד בירה ולשתות לחיי ההרוגים, כמו שותים את דמם.

שרים בכיכר רבין כאילו מדובר בפסטיבל. רגע, מי מופיע? ליאור נרקיס? לההה, אין מצב אני באה, יש דה-וויס עוד מעט.

החלאות האלה חטפו ילדים ורצחו אותם. אם היה עונש מוות במדינת ישראל הייתי מוכנה להיות המוציאה להורג. לא הייתי ממצמצת ולא היו לי חרטות גם אם הייתי צריכה להסתכל להם בעיניים בעודי מזריקה רעל לגופם השפל.

בערב שחטפו את נחשון וקסמן חגגתי יומולדת 11. השתובבנו 15 בנות מהכיתה לבושות בפיג'מות וורדרדות על מלא מזרונים שההורים פרשו על רצפת הסלון, כאשר קול צחוקנו התחלף בקול הוידאו של נחשון. הוידיאו הזה חרוט בראשי גם עשרים שנים אחרי.

הדיון בחטיפה הזאת הוא לא על הכיבוש או התנחלויות. הדיון הוא על אנושיות. מי שמסוגל לחטוף ילדים שהיו בדרכם הביתה הוא לא אדם, הוא חיה. בטבע – רק החזקים שורדים, אבל לבנתיים מדינה שלמה יושבת ומנחמת הורים שכולים.

והזעם בוער בתוכי.

ה-15 ביוני. אמצע החודש האמצעי בשנה הכמעט אמצעית של העשור. אני יושב בבית. יושב ודואג. לא מצאתי זמן לראות סרטים. הצלחתי להגניב פרק של סדרה פה ושם, אבל זו תקופה עמוסה; עבודות, סוף סמסטר. קשה. קשה. אין שניה לנשום. "לא לא לא, אני התחייבתי לעצמי על 'תולעת סרטים' כל ראשון לחודש"… טוב.. אין דרך בה אוכל להוציא את עצמי מסכן, לא משנה כמה עמוס אני, כשכל שעליי לעשות הוא לראות סרטים, אה?

אז יאללה, להמלצות:

סיפור מריר מתוק

סרטים זרים תמיד קשה לי להתחיל לראות. שפה זרה מכבידה עלי, אני מניח. מנגד, ברוב הפעמים, לאחר שאני רואה סרט זר, אני תוהה מדוע דחיתי את הצפייה בו שוב ושוב. לכן, הפעם החלטתי לא לדחות וראיתי אותו "רק" חודש מהרגע שגיליתי עליו, וטוב שכך! אם אתם בפוסט הזה בחיפוש אחר סרט בודד לראות – אין לכם מה להמשיך הלאה. סרט מצוין!

הקשיבו, הקשיבו: מדובר בסרט קוריאני, שיצא בשנת 2005, ומספר על קים סאן-וו, רוצח שכיר שעובד בבית מלון של בוס-מאפיה. הבוס שוכר אותו לשמור על חברתו החדשה והצעירה, אותה הוא אוהב עד מאוד, בזמן היעדרו מהארץ לשלושה ימים. כמו שאתם יכולים כבר לנחש, הגיבור קצת מתאהב בבחורה, אך הסיפור מתפתח דווקא למקומות שונים ממה שאתם מרצים לעצמכם בראש כרגע. זהו ערבוב משובח בין אקשן טוב (אבל באמת טוב – כזה שלא דורש פיצוצים כדי להסוות את העובדה שהאקשן פחות מוצלח משנדמה), נאו נואר, נקמה, קצת מסתורין וכמה טיפות של אהבה.

הדבר שדרבן אותי לראות את הסרט יותר מכל, היה שיעור באוניברסיטה בו הראו לנו את סיקוונס הפתיחה של הסרט. ואם זה מה שגרם לי לראות את הסרט – מן הראוי שאעביר אליכם לא טריילר (שבדקתי, מכיל יותר מדי ספויילרים למאורעות הסרט), אלא את אותו סיקוונס נפלא!

להציל את מיסטר באנקס

לעולם לא יימאס לי מטום האנקס. 'ביג', 'פורסט גאמפ', 'להתחיל מחדש' ועוד כל-כך הרבה סרטים טובים. בסרט הזה, מבית וולט דיסני, מגלם האנקס לא אחר מאשר את וולט דיסני עצמו. אבל למה אני מספר עליו? הוא לא הגיבור. הסרט הוא בכלל דרמה ביוגרפית המתרחשת בשנות השישים ומספרת על הסופרת פמלה לינדון טרברס, המגולמת על-ידי אמה תומפסון (אותה תכירו כסיביל טרלוני מסרטי הארי פוטר, נני מקפי ועוד).

מצד אחד הסרט הוא כלל לא סרט מופתי. מצד שני, יש בו משהו שתפס אותי. אני חושב שזאת בעיקר בזכות מבנה הסרט, שמתפצל בין העלילה המרכזית, ב-1961, לבין סיפור מרגש על חברות מדהימה בין אב לבתו ב-1906.

האנה

לא מגלה לכם איך קוראים לגיבורת הסרט. נחשו לבד. מה שכן אספר, זה שהיא נערה בת 16 שאומנה במשך שנים ע"י אביה, אותו מגלם אריק באנה ('אשתו של הנוסע בזמן', 'מינכן' ועוד) להיות מתנקשת. הם מסתתרים כל השנים הללו בבקתה ביער וחיים מהטבע. כעת, האנה כבר ילדה גדולה, וכמו בסרט 'פלונטר', נמאס לה להתחבא ולהתבודד. כך יוצאים השניים למסע הישרדות אל מול ה-CIA, שמנסה לתפוס אותם כבר שנים.

הסרט הזה הוא בדיוק ההפך ממה שאמרתי על 'להציל את מיסטר באנקס'; מצד אחד הסרט לא רע בכלל, סרט מהנה וכיפי, אבל יש בו משהו שהתפספס לדעתי, בין אם רגעים שהרגיש שהבמאי או התסריטאי לא מצא דרך יותר טובה לגרום לדמות להגיד משפט שרצה שתגיד, אז הדמות פולטת את המשפט סתם לאוויר כמחשבה בקול, לבין נקודות חלשות בעלילה, שלא אפרט כי אם אספר – אספיילר. בסופו של דבר, אני כן חושב שהוא סרט מספיק נחמד וכיפי בשביל להמליץ עליו, עם כמה שוטים יפים וכחמים ואקשן טוב.

סרט קצר – דואט

כמיטב המסורת (שהתחילה בחודש שעבר, משמע הרגע זה הפך למסורת), סרט קצר שתוכלו לראות כבר עכשיו!

והפעם סרט חדש מהתנור. הסרט, שהוקרן לראשונה בועידה של גוגל לפני פחות משבוע, נוצר ע"י גלן קין, אנימטור של דיסני שעיצב כמה דמויות שאולי תכירו כמו אריאל מ-'בת הים הקטנה', 'אלאדין', והחיה (מ-'היפה והחיה').

הסיפור פשוט – שני אנשים והקשר ביניהם מהולדתם ועד תקופת הבגרות. האנימציה משלבת בין ציור דו-מימדי ידני, כפי שנעשה בקלאסיקות הישנות, לבין טכנולוגיית "ספוטלייט" של גוגל, שמאפשרת לך, כצופה מהפלאפון, לנוע עם הסרטון.

נתראה בחודש הבא.

וצפיה נעימה!

// יניב חפץ

הבלדה על זאת שברחה לקצה השני של העולם

האיזולירבנד השחור שעוטף לי את כבל החשמל של המחשב הנייד מתחיל להחלש, למה זה קשור אתם שואלים, כי את התיקון הזה עשה ההוא ששבר אותי לשניים, חוטי החשמל ביצבצו ואיימו להחשף אז הוא גלגל על הכבל דבק שיחזיק. הדבק כבר לא מחזיק, הוא לאט לאט נחלש ומתגלגל אחורה, הדבקיות שלו נעלמת וכשיגיע הרגע הנכון אני אחליף אותו בדבק אחר. רגע מה, על מה דיברתי..

יש לי תסביך לא פתור עם עצמי, הכמיהה שהאביר על הסוס הלבן יגיע ויפתיע וירצה שאני לא אסע מפה אל מול הרצון שלי לברוח לעזאזל.

מאז שהחלטתי שאני נוסעת, פתאום הזמן כאילו אוכל את עצמו ונעלם מהר יותר מימים רגילים, לפתע הימים מתקצרים, ולא בגלל שעון החורף והשקיעות המוקדמות, אלא פשוט כי יש איזה שעון עצר שמכוון ליום ראשון בשעה אחת עשרה וחמישה בלילה שבה אני ממריאה הרחק הרחק לתקופה לא ידועה, או כמו שאני מכנה את זה, עד שהנפש שלי תחליט לחזור הביתה, עד שתהיה לי סיבה.

היו שניסו להכניע את הנפש שלי, יש כאלה שעוד מנסים, אבל לא רבים הם שהצליחו לעבור את המחסומים בדרך לבונקר של הנפש שלי. כאילו ציפור הנפש שלי נעלה את עצמה בטעות באחת המגירות שלה. היה אחד שהצליח להפיל לי את כל ההגנות שהצבתי, אחד ישן, ישן זה מלפני כמה חודשים, אבל הוא לא נשאר, וזה בסדר אני לא יודעת כמה באמת רציתי שישאר. חוץ ממנו היה עוד אחד שכמעט והצליח למצוא את המפתח למגירה, כמעט והציל את הציפור הכלואה, אבל כמו שניחשתם גם הוא לא נשאר והמפתח אבד.

יש בי רצון עז כזה, שיצילו אותי, שיהיה את אותו האחד שישאר, אותו אחד שלא יברח גם אם אני טסה, וגם אם יקרה משהו ביננו בכמה ימים שעוד נותרו לי, הוא יבין שאני גם חוזרת מתישהו ולא יתן לי הרגשה זולה, של כוס חד פעמית או נודלס של מנה חמה.

חברה טובה כתבה לי שהגיע הזמן לשחרר מהכמיהה למישהו, להפסיק לחשוב על זוגיות, גם בטיול עצמו שלא אשכח להסתכל על הנוף. אז אודה לך חברתי על הפרספקטיבה היפה שלך, לפעמים לא שמים לב כשנשאבים למשהו בכל הכוח ומאבדים את הפוקוס, האהבה וכל מה שקשור בה מאוד מסנוורת, אני אנסה לשים את כולם בצד, ככול שמתקדמים הלאה גם הצד יהיה מאחוריי.

ובין רגע נכנס החצי השני של הנפש שלי לפעולה, ונותן לי כאפה טובה כזאת, כזאת שמשחררת, מטלטלת אותי ושואלת למה, למה אני כל הזמן עסוקה רק בזה, למה אני מרוכזת רק בחיפוש אחר המישהו הזה שיבוא ויציל אותי אחרי כל הזמן הזה שעמלתי ונלחמתי על להציל את עצמי. אני לא זקוקה יותר להצלה, אני עשיתי את כל העבודה הקשה, עכשיו נותר לי להנות מפירות העמל שלי, לשים מאחורי את כל מי שהיה, ניסה, הצליח או הצליח פחות, נכשל או פגע, נשאר או ברח, הבטיח וקיים או אכזב, בנה או שבר, לתת להם להכנס למגירה במקומי, להוציא את הנפש שלי מהכלא ולתת לה לעוף איתי יחד, גם לה יש כרטיס טיסה.

אוריד את ההגנה המתפוררת שמחפה על עצבים כמעט חשופים, אחליפה בחדשה, אעטוף את השברים לכדי כלי כמעט חדש, אתן לכמיהה לשקוט, ארגיע אותה, כדי שאוכל להסתכל גם על הנוף הזה כאן, זאת התקופה שאני הכי אוהבת בשנה, המלחמה של הקיץ לא לאבד את עצמו אל תוך החורף, הגשם שמעורבב בקשת בענן, החום ביום מול הקור בלילה, ואזכור שבחיים כמו בחיים צריך לפעמים גם לחיות.

//אופיר גוני קריס

שורות אלה נכתבות כחמש דקות לאחר הבשורה על הירצחם של שלושת החטופים.
הדברים נכתבים מתוך תסכול, כאב ואמוציות מטורפות.
יש הרבה דברים כתובים במציאות הגיאוגרפית המקיפה את המדינה שלנו – שפשוט לא שווים את הנייר עליהם הם מופיעים. דוגמאות: הסכם אוסלו, הסכם השלום עם מצרים, תמ"א 38, ואפילו החלטות ממשלה שנחתמו על ידי שרים לענייני כלום, בנושאי כלום.

המציאות כאן היא מציאות של ג'ונגל, מציאות של גנגסטרים, כמו תסריט של "הבורר" שקם לחיים, כמו פרק עקוב מדם של "הסופרנוס".
ורק אנחנו, מדינת ישראל, עם ישראל, מתוקים וחמודים שכמונו, המדינה המערבית והנאורה ביותר במזרח התיכון, אנחנו חייבים להיות הקוצי והמוצי של הסביבה, מין דובוני אכפת לי ורודים, הרכיכות, ילד הכאפות של השכונה.
מה שאירוני בכל הסיפור הזה הוא שאנחנו משחקים אותה כל הזמן הבריון של השכונה, אבל לא. אנחנו יותר מדי דופקים חשבון. דופקים חשבון לבלגיה, לנורבגיה, לצרפת, לאנגליה, לאיחוד האירופי המידלדל ולאו"ם המזוין.

הגינויים שהושמעו עם היוודע החטיפה היו מגומגמים, מדוגמים מדי, ממלכתיים מדי, ובאו בדיליי מופרע של שבועיים. למה לקח למזכ"ל האו"ם האימפוטנט הזה שבועיים להבין שלחטוף נערים זה לא בסדר? כשאתה רואה את הגינוי ואת תוכנו, אתה נטרף. אתה שואל את עצמך – באיזה עולם מטורף אנחנו חיים, אבל זה גורם לך להבין איך יכול להיות שמוטציה נדירה (וזו לא מחמאה) כמו חנין זועבי מקבלת משכורת מאיתנו, כולל אבטחה, משרד ומיקרופון.

נכון שאנחנו מתיימרים להיות אנושיים, להיות "אור לגויים", אבל אתם יודעים מה? עזבו. אנחנו נמצאים באזור שמתנהל כמו זירת קרב, אז למה שגם אנחנו לא נתנהל ככה? חטיפת ילדים / נערים היא קו אדום לכל הדעות. היינו יכולים לגעת בבטן הרכה של החוטפים – המשפחות שלהם. עוצר על בתי המשפחות ישיג תוצאה מצוינת. נכון, זה לא תרבותי, זה לא by the book, אבל כשחוצים קווים אדומים ואנחנו מגיבים ברפיון שכזה, מה הפלא שבכל חטיפה דורשים מאתנו יותר ויותר כופר?
בפעם הבאה נוריד את המכנסיים ונתן לחוטפים נשק לירות בחטופים?
פאק, לאן המדינה הזאת מתגלגלת? תפסיקו כבר לחשוב "מה יגידו עלינו", תתחילו לפזר קצת אהבה כלפי העם שלכם.

לפני שבועיים השתתפתי באירוע גדול מאוד שכלל הרבה עולים ועולות חדשים ותפסתי שיחה עם לא מעט עולים מאירופה. התמונה שנצטיירה מהסיפורים שלהם היתה תמונה של לפני שואה.
מדובר באנשים ליברליים, פלורליסטים, שפשוט ברחו לישראל. בצרפת ובלונדון במיוחד יש אווירת השתלטות של הרוב המוסלמי על מוסדות המדינה ופחד של הציבור הצרפתי (יהודים ולא יהודים) מפני המוסלמים. האיחוד האירופי לא מחרים אותנו בגלל ראש ממשלה כזה או אחר; גם אם חנין זועבי תהיה ראש ממשלה אנחנו נוחרם.
יותר מעולה אחד מצרפת סיפרו לי שהצרפתים שפוקדים את תל אביב ונתניה לא באו לתפוס צבע. הם פשוט באו להחביא את הכסף, לפני העלייה הגדולה עם כל המשפחה.

תפתחו את העיניים שלכם ותראו איפה אתם חיים. לא הרבה השתנה מאז ערב מלחמת ששת הימים. הדבר היחיד שהשתנה הוא הביטחון העצמי הבלתי מוגבל בצה"ל (גם ימין וגם שמאל) והפחד שלכם מ"דעת הקהל העולמית".
אם רציחתם של שלושת המסכנים האלה לא ניערה את עם ישראל וממשלת ישראל, מה ינער? חטיפת תינוקות מעריסתם? תתעוררו, תפסיקו לדפוק חשבון ותבינו שזכותנו (וחובתנו) לשמור על עצמנו כאן,
כי אם לא – אנחנו יכולים פשוט לכבות את האור ולסגור עניין.

נפתלי פרנקל | גיל-עד שער | אייל יפרח
יהי זכרם ברוך.

//שי כהן

זה הראשון ליולי, תחילתו של החופש הגדול, אם לא אינסופי. אני שומעת את הפעמון מצלצל בפעם האחרונה לשנה הזו ואני רצה אליך בזרועות פתוחות. מעיפה מחברות עמוסות קשקושים לכל עבר, מפנה מקום לכמה שיותר חוויות של קיץ.

אני בחופש הכי גדול שאי פעם הייתי בו, כי אני נמצאת בחופש שלי להחליט איך אני רוצה לחיות כל יום. אספתי את כל המסגרות שעברתי עד כה בחיי באלבום תמונות צבעוני. (מהאלה של פעם כן? עם תמונות סטילס מפותחות והכל) את החוברות הישנות של לימודי המתמטיקה שרפתי. סתם נו, תרמתי למיחזור, חבל שאין בפעולות המיחזור שום סקס-אפיל. החזרתי ציוד מלא באבק מדבר והזדכיתי על מדי א' וב' ונעליים גבוהות וכבדות לפני כמעט שנתיים. עמדתי בשער בית הספר של החיים בתום השיעור האחרון שלמדתי וחיכיתי בסבלנות עד החוויה הבאה שתגיע לאסוף אותי.

החוויה הזו הגיעה מהר מבלי שציפיתי לה. תמיד הייתה שם, במרחק דקה וחצי הליכה. המרחק הקטן הזה הצטמצם למרחק נגיעה. הימים הפכו ללילות, וכבר קיץ. במרחק של כמעט חיבוק הרגשתי איך הרוח החמה של הקיץ מעבירה בי צמרמורות בכל הגוף. לקח לי זמן, אבל בסוף נתתי לך לאסוף אותי לתוך החופש הכי גדול והכי מדהים שיכולתי לחכות לו.

החופש הגדול שלנו היה טיולים בהרי ירושלים, ושיחות ארוכות לאור גחלי מדורה. החופש היה לילות לבנים בתל אביב ודהירה באופניים בטיילת הצפונית  כשכמעט עולה הבוקר. החופש הגדול שלנו היה גם במדינות מזרחה מכאן, לצד חופים ארוכים ולבנים, החופש היה גם "דייט" במערה בעומק של 34 מטרים אל תוך הים.

החופש הגדול שלנו הרגיש כמו קיץ אחד חם וארוך אפילו כשבחוץ השתוללה סערה. החופש הגדול שלנו הוא לפעמים גם עשרים וארבע שעות בשבוע בלבד, בין משמרת למשמרת. חופש קטן למראית עין, אבל מספיק בשביל להשאיר לי חיוך עצום על הפנים.

אני עולה על מטוס, מעכשיו בתדירות של פעמיים-שלוש בשבוע. עם מזוודה קטנה והתרגשות בלתי נגמרת. אני יוצאת לעבוד בחוץ לארץ של החופש הכי מפתה שקיים. אני לוקחת איתי מחברות ריקות, ומתכננת למלא אותם בקשקושים מכל רחבי העולם. עד שאחזור, לעוד יום או יומיים של חופש אמיתי כמו שיש רק לנו, אני אספור את הדקות בקדחתנות עד שיתחיל עוד פרק באותו החופש הגדול שהתחיל אצלי לפני שנתיים בדיוק.

זה הראשון ליולי, תחילתו של החופש הגדול, אם לא אינסופי. כי בסופו של דבר חופש גדול לא חייב להיות חודשיים, וחופש גדול יכול להיות סתם עוד לילה לבן בתל אביב או עוד בוקר אחד מדהים מול זריחה בחוף לבן מזרחה מכאן. החופש הגדול האמיתי הוא ברגעים האלה שלך ושלי, הבחור שאני אוהבת. מבחינתי שהחופש הגדול הבא יתחיל ממש עכשיו.

אני כבר מחכה לך בסבלנות שתאסוף אותי, מה זה משנה איפה.

//עומר טסל

למה כולם כל הזמן אומרים לי שאני צריכה להתבגר? מה כל כך טוב בזה? אתה לא יכול לעשות יותר שטויות, אתה צריך להתחיל להתחשב בכל האנשים שסביבך כל הזמן ולחשוב על עצמך אחרון, כי זה הדבר הבוגר לעשות. אתה צריך להתלבש מסודר, לסדר את השיער ולצאת מהבית תמיד נקי. אתה צריך שהבית שלך יהיה תמיד נקי, וגם הראש שלך, ובכללי מדובר פה בהרבה ניקיון.

אתה צריך להיות אחראי. אחראי על עצמך, על העולם, על הסביבה, על ההתנהגות שלך. אתה צריך להיות מסודר ואחראי, כזה שכל חברת היי טק ירצה לגייס לכוחותיו. אתה צריך להבין ולדעת מה אתה רוצה להיות, מי אתה רוצה להיות, במה את רוצה לעסוק, איך אתה רוצה להתפרנס, ממה אתה רוצה להתפרנס וכמה אתה רוצה להרוויח. אתה צריך להיות אחראי על החיים שלך. איך יהיה לך כסף להתחתן, להביא ילדים, לקנות בית? אתה צריך לדאוג לכל הדברים האלה ועוד. וכדי לדאוג להם אתה צריך שיהיה לך כסף, וכדי שיהיה לך כסף אתה צריך להיות אחראי, מסודר, בוגר.

אתה צריך להיות רציני, לגבי החיים, לגבי הכול. הכול הופך לשחור לבן, אם זה שחור זה שחור ואם זה לבן זה לבן. תהיה רציני, זה לא יכול להיות באמצע, אין אמצע. כשאתה בוגר, אין יותר אמצע, יש ימין או שמאל, למעלה למטה, שחור לבן, האמצע, האפור, הוא נעלם, ביחד עם הצחוק והכיף והשטויות ואיבוד החושים. אין יותר באמצע. אתה צריך להיות רציני ואחראי, אתה צריך להיות כל הזמן בשליטה, לדעת מי אתה ומה אתה רוצה להיות.

אתה צריך לאכול מסודר, ולישון מסודר, ולהיראות מסודר, ולחיות בבית מסודר. אתה צריך לאכול כשאומרים לך לאכול כי אלו הם השעות שאוכלים בהם. לא אוכלים כי רעבים, אוכלים כי צריך לאכול. ואם אני לא רעבה? לא נורא, תאכלי בכל זאת. למה? כי צריך לאכול. תתבגרי וקחי שליטה על החיים שלך. תאכלי כי צריך לאכול, לא חשוב אם את לא רעבה, אין קשר בין השניים. רגע אין?!

צריך לעבוד בעבודה מסודרת, לא חשוב מה. עדיף עבודה שתשלם משכורת טובה, שתיתן תנאים טובים ושיהיו בה אנשים נחמדים לעבוד איתם. אבל מה העבודה? זה לא חשוב. העיקר שתהיה מסודרת, ושתהיה עם משכורת טובה. אם יש אנשים טובים זה בונוס. צריך ללכת לישון מוקדם, לקום מוקדם, להסתדר, לסדר את הבית, להגיע מסודר לעבודה, לעבוד בעבודה מסודרת בצורה מסודרת.

צריך שיהיו לך שאיפות, אבל של גדולים. לא כאלו של ילדים. שאיפות של אנשים בוגרים. שיודעים מה הם רוצים להיות. עורך דין, רופא, עובד סוציאלי, רואה חשבון, מנהל עסקי, סוחר בבורסה, כל עבודה שתהיה של בוגרים, של אנשים מביני עניין. אנשים שמבינים שעליהם לעבוד בעבודה מסודרת בצורה מסודרת כדי שיהיה להם עתיד מסודר עם בית ומשפחה וילדים, ואולי כלב. מסודר.

צריך שיהיה לך סדר, תוכנית פעולה, לוח זמנים. צריך שיהיה לך משהו לשאוף אליו, חלום רחוק שיעמעם לך את הכאב והשעמום של היום יום. אז אתה שותה בירה בערב עם חברים, מידי פעם אולי אפילו מעשן שאכטה, אבל אתה בוגר, אחראי, צריך לחזור הביתה לילדים, אז רק שאכטה אחת. ממש בקטנה. צריך לנהוג, להיות אחראי, לא רק לחיים שלי. עובד קשה בעבודה מסודרת כדי שלילדים יהיה עתיד מסודר. שיהיה כסף לקנות להם בית, השכלה גבוהה וכל מה שילדים חולמים שיהיה להם. או שאתה חולם בשבילם.

צריך חלומות גדולים, כאלה שלעולם לא באמת תוכל להשיג, כאלה שרק בלילה מתוך שינה תוכל להינות מהם כמו שצריך. צריך שתהיה לך תשוקה, למשהו רחוק, משהו שפעם דמיינת שאתה נורא להיות, הבן אדם שפעם חלמת שיום אחד תהיה, אבל אף פעם לא תוכל להיות, כי התבגרת.

לא רוצה להתבגר. בסדר?

//נטלי להב

שלושת השבועות האחרונים היו רוויי אמוציות: הנערים החטופים נהרגו מיד, אך אי הידיעה ליבתה את רגשי הכעס, הזעם, התסכול, השנאה והרצון לנקמה. מיעוט רועש היה צמא לדם ורק חיפש קורבן לביצוע לינץ' אינטרנטי: אם זו חברת כנסת שנדמה היה שהיא חטפה את הנערים, או סטודנט לרפואה שכתב ססטוס בפייסבוק – כל מי שערבי ולא צועק את נאמנותו למולדת היהודית הוגדר כאויב האומה והוצא להורג בכיכר הפייסבוק. מלחמת החורמה בדעות מנוגדות למיינסטרים הייתה אגרסיבית, וגם גרמה לי לתהות מהיכן מגיע הצורך להשתיק כל דעה איזוטרית שמנוגדת לדעה המקובלת. האם אנחנו עד כדי כך לא בטוחים בצדקת דרכנו, עד שאנחנו חייבים לרדוף את כל מי שהעביר בדל של ביקורת?

אתמול באופן מפחיד למדי הלינץ' יצא מגבולות האינטרנט והגיע לרחובות ירושלים. מיעוט אלים וצמא דם חיפש נקמה, והוציא אותה על עוברי אורח שנחשדו בהיותם ערבים. כמו במקרים רבים מדי בהיסטוריה של העם היהודי, שוב מצאנו את עצמנו מעורבים בפרעות על רקע אתני, אבל הפעם מהצד השני – כתוקפים.

אני המומה, אני מתביישת, אני מזדעזעת.

בשלושת השבועות האחרונים התוודענו למשפחות של הנערים החטופים. משפחות ישראליות שהפגינו תקווה, אמונה, אהבה והכרת תודה – ניגוד גמור לאספסוף בירושלים אתמול בערב. המשפחות האלו ייצגו את הרוב השקט שרוצה לחיות בשלום ובשלווה בלי מלחמות מיותרות. האספסוף צמא הדם הוא מיעוט רועש, שכואב לו, אך מתמודד עם הכאב באמצעות גרימת כאב נוסף. כדרכו של מיעוט רועש, קולו השש אלי קרב נשמע חזק יותר מהדממה של הרוב שמעדיף להימנע מעימותים ומלחמות.

אבל לרוב הדומם, שאליו אני משתייכת, ובטח גם את או אתה ובטח גם רוב האנשים שאנחנו מכירים, יש עימות אחד שהוא חייב להפסיק להימנע ממנו – העימות עם המיעוט צמא הדם. לכולנו כואב, אבל אנחנו יודעים שנקמה לא תשיב את הנערים. אנחנו מכירים מקרוב את הכאב שבטרור ובאלימות כלפי חפים מפשע. ולכן אסור לנו לשתוק נוכח אלו – גם כשהם מופנים כלפי יהודים וגם כשהם מבוצעים על ידי יהודים. בואו נהיה רוב שאינו דומם ונוקיע מתוכנו את השנאה והאלימות.

//אור סרי