שיואו איזה כייף הקיץ בא! ואין דרך טובה יותר לפתוח את הקיץ מאשר במסיבת מהוזה מפנקת.

אי שם באמצע תל אביב, במתחם הVIP של "מה וזה" "ניו באלאנס" ומועדון הכושר "קולנוע פאר" התקבצו כל המי ומי של כותבי האתר ולרובם הייתה מטרה אחת משותפת – לזכות בנעלי "ניו באלאנס" חדשות… או לשתות ולזכות בנעליים – כל אחד וההעדפות שלו.

מוטו המסיבה היה "מי שהתאמן בחורף – חוגג בקיץ"  וכן! גם אני התאמנתי כל החורף והגעתי לקיץ הזה פחות כמה מידות ומגיע לי לחגוג!

וכמה אבסורדי שהמסיבה שהתנהלה בשיתוף עם מכון כושר, הוצפה בגלידות, אלכוהול, פיצות ובנים שזרמו לשולחננו.

מי שכן בא כדי לזכות בנעלי "ניו באלאנס" מנצנצות השתתף בתחרות בה על המתמודדים הוטלה משימה לעמוד על אינדובורד, שהוא למעשה משטח אליפטי מעץ שמתחתיו מונח גליל ולנסות למצוא את הבאלאנס שלו למשך כמה שיותר זמן. זה רק נראה קל.. זה ממש לא!

כמובן שכל מי שהבחין במשימה צעק שזה קטן עליו ושממש אין בעיה לעשות את זה אבל כל הצועקים שכחו שהם אחרי כמה מנות אלכוהול יפות בדם, מה שהקשה עליהם עוד יותר, ועד עכשיו הם מנסים למצוא את הבאלאנס תוך כדי מצמוץ.

לא, הם לא שתויים

אלו שלא שתו ועלו על המתקן, הצליחו די יפה לעמוד עליו למשך זמן רב.

עד….שהתחילו לספור להם זמן ואז כמובן שהם נפלו.

הגיע תורי לנסות את מזלי  על האינדובורד, כמו שהבנתם לפניי ואחריי היו כמה לא יציבים, כך שהייתי מאד אופטימית. אני די מאוזנת עד שמוכיחים לי אחרת, והוכיחו.

מה שהביא אותי למסקנה שכן הייתי צריכה כמה לגימות לפני, כי אם כבר להביך את עצמי בפומבי – אז עד הסוף.

לאחר תבוסה מרה, הלכתי להטביע את יגוני עם חבריי הנהדרים שהתקבצו ליד שולחן מהוזה שאליו הגיע בקבוק אלכוהול ושלל משקאות קלים למהילה.

מכירים את זה שאתם מפזרים בטעות קצת סוכר על השיש ומיד צצות כל הנמלים מהמחבוא? אז ככה הכותבים של מהוזה ואלכוהול! אין מה לעשות, אנחנו אוהבים אותו.

תוך 50 שניות נגמר הבקבוק (חבל שלא מדדו לנו על זה זמן, בדוק היינו זוכים..) ופה המסיבה החלה מבחינתי רשמית.

הגלידות הוגשו ב"קערות" אננס וקוקוס וכל מיני פירות קיץ עם שמות מגניבים "התרוצצו" במתחם, שעשו לכולנו חשק ללכת לים. קיץ כבר אמרתי?

גלידות.. גלידות בכל מקום

אחרי ששבענו (בסדר, שבעתי) מהפיצות והגלידות…הגיעו עוד פיצות וגלידות! אין מה לעשות –  לא שותים על בטן ריקה, ואם כבר שותים, אז בסטייל וכולנו קיבלנו גשם של כובעי סקייטרים (כאלה עם הרשת מאחורה, נו) בשלל צבעים זוהרים עם המיתוג של "ניו באלאנס" וחשנו ספורטיביים מתמיד, בעיקר כי הזענו.

כשנגמר לי הערב (והמקום בבטן, ותפקוד הכבד) הסתכלתי על השולחן שלנו, על כמה שהוא מפורק: כוסות זרוקות, מגשי פיצה עזובים, קערות קוקוס ואננס ריקות, הרצפה הייתה דביקה מגלידות נמסות ודי שמחתי לשנייה שלא זכיתי בנעליים כי הן היו מתלכלכות. אבל רק לשניה.

מה שברור, אני אבדוק מראש איזו תחרות עומדת להתקיים בשנה הבאה ואבוא עם נסיון של מתעמלת רומנייה.

למען האמת, אני חושבת שהשילוב בין פינוקים עתירי קלוריות מצד אחד, ושילוב של כושר מצד שני הוא נסיון לרמוז לנו משהו, אבל אני עדיין לא סגורה על זה.

//דראל פורת

רובנו גדלנו על אקסיומות מטומטמות. שלא מגיע לנו כלום, שצריך להגיד כל יום תודה על מה שיש ולסתום את הפה, שאלוקים פחות אוהב אותנו אם אנחנו מתנהגים לא יפה, שהוא יתעצבן ויעניש אותנו אם לא נלך בדרכו, שלהתפלל זה לקרוא מהסידור, שאם נחשוב טוב אז יהיה טוב, שאנחנו קטנים ואלוקים גדול.

על הסיסמאות השקריות הללו גדלתי ותמיד הרגשתי שמשהו בהן נשמע לי מסריח.

מתוך עמוד הפייסבוק: גן האמונה

כשבנות בבית הספר היו שרות "לא מגיע לי כלום" באיזו מנגינה מעצבנת וקופצנית של ברסלב, הייתי מתעצבנת ושואלת את עצמי למה לא מגיע לי כלום? אני בן אדם כל כך טוב ורגיש ועוזר וצנוע, אז למה לא מגיע לי? ולמה זה בסדר להודות על מה שיש, ואסור לבכות על מה שאין? למה לרגשות שלי אין מקום ומה שאני מרגישה נתפס כחוצפה או כהתרסה?

"אם רק תאמיני…", הם היו אומרים, ולא מלמדים אותי מה זו אמונה ואיך אפשר להאמין. "אם רק תתפללי…" הם היו אומרים, מבלי ללמד אותי מהי תפילה אמיתית ואיך אפשר להתפלל בכוונה שייחלתי לה כל כך הרבה זמן. משפטים כמו "הכל לטובה" ו -"תחשבי טוב ויהיה טוב" היו מתרוצצים בין כתלי בית הספר ואני הייתי אומרת לעצמי איך זה יכול להיות? הרי אני כל כך מנסה לחשוב טוב ורוב מה שקורה לי זה חרא בריבוע. כשאותן בנות שאמרו לי "הכל לטובה", בכו לי שעה אחרי על ה-60 שהן קיבלו במתמטיקה. אבל הכל לטובה, לא?

מתוך עמוד הפייסבוק: גן האמונה

כשמגיל אפס מה שאני מבינה מכל העסק הזה הוא שהעולם מתחלק לשניים: טוב ורע. טוב זה גן עדן שנועד לצדיקים (מבלי להסביר לי מה זה באמת אדם "צדיק") ויש שם חדי קרן, סוסי פוני ופיות שזורות אבקת כוכבים על ראשם, ורע זה גיהינום עם אש ולבה שפורצת מתוך הרי געש אימתניים, ממש כמו שרואים בנשיונל ג'אוגרפיק. וגם שמים שם אנשים על המנגל, בארור.

כך גדלנו. פותחות את היום במה שנקרא "תפילה" – חצי שעה של קריאת טקסט מדוקלם, שנשמע לי כל כך יבש ועייף. כל מה שעניין אותי, זה איך להעביר את החצי שעה הזו בצורה הכי מהירה שאפשר. בשאר היום, זרקו לנו מילים כמו "תפילה", "אמונה", "אלוקים", "עולם הבא" והדביקו להן הגדרות כל כך לא נכונות, חסרות פרופורציה לחלוטין, ממש על גבול הפשע. לסיכום, הם קינחו במילה "תורה" – שמלבד זה שזה ספר היסטוריה, מוסר וחוקים, לא באמת ידענו עליו משהו.

כך גדל לו דור של ילדות רובוטיות, חיילות, כשהשאלות האמוניות שלהן מדוכאות ולא זוכות להתייחסות הולמת. עד שהן מעזות לשאול –  "אבל המורה, איך זה יכול להיות ש…", המורה עונה באופן כל כך לא מפתיע: "חשבונות שמיים". אותה ילדה היא כנראה ממש סתומה אם היא לא יכולה להבין את "חשבונות השמיים" הללו, הא?

מה שמצחיק, זה שלמחשבות הסתומות האלו אין גבול, אין גיל ואין זרם, ואני פוגשת נשים בוגרות, עם אותה תפיסת מעוותת לגבי דת ויהדות, לא משנה אם הן גדלו בבית דתי לאומי, חרדי ברסלבי או חילוני.

מה שמעציב, זה שעד היום אני נלחמת בהן.

מתוך עמוד הפייסבוק: גן האמונה

אבל היום, לשמחתי, אני קרובה קצת יותר לאמת.
אני יודעת שמגיע לי. שיש לי את הזכות להרגיש ולחשוב אחרת. שזה בסדר לבכות לפעמים על מה שאין, שאין באמת חלוקה של טוב ורע, שלהתפלל זה לפתוח בשיחה עם מי שפעם ברא אותי, שאלוקים הוא לא רק למעלה בשמיים אלא גם פה איתי, בכוס הקפה שאני שותה ובחיבור שאני כותבת, שהוא חיכה לי מגיל 12 שרק אשאל וארצה להכיר אותו, שהוא ברא אותי גדולה, כמותו, שהוא אוהב אותי תמיד וללא תנאי. ושכדאי לי גם לאהוב את עצמי ככה.

היום אני יודעת שתמיד ידעתי.

והיום אני רוצה שגם אחרים יידעו.

//חגית אדואר

"הילי את חייבת לראות מה קרה לי לפלאפון, הכל השתנה, אני לא יודעת למצוא כלום".
"אמא, עדכנת גירסה".
"אני? אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה".
"כנראה שלא שמת לב ולחצת אישור".
"מה הם עשו לי, אני לא מזהה כלום".
"מי זה הם אמא? מה זה נראה לך, כת?"

אני לא יודעת מה גורם לנו להיות יצורים כאלה חסרי סבלנות להורים שלנו.

מה מביא אותנו להיות כאלה כפויי טובה דווקא לאנשים שלימדו אותנו הכל.

הרי מהרגע שיצאנו לאויר העולם, הם היו שם. מסבירים לנו כל דבר קטן: מה אנחנו רואים, שומעים, מרגישים, באיזה צבע השמיים, איך עושה פרה, מה אומרים לדודה, כמה זה אחד ועוד אחד, איך מטוס מגיע לעננים, למה חשוב לצחצח שיניים, איך תינוקות באים לעולם, מה המשמעות של משפחה, איך מתנהגים לחברים, למה צריך לשמור על הטבע, איך מקבלים החלטות, מה ההבדל בין טוב לרע, מה עושים כשפוחדים.
את הכל הם כבר יודעים ובכל זאת, בסבלנות ומסירות אין קץ, יושבים ומסבירים לנו.

ואנחנו? ילדים קקות שלא זוכרים מאיפה הם באו ולא חושבים מה יקרה כשנהיה בצד השני, כשהילדים שלנו יסתכלו עלינו במבט הלועג הזה של – "די, את רצינית שאת שואלת את זה?", או יצחקו עם חברים "אתה לא מאמין מה אבא שלי שאל אותי". כן, היום הזה קרב. גם אנחנו, שהסתגלנו לשימוש יתר באצבע המורה, לא חסינים ממהירותה של קידמה טכנולוגית.

השבוע, במהלך מפגש משפחתי, ניגש אליי בנה בן ה-6 של בת דודתי וכהרגלו שאל "אפשר לשחק באייפון שלך?"
"לא!" השבתי בתקיפות. "אבל למה?" שאל המכור הקטן, "כי ככה, בא לי ליהנות ממך קצת, עד שאנחנו סוף סוך נפגשים". "מה זאת אומרת ליהנות ממני?"
"זאת אומרת שבא לי לדבר איתך קצת, שתספר לי מה שלומך, מה אתה מתכנן לעשות בחופש, איך היה במסיבת יומולדת, בא לי שנדבר קצת ולא שתשחק לבד באייפון". "אבל מה זה קשור? את יכולה לדבר איתי תוך כדי שאני משחק באייפון".

ואכן, ילד בן 6 הצליח לנהל איתי שיחה ערה, כוללת תיאורים מפורטים של מסיבת היומולדת, ההפעלות, המתנות הכי שוות, שקית הממתקים שהיתה מפוצצת בסוכריות, התכניות לחופש הגדול, הכל תוך כדי שליטה מוחלטת במסך שמולו, מבלי להתבלבל, לא במשחק ולא בדיבור. יכולת מרשימה לכל אדם, כל שכן לייצור קטן שכזה.

בינינו, כל ילד בן שלוש היום מתפעל אייפון מהר יותר מכל בן אנוש שעבר את גיל 30, שלא לומר 20. אני לא יכולה שלא לחשוב מה היה קורה לו הייתי מגישה לו מכשיר נוקיה מיושן ומציעה לו לשחק סנייק, ככה, במסך ריבועי קטנטן, ללא צבע, עם מקשים שאשכרה לוחצים עליהם. אני תוהה כמה זמן, אם בכלל, היה מחזיק משחק שכזה. מה שמוביל אותי לחשוב, אולי זו בכלל לא אשמתנו שאיבדנו סבלנות, אולי פשוט שכחנו מה זה לחיות בקצב איטי. שכחנו מה זה מחשב שמשמיע צלילים של חללית, תמונה שנטענת במשך שעה, שכחנו שהיה שלג בטלויזיה, שדיברנו במכשיר גדול יותר מהראש שלנו, שכחנו שהרגשנו על גג העולם כששיחקנו בגיימבוי.
שכחנו לחשוב לאט, לדבר ברור, להסביר בסבלנות. שכחנו את הגרסה הישנה שלנו, שכל רגע מתעדכנת.

//היל אביוני

לפני כשבוע פוטרתי מעבודתי. זו הייתה עבודה סיזיפית שגררה תסכולים ותהיות לגבי כדאיות החיים. סיפרתי לעצמי שמדובר במשרה זמנית. כזו שתאפשר, אחרי חצי שנת אבטלה, להתקיים בכבוד ולעזוב את בית ההורים. בניגוד לעצות שקיבלתי ("תברח מהתקשורת ותחפש עבודה בתחום אחר"), החלטתי לחפש עבודה ובכן, בתקשורת.

להלן הדרכים המקובלות למציאת עבודה: שליחת קורות חיים דרך אולג'ובס ודומיו (נדמה כי היחידים שמוצאים עבודה בזכות אולג'ובס הם עובדי האתר עצמו), כתיבת פוסטים עמוסי תחנונים ברשתות החברתיות, ופניות למקורבים שמכירים מישהו שמכיר מישהו.  מאחר ויש לי ניסיון רב כמובטל במשרה מלאה, אציין שברוב המקרים הדרכים המקובלות סופן להסתיים במפח נפש.

הקלישאה ההוליוודית-קפיטליסטית מספרת כי אם רק תתאמץ – "הכל אפשרי". זהו כמובן אחד השקרים הנתעבים ביותר בהיסטוריה. ובכל זאת, בהיעדר אופציות אחרות, החלטתי לחתור תחת אופיי הפסיבי. בשלב הראשון, ערכתי רשימה קצרה (מאוד) של גופי התקשורת היציבים במדינה, הדפסתי מספר עותקים של קורות חיי, ארזתי תרמיל עם מים, מזון, וספר ויצאתי לדרך.

"אדוני, תשלח מייל"

את המסע אל עבר משרת חלומותיי האוטופית ככתב בעל משכורת עתק בגובה 5000 ₪ התחלתי ב-YNET.

"לאן אתה?"

"סוג של ראיון עבודה", שיקרתי. זמזום. הדלת נפתחה.

"כן?" פנתה אליי המזכירה.

"אני רוצה לעבוד פה", הצהרתי.

"אוקיי, תשלח מייל עם…"

"כן, כן. לשלוח מייל עם הקורות חיים. אני לא מאמין בזה ואני רוצה לפגוש מישהו ממשאבי אנוש", קטעתי את הטקסט הצפוי.

"אדוני, זה לא עובד ככה".

"היום אולי כן. אין לי בעיה להמתין. הבאתי ספר".

"רגע, אלך לשאול", פלטה בחוסר חשק.

כמה דקות חלפו והמזכירה שבה עם פתק "היא ביקשה שתכתוב לה מייל לכתובת הזאת", דקלמה.

"זה לא יקרה", התעקשתי. "אני  רוצה לראות אותה".

"אדוני…"

"אני לא אדון, אבל כאמור, אני מוכן להמתין".

"אתה רציני?"

"בדרך כלל לא, אבל עכשיו מאוד"

"טוב, אלך לשאול"

לא חלפה דקה והמסר המיוחל הגיע: "היא תקבל אותך".

"איך אפשר לעזור?" שאלה מנהלת משאבי האנוש.

"אשמח לעבוד פה. עדיף ככתב, אבל כל תפקיד יתקבל בברכה. יש לי תואר שני בתקשורת וניסיון ככתב פוליטי. ועוד יתרון: אני לא ימני ולא שמאלני".

"אוקיי, תשאיר את הקורות חיים ונשתמע".

תהיתי איך המשפט הזה נשמע במציאות.

"זו מערכת מרובעת"

ב"מאקו", התחנה הבאה, הסיפור היה שונה. את פניי קיבלו דלתות זכוכית אימתניות שאינן נפתחות אלא אם הנכנס אוחז בידו את מפתח הזהב – כרטיס העובד. המזכירה שאלה לאיזו שעה יש לי פגישה ועם מי. הם רציניים.

"אני רוצה לעבוד פה ואשמח לראות מישהו שיקבל את קורות החיים שלי".

"זה לא עובד ככה", היא חזרה על המנטרה הקבועה. "אתה צריך לתאם מראש".

ניסיתי כל טקטיקה אפשרית: פנייה לרחמים ("מפנים אותי מהדירה"), להיגיון ("זה ייקח שתי דקות") ואפילו גילום דמות התמים ("הייתי יכול להסתנן פנימה בלי שתשימי לב, אבל בחרתי שלא"). כלום.

"זו מערכת מרובעת אבל אתה יכול לנסות ב"רשת", הם בקצה הרחוב".

אז הלכתי לרשת.

"אפשר לעוף מפה"

את השיטה למדתי די מהר. השתלבות נונשלנטית בדבוקת עובדים שעושים את דרכם למעלית ושמירה על ארשת נינוחה וטבעית. הגעתי לקומה המיוחלת תוך עקיפת המאבטח המנומנם, וכל זה בשביל לפגוש את אותה מזכירה גנרית.

"תקשיבי, אני יודע שזה לא עובד ככה, אבל.."

איש ביטחון מאיים קטע אותי. "איך נכנסת?" זיהיתי את הסמכותיות הזחוחה ובחרתי להתחכם: "לא מהחלון, מה שמשאיר לנו את דלת הכניסה הראשית".

"המאבטחים לא אמרו לך כלום?"

"לא, אבל אל תפטר אותם. זו אשמתי. אני ערמומי".

"תצא מכאן", דרש.

בדרכי מטה, פגשתי את השומרים הנזופים. "אפשר תמונה?" התגריתי.

"לא, אבל אפשר לעוף מפה".

"באיזו מחלקה  היית רוצה להשתלב?"

ואז הגעתי ל"וואלה!". כמסתנן מקצועי, עברתי את כל המכשולים הקבועים בהצלחה והגעתי לחלל העבודה הרחב של מערכת האתר. הרגשתי כמו מהגר שהגיע לארץ המובטחת. את פניי קיבלה בחורה נחמדה ששאלה את מי אני צריך, וכשסיפרתי שאני מחפש עבודה היא חייכה ושאלה באיזו מחלקה הייתי רוצה להשתלב. עניתי שתרבות זה סבבה. היא לקחה אותי לעורך הראשי של המדור לו סיפרתי מעט על הרקע והניסיון שלי. הוא ביקש שאשלח את קורות החיים והבטיח שיצור איתי קשר במידת הצורך. בדרכי החוצה פגשתי את השומר שעל פי כל קריטריון היה אמור לכעוס עליי. במקום זה, הוא צחק והסכים לצלם אותי.

אז כן, זה עדיין מרגיש קצת חסר סיכוי, ואולי זה באמת לא עובד ככה. אבל לפחות דבר אחד למדתי מהימים האחרונים: להסתנן למשרדים.

//אלדד שטרית

תלך להזדיין. תמשיך לזיין את ההיא וההיא וגם את זאת בפינה. ואולי תלך איתה גם לישון יחד. מחובק. היא לא תצליח לעטוף אותך. היא לא תמלא בך כלום, גם אם היא ממש תתאמץ. אז תמשיך להזדיין עם כולן, וגם לקרוא לחלק מהן 'חברות'. מסכנות הבנות האלה.
מעולם לא איחלתי לך רע, ותתפלא, אני לעולם גם לא אאחל. משהו אחד איחלתי, שיגיע היום ויהיה לי מספיק כוח להגיד לך – די! איחלתי שיהיה לי את הכוח להחליט שאני מפסיקה, ולהיות זו שבולמת ולא זו שחוטפת עוד סטירה.

מתוך עמוד הפייסבוק: Art Pics

אז נכון, אני אמנם לא אדישה אליך, אני עדיין רחוקה מלהיות אדישה. אבל אני כבר לא בלופ יותר. התחזקתי. הצלחתי לאסוף את עצמי והתחלתי להדביק חזרה את מיליוני הקרעים שאפשרתי לך לתלוש בפראות. נשמע קלישאה – זו האמת הגמורה. ריסקת אותי פעם אחת, ואז פעם שנייה ושלישית ורביעית. פעם אחרי פעם אפשרתי לך להתעלל בי. אוהבת, נזקקת, מבוהלת, חסרת הגנה ואשמה. התעללת בי כמו שאף אחד מעולם לא התעלל. חשבת רק על הגעגועים שלך, על זה שעכשיו אתה נורא רוצה. חושב עלייך, מתגעגע- אני עדיין אוהב. לגיטימי לא?
לא.

סיימתי להיות בקרב אגרוף עם עצמי. אני כבר לא שלך יותר.
אז מה אם בכל פעם ששמעתי את השם שלך התהפכה לי הבטן, ואז מה אם בפעם האחרונה בכיתי כמו ילדה כשראיתי ממך הודעה. בכיתי כי כל מה שקשור באותות חיים ממך מכניס אותי לסערה. לא סערה שנסחפים איתה הלאה, אלא כזו שטובעים.
סיימתי לטבוע איתך בייב. אני צפה עכשיו לבד, עם עצמי. חזרתי לצחוק, לחייך, לאט, לא מושלם, אבל משהו חזר. הניצוץ שכיבית, הוא חוזר. סיימתי לשקוע בביצה שלנו.
אני לא זונה יותר. כבר לא.
אל תשתף אותי בגעגועים שלך. אל תשלח לי הודעות חסרות תכלית. כבר ביקשתי, נכון?
נו מה את מתפלאת.

לרגע לא עצרת לחשוב עליי. היית כל כך עסוק בהתבוססות בצער שלך, בתסכול. הפכת אותי מתוסכלת ומרה.
אני לא אהיה שוב מתוסכלת בגללך.
לא הפעם בייב, מצטערת. סיימתי להתכופף לכבודך.
חשבת עליי ככה פתאום כי היה לך בודד לפני השינה. אתה רציני?!
תקנה דובי!
או שתביא עוד איזה בחורה, זה הרי בטוח יעזור…
נגמר. אין יותר חיבוקים וליטופים ומין ומילים של אהבה ריקה.

מתוך עמוד הפייסבוק: Art Pics

אני לא אקים איתך בית, לא אהיה אשתך וגם לא אמא של הילדים שלך. זו הייתה אופציה יפה אז, היום היא מתה. 'אתה ואני' זה איננו. אין טעם לנסות לשקם. אתה לעולם לא תעשה אותי מאושרת, גם אני לא אותך. זה לעולם לא יחזור להיות אושר. אני לא מזייפת בכלום, אז וודאי שלא איתך. אין אצלי אושר מפלסטיק.
הלילה אני לא באה לחבק אותך, להיות איתך, לישון איתך. לא באה להפיג לך את ה'הרגיש לי בודד'. הלילה אני הולכת לישון לבד. ומחר בבוקר אני קמה לבד. ואתה סוף כל סוף תדע, זה נגמר. תמצא מישהי אחרת להרוס. אני מחלימה ממך הלילה. מחלימה ממך לעוד הרבה לילות. אני בוחרת לתת לך הפעם, וגם לפעם הבאה להרגיש לבד. אני בוחרת להרגיש לבד בעצמי, כי איתך היום זה הרבה יותר לבד מלהיות לבד.

//שקד שפי

10/6, אני עוזבת את העיר הגדולה, חסרת המעצורים, נתניה!
כשמבינים לאן אני עוזבת, פתאום המשפט הזה לא נשמע כל כך מגוחך. אז לאן? לברקן. איפה זה? ליד אריאל. אה… אה? אהההההה… הת…התנחלות? מממ…סוג של. או ווה. זה רק לתקופת הלימודים! אוקיי.
אז למי שעדיין לא מכיר, ברקן הוא יישוב קטן ונחמד שנמצא צמוד לאריאל. מעבר לזה אני לא יודעת כלום. וכשאני אומרת כלום, אני באמת מתכוונת לכלום.

ביום הראשון נלקחנו לסיבוב ברחבי אריאל אני ובן זוגי (עוד פרט קריטי – מעכשיו אני חייבת לומר "בן זוגי". מסתבר שכשעוברים לגור ביחד זה מיד מתחיל להיות רשמי. מסתבר שהמילה "חבר" היא רק למי שעוד לא עבר לשלב ב'). בעודי מסתכלת מהחלון ומנסה לזכור את הדרכים (מה שלקח לי בדיוק יומיים), התחלתי בראיון הפאקצה בעיר החדשה:
"איפה יש פה קניון?"
"אין פה קניון, רוצים לבנות, אבל אין. יש מכולת בברקן".
"אין קניון???? איך עיר בלי קניון? זה מוזר לי כי בנתניה יש לנו חמישה קניונים" (ממש סקס ונתניה הגדולה). "אוקיי אז סופר פארם איפה יש לכם?"
"אין לנו, יש ניו פארם ויש מכולת אם תצטרכי דברים קטנים". (מה אני הולכת לעשות, לעזאזל, בחמשת הימים המאושרים בשנה, שבהם אני לא יוצאת מאגף התחבושות ומשכחי הכאבים?)
"ויש לכם…
בעצם הבנתי -
יש מכולת".

9Rooms

באותו הסופ"ש ההורים באו לבקר. הדלת נפתחה ואחי בן ה-12 קפץ עם המשפט "השנון" הראשון לאותו הערב: "כל כך שומם פה שאף ערבי אפילו לא ירצה להיכנס". מצוין.
אמא דווקא התלהבה ואמרה שאם היה אפשר להעביר את כל הבתים האלה לעיר כלשהי במרכז (העיקר שיהיה במרכז), היא הייתה שמחה.
ואבא? כמו כל רוסי אמיתי, היה עסוק בלדפוק על כל קיר אפשרי ולבדוק אם הוא לא מגבס חלילה.
בדרך חזור זה כבר היה יותר בכוון של שיחה מסיטקום כלשהו:
אמא: "לוחית לבנה, יש לאוטו הזה לוחית לבנה!"
אבא: "הקיר של החדר שלהם מגבס".
אמא: "יש פה הרבה מכוניות כאלה?"
אבא: "אני בטוח שגם התקרה שם מגבס… מה עבר בראש למי שבנה את הבית הזה?"
אמא: "הו! השלט של איקאה, בבית סוף סוף".
(נתניה מעולם לא הרגישה מקום בטוח כמו באותו יום)

לילה אחד התעוררתי מנביחות בלתי פוסקות, באותו מקצב, של הכלב של השכנים. ופה חברים, החסרון הראשון והגדול ביותר, לטעמי, של יישובים קהילתיים. "תבוא, שקט פה, אין את הרעש של העיר". נכון! אבל יש את הרעש של עשרת אלפים ואחת הכלבים שלכם שמחליטים להשמיע קול דווקא ב-3:30 בלילה. אני כבר מעדיפה את הערס הקטן שצורח "אני ארצח אותך, באמא ש'לי", לפחות איתו אפשר להתמודד מבלי שתואשם ב"צער בעלי משהו משהו משהו".
בן זוגי (תסלחו לי, כבר הסברתי קודם) קם בסערה ויצא לטפל בכלב. צרחות, צרחות והוא חוזר.
"מה עשית?"
"הבאתי לו צ'אפחה וצעקתי על הבעלים".
"מה צ'אפחה תעזור? הכלב לא אשם, הבעלים שלו אשמים".
נרדם.

בשבוע של החטיפה לראשונה חיכיתי לאוטובוס בתחנה "המפורסמת" של ברקן.
"את צריכה טרמפ?" שאל אותי גבר בעל חזות בטוחה דווקא. "לא, לא… לא. תודה".
מחלון האוטובוס ראיתי שלט ענק "אייל, נפתלי, גיל-עד אנחנו אתכם" וברקע עשרה טרמפיסטים מחפשים את הדרך היחידה לחזור הביתה מהעבודה.
כולם מתנהגים כרגיל ואני מבינה שוב שכנראה שהמושג "מדינת תל אביב" הוא לא מדויק, אלא יותר בכוון של "מדינת המרכז", כי בצורה מוזרה מנתניה הכל היה נראה הרבה יותר מסוכן.

במרכז אריאל, באופן מפתיע, יש כמעט הכל. כנראה ההחלטה הייתה לפזר את תכולת הקניון ברחבי כל העיר. חבל רק שעניין המזגן לא התפזר בכל העיר – חום מהגיהנום. את המשוגעת עם הג'ינס המשופשף זה כנראה לא עניין, כי היא במשך יומיים הסתובבה באותו המקום וביקשה סיגריה ואקסל. תודה לך מיס, גרמת לי להירגע ולחשוב על האופציה שגם אם אני לא אמצא עבודה, אני עדיין אוכל להשיג סיגריה, אקסל וג'ינס משופשף.

9Rooms

באותו הערב אני וד. יצאנו לטיול קצר ביישוב. בעודנו מטיילים פתאום אנחנו רואים מאחד הבתים כלב חמוד נובח לעברינו. ד. ידוע בחיבתו לכלבים, בעיקר כאלה של אחרים, מיד הלך ללטף.
"מילה, מילה! הוא השתין עלי".
"מה?!"
שתיקה
"מילה זה הכלב שנתתי לו צ'אפחה שלשום".
שתיקה
"איזה גבר הוא יצא. תשמע (פונה אל הכלב) אתה אחלה של גבר. יכולת לפעול בצורה הרבה יותר גסה, אבל יצאת אח. מילה. יש לנו בשכונה כלב אח".
המשך יבוא…

//מילה סביטלמן

//מילה סביטלמן

ואז גיליתי שגם הוא התחתן היום.
לא שלפני זה היה משהו, לא שזה משנה כלום, אבל כן וואחד בומבה הרהורית. מדהים.

ערב לפני נתקלתי בשני החברים הכי טובים שלו שיכורים על המדרכה בפאב של אחד מהם,
בשביל היום ליפול בטעות על תמונה של הזוג המאושר.
מהחתונה היום.
תמונה של ההוא שהיה אמור להתחתן איתי.
או מסתבר שלא.
אחת מאהבות חיי הגדולות אם לא ה.
התחתן עם ההיא שמלכתחילה הוא התייחס אליה יותר יפה. ההיא שאני הובלתי אותו אליה במו ידיי אחרי שבעטתי אותו לקיבינמט.
ואיתה הוא מההתחלה היה בתיוגים, ופתאום תמונות מחו"ל ומפה ומשם, הבטיח לה את העולם.

ראיתי אותו רק כמה פעמים מאז שהם היו יחד. כל פעם זה היה אותו סיפור שגרם לי לבעוט אותו יותר ויותר רחוק.
כל פעם הוא מחזיק לי את היד, מראה געגועים, עוד שניה מצמיד אותי לקיר ודופק לי איזה בוסה טובה כזאת של החיים, ואני כל כך, כל כך שונאת ולא קשורה לכל ההוויה הזאת של לבגוד, שאחרי כל פעם כזאת הייתי נעלמת. לפעמים דוחה הצעות ל- לינורי, בואי אלי בשבת בבוקר, נאכל עם ההורים שלי, וכל מיני כאלה של – שכחת שיש לך חברה?

נפגשנו מתישהו, הוא בא לאסוף אותי על הקטנוע, זה היה ממש כמו פעם. מלטף לי את הידיים, מפלרטט איתי בצ'ארם הידוע לשמצה שלו, הלכנו לאיזו בריכה של חבר שלו. הייתה שם איזו ידידה שלו, לא כזאת קרובה כנראה, הסתבר שהיא לא הכירה את הנוכחית.
קלטתי את זה אחרי שהתחלנו לדבר על הפאב שהיא עובדת בו והיא אמרה לי – כן, תקפצו, זה ממש קרוב לבית החדש שלכם. אז הבנתי שזה כנראה יותר מ-אצלי בראש.

הייתה פעם במצעד הגאווה של לפני שנה או שנתיים, שנפגשנו בים אחרי שהוא שיגע אותי כל היום, אני באתי עם חברות שמן הסתם לא סובלות אותו מכל הסיפורים, נפגשנו ובשנייה זה היה כמו פעם.
ולא פעם של ידידים כי גם בזה היינו טובים וסך הכל אני חולה עליו, של פעם ממש.
מחזיק לי את היד, הולך איתי, שולח לי ידיים ורגליים במים, אם לא הייתי שמה קאט לסיטואציה הזאת כי היא פשוט הגעילה אותי ממש, עם כל געגועיי אליו, יש סיכוי טוב שהיינו מסיימים את הערב רשמית במיטה של מישהו.

עכשיו, כן יכול להיות שהוא כזה, יכול להיות שזה לא רק איתי, יכול להיות שמה אני קשורה פה בין שניהם וזה לא התפקיד שלי לחנך אותו.
יכול להיות שהוא לא היה אמור להתחתן ככה על אוטומט כשהוא מאוהב בי בעצם. יכול להיות שהוא לא מאוהב בי בעצם. יכולים להיות מיליון ואחד דברים.
בסופו של עניין זה לא הגבר שאני רוצה להיות איתו.
הגבר שלי צריך לדעת במיליון ואחד אחוז, שהוא הגבר של חיי, שהוא אוהב אותי הכי בעולם ויודע מה אני שווה.
שלא מפחד, שלא נעלב, שלא צריך אותי בשביל להאיר לו זרקורים שהוא יקלוט שנתיים אחר כך, ויישם את התובנות על מישהי אחרת ואז יתחתן איתה, כי הוא ניסה פעם אחת את המחווה הדרמטית של האביר על הסוס הלבן ובדיוק היה לי חבר.
הגבר שלי צריך לרצות לצעוק את שמי מגגות הבתים באהבה אינסופית, לא להתפשר עלי.
לא שאנשים יתבלבלו ויחשבו שאנחנו זוג כשהוא בכלל יוצא עם מישהי אחרת.
אז כנראה שזה לא הגבר שלי.
משחררת.

//לינור מידן

אחרי כל ההכנות, טקסי הפתיחה והקונפטי אירוע הכדורגל החשוב ביותר יצא לדרך לפני שבועיים, בשם אוהדי הכדורגל אני חושב שאני יכול לסכם את השבועיים האחרונים כחגיגה מתמשכת והתרוממות רוח שאחרי ליגת העל בכדורגל והכדורגל הדפנסיבי של מוריניו הייתה נדרשת כמו אוויר לנשימה לכל חובבי הענף.

לא פלא שגרמניה כל כך חזקה – יש להם עזרה של חבר מכוכב אחר (פייסבוק ערוץ הספורט)

רק שבועיים, תקופת זמן שבעולם הכדורגל שוות ערך בערך ל20 דקות מהחיים ובשבועיים הללו כמות האירועים שראינו מרגישה כאילו עברו שונים והתחלף דור שלם. אימפריות נופלות ומתרסקות בקול תרועה רמה ומעצמות חדשות מתהוות ומאיימות לכבוש את עולם הכדורגל בשנים הקרובות. אני אנסה לסכם את הדברים עד כמה שניתן על מנת שבטעות הקריאה לא תיעצר באמצע הפוסט ותשקלו לעבור לעוד עונת נפל של The Voice ישראל. נתחיל תחילה בפרידה ומתן כבוד אחרון לנופלים.

מספיק להתמסר במרכז המגרש, שמישהו יסביר להם שצריך גם להבקיע -  (פייסבוק Nike Football)

ספרד איטליה ורונאלדו אחד – הספרדית האדומה, הנבחרת ששלטה ביד רמה בעולם הכדורגל במשך 6 שנים ברצף, זוכה בתואר ההתרסקות הקשה לשנת 2014. אחרי הפסד משפיל להולנד באה ההפסד הקשה לצ'ילה ואיתו הקבורה הרשמית של סגנון ה"טיקי טאקה". נבחרת ספרד פשוט נכנעה לנבחרות עדיפות ממנה מבחינת פיזיות ומהירות. הכוח והאתלטיות ההולנדית והמשחק הקשוח והלא מתפשר של צ'ילה הוכחו כעדיפים על פסים מיותרים במרכז השדה. בגדול ספרד למדה שהיא לא ברצלונה או ריאל מדריד וללא מגה סטאר במפת הכדורגל של היום הם פשוט נחותים ברוב האספקטים של המשחק.

איטליה, איטליה, מה עוד נוכל להגיד, הלב עוד לא הספיק להירגע מנעיצת הסכין בו של אורוגוואי, אבל אפילו האוהדים השרופים של ה"אזורי" יודעים שהכתובת הייתה על הקיר. מעבר קשה של דורות בנבחרת שמונהגת על ידי מאמן פחדן שפשוט לא מאמין בצעירים שלו ושומר חסדי ילדות לפרימדונות דוגמת בלוטלי וקסאנו. בניגוד לנבחרת הספרדית לאיטליה יש דור חדש ואיכותי שמאיים לפרוץ, מאמן שיאמין בדור הזה וייתן לו לצאת מתדמית הכדורגל האיטלקי האפור ירוויח בגדול.

כנראה שאיטליה עוד תחזור לקדמת הבמה, אבל לא עם פרנדלי -  (פייסבוק ערוץ הספורט)

לסיום נזכיר את רונאלדו, אולי גדול השחקנים של הדור שפשוט לא הצליח לעשות את מה שגדולים ממנו עשו וזה לקחת נבחרת אפורה לבד על הכתפיים ולהביא אותה לגדולות. חשוב לציין כל זה נכתב לפני משחקי חמישי בהם יש לו צ'אנס אחרון להראות כמה גדול הוא באמת!

מונדיאל דרום אמריקאי עד הסוף – אי אפשר להתעלם מההצלחות האדירות של הנבחרות הדרום אמריקאיות בטורניר שנראה כאילו מתרחש במגרשם הבייתי של כל אחד מהם. לצד ברזיל וארגנטינה שעוד לפני המונדיאל סומנו כמועמדות בכירות ללכת עד הסוף, אנו מגלים נבחרות כמו קולומביה המרשימה, צ'ילה ומקסיקו הלוחמות ואפילו אקוודור מצליחה להראות ניצוצות של גאונות. אבל אף אחד לא ציפה להפתעת המונדיאל בדמותה של קוסטה ריקה. נבחרת שהוגרלה לבית הכי קשה שאפשר, ציפו ממנה שתקבל רביעיות וחמישיות בדרך להיות עוד אבן דריכה של הגדולות הוכיחה שהיא קיר בלתי עביר ואחרי נצחונות על אורווגואי ואיטליה אף כבר לא מזלזל. חבל שלא ידענו את זה לפני שהימרנו.

מונדיאל דרום אמריקאי עד הסוף, צ'ילה כובשת את לב האוהדים -  (פייסבוק ערוץ הספורט)

אם בהימורים עסקינן – ציינתי בפוסט הקודם לתחילת המונדיאל כמה ההימורים הפכו לחלק בלתי נפרד מהמונדיאל וזה נראה עכשיו שמילים לא מצליחות בכלל לתאר עד כמה ההימורים החברתיים שיפרו את חווית המונדיאל. מי חשב שכולנו (המהמרים) נשב בקצה השולחן במשחקים כמו אירן – ניגריה, נקפוץ מכל שער של יוון ונעודד נבחרות כמו קמרון שישיגו שער ניחומים מול ברזיל. פתאום כל דבר חשוב, כל שער, כל צהוב וכל הרחקה משנה את התמונה מקצה לקצה והופכת את חווית המונדיאל מספורטיבית נטו לחברתית וחברית שלא מפסיקה לייצר שיח.

אז מה צפוי לנו בהמשך?? פרט להרבה נשים מתלוננות ושאלות בלתי פוסקות של "מתי זה כבר ייגמר"? נשאר עוד המון כדורגל, המון מתח והמון חוויות בלתי נשכחות שנוכל לחלוק מתישהו עם הילדים שלנו.

//אלכס מילוש

הייתי כמעט בת 22 כשהחלטתי עם שתי חברות לעבור לתל אביב. הדירה הראשונה שראינו היתה בנחלת בינימין, ממש ליד הכרמל, שניה משינקין – שזה כל מה שהכרתי אז בתל אביב. כשהיינו בתיכון לא נתנו לנו לנסוע לבד לתל אביב, בטח שלא בלילה. אז פעם בכמה חודשים אחד האבות היה לוקח אותנו עד הפינה של שינקין קינג ג'ורג' ואחרי שעתיים אוסף אותנו מהצד של רוטשליד. היינו קונות נעליים ובגדים אבל בעיקר שטויות מ"אודם" ומסיימות את ההליכה בארוחת צהריים במקדונלדס. תרחיש קבוע. מבחינתי הרחוב הזה היה תל אביב וכמה נהדר שמצאנו כאן דירה. היא היתה עם חדר אחד פחות, אבל בעל הבית אמר שהוא יסגור קיר גבס. לא היה ברור איך המרפסת לא נופלת כי מבחוץ היו כל מני קרשים שתפסו אותה והאסלה היתה נראית כמו מקום מסתור מהנאצים. אני רציתי לחתום, להוטה על תל אביב, אבל הן רצו להמשיך לחפש. ככה עברנו בין דירות מההיא במרים החשמונאית שהיתה פעם מרפאת שיניים, כשבמקום סלון היה חדר המתנה עם דלפק, לדירה בפנקס עם חימום רצפתי אבל ללא מזגן. עד שהתייאשנו ועברנו לחפש בגבעתיים ורמת גן.

אז ראינו את הדירה בכצנלסון, שכדי להיכנס לאחד מחדרי השינה צריך לעבור באחר. בשינקין היתה דירה שלחדר אחד אפשר להכניס רק מיטת יחיד ובחיבת ציון הקירות היו צבועים בחום קקה עם דלתות שבורות. אז התפשרנו עליה כי הבנו שאלו הסטנדרטים של המרכז. אלו לא הבתים שגדלנו בהם, לעזאזל החדר שלי היה 80 מ"ר, אבל כנראה שככה זה כאן ושאם כולם באים לכאן אז זה בטח שווה. במזל, ביום החתימה ראינו שלט "להשכרה" כמה בניינים ליד, אז חתמנו שם אצל שאול, הבעל בית הטוב בעולם, בן גוריון פינת כנפי נשרים ברמת גן. אמרתי ששנה גג אני אתאפס על עצמי ואעבור לתל אביב. עברה שנה ורציתי שנה גג נוספת, בשנה לאחר מכן שכנעתי את עצמי שאני אעשה את המעבר אחרי הלימודים. סיימתי ללמוד ורציתי לגור לבד בתקציב נמוך. וככה עברו 6 שנים ו 3 דירות ברמת גן.

לרמת גן יש יתרון אחד על שאר הערים בארץ – היא קרובה לתל אביב. מעבר לכך, אין כאן כלום. ותכלס גבעתיים מנצחת אותה בזה, כי היא קרובה יותר ושם יש פאבים. אבל לא מעט למדתי ברמת גן: למדתי להגיד שאני מה"מרכז" במקום מ"רמת גן", למדתי להתנשא על פתח תקווה, למדתי לקנות שתי קופסאות סיגריות, כי אחרי שמונה בערב אין פיצוציה פתוחה. למדתי את המפה של ניו יורק כדי להסביר שגם שם יש את מנהטן וברוקלין ותכל'ס בברוקלין יותר שווה. שזה אומר שלמדתי לשקר לעצמי ולאחרים. ולמדתי שאלכוהול לא צריך להיות חלק מבילוי, כי אי אפשר להכניס אותו לקולנוע שזאת האטרקציה המרכזית של העיר. התל אביבים היו מרחמים עליי ואומרים "את?? את הכי תל אביבית שיש, מה את עושה שם??" שפרשתי את זה כאמפתיה תל אביבית מתנשאת. ובסופו של דבר, תמיד התנצלתי בכל פעם שעניתי לשאלה "מאיפה את?"

נוף תל אביב בעין רמת גנית

אף פעם לא הייתי "בבית" אלא ב"דירה", אלא אם כן נסעתי להורים. לא מצאתי את עצמי כאן. את חווית השעות באוטובוסים הצפופים והארוכים הפכתי לתרפיה כדי שאוכל לשרוד אותה. צחקתי עליה בסטטוסים. אבל בסתר ליבי ידעתי שאני משלמת אלפי שקלים כדי לעשות נסיעה ארוכה כל כך שיכולתי לגור בחצי מהסכום בכל עיר פריפריה במרחק של עד 70 ק"מ עם רכבת. היה גם את הבחור התל אביבי ההוא שאמר לי שהוא מפחד שהמערכת יחסים שלנו לא תחזיק בגלל המרחק. היא באמת לא החזיקה אבל בגלל הנטייה שלו לא להשתמש בדאודורנט. זרקתי כספים על מוניות, הלכתי ברגל כמעט עד עזריאלי בשביל סיגריות באמצע הלילה, שכחתי מהי ספונטניות כי כל יציאה מהעיר הזאת מלווה בתכנונים מראש, התעקשתי על רכב, בזבזתי הון על דלק והון נפשי על פקקים. השאיפות שלי הצטמצמו כל כך שכל מה שרצתי זה בסך הכל מקום שאליו אוכל ללכת ברגל מהבית, לעבודה או לפאב או לחברים שגרים קרוב.

ואז החלטתי שאני עוברת משם.

זה כלל חיפושי דירה נוראיים, מקלחת במרפסת, דלת שבורה בבניין נטוש או דירה עם גג מפח שכדי להגיע אליה עוברים דרך חבלי כביסה. זה כלל ויתורים. כי האוויר בתל אביב הוא אותו אוויר של רמת גן, אבל הדירות קטנות יותר, הרחובות מלוכלכים יותר, הרעש הרבה יותר חזק. אבל כבר חודש, חודש שאני גרה כאן ואני שוטפת כלים כל יום. אני מנקה את הבית, התחלתי לבשל, אני אוכלת בריא, אני ישנה יותר, למרות שאני מבלה יותר, אני הולכת ברגל לכל מקום או רוכבת על אופניים. אני רוצה להתעכב על המשפט הזה שוב – אני רוכבת על אופניים. לא הייתי ככה אף פעם.

לקח לי 6 שנים פחות חודשיים כדי להצליח לעשות את הצעד הזה שהוא בסך הכל 6.8 ק"מ. אבל עכשיו אני בבית.

//הדס גוילי

כשנגמר דבר שחשבת שהוא טוב מגיע העצב. מגיעים שלבי האבל. להיפרד ממשהו שהיה רק התחלה. אין ברירה אלא להגיד שלום לכל מה שחשבת שיכול לקרות שם.

הוא כבר לא יגלה כמה אני קלילה, וכמה לא מעיקה. כי הוא גרם לי להתקשר אליו ולא ההפך, אז כבר יצאתי מעיקה. הוא כבר לא יראה כמה עסוקה ומלאת תוכניות אני, כי לו היו יותר והוא לא התקשר לבדוק מתי או אם בכלל אני פנויה, מבחינתו, אני תמיד פנויה בשבילו. כבר לא תהיה הזדמנות להציע לו ללכת להופעה שאני יודעת שהוא ישמח ללכת אליה גם או לתכנן איזה סופ"ש רחוק מפה יחד. הוא כבר לא יראה שאני יכולה להתלבש ממש יפה לאירועים מהודרים, אבל שגם לטיולים אני אוהבת לצאת עם סנדלים ומכנסיים קצרים.

אני עצובה. מבואסת. מאוכזבת. ממנו. מעצמי שהאמנתי, שהפעם זה שונה, הפעם יש פה משהו אחר. אבל  אני גם קצת מרוצה. שככה פעלתי, שלא וויתרתי, שעשיתי מה שהרגשתי בלי לחשוב יותר מידי. שהייתי אמיתית אבל גם זרמתי עם מה שהזדמן לי.

אין לי אגו בקטעים האלה, ולמה שיהיה? למה נדמה שאם אני מעוניינת זה שם אותי במקום נמוך יותר. וזה בכלל קצת כמו השקעה כספית, כמה שאתה מסכן יותר, אתה גם יכול להרוויח יותר. אבל אסור לך לסכן יותר מידי, שלא תגיע לפשיטת רגל.

ואני? אין אצלי יותר מידי. אני תמיד אצליח לצמוח מזה. שום דבר הוא לא סוף העולם והמקסימום שיצא מהאפיזודה הזאת, זה שזה מוכיח שאני עוד יכולה להרגיש. שיש עוד אנשים מעניינים בעולם הזה. ולא רק בעולם, בארץ, ולא רק בארץ, בעיר הזאת.

אבל העיר הזאת מקלקלת אותם. יש פה יותר מידי כמוני. אני לא אחת ויחידה.

אני מיוחדת, כן, הכי בעולם, כמו שאמא אומרת תמיד. אני יודעת את זה. שיש בי משהו אחר, אז אני מתחזקת את זה. והמשהו האחר הזה? לפעמים עובד לרעתי. כי אני מקבלת יותר, מכילה את הכל, קלילה יותר ולא בוחלת באמצעים.

אני שונאת את הטכנולוגיה. חשבתי שדווקא יעריכו את זה אצלי. אבל זה רק גורם לי להראות עוד יותר זמינה. להתקשר. כי אני מעדיפה לשמוע את הקול שלו, ולא ללחוץ על כפתורים מדומים שמייצרים אותיות וירטואליות שנאספות למילים חסרות פשר שיוצרות משפט ריק מתוכן. "היי".

אני מעדיפה לדבר על מנת לקבוע, לראות פיזית. כי גם ככה זה הכי כיף. כשזה פנים מול פנים. שם זה פתאום ברור. זה הולך לכיוון טוב, לא משנה לאן כרגע, אבל לטוב.

ואם זה לא מתאים לו? אז זה לא מתאים גם לי. אני לא צריכה להתפשר על זה עד כדי כך. מספיק הייתי מכילה ומבינה וסבלנית. הרבה מעבר. זה כנראה גם מה שהופך אותי לפחות סקסית. "את נחמדה מידי" ככה אומרים לי.

עשיתי מה שיכולתי. האמנתי, נתתי הזדמנות, קיוויתי שהפעם זה דווקא לא יגמר, לא כל כך מהר. וזה נגמר כל כך הרבה פעמים. בלי שהתכוונתי נתתי לזה עוד הזדמנות שוב ושוב. כי אני אוהבת מידע, חשוב לי לדעת. והוא לא אוהב לספק אותו. ולפעמים זה דווקא הפוך וזה דווקא מה שנותן את ההרגשה שזה לא יגמר.

כך או אחרת זה נגמר, ולא כי רציתי שזה יגמר. כי הוא לא רצה שזה ימשיך. אז אמרתי שלום לכל מה שחשבתי שיכול לקרות, ואני חוזרת לחשוב רק על מה שיכול לקרות לעצמי, בינתיים.

//שירה פריגת

אבא של גיסתי התקשר להזמין אותי לחגוג ביום שבת יום הולדת לאשתו וכדי להקל עליי לא לחפש מתנה ולשבור את הראש הוא המליץ לי בחום לקנות פסלון קטן של תנשמת לאוסף של תנשמות קטנות. נשמע טוב. בסך הכל צריך לקפוץ לדיזנגוף סנטר ולרכוש תנשמת, או ינשוף. במהלך השבוע לא פיניתי זמן לקניות וקמתי ביום שישי עם משימה בהחלט אפשרית, לכאורה. הגעתי לקניון הידוע והתחלתי להסתובב בנינוחות בקומות השונות של הסנטר.

11:50 – אני מתרשם מכמות האנשים שהגיעה להיכל הקניות הזה ומתחיל לשוטט באופן רנדומלי תוך כדי סריקה של החנויות.

11:55 – אני נכנס לחנות מתנות אבל חוץ מפסלונים של הלו קיטי אני לא מוצא חיות כגון ציפורי לילה.

12:10 – סרקתי את כל הקומה הראשונה של האגף המרכזי בלי למצוא ינשוף. אני נכנס לחנות מתנות נוספת ומזהה מדפים מלאים בבובות. חשבתי לעצמי יאללה, אני סוגר את הפינה עם בובה, אמנם לא פסלון אבל לא פחות נחמד. "סליחה, יש לכם בובה של ינשוף?" המוכרת כנראה לא תדע מה זו תנשמת. לאחר חיפוש קצר היא עונה: "לא, כרגע אין. היה ונגמר", אני עונה בציניות: "טוב, יש לאחרונה ביקוש גדול לינשופים", המוכרת אומרת לי בטבעיות: "האמת שכן".

מתוך דף הפייסבוק: Owl

12:20 – המשימה הקלילה למציאת תנשמת הופכת למשימה מאתגרת. סרקתי את קומת הקרקע ללא ממצאים. עדיין לא מצאתי עופות לילה ואני חוצה את הגשר לאגף השני של הסנטר. תוך שניות אני מוצא עופות אבל מדובר בעופות בדוכני האוכל של יום שישי. בקומת הקרקע אני נכנס לחנות פאזלנד. אם לא פסלון או בובה אני אקנה פאזל של ינשוף. יש להם את כל סוגי הפאזלים, מצויר, תמונה, שני חלקים, אלפיים חלקים, לילדים, למבוגרים, דו מימד, תלת מימד, בני אדם, חיות אבל היום אין ינשופים. מרפי כנראה קנה את הפאזל אתמול.

12:30 – אני משתמש בעזרה טלפונית ומתקשר לאמא. "אני כבר שלושת רבעי שעה מחפש ינשוף ולא מוצא". לאמא יש פתרונות יצירתיים: "לך על סגנון יפני ותכין לה ינשוף אוריגמי". אני דוחה את ההצעה המפתה. "בחנות סוהו בטוח תמצא ינשוף". משום מה בסריקה הביונית שלי פיספסתי את הסוהו. "תודה אמא", בינתיים אני רואה בקסטרו מבצע אטרקטיבי לג'ינסים אבל אני מוכוון מטרה ואין לי זמן לסטות מהמסע לחיפוש ינשוף או תנשמת.

12:35 – אני כבר מכיר כמעט כל פינה בדיזנגוף סנטר. אני יודע איפה אפשר לקנות מקטרת, איפה עושים פירסינג, איפה סוחרים במטבעות עתיקות, איפה קונים בול עם תמונה של מגדל שלום (!) ואיפה יש בגדים למידות גדולות מאוד XXXXXL. אני לא יודע איפה יש ינשופים. אני מביט על דוכן הסלולרי. המוכר ניגש אליי עם חיוך ומציע לי באדיבות מבצע שיבטיח לי מכשירים חדישים במסלול אטרקטיבי לי ולכל הילדים שלי. אני שואל אותו איפה החנות "סוהו". החיוך שלו הופך לפרצוף חמוץ והוא עונה במירמור: "אנחנו לא מודיעין פה!"

12:40 – אני בהפסקה. מנסה להסדיר דופק ולצנן את חום הגוף. אני אוכל ושותה. צובר אנרגיה וריכוז. אני מנסה עזרה טלפונית נוספת ומתקשר לגיסתי. "היי, אני לא מוצא ינשוף".  היא מנסה לעזור: "גם ככה יש לה מלא ינשופים. אולי תקנה לה משהו אחר, מתנה מקורית".

מתוך דף הפייסבוק: Screaming Owl

אני מחליט לא לקנות ינשוף ולהביא מתנה אחרת. ברגע האחרון אני בכל זאת נכנס לחנות "סוהו" ומגלה מלא ינשופים: ינשוף שמחזיק מפתחות, ינשוף שמאיר (פנס), ינשוף ששומר על עדשות מגע וינשוף שנצמד למזוודה. כל הינשופים היו משועבדים לתפקיד כלשהו. איפה פעילי זכויות החיות בכל הסיפור הזה?  לא מצאתי שם ינשוף חופשי ומאושר אבל יצאתי מדיזנגוף סנטר, חופשי ומאושר.

//יונתן קישקה

אומרים עליו שהוא ממלא את התפקיד הכי חשוב בחתונה, שהוא צריך להבין את האנשים שמשתתפים באירוע, ושאיך שהוא ינגן וכמה שמח יהיה על רחבת הריקודים, יקבעו עד כמה החתונה שלך הייתה מוצלחת או לא. רבים מהאולמות מציעים דיג'יי במחיר אטרקטיבי שעובד באופן קבוע עם המקום, אבל בשוק החופשי מחירי התקליטנים יכולים להרקיע שחקים ואף להגיע למעל מ-10,000 ש"ח לערב. אז God Is A DJ ואם כך, כדאי שהוא יהיה מוצלח, קבלו את ה – Disc Jockey!

צבי מילר

צבי מילר הוא בחור צעיר בן 30 בלבד ומצוייד בבלורית מהממת. מילר התחיל לתקלט בשנת 1996 ומאז לא עזב את המוזיקה. כיום הוא חלק מהרכב "נובו מיוזיק" והוא מככב באינספור חתונות עם לקוחות מרוצים. האופי הצעיר שלו לצד ניסיון מגוון רב שנים הופכים אותו לאטרקטיבי במיוחד בשוק התקליטנים לקראת עונת החתונות. הוא לחלוטין כוכב עולה שעוד תשמעו עליו.

מתוך עמוד הפייסבוק: NOVO MUSIC

תומר מייזנר

יש סיכוי גבוה שבניסיון לסגור את תומר מייזנר לאירוע החתונה שלכם תגלו שהוא כבר סגור לחתונה אחרת. מדובר באחד התקליטנים הכי לוהטים בעיר ותתפלאו, אפילו בעולם. ייתכן שזה בגלל שהמוזיקה של מייזנר משלבת בין תקלוט לנגינה לבין מערכות תופים אלקטרוניות. יש כאלה שכל כך רוצים שהוא יתקלט בחתונה שלהם שהם מוכנים להתפשר שהוא ינגן רק בחלק מהאירוע שלהם.

מתוך עמוד הפייסבוק: DJ Tomer Maizner

רוי לייבוביץ'

רוי לייבוביץ', בחור תל אביבי במקור, התחיל לתקלט בגיל 14 בכל המועדונים הכי נחשבים בתל אביב. ילידי תל אביב מבינכם ודאי יזכרו את המועדונים אלנבי 58, דוגית ואוקטופוס אבל לא בטוח שתדעו שמי שהיה אחראי למוזיקה בהם היה בין היתר רוי לייבוביץ'. מאז ועד היום הצליח לייבוביץ' להתברג לאחד ההרכבים המצליחים בעולם התקליטנות, "אטיסטו". בשנים האחרונות הוא מככב בחתונות רבות והצליח לבנות לעצמו שם של ממש.

מתוך עמוד הפייסבוק: Atisuto

פונגי

פונגי זה אחלה שם לדי ג'יי, דיג'יי פונגי. הייתה זו בחירה מצוינת של יוסי טהרני לבחור את השם הזה. די ג'יי פונגי מככב בחתונות, הלקוחות שלו כותבים עליו שמעבר לעובדה שהוא די ג'יי מקצועי, הוא קודם כל אחלה בן אדם. טהרני מצליח להדליק את הרחבה ולהשאיר אותה בוערת עד השעות הקטנות של הבוקר.

מתוך עמוד הפייסבוק: Fongi dj and Producer

זרחי

זרחי הוא שמו המקצועי של הדי ג'יי אסף אורטל. את דרכו המקצועית התחיל בשנות ה-90 במסיבות הנוער במועדונים החממה וצוף על המים. אורטל ידוע כמי שיודע לשלב בין סגנונות מוסיקה שונים בכל מסיבה. אסף מתמחה בכל סגנונות המוסיקה, בסטים של מוסיקה ישראלית, DISCO ייחודי משנות ה 70, 80 רוק נוסטלגי ועכשווי, להיטים עדכניים במוסיקה שחורה ודאנס ושילובים מוסיקליים של תוכן איכותי. בשנים האחרונות החל זרחי לתקלט ביותר ויותר חתונות ושמו בהחלט אחד הבולטים והמוכרים בסצנה.

מתוך עמוד הפייסבוק: Dj Zarchi – Asaf Ortal

איתי גלו

כמו די ג'יי רוי לייבוביץ, גם איתי גלו חבר בקבוצת "אטיסוטו". אבל לא רק שהוא חבר בה, איתי הוא המנכ"ל והמייסד של "אטיסוטו". גלו בעצמו מתקלט בחתונות רבות ונחשב כנותן שירות בסטנדרטים הגבוהים ביותר.

מתוך עמוד הפייסבוק: Atisuto

ערן ברנע ערן ברנע הוא מנכ"ל barnea djs יחד עם עוד 3 djs מדהימים : נדב ציון, צחי גרין וגיא ארגמן. ברנע מנגן בחתונות של לא מעט מהסלבס המוכרים בארץ. בנוסף, הוא מנגן באירועים פרטיים ובמועדונים ואף ניגן במסיבת האפטר של הרולניג סטונס. המוטו של ברנע הוא להקשיב לחתן ולכלה, ויחד איתם ליצור מוזיקה שתתאים להם, למשפחה שלהם ולחברים שלהם. השילוב בין הריקוד בעמדה יחד עם האנרגיות והנסיון המוסיקלי העשיר מביאים את החתונה לגבהים אחרים ושונים.

אם את צריכה להתפנק עם משהו, איזה עידוד קטן; טיפה מהקסם של Aussie תסגור לך את הפינה. תוך 3 דקות, מסכת הקסם של Aussie, הופכת שיער פגום ותשוש לקסם של רכות וברק. הבלוגריות שלנו מספרות על 3 דברים שהן עושות ביום במשך 3 דקות שהופכות את היום שלהן למהמם. ממש כמו המסיכה של Aussie.

חמש מאות מילים על מה שעשיתי בתשעת החודשים האחרונים – ושלוש דקות ביום שהצילו אותי מקריסה.

שנת הלימודים נפתחה עם תערוכה בירושלים המון נסיעות באוטובוס ולקום לפני השמש. בניסיון נואש לשמח את עצמי עקב כך, בזמן שחיכיתי שלוש דקות לקומקום שירתח, תיעדתי זריחות. לעצור לצפות שלוש דקות בשמש מתעוררת, כך גיליתי, עוזר גם לי להתעורר ומחזיק אותי לאורך כל היום.

השבוע הראשון לשנה הציב את הטון להמשך, שבוע ארוך שארגנתי באגודה, מלא פעילויות, תחרויות ועייפות מצטברת פלוס עבודות  פלוס שיעורים פלוס התחלתי ללמד אמנות לילדים אדירים בכיתה ט. היו כמה נסיעות לתל-אביב לראות סטודיואים של אמנים ושתי תערוכות מרגשות שהפקנו, חברות מהכיתה ואני. כדי לנשום, פיצי ואני נסענו למסיבת לסביות כייפית ממש, זה עזר אולי ליומיים ונשכח מהתודעה כי היו כל כך הרבה זיוני מוח לצד דברים יותר מעניינים בלימודים. ממש לפני שהסתיים הסמסטר ארגנתי אירוע במכללה עם מסאז'יסטים שנתנו לסטודנטים טיפים להירגע לפני המבחנים ואותי זה רק הלחיץ עוד יותר. מה שהרגיע אותי בסופו של דבר, זה החיבוק עם פיץ בסוף כל יום. שלוש דקות על השעון.

החלטתי שאני מפסיקה לקחת ריטלין והישיבה בכיתה וההקשבה הפכו להיות קשים במיוחד. אז מצאתי את השיטה להיות מרוכזת – לצייר בעט. חלק מהציורים הצגתי בהגשות סוף הסמסטר, בהן קיבלתי הרבה פידבקים חיוביים מהמרצים שלי. ופידבק אחד של מרצה שאמר שאני לא יודעת לצייר, מה שעזר לי לנסות דברים חדשים.

חוץ מלימודים, לקחתי חלק במסיבת רווקות לראשונה בחיי וסימנתי וי על החוויה. יצאתי לסמינר של התאחדות הסטודנטים ודיברתי עם יו"ר ההתאחדות על הקשר שלנו עם הקהילה הגאה. לימים השיחה הזו התפתחה למהלכים של ממש.

חופשת הסמסטר הייתה בסימן חברים. הייתי קצת בירושלים, קצת בתל אביב, קצת בצפון וחברים אפילו התארחו אצלנו. פיצי קנתה תופים ובזכות זה הגעתי למסקנות על שירים שכתבתי, על הקצב, על המשמעות שלו. נכתבו להם חמישה שירים מגניבים במיוחד. והשירים החדשים בשילוב הצבע החדש שעשיתי בשיער עזרו לי לאהוב את עצמי שוב. נזכרתי מי אני והחלטתי שכדי שלא אשכח, כל יום אנגן לפחות שלוש דקות.

עשינו מיני מסיבה בגג, השקענו בארוחות, טיילנו בעיר חזרתי קצת לצלם והבאנו את ראובן החתול והחופש הסתיים בהופעה, תערוכה וכמה ימים של בייביסיטר על האחיינים של פיץ.

(

חזרתי לסמסטר ב'. נהייתה לי דלקת ריאות. הבראתי. אחותי וחבר ממש טוב נהיו זוג. עשינו פיקניק ביערות הכרמל. ניגנו בגג של הדירה. התחלתי ללמד כיתה א' בצפון. התעסקתי בציורים שלי בהוויה שלי כחלק משלישיה. אמן מדנמרק בשם ג'ייקוב הולדט הגיע להרצות במכללה ונשאר לישון אצלי ואצל פיץ וזה היה ערב הזיה אחד גדול. חופשת הפסח לא איחרה להגיע וחגגנו את ליל הסדר עם המשפחה של פיץ. טיילנו בצפון ועשינו תמונה משפחתית בחצר כמיטב המסורת. תותי באה אלינו ונסענו לפארק הגשרים ושוב חזרנו לסדר יום מטורף בלימודים.

למדתי בקורס אחד משמעותי ומרגש עם מרצה מדהימה. עשיתי שבוע גאווה וסובלנות בקמפוס. סיימתי את השנה עם התלמידים בכיתה ט' עם ציור קיר. הקיץ הגיע ונסענו לים. שמרנו על האחיינית של פיץ במרכז וערב לפני כן שתינו ועשינו כיף בתל-אביב. הגשתי את הפרוסמינריון בציור ונהניתי. הודיעו לי שאני מקבלת תעודת הצטיינות מהמכללה. חגגנו את שבועות עם מלא אוכל טעים ושמלות לבנות אצל ההורים שלי. חגגנו שבוע לפני מצעד הגאווה בפיקניק עם מה וזה ועשינו תמונה אפית מול עירית תל-אביב והגענו לשבוע האחרון ללימודים שהיה כמעט מיותר. חגגנו בסוף שבוע וביקור מההורים שלי והחופש התחיל רשמית!

//טל עוז

אני לא יודעת למה, אבל אם אני רואה מישהי עם שיער רטוב ממקלחת על הבוקר, צמוד כזה עם קוקו קטן או צמה מאחורה, אני אוטומטית שונאת אותה, אבל ממש.
גם אלה שקוראים ספרים ברכבת או באוטובוס, מה כל כך דחוף לך לתקוע שי עגנון ב-7 בבוקר?! תנו להתעורר שניה.
הקושי שלי עם השעות האלה מייצר אנטיגוניזם כלפי אלו שזה הפאן שלהם. זה מדהים עד כמה אנחנו שונים בכל שעה ביום.

את הסכסוך עם הבוקר קיבלתי בירושה מאבא, בשעתיים הראשונות של הבוקר, או אם הוא לפני צחצוח וקפה, אין טעם לפנות אליו בכלל, כי הוא פשוט לא יענה. אצלי, בדיוק אותו הדבר.
אמא שלי מנגד, פול פאוור בכל שעות היום. זה הזוי ואני לא מבינה את זה מבחינה פיזיולוגית, אבל אולי זה פשוט קטע של אמהות.

08:00 לפנות בוקר

השבוע יצאתי לחופש, סוג של. אני מספר צעדים קטנים מסיום שנה ב׳ במדינת בצלאל… כן כן, גם אני לא הייתי מאמינה.

במהלך השנה האחרונה נסעתי כל יום ללימודים ברכבת ואז באוטובוס (ובחזרה בסדר הפוך), עם הזמן המצאתי לעצמי משחקים קטנים לימים שאני שוכחת את האוזניות בבית וחייבת להסתכל ולהקשיב לכל מה שקורה בדרך, המשחק הכי כיפי הוא משחק הטיפוסים.
 תשומת הלב שלי לפרטים נהייתה קפדנית, ונראה לי שהייתי יכולה לכתוב כבר ספר על מה שהולך בתחבורה הציבורית בירושלים.
אפשר לחלק אותם לכל מיני קבוצות קטנות, כאלו שממש מאחרים וכאלו שלא, טיפוסים של לאכול את הקסטה קודם מהוניל וכאלו שקודם מהשוקולד, טיפוס של נעלי ספורט בתיק, טיפוסים עם קפה וכאלו עם מיץ, ויש טיפוסים של בוקר. ארורים אתם טיפוסי הבוקר.

מעניין אותי מתי השלב הזה יחלוף לו, והשעות הראשונות של היום יראו לי הכי יפות והכי פרודוקטיביות. כי זה די מוזר בהתחשב בזה שכל החיים אני קמה בבוקר, יש תקופות שממש מוקדם ותקופות ב-08:00 ככה (ולאלו מכם שחושבים ״שמונה זה ממש מאוחר לקום״, נסו ללכת לישון ב-04:00, כל לילה). נגיד בקיבוץ, תמיד קמנו מוקדם, ממש מוקדם. כל כך מוקדם, שבשעה 09:00 אתה כבר רעב מת לאיזה לשניצל ודופק ארוחה של מלכים בחדר אוכל. אז איך אחרי כל כך הרבה שנים עדיין קשה לי? ולאבא שלי, בכלל.

09:20 עצירת ביניים בין הרכבת לאוטובוס

אני כמעט תמיד מסדרת הכל לילה לפני כדי שאוכל לגנוב כמה שיותר זמן לפני היציאה מהמיטה, וכשאני בחופש, אני יכולה לתפור 16 שעות רצוף, לעשות שנ״צ ועוד להיות עייפה לקראת חצות שוב.
אני מכירה את התאוריה הזו שאם ישנים הרבה אז עייפים יותר, וזה נכון, כך לפחות אני מרגישה, אבל גם כשהייתי על 7 מטכלי, גם על 8 וחצי מפנקות, 16 מוגזמות וגם על 4 מדוייקות עכשיו בלימודים, תמיד תמיד תמיד קשה לי בבוקר.

כנראה זה הקלף שלי, וכנראה שלנצח אשים 3 שעונים מעוררים ובסוף לא אשמע אף אחד מהם.. אני פשוט כבר לא קובעת פגישות חשובות בסמוך לשעות היקיצה.
אגב, הפוסט הזה נכתב בדרך ללימודים, ברכבת, בשעה קשה.
בוקר טוב ישראל.

// עינת מאירי

"אלי, אלי שלא ייגמר לעולם", אמנם השיר המפורסם נכתב בנסיבות שונות לגמרי אבל פשוט לא הצלחתי למצוא משפט אחר שיתאר התחושה שעוברים רוב האנשים (בלי קשר לגברים ונשים) בשבועיים האחרונים מאז החל הגביע העולמי.

פשוט מדהים כמה דרמה, הפתעה, ריגוש ומתח יכולים לספק 22 גברים וכדור למילוני אנשים ברחבי הגלובוס שצופים במשחקים על מסכי הטלוויזיה, הטאבלט, הסמארטפון וברי המזל שצופים במשחקים לייב באצטדיונים בברזיל.

אז שלב הבתים כבר מאחורינו והגיע הזמן לראות מה היה לנו מכיוון שאם יש דבר אחד שהמונדיאל הנוכחי לימד את כולנו הוא שאי אפשר ניתן לצפות מה יהיה בעתיד שלו.
אז בקצרה למי שלא מכיר את החוקים מכל בית עלו 2 קבוצות לשלב שמינית הגמר שייערך החל משבת בערב והטורניר יימשך בשלבי נוקקאאוט (רבע גמר, חצי וכמובן הגמר הגדול ב-13 ביולי).

מבית א' עלתה המארחת ברזיל שאמנם לא הבריקה אך העפילה מהמקום הראשון, מה שבטוח שלשבים הבאים יצטרכו "הסלסאו" להעלות הילוך ולהתחיל להציג יכולת מרשימה יותר ייתכן כבר בשלב הבא כאשר הם יפגשו את סגנית בית ב' ואחת ההפתעות של המונדיאל הנוכחי נבחרת צ'ילה שהדיחה את אלופת העולם ספרד ומציגה כדורגל נהדר עד כה.

העולה השנייה מבית א' היא נבחרת מקסיקו שתפגוש את המכונה ההולנדית שסיימה בראש בית ב', ההולנדים הם אחת הנבחרות המרשימות עד כה וסיימו את השלב המוקדם עם מלוא 9 הנק' ולאחר מפח הנפש במונדיאל הקודם בו הפסידו בגמר לספרד הם רודפים אחר הגביע.

בית ד סיפק לנו את ההפתעה הגדולה ביותר כאשר במקום הראשון סיימה קוסטה ריקה, המרעננת הרשמית של ברזיל 2014 שניצחה 2 אלופות עולם לשעבר והציגה כדורגל שוטף, מול אנגליה במשחק האחרון של שלב הבתים כבר ניתן היה להבחין בירידת מתח מסוימת אך בטוח שבקוסטה ריקה ירצו להמשיך את המסע המופלא כאשר ההגרלה זימנה להם את יוון בשמינית הגמר, אמנם לא יריבה קלה אך גם לא כזו שאינה בלתי עבירה, מה גם שהיוונים היו לנבחרת שמעפילה עם הכי מעט שערי זכות לשלב הבא וככל הנראה יסיימו את דרכם בשמינית הגמר.

סגנית בית ד' אורוגוואי שהעפילה ממש בדקה ה-81 עם שער היתרון מול איטליה תפגוש את נבחרת קולומביה שסיימה בראש בית ג' עם 9 נק' ויחד עם הולנד נדמה כי היא פשוט בכושר מצוין כאשר הכוכב הגדול של הטורניר עד כה הוא חאמס רודריגס שמוביל אותה בטורניר הראשון מאז 1998 אז הופיעה קולומביה לאחרונה בגביע העולם, גם הרגע המרגש של הטורניר שייך לקולומביאנים כאשר השוער פאריד מונדרגון זכה להיות שותף במשחק האחרון בשלב הבתים ולהפוך בגיל 43 לשחקן המבוגר ביותר ששיחק במונדיאל.

מבית ז' שהיווה את "בית המוות" השני (אחרי בית ד')  עלן גרמניה שתפגוש נבחרת מפתיעה נוספת בדמותה של אלג'יריה שהעפילה מסגנות בית ח' יחד עם בלגיה שתפגוש את נבחרת ארה"ב למפגש של כשרון מול נחישות אמריקאית, האמריקאים מרגישים כי זה יכול להיות הטורניר הטוב ביותר שלהם ולוטשים עיניים גדולות לעבר רבע הגמר.

ועוד דבר בקטנה: מסי וניימאר, רק תנו לנו את שני הענקים הללו בגמר כי עד עכשיו המונדיאל הזה רשום עם השם שלהם בענק עליו.

משחקי שמינית הגמר (לטובת השנים שרוצות הפסקה)

28.6- ברזיל צ'ילה, 19:00

28.6 קולומביה –אורוגוואי, 23:00

29.6- הולנד-מקסיקו, 19:00

29.6- קוסטה ריקה-יוון, 23:00

30.6-צרפת- ניגריה, 19:00

30.6-גרמניה- אלג'יריה, 23:00

1.7- ארגנטינה-שוויץ, 19:00

1.7- בלגיה-ארצות הברית

//ליאב רוזנברג

כואב לי להפרד ממך.
האמת שזה קצת מגוחך אבל פעם כשחשבתי עלייך והקיום שלך, ידעתי שתמיד תהיה שם. לא משנה מה יקרה.
בכל רגע נתון בקשר שלנו, לא סטית מהנתיב שלנו.
אני סטיתי ימינה ושמאלה, סטיתי למעלה ולמטה, חזרתי אחורה בזמן וקפצתי קפיצות לעתיד, אבל אתה היית שם.
היום אני מרגישה כאילו אני הולכת על חבל דק.
היום כשאני סוף סוף מבינה את הקסם שהוא אתה, אני כבר מפחדת שלא תהיה שם תמיד.
וכואב לי להפרד ממך בכל פעם. זה כמעט מרגיש לי כמו תופעת הפנטום של האיברים הכרותים אצל אנשים. כאילו אתה חלק ממני ואני מרגישה אותך.
וכואב לי פיזית, לא ביד או בבטן או בראש או ברגל, כואב לי בנקודה ששייכת לך.

הייתי רוצה להאמין שאתה למד ממני כמו שאני למדה ממך.
כי אני למדה כל יום על התמדה, על כוח רצון, על היכולת שלך להתמודד עם קשיים שאני בחיים לא הייתי מתמודדת.
אני מתמודדת עם המון דברים שטותיים. אבל זה? אלו הדברים האמיתיים שכשאני מבינה אותם לעומקם אני בורחת.
ואני רוצה לברוח כל יום, הפחד לפעמים משתק אותי והמחשבות טסות 150 קמ"ש ואני משכנעת את עצמי במציאות אחרת בכל פעם מחדש.
אני הפכפכה, הייתי ונשארתי.
אבל אתה? אהבת אותי מהיום הראשון, בחיים לא היה לך ספק בי.

ספק היא מילה שמלווה אותי לכל מקום שאני הולכת.
אומרים שאין סיבה להטיל ספק במעשים שלנו כי אין לנו אופציה אחרת, בנקודה מסוימת נצטרך לעשות משהו והספק מיותר בכל החלטה.
היו לי לא מעט קשרים בחיים, הכרתי לא מעט אנשים בחיים ועברתי חוויה או שתיים.
אני יכולה להגיד בוודאות שהייתי משנה לפחות 50 אחוז מהחוויות האלו,
אני גם יכולה להגיד בוודאות שבחיים לא הייתי משנה שום דקה מהזמן שביליתי איתך.
לא הייתי משנה אף שיחה, ליטוף, נשיקה וחיבוק.
היו רגעים כל כך מושלמים איתך שלא האמנתי שזו באמת אני במציאות של עצמי וזו לא אני בעוד אחת מאלף הפנטזיות שלי שתמיד אגב, כללו אותך.

ואני לא אדבר על הסקס שלנו,
סקס שעוד יכתבו עליו שירה וסיפורים, כזה שמרגיש לי כאילו נועדתי לעשות אותו רק איתך.
אני רק אקווה שיום אחד תהיה לי הזדמנות אמיתית אפילו שאני צינית בעלת אידיאלים, ריאליסטית שמאוהבת מעל הראש ושזורה בסיפור אהבה. ואני לא רוצה שהוא יגמר.
וכל מה שנותר לי בינתיים, זה לכתוב עלייך מילים.
הרי כבר גם ככה כתבתי עלייך יותר מעל כל האנשים האחרים ביחד,
בעצם כתבתי עלייך יותר משהייתי רוצה להודות.
וכנראה שבחיים לא אפסיק לכתוב עלייך,
גם לא בעוד עשר שנים כשיתרוצצו לי ילדים קטנים בבית,
גם לא בעוד עשרים שנים כשאני אזכר ברגעים שלנו ביחד,
וגם לא בעוד חמישים שנים כשאני אספר לנכדים שלי על איך מרגישה האהבה הזו שכותבים עליה בספרים.

//לודה גרקו

לו היה לי עולם משלי, שהייתי יוצרת, או עם חוט ומחט אותו תופרת, הייתי משתמשת בחוטים צבעוניים, ירוקים, סגולים, חוטי זהב וחוטי משי; הייתי בוחרת את מוזיקת הרקע, את החיות, את האנשים, את הציורים. אבל זה רק חלום כי אני נמצאת כאן, בתוך המיטה הזאת. בוכה את חיי. הדמעות זולגות ונספגות אל תוך המיטה, אל תוך המזרון, וכשהן עוברות את הסדין הן חודרות ישר ומשנות צורה – הן כבר לא דמעות – הן טיפות אחרות, הן צבעוניות, הן מבלבלות, הן מקושקשות.

הדלת אל מחוץ לבית היא מאיימת, היא מחייכת אליי, היא מדברת: מזהירה שאסור לצאת, שכל מה שקורה בחוץ הוא בעצם מרושע ואכזר, אבל משהו מושך אותי - הדמעות מטלטלות אותי ואני חייבת לצאת דרך הדלת. אני יוצאת דרכה וכשאני מסתכלת אחורה, היא נעלמה. המפתח שנשאר בידי הוא חסר כל. זה אף פעם לא מספיק לי. זה לא מספיק לי. אני יוצאת החוצה והולכת דרך השבילים. הארנב הממהר פוצח בפיו את שירתו הבלתי פוסקת: "מהר, מהר, אני כבר מאחר", שירתו גורמת גם לי למהר ואני פוגשת באישה זקנה וקצת מוזרה. היא לוחשת לי באוזן – "בואי נברח יחד מהמציאות".

אני חששתי או שמא קיוויתי שאת הדרך הביתה לעולם לא אמצא. האישה הושיטה את ידה, ובשנייה בה אחזתי בידה נפלתי אל תוך תהום עמוקה וכל הדרך למטה צחקתי צחוק מתגלגל ונורא, איזה כיף! אני ברכבת הרים! עבר כל כך הרבה זמן שאפילו היה לי הזמן לתהות מה יהיה מכאן הלאה. עת נחתתי על האדמה היבשה. הארנבון הציע לי שני כדורים: בכדור אחד, בכדור הכחול הוא אמר, יהיה לי את הכוח להחליט מתי להפגע ומתי להשאר אדישה לעולם. ואילו בכדור השני, בכדור האדום, יהיה לי את הכוח להחליט במי אני רוצה להתאהב, ומי אני רוצה שיתאהב בי.

"אלוהים! כמה הכל מוזר היום! מעניין אם החליפו אותי בלילה? רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני; בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"
לואיס קרול

@breecrouse

כשהמשכתי ללכת, השבילים התפצלו, הלכתי לפי האינטואיציה. כבר לא ידעתי מי אני, איפה אני, ולאן אני הולכת, עד שפתאום הוא הגיע, בדמות מוזרה מאוד אך מחוייכת. שאלתי אותו – למה אנשים רוצים לברוח מהמציאות? בריחה מהמציאות היא לא טובה, כי הרי תמיד בסוף אנחנו נחזור אליה, כי היא ה-מציאות. הוא ענה לי בטון אפתי – "מה כל כך טוב במציאות שאת רוצה להישאר בה, אליס?"

הוא גרם לי לתהות, משמע היה משהו מאוד נכון במה שהוא אמר. שוב זלגה לי דמעה מלאה בצבעים יפים – מין טורקיז כזה, צהוב כמו השמש, גוונים רבים של סגול, שאלתי אותו בעצב – "באיזו דרך עליי לבחור?" הוא ענה בשאלה, כאילו היה פסיכולוג – "ובכן, לאן את אמורה להגיע?" כבר לא ידעתי שום דבר, ועניתי את האמת – "לא יודעת", הוא צחק צחוק מרושע, והשיב "אם את לא יודעת לאן את הולכת, כל דרך תוביל אותך לשם".

אני – אליס, או אילנה, עוד לא בטוחה, עוד לא סגורה – הולכת בדרך שאני לא יודעת לאן, בתקווה להגיע בקרוב, לפני שאחזור הביתה לדלת שאיננה עוד דלת, אולי היא בעצם חלון, או אולי זה בעצם חלום,חלום, מהמציאות, אל תוך הלא מודע.

//אילנה מאטטוב

את יושבת באוטובוס הריק, בוהה במרחק. אני מזהה את המבט התוהה שלך ויודעת מה הוא אומר.
את בוחנת את העיר החולפת, מוארת לא מוארת, ישנה לא ישנה. הבתים עוברים אותך והאורות הבוקעים מתוכם משתקפים לך בעיניים. המבט שלך קבוע ויציב. לא עליהם את חושבת, אלא עליו.

 צילום: שירה פריגת

אי שם בעולם יש בחור. אמנם יש מיליונים, אבל את חושבת רק על אחד. אתם עוד לא מכירים בכלל. אבל הוא יסחף אותך בסערה, יטפס ויעבור את כל החומות ששמת מסביב ללב שלך, רק כדי לפרק אותן מבפנים. "לא רציתי להרוס שום דבר בדרך אל הלב שלך, אבל עכשיו כשאני כאן אני יודע שלא אצא לעולם. את כבר לא צריכה את החומות האלו". ככה הוא יאמר לך, ובאותן העיניים התוהות והתרות ייקוו דמעות קטנות של אושר, כי את תדעי שהוא צודק, ופתאום גם תרגישי כמה כבדות היו החומות האלו ללב שלך, וכמה קליל הוא בלעדיהן.

בינך לבין עצמך את קוראת לו 'ה-בחור', ומפנטזת על היום שתיפגשו. האם זה יהיה יום שתלבשי בו שמלה מתנפנפת, והשיער שלך יתבדר ברוח? האם הוא יבחין בך במרחק וישלח אלייך את החיוך הזה שכל-כך תאהבי, או האם הוא יגיע בלי שתשימי את לב, ויגיד שהוא לא יכול היה שלא לשים לב אלייך, כי את הזוהרת מבין כל בנות העיר?

או האם זה יהיה דווקא יום חורפי? שתרגישי בו קצת איכס, ותשנאי את העובדה שקמת בכלל מהמיטה? את תלבשי טרנינג וסוודר שגדול עלייך בכמה מידות, אבל הוא נעים ומנחם אותך.
אולי זה יקרה בנקודה הכי מגעילה של היום, אחרי שתפסת איזה וירוס ואת גם ככה כולך מיכל טישו מהלך, פתאום בשנייה מקוללת, תגלי שכף רגלך נכנסה בדיוק לתוך שלולית קפואה. אחרי כל הגשם. והטישו. והאיכסה. את תיישרי מבט אל השמיים ותגידי "אוף איתך!! מה כבר עשיתי שזה מגיע לי??" וכשתחזירי מבטך אל הרחוב, יעמוד אותו בחור עם עיניים טובות וחיוך מהפנט שיגיד "אולי המזל שלך ישתנה אם תחלקי איתי מטריה?" ומשם הוא כבר יוביל אותך לאט לאט, לחלוק איתו גם קפה, ואז קינוח, ואז מיטה…

או קפה וקינוח במיטה… תמונה: 9rooms

לפעמים את חושבת סתם עליו, על איפה הוא יכול להיות עכשיו?
אולי הוא בדיוק באמצע הטיול של חייו? על איזה אי באמצע האוקיינוס, עושה דברים שלא עשה עוד מעולם – קופץ בנג'י מקצה הצוק, מת מפחד אבל קופץ בכל זאת. צולל במים הצלולים ביותר, רואה חיות מדהימות, חווה חוויות מרגשות… את אחת התמונות מהטיול הזה, את עוד לא יודעת, אבל הוא ימסגר ויתלה באמצע הסלון. את תצחקי, כי בחיים לא חשבת שתעצבי את כל הבית על פי תמונה אחת בסלון. אבל את תעצבי, והוא יאהב את הבית, את הצחוק שלך, ובעיקר אותך.

צילום: תומר בוכר

יש עוד תרחיש שאת פחות אוהבת – אולי בכלל כבר עכשיו יש לו מישהי? והוא אוהב אותה כלכך? הם גרים יחד בדירה קטנה ברמת גן, והם מאושרים. אפילו רוצים לאמץ כלב. את חושבת, מה כבר יכול לקרות שיגרום להם להיפרד? מה ירופף את הקשר? אולי הוא ישבור לה את הלב לרסיסים? אולי היא תציב לו אולטימטום שהוא פשוט לא יהיה מסוגל לקבל? עזבי, את אומרת לעצמך. את מעדיפה שלא לחשוב על זה. כשהוא ירגיש מוכן לספר לך, הוא יספר בעצמו. ואת תדעי שמה שהיה נגמר, ושעכשיו זו את שהוא אוהב, ואיתך זה אמיתי.

המחשבות עליו מנחמות אותך.
טוב לך להיות לבד עכשיו, אבל את מפחדת שבלי משים, הלבד הזה יכלה אותך.
האוטובוס הגיע לתחנה שלך. את יורדת אל הרחוב ואוויר הלילה ממלא את ריאותייך. את מחייכת לעצמך, כי את יודעת – אי שם בעולם מסתובב הבחור שיאהב אותך יותר מאת החיים עצמם. והוא יגיע. את רק צריכה לחכות בסבלנות.

// אטי דניאל לוי

מנקה הרחובות הלך על המדרכה מולי באותו כיוון כמוני. בקושי שמתי לב אליו, הייתי עסוק בדברים אחרים. הכלב התישב בתנוחה שאינה משתמעת בשתי פנים, אז שחררתי את השקית מהרצועה כדי לאסוף אחריו. אני תמיד אוסף אחריו, גם בלילה כשאף אחד לא רואה, כי אני מאמין שזה חלק מהאחריות של מי שמגדל כלב. באיזשהו שלב קלטתי שהמנקה הפסיק ללכת ולנקות והוא פשוט עומד ומסתכל עלי, במבט מלא תוכחה מסכנות והאשמה, למרות שעל המדרכה לא נשאר אפילו כתם.

אני נשברתי ראשון בקרב מבטי הפאסיב האגרסיב שלנו. "מה אתה מסתכל?! אספתי אחריו, תחזור לעניינים שלך", צעקתי עליו, ובווליום חלש יותר (אבל עדיין מספיק בשביל שהוא ישמע) הוספתי:"טמבל". תשעה חודשים אני גר בגבעתיים. העיר מנוכרת ודוחה. תקריות כאלה קורות לי כמעט אחת לשבוע. לקח לי כמה שעות להירגע מהמנקה והמבט המעצבן. אני עדין חושב שלא הייתה לו שום סיבה להסתכל עלי ככה.

הכי קל לכעוס על אנשים כאלה. כמו הזקן שצעק לי ברחוב "מתי תסתפר?" (היה לו שיער יותר ארוך משלי!!) או כמו השכנה החטטנית מלמטה ("אתה ערבי? אתה בנדיט?" – גם וגם כפרה, עכשיו זוזי אני בדיוק יוצא לשוד. אללה אכבר.) זה כעס צודק, זה כעס מצוין לעמוד הפייסבוק "כועסים בכעסך", אבל זה בעיקר כעס שלא תורם לי כלום. גם אם אני אצא מנקודת הנחה שאנשים האלה טיפשים, רעים או שניהם, עדיין לא ברור למה אני לוקח כל כך אישית את הכעס/טיפשות שלהם.

חוץ מזה#1: אומרים לי שכעס הוא לא טוב לעור הפנים ועושה שערות לבנות והתקרחות מוקדמת. זה מסביר הרבה דברים במראה החיצוני שלי.

חמלה תגרום לכם לאמץ כלב ולתת לו יוגורט

חוץ מזה#2: בצד השני של הסקאלה שבקיצון אחד שלה נמצא הכעס, נמצאת חמלה. רגש הפכפך, חמלה. יום אחד גורם לי לאמץ כלב ולקנות סנדויץ' להומלס באלנבי, ויום אחרי אחרי זה אני צורח על מנקה רחובות. קשה להכיל הרבה ממנו (מהרגש, לא מהמנקה). נגיד אם מישהו היה ממציא משקפיים מיוחדים שמי שמסתכל דרכן על בנאדם יכול לראות את כל הסטרס שבו הבנאדם הזה נמצא, את כל מה שקשה לו – אני לא הייתי שורד שעתיים. בטח הייתי זורק אותם על הרצפה או בוכה כמו ילדה.

רגש חשוב החמלה. כמו תרופה ממש חזקה, טיפה אחת שלו יכולה לשנות למישהו את ההרגשה לכל היום. רגש קשה להשגה, גם. בדרך אליו אני תמיד עובר דרך  רגשות כמו "אני יוצא פה פראייר" ודרך "למה מי הוא/היא בכלל?!". בדרך כלל כלל אני נעצר באחד הרגשות האלה ולא ממשיך הלאה. הלוואי שלאט לאט אני אלמד לדלג עליהם. סליחה, מנקה רחובות שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו.

//זהר רץ

הלוואי ולא הייתי צריך לכתוב לך כלום, אלא כבר היית לידי כאן, צמוד אליי והייתי כותב על משהו אחר, על אנשים אחרים אולי. אך את לא כאן. עדיין לא. לכן אכתוב לך קצת עליי, על תקופות, על רגשות,על עצמי בעיקר. לבינתיים. עד שתגיעי יום אחד, אקרא את זה איתך ונצחק על כמה אידיוט הייתי פעם. אולי זה כבר יהיה מחר, אולי עוד חודש, אולי רק בעוד כמה שנים.

אספר לך על תקופה מוקדמת. שהאמנתי שאני איזה בחור רציני, אחד כזה שאמצא אותך כשתמצאי אותי בין ערמות העשן הסמיך של אנשים שלא יודעים לאהוב. מפעם לפעם השתעשעתי לי במחשבה שהנה מצאתי אותה. והייתי אוהב אותן לתקופות עד שהייתי מכיר אותן באמת. פחדתי להכיר אותן, להכיר אותן אומר לדעת מי הן באמת וזה מפחיד, הרי תמיד האמנתי שאמצא שהיא לא לטעמי. אישה היא כמו מנת גורמה שבמגע הראשון גורמת לנו עונג לא יתואר, כזה שהגוף שלנו מתחנן לעוד ממנה, שיכרון שלא יודע שובע עד שאנחנו יודעים מה בדיוק יש במנה, או איך בעצם הכינו אותה, איזה תהליך היא עברה עד שהגיעה לשולחן שלי ולפעמים אנחנו לא רוצים לדעת. עדיף לנו להישאר באזור הדמדומים.

אך אני לא יכול, אני צריך לדעת אישה באמת. וכשידעתי אותן באמת, ידעתי שהן לא את. מבלי להכיר אותך.כשהבנתי שהן לא את, ושאת קצת מתעכבת, הפסקתי לחפש אותך.הפסקתי להתנצל לעצמי מלהיות מניאק. פחדתי שנים שאכיר אותך ולא תאהבי את העבר שלי. רציתי להיות טוב מספיק בשבילך. אך כמה אפשר? החיים זימנו לי ימים שבהם הייתי חייב להיות לא אני. להתייחס לנשים כמו שאני פוחד שיתייחסו אלייך. שום טלפון אחרי סקס, שום מילה טובה. שנים שהן היו לי רק כדי להשביע את הרעב הזה עד שתגיעי ואצליח לאהוב את הלילות באמת.

מדי פעם הייתי כותב, על פספוסים עם נשים שחשבתי שהן את. הייתי מכור לפספוס הזה. לשחק עם עצמי במחשבות. אף אחת מהן היא לא את. את טובה מדי בשביל שארצה שתהיי פספוס בשבילי. הבנתי את זה רק לא מזמן. כשהבנתי את זה הפסקתי לכתוב על פספוסים. פספוסים שייכים לאנשים שפוחדים מהצל של עצמם. שלא יודעים להיאבק על מה שלהם, לוזרים שרוצים להיות תמיד באזור האולי מהפחד לאבד את עצמם לתוך אהבה.

שונא את המילה הזאת אהבה, אמנם אני כותב אותה המון ומדבר על המושג הזה. אבל היא עושה לי בחילה. אל תבקשי ממני לעולם לכתוב לך שאני אוהב אותך. לא מסוגל. אני יעריץ אותך, אני אכבד אותך, אני הכל. בתוך תוכי אני יאמר לעצמי אני אוהב אותך. אך לך אני לא אגיד זאת. זה לא כי ארגיש חשוף מדי, פשוט כי לומר לך אני אוהב אותך יצמצם את כל הרגשות אלייך לשלוש מילים.

לומר אני אוהב אותך, זה להשתיק פחדים.

מתוך עמוד הפייסבוק: Art Pics

יכול להיות שתבואי אליי שבורה מעבר מלא בחוויות של אהבה. זה לא קל להתמודד עם האהבות האחרות שידעת, הלוואי ויהיה לי את הכח להכיל אותם. לדעת שאהבת ולא רק אותי ועדיין לא להצטמרר מזה בלילה. לדעת שלא משנה באיזה שדות את היית, אני יהיה האביב הקבוע שלך, ללא שום שלכת, כזה שתמיד יצליח לגרום לך לפרוח.

//שגיא אליהו