אין מצב שתראו אותי צועדת על עקבי סטילטו כאילו הם ענני צמר גפן. העיקרון המנחה שלי הוא "את הכי יפה כשנוח לך". ופליפ פלופס זה הרבה יותר נוח.

הסיכוי שתראו אותי לוגמת סנגרייה או מרגריטה זהה לסיכוי שאבי ביטר יסבול מתת תזונה. חצי ליטר גולדסטאר (ובצעירותי, גם ליטר) זה פשוט הרבה יותר משמח. וגם טעים.

השמלה שלבשתי בחתונה של אחי נרכשה בחנות הראשונה או השניה אליה נכנסתי. סשן מדידות באורך טיסה לקנדה הוא לא כיף עבורי. הוא מתיש כמו קורס הכנה לפסיכומטרי.

הפה שלי טיפה ג'ורה לפעמים (ולרוב זה ממש, אבל ממש מצחיק. בחיי).

אפשר לדבר איתי על הכל, כולל הכל. אני לא אעווה את פני בסלידה מהולה בזעזוע ואנזוף בכם בצדקנות גם אם תשמיעו באוזני התבטאויות לא אלגנטיות. רבים וטובים העמידו תכונה זו למבחן. הם לא התאכזבו.

אז אני לא ליידי, וככל הנראה גם לא אהיה.

הפלייליסט הוא אקלקטי בעיקרו, אך בכל זאת יש לו מאפיין אחד מרכזי: Louder=Better. איירון מיידן לצד דפנג'י, מילנקולין ופניוטה לצד פיית' נו מור ודראונינג פול.

הכל מכוסח ובועט. רעש זה כיף באוזניים, זה מסאג' לנפש. שקט מעולם לא עשה לי את זה, גם לא בשלוש בלילה. ישתבח שמו של ממציא אוזניות הביט, שבזכותו נחסך ממני ה"עונג" של עימותים עם שכניי לבניין. תודה לך בן אדם, אתה אח על מלא.

המוח שלי הוא הארד דיסק למידע איזוטרי חסר כל תועלת . בואו נהיה כנים, לדעת את שמה של אישתו השניה של צ'ה גווארה או לחילופין איפה זה פורט אוף ספיין וג'קרטה לא באמת ייתן לי משהו בחיים (אולי חוץ מניצחון מוחץ על יריביי ל"ארץ עיר").

אני עלולה להיות קצת דרמה קווין לפעמים, בהינתן הטריגר המתאים. להוציא את הדברים שלכם מהקשרם. להיפגע מזוטות. לקחת ללב שטויות. לדמוע מדברים פעוטים. אבל מצד שני, אני מתקררת מהר יותר מבירה בפריזר ולא נוטרת טינה. מאמינה בחוק ההתיישנות.

לפעמים (בעצם, כמעט תמיד, ובמיוחד כשאני שותה), אני ורבלית יתר על המידה. חופרת, אם תרצו. או קודחת, אם אתם חובבי ציוד מכני הנדסי.

אבל רגע, בשביל מה יש לנו פה? נכון. כדי לדבר.

אני חובבת מושבעת של אמרות כנף. זוכרת מאות מהן. לעיתים עלולה להגזים במינון הציטוטים שלהן. (וסתם לידע כללי, הפה של וורן באפט מפיק מרגליות. הבחור חד כתער גם בשנות ה-80 לחייו).

הריכוז שלי שברירי כמעט  כמו ואזה מפורצלן. אני כל כך מעופפת שיכולתי לעשות בובה של קריירה ופרנסה אש בנאסא. (ותודה ל-ADD שהביאני עד הלום).

אני יכולה  עשות דברים קצת הזויים. דמיינו לעצמכם דייט. הבחורה והבחור יוצאים מהפאב ופוסעים להם בשלווה, כשלפתע פתאום כתובת גרפיטי מגניבה קרצה לבחורה מהקיר הסמוך. היא מיהרה לשלוף את הסלולרי מהתיק ותיקתקה כמה פלאשים עד שהיצירה תועדה במלוא הדרה. דמיינתם? אז רק תדעו שזה טרו סטורי. מזל שהבחור מצא את זה מגניב  ונחמד.

אבל מצד שני, יותר הזוי-יותר מעניין. "הסחיות היא מקור כל הרע", קבעו גדולים וחכמים.

אז זאת אני.  לא מושלמת, אבל שלמה עם זה. ואפילו מתה על זה.  Love it or leave it.

//ליאור מור

חתונה היא אירוע טראגי/משמח. מצד אחד – החתן והכלה. היא – שחולמת על חתונה מהסרטים, שבה היא נראית כמו היידי קלום, בשמלה של סינדרלה, בארמון הנסיכות של דיסני כשזהב נופל מהשמיים ואלפי פרפרים לבנים מעופפים סביבה, והוא, שכדי שהכלה שלו תהיה מאושרת, יעשה ה-כ-ל. כולל למכור את אמא שלו, חמותו ואת אוסף הבולים שלו מכיתה ח' כדי לקנות לה את שמלת החלומות שלה. את החור בבנק, הם יגלו כמובן, כשכבר יהיה מאוחר מידי.

weddingbee

מצד שני האורחים – הזמנה לחתונה=קנס+כמה ימים של באסוש, ומחשבות על מה הייתי יכול לעשות עם 1000 השקלים האלה. המחשבה השניה היא מה אלבש. בערב החתונה האורחים כבר לא חושבים. הם אוכלים, רוקדים, שותים, מרכלים, שותים מרכלים ושותים. אבל הכלה חושבת. או הו. היא חושבת. ולכן, החלטתי בשביל כל האורחים שבינינו, להכין את הרשימה הבאה כדי שיהיה יותר ברור, מה בשום פנים ואופן לא להגיד לכלה ביום החתונה שלה. ולמתקדמים שבינינו – מה רצוי ואף מומלץ להגיד. אז הנה לפניכם, הרשימה המלאה.

9 דברים שאסור להגיד לכלה ביום חתונתה, ו-1 שחובה, אבל חובה להגיד.
1. יואו מה? מגיע לך פעמיים מזל טוב!?

2. שמעת? שרון תפסה מליונר, התחתנה על אי ביוון – על רקע השקיעה, עם סרטנים קאריבים למנה עיקרית, שמלה שדונטלה ורסא'צה עיצבה לה במיוחד, ורדים סוביטים בגוון ורוד ברבוניות על השולחנות ואלטון ג'ון כזמר אורח. אבל מי צריך…תכלס אשקלון זאת יוון החדשה, ובינינו? השמלה שלך מ"בוטיק שמחה" לא פחות יפה ובטוח עלתה פחות.

3. תגידי יכול להיות שראיתי על הרחבה את אורית-השרלילית האקסית של בעלך!?

4. (ומיד אחרי) איפה החתן באמת!?

Weddingbee

5. השמלה יפה! יותר יפה מבתמונות.

6. ואוו…אחותך נראית היום מעולה! טוב היא תמיד הייתה מהממת.

7. הלכת בסוף על תלתלים!! הכי יפה לך תלתלים (אחרי שהכלה בילתה 50 שעות במספרה כדי להחליק את הליפה, והלחות של יולי אוגוסט הפכה את השיער גולש מקלות לאפרו פרוע)

8. תהני מהערב הזה. אח"כ…

9. העלאת זכרונות משנים עברו, למשל – זוכרת שבהתחלה אמרת "לא בשבילי/יש לו קטן/טיפש/גומר מהר/קמצן/מקריח/נראה לי שהוא הומו", מי היה מאמין שתתחתנו בסוף!!

מה כן להגיד? הכי פשוט. מה שהיא רוצה לשמוע.

10. השמלה מדהימה (למרות שהיא נראית כמו תאונה בין עוגת קצפת לבחורה) האיפור מהמם!! (כן, גם כשהאמת היא שהיא נראית כמו לפני הופעת דראג), האוכל טעים (בלי להזכיר את דודה מירי שכל הערב בילתה על רחבת השירותים) ושהשיער חלום (בלהות. אבל בלב אמרנו, בלב).

בהצלחה!

//איל זיו-קואז

באמת שניסיתי, עצמתי חזק את העיניים ודמיינתי וראיתי לבן, הכול היה לבן, פרחים לבנים באגרטלים שקופים לצד מפיות קוקטייל לבנות על מפות רקומות ועוגת שכבות וניל ובלונים לבנים מעל הראש, וראיתי את עצמי צועדת לחופה בשמלה לבנה בונבוניירה עם איפור מנצנץ ותסרוקת נפוחה, באמת שראיתי, עד שראיתי מספיק, עד שמרוב לבן הייתי צריכה שוט של ג'וני שחור ושיר של בלאק סבאת בשביל להתעורר.

אני בטוחה שמה שהכי דופק אותנו בחיים זה כל מה שמספרים לנו, בעיניי המחלה המדבקת ביותר של בני האדם היא להתנהג ולחשוב על דרך חיים אידיאלית שמישהו המציא בשבילנו, שנועדנו לעבוד, להתחתן ולייצר צאצאים בדרך מסוימת בדיוק באותה מידה כמו שנולדנו לשתות, לאכול ולחרבן, אבל החור בעלילה הוא אחוז הגרושים, המובטלים, המחפשים את עצמם, הרווקים והחוזרים בשאלה.

אנחנו מתקיימים על זה תודעתית ונדמה לנו שאם נפסיק לחשוב ככה נפסיק להתקיים, זה טבוע בנו מהיסוד באותה מידה כמו שהכניסו לנו לראש מילדות שצבע כחול מתאים לבנים וורוד לבנות, זה נצור בתוכנו שמתישהו תהיה לנו קריירה ושמתישהו נתאהב ונתחתן ויהיו לנו ילדים, אבל אף אחד לא טורח להכין אותנו לחיפושים, לשאלות בדרך, לאפשרות שדברים עלולים להתגלגל אחרת.

הבעיה הגדולה ביותר בסיפור הזה היא התוצאה של נישואים מתוך מטרה, כשאנחנו מבלבלים בין אהבה למטרה אנחנו מאבדים את עצמנו, אני זוכרת תקופה שחייתי עם בן זוג מתוך התפשרות, הייתי כל כך שקועה בלדמיין את החיים שיכולים להיות לנו עד כדי אובדן העצמי, הפסקתי לחשוב עצמאית, חייתי את הזוגיות הזאת, נשמתי אותה, והפחד מלעזוב ולפרק את החבילה נבע מההרגל וההרגל גרם לי להאמין בסיפור הידוע על תבנית החיים האידיאלית, אפילו שבתוכי ידעתי שאנחנו לא מתאימים, המחשבה שעברנו  כל כך הרבה יחד ניקרה בי וגרמה לי לחזור אליו שוב ושוב.

גם מבחינה מקצועית קשה לנו להסתכל על העתיד שלנו בלי הגדרות, בלי תואר אקדמאי, אבל אם נתבסס על עובדות בשטח נבין שאחוז מסוים של האוכלוסייה בונה לעצמו קריירה בלי קשר לתואר או לתואר שהוא למד, אנשים משקיעים שנים בלימודים ומוצאים את עצמם מחוסרי עבודה, לאו דווקא בגלל חוסר הביקוש אלא דווקא בגלל שהם מוצאים את עצמם מסיימים לימודים שהם התחילו רק בשביל לסיים וכך יורדים אחוזי המוטיבציה שלהם להתקדם בתחום, כי כשאתה אוהב משהו אתה תשבור קירות ומכשולים בעזרת הרצון שלך וכשלא יהיה לך מספיק רצון אתה לא תצא לחפש והדלתות לא יפתחו מעצמן.

אולי בעצם זה מה שחסר לנו יותר מהכול – מוטיבציה, אף אחד לא מלמד אותנו מוטיבציה, מלמדים אותנו איך לעבור מבחנים אבל לא מלמדים אותנו איך להגיב במידה וניכשל, מלמדים אותנו קרוא וכתוב אבל לא מלמדים אותנו להתעניין במה שמלמדים אותנו, מוטיבציה זה חלק מהותי בהתפתחות שלנו, בלעדי זה אנחנו שווי ערך לעלה נידף ברוח.

גם את האמונה שאנחנו יכולים להתמודד עם החיים לבד לא מלמדים אותנו, מילדות הבנות גדלות על סרטי דיסני שהאישה מיוצגת בהם כנסיכה כנועה שצריכה את האביר על הסוס הלבן בשביל להתקיים, הילדות מחכות לגיל מסוים בשביל להתחיל להתאפר ולנעול עקבים והבנים מתעסקים בכמה שיערות גדלו להם בבית השחי, הרבה התעסקות בלי תוכן, במקום ליצור מתוך עצמנו אנחנו אוספים ומעתיקים את כל מה שראינו מהורינו ומורינו ומכל סרט הוליוודי אפשרי עד שאנחנו נבלעים כי עושים לנו את כל ההכנות הנכונות על איך להתנהג ואיך להראות כדי להשיג את מטרותינו אבל אף אחד לא מלמד אותנו על זוגיות, על שיתוף, על התמודדות עם ביחד.

//דיאנה לויט

כמה חודשים לפני גיל 30 אני אוכלת את כאפת העשור הידועה – איפה החיים שלי ולאן אני מתקדמת. איזה סוג של אדם אני רוצה להיות ומה באמת עושים כדי להגיע לשם.

אז נכון, קצת הזדקנתי. בעיקר במנטליות. פחות אלכוהול, פחות מסיבות, פחות לילות פרועים עם חברים אבל אני דווקא מרגישה שיש יותר איזון בחיים. אני מזכירה לעצמי לנשום ולהודות על מה שפעם היה כל כך ברור מאליו. לקבל את הפחות טוב עם הטוב ולנסות גם בגילי המתקדם לצאת מדפוסים ישנים שתקעו אותי במקום. אחד מהם הוא הרצון להיות אהובה ושייכת.

תמיד כשאני מכירה אנשים חדשים אני מנסה להיות הגרסה החמודה, המעניינת והמגניבה של עצמי. מנסה לגרום שיחבבו אותי בשנייה, לראות את החיוך המאשר. לפעמים אני תוהה אם כדאי לתת לאנשים קצת מסתורין, להכיר אותי בחלקים ולא לפענח אותי לגמרי בקריאה ראשונה. כי לרוב אנחנו ממש לא הגרסה הכי טובה של עצמנו. אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים. מלאי ניגודים.

אני אוהבת סרטים מצויירים ומתרגשת בסרטים רומנטיים אבל מקללת בטירוף במשחקי כדורסל. אוהבת להיות ראשונה בהכל אבל בעצם הכי לייט בלומר. גדלתי בחולון אבל אני תל אביבית צפונית בלב. מתאמנת ומזיעה שעה בבוקר בפארק אבל מכורה למתוק, שונאת שאומרים לי מה לעשות ומחליטים בשבילי אבל מרגישה נוח במסגרות.

חלק מהשיפורים שאני מנסה לעשות בדרך להיות אני טובה יותר…או כמו שאומרים – להתבגר בחן. לנסות לשחרר כעסים ומתחים ולא להישאר תקועה בהם שעות וימים (ותאמינו לי, זה קשה), לנשום עמוק כמה שיותר, להשתדל להקשיב בלי לשפוט אחרים, וליהנות מהדרך והתהליך ולהפסיק לדמיין את הצורה הנכונה שבה הדברים צריכים לקרות.

מצד שני…זה די מבאס להתבגר שלא לומר להזדקן. קצת בא לי לחזור לגיל 24. החופש, החיים הסטודנטיאלים והאפשרות לעשות מה שאני רוצה בלי מגבלות. בלי לחשוב על חיפוש בן זוג והקמת משפחה, או לאן הקריירה שלי הולכת. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

כי האמת שאנחנו נהיים יותר ויותר בררניים עם השנים, מצמצמים עוד אפשרויות מהרשימה ויודעים שיש דברים שכבר לא נעשה. כשהייתי קטנה רציתי להיות זמרת ורופאת שיניים, שילוב מפתיע אין ספק. אחר כך הביטוי "כשאני אהיה גדולה" נהיה יותר ויותר אמיתי, יותר מלחיץ ופרקטי ופחות חולמני ומרגש. החלומות שלי התעדכנו כל תקופה מסויימת וגם כשהשגתי משהו שמאוד רציתי ידעתי שהוא בא על חשבון של אפשרויות אחרות. כמו נתיב שבחרת היישר לרחוב חד סיטרי.

נכון לעכשיו עדיין לא גייסתי לי חלומות חדשים. לא ספציפיים כמו שהיו לי פעם. עכשיו אני בעיקר חושבת על לטייל, לחוות, לאהוב ולהיות מאושרת. נשמע מאוד פשטני אבל אולי במהות צריך שיהיה פשוט. אולי במקום לרדוף אחרי הרשימת דברים שיש לנו לעשות צריך לאתגר את עצמנו להתפתח עם כל מה שיש לנו – משפחה, חברים, זוגיות ועבודה. ללמוד מהכל ומכולם. לנטרל חלק מהציניות שלנו ולסמוך יותר על אנשים. ובמילותיו של גנדי – להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם. הכי קיטש, הכי בנאלי והכי נכון. אם תצליחו לעשות זאת, ספרו לי איך.

יש "שיר" (נקרא לו כך) שיצא ב1997 וחביב עליי עד היום – wear sunscreen, שמלא בעצות לחיים טובים לדור שלנו, חלקן קיטשיות וחלקן אמיתיות ונוגעות ללב. אבל בכל גיל אני זוכרת, לא לשכוח לשים קרם הגנה.

//ענבל ששון

לפני קצת יותר מחודש כששמעתי את סיפור ההונאה הגדולה במסעדת רפאל, עברה לי בראש מחשבה שמישהו כנראה השתגע שם ואלה חייבים להיות או העיתונאים שמביאים את הידיעה המרעישה או רפי כהן בכבודו ובעצמו. מכיוון שלא יכול להיות שכל העיתונאים ישתגעו יחד, חששתי שאכן מדובר על רפי שפשוט לא עמד בלחץ. וואללה, בסוף התגלה שלא הייתי רחוקה מהאמת ואכן מצאו את רפי בבית שלו במצב לא משהו.

אחרי זה קיבלתי מייל משמח מחברת האשראי שלי שהודיעה לי שבגלל שאני מחזיקה בכרטיס האשראי הזה אני יכולה ללכת לטומפולו…משהו (נו איך שלא קוראים לה, המסעדה היקרה המעוצבת והמדוברת הזאת של קונפורטי) וליהנות מארוחת טעימות ב-220 ש"ח. כשמסעדה שרק לפני חודש כולם דיברו על כך שהושקעו בהקמתה מיליונים ושארוחה זוגית בה עולה כ-1000 ש"ח מכריזה על מבצע למחזיקי כרטיס אשראי, אתה מבין שהמצב שלה כנראה לא מזהיר בכלל, כי כשאתה מחליט לפנות לציבור הרחב ושם בצד את האליטה זה אומר שאתה נשבר כי אתה חייב להחזיר כסף למשקיעים.

לפני כמה שבועות ראיתי כתבה ענקית בחדשות ערוץ 2 או 10 (זה לא קריטי) על השף ירון שלו ועל מסעדת טוטו. אמרתי לעצמי וואלה, שאפו לשלו שהוא נפתח ככה, כי הוא היה תמיד אחד שלא אהב להצטלם או לחייך ולמרות שהברנז'ה הקולינרית ראתה בו אחד מחבריה, הוא לא היה נראה אף פעם כמישהו שרוצה להיות חלק מהברנז'ה הנוצצת הזאת. ואז בום! מגיעה הידיעה המרעישה על כך שהוא עוזב את מסעדת טוטו שהיה חלק ממנה בשמונה השנים האחרונות. טוב, בגלל שאני מכירה כמה אנשים מהברנז'ה אני יכולה להגיד לכם שאני יודעת מה הסיבה לכך אבל לצערי אני לא יכולה לגלות לכם אותה.

בקיצור תשמעו, מגדל, לא, בעצם הר הקלפים הזה שקוראים לו מסעדות שף החל להתנדנד ועושה רושם שמשב רוח קליל אחד והוא יקרוס וישפריץ עלינו את כל רוטב הכמהין מהול במיצי אויסטרים. לי זה נראה לחלוטין טבעי וברור ולכם לא? לא נראה לכם שהטירוף שהיה פה בשבע השנים האחרונות בכל נושא המסעדות וכל הווייב ההיסטרי סביב שפים היה קצת מוגזם ובשלב מסוים היה חייב להתפוצץ? לפני 15-10 שנים אלה היו הדי ג'יים. כולם רצו להיות קרובים אליהם או כמוהם, להכיר כמה שיותר מהם ומי שהתמזל מזלו להיות חבר של די ג'יי חש עצמו בר מזל. הילדים חלמו להיות די ג'יי וכולם התפללו סיקרו ודיברו עליהם ואז הגיעו השפים. וכיוון שאנחנו רואים סוף גם לעדן הזה, אני שואלת את עצמי מי יהיה הבא בתור?

הבעיה לדעתי לא רק בשפים אלה בכל ההגזמה וההסחפות הזו. כל הבלוגרים שפתאום הפכו למבקרי מסעדות אניניי טעם, כל בעלי התעוזה וחסרי השכל שממשכנים את החיים שלכם כדי לפתוח איזה דוכן אוכל עם פוזה, כל האתרים האלה והתוכניות שאין להן סוף, כל הדיבור הזה על גורמה ממולא בארטישוקים, כמהין ואנשובי ובסוף תראו אותנו, בסוף אנחנו כולנו עוד שנייה אחת טבעוניים מתנזרים שמנסים להפוך את העולם הזה ליפה יותר. בקיצור חברים, אנחנו אוהבים לחיות כאן על הקצה, פעם על הקצה הנהנתני עד כדי גועל ופעם על הקצה המתנזר עד כדי גיחוך.

מה אני מנסה להגיד פה בעצם? קודם כל שאני מברכת את המגמה החדשה של אוכל לא מחייב, מקומות זולים עם וייב מגניב בלי פוזת "שף" ושמות של מנות שיכולים להחמיא רק לאייל שני. דבר שני, אני רוצה להגיד לכם שבי זה מעורר סלידה כבר זמן מה ואני לא מבינה כמה כוח עוד נשאר לאנשים לעשות את כל הרעש הזה סביב אוכל, אז מברוק שיש עוד אנשים כמוני. דבר נוסף ואחרון ודי, נורא מסקרן אותי לגלות מה יהיה הדבר הבא שיתפוס את המקום של המסעדות ומי יהיה הנערץ התורן במקום השפים המסוקסים עם הקעקועים המגניבים. מה אתם אומרים? יש לכם שמץ של מושג?

//לין לוי

האם את בחורה שיוצאת עם בחור סבבה והכל, אבל לא מצליחה לשים ת'אצבע על מה לעזאזל מפריע לך בו? האם אתה גבר סבבה והכל, אבל משום מה לא נוחל הצלחה עם בחורות? חברים, הסירו דאגה מליבכם, אני כאן כדי לעזור. לפניכם ארבע טעויות אופנתיות של גברים שהורסות לנו ולהם תבריאות:

פאוץ' – באמת שאני לא חושבת שיש סיבה להסביר. עם זאת, יש גברים שממשיכים להלך על פני כדור הארץ עם האקססורי הכה מחריד הזה, שאולי כן יש צורך בהסבר. מדובר בטעות אסטרטגית מצערת, מין קדחת מוזרה שגברים בדרך כלל חוטפים עם הופעת הצאצא הראשון. הם מאמצים את האביזר הזה דקה אחרי שהם מאבדים צלם אנוש, והשיא מגיע כשמתלווה לזה כובע מצחייה הפוך. אז – לא, זה לא לגיטימי, זה גם לא לגיטימי בחו"ל, זה לא מעניין אותי שזה נוח, ולא! זה ממש לא תירוץ לכך שגם גברים צריכים ארנק. הם לא. בשביל מה אלוהים ברא אתכם עם כיסים? מה? נו, אז תוציא את הקבלות מהום סנטר ואת השקדי מרק שיש לך בכיס ותשתמש בו לאחסון כסף. לא שאני רוצה שתשלם עליי או משהו. מה פתאום? טוב חצי חצי. טוב אני אשאיר טיפ. טוב נו.

סנדלי שורש – תראו, יש סוגיה באמת מצערת עם העניין הזה. אז נכון שהיית בטיול טרקים בגווא-דה-לה-לעולם-לא-אהיה-שם-כי-לי-אין-כסף, ונכון שהסנדלים היו ממש ממש שימושיים, נוחים וכל כך בלתי נפרדים מהטיול הזה, אבל די. נכון נעלי העקב האלה של הנשים, שזה נראה כמו נעל אולסטאר אבל הדביקו לזה עקב מטורף ואיך שהוא עשו מזה נעל אלגנטית? יופי, אז זה גרוע לא פחות. זה מקביל לזה. עזוב את זה, למה ללכת רחוק? זה המקביל לפאקינג קרוקס. אתה רוצה להיראות כמו תנין? אנטילופה? אווז? כי השערות שמבצבצות לך מהסנדל עושות אסוציאציה לנוצות. בוא פשוט נוריד אותן מהרגליים באיטיות ונתרחק לאט לאט אחורה… אני כבר אדאג לשרוף אותן בהמשך היום.

מתוך וויקיפדיה

חולצת כדורגל – זה באמת חמוד שיש לכם תחביב. לנו יש שופינג, פדיקור, קומדיות רומנטיות, איפור, ולכם… ובכן… יש כדורגל. זה שאתה אוהד קבוצה זה מקסים. זה שכשיש משחקים אתם מתעלמים מאיתנו באופן מוחלט ועושים אהבה עם המסך זה בכלל מקסים. אבל בוא נעשה הפרדה, להגיע לארוחת ערב במסעדה יוקרתית לכבוד השנה שלנו עם חולצה של רונאלדיניו… איך אסביר לך את זה… זה כמו שניסע לצימר רומנטי, נמלא אותו בנרות, נמלא ג'קוזי, ואז אני אגיח משום מקום עם תחתוני סבתא שיצרו אשליית שקי-קקי, רק שזו לא תהיה אשליה, באמת יהיה שם קקי.

מתוך וויקיפדיה

ספידו צמוד – הסעיף הבא לא תקף לגבי זקנים, רוסים ורוסים זקנים. אני רוצה לחשוב שביקום מקביל, בו אתם חיים בסרט ש"משמר המפרץ" מתרחשת במציאות, זה נראה לכם לגיטימי להסתובב עם ספידו צמוד. מי יודע, אולי בתת, תת, תת הכרה שלכם אתם מאמינים שזה בעצם לגיטימי לגמרי, כי הרי נשים מסתובבת עם בגד ים צמוד בעצמן. התשובה היא חד משמעית לא. יש מקומות ספציפיים, בדרך כלל בתחום חדר השינה, בו אנחנו מעוניינות לראות את החבילה שלכם צמודה, אסופה ובולטת. בחוף הים תחסוך את זה מאיתנו ותקנה בגד ים רופף שעובר את קו המפשעה, למען השם! עזוב אותנו, למה הדגים צריכים לסבול?

מתוך וויקיפדיה

מקווה שעזרתי ושתיישמו את הדברים ותהפכו לפצצות מין. מזכירה לכם שהכל נכתב בהומור, חוץ מהעובדה שאני רצינית לגמרי. חלאס.

//קרין פרימן

המונדיאל פה, בעצם, הוא תמיד פה. מונדיאל זה פשוט שיבוש של המילה עולם בצרפתית/ספרדית. ורק בארץ, בערך באמצע שנות השמונים, לא היה לאף אחד כוח להמשיך להגיד: "גביע העולם בכדורגל" אז קיצרנו. עולם.

לכל מי שחושש, אני לא הולך לסכם כאן את קורות המונדיאל עד כה. אני רק הולך לסכם את כל המונדיאלים, לפחות את אלו שחוויתי. הסיבה למאורע המיוחד: זוהי אליפות העולם הראשונה שאני צופה בה ביחד עם הבן שלי. סיבה מספיק טובה.

בשלושת החודשים האחרונים הגמד הגדול נדבק לכדורגל כמו שפירורי לחם נדבקים לשניצל. אפשר לתאר זאת כטראנס של כדורגל. זה התחיל מטירוף עם סיום העונה של ליברפול ועבר לציפייה מורטת עצבים למונדיאל, כולל שלב השאלה היומית: "אבא, עוד כמה ימים מתחיל?"

אחר כך יותר קל לענות על שאלות

ולא רק זה, הילד לא מצליח ללכת בלי כדור צמוד לרגל, משחק רק משחק אחד באייפון של אמא ומשתטח על השטיח לעצירה של אלפי בעיטות דמיוניות. את רובן המוחלט הוא כמובן מצליח לעצור.
אז הנה סקירה קצרה של איך אני זוכר את אליפויות העבר:

ארגנטינה 78'
לא זוכר, הייתי בן חצי שנה.

ספרד 82'
אני בגיל של תמר, פחות או יותר, ממרחק השנים אני רק יכול להגיד שזו האליפות בה התחילה האהבה הגדולה שלי לכדורגל. סתם, לא זוכר כלום. עבור.

מקסיקו 86'
מתחיל לחזור אליי, שידורים ישירים, אווירה של כדורגל, מרשים לי לראות משחקים מאוחר בלילה. אני נכנס לאטרף ובניגוד לכל שאר הילדים בני התשע שבסביבה לא יכול לסבול את מראדונה, בגלל מה שעשה לאנגליה. עד היום.
רגע זכור: ארגנטינה מנצחת את גרמניה המערבית בגמר, נבחרת גרמניה משחקת בחולצות ירוקות, זה מטריד אותי עד היום.

איטליה 90'
אני כבר חזק בכדורגל, בלומפילד, הפועל, כשרון רציני במגרש החניה של הבניין. המונדיאל גרוע, אבל זה לא ממש משנה לי.
שחקן זכור: טוטו סקילאצ'י, ההוכחה שגם שחקן עם לוק של אינסטלטור יכול להפוך לכוכב לרגע.

ארה"ב 94'
אני תיכוניסט, קם לראות משחקים בלילה, מבריז מהלימודים ביום. (אמא, אם את קוראת: באמת לא הרגשתי טוב בין ה-22 ל-26 ליוני, נשבע). אנגליה בכלל לא שם, אני עם הולנד, עפים ברבע מול האלופה שבדרך, כדורגל לא משהו, גמר בפנדלים.
תהיה שנשארה: דניס ברגקאמפ, שחקן ובעל פחד קמאי מטיסות מגיע למונדיאל. טיסה בכפיה או שייט?

טוטו סקילאצ'י, ואין סתימות בצנרת. (תמונה: ויקיפדיה)

צרפת 98'
קו לבנון, גזרה מערבית. אני ממש מתחנף לאנשי המבצעים על בסיס יומי, זה עוזר לי לראות כמה משחקים. את הגמר ראיתי ישוב על מיטת קומותיים צבאית מברזל, עם עוד בערך 50 איש בחדר. צרפת לוקחת, אליפות ראשונה שאני לא ממש מחובר ומעודכן. עוד תשעה חודשים למנאייק.

יפן/דרום קוריאה 2002
מונדיאל ראשון שמשודר רובו בשעות היום. לא יישכחו התמרונים שנעשו בעבודה על מנת לצפות במשחקים, בין אם באחד המשרדים ובין אם בהברזות באמצע היום ושיחות עם הבוס מגובות ברעשי רקע מוכנים מראש במירס המקולל. סביר להניח שהוא גם הבריז, מה שבטוח: הוא ידע שאני מחרטט.
תספורת זכורה: קו הביקיני שרונאלדו סידר, על הראש.

גרמניה 2006
מונדיאל החצר, הבית המיתולוגי, טלוויזיה שעברה דירה לגינה, מתחת לעץ וחברים שיוצאים ונכנסים מבלי להודיע. נוהל בית פתוח, כולל כלב חברותי וחתולה נאצית. לא עזר לה, גרמניה מפסידים בחצי.

דרום אפריקה 2010
יש תינוק בבית. משחק, הפסקת מוצץ, משחק, שטיפת בקבוקים, משחק, תינוק משתין על הרסיבר החדש שאבא קנה לעצמו.
עייפים אך עייפים, אך מרוצים.

ברזיל 2014
עוד לא סיכום, בערך אמצע. יש לי עם מי לראות משחקים. הדיונים הם בעיקר על צבעי חולצות ועל "בעד מי אנחנו?" ומספרים, מה יש לו ממספרי חולצות. אבל בזיכרון צילומי, הוא כבר אוכל אותי בלי מלח.
הולנד מביסה את ספרד, אולי אלופת העולם הנכנסת מול אלופת העולם היוצאת. אבא של תמר מנקר, מתקשה לשמור על עיניים פקוחות. תמר מעיר אותו בסוף, אבא, נגמר 1:5. זה שנרדם מול זה שהחזיק.

//מור שפיגל

אין לי כרטיסים להופעה של הבנים מהחצר האחורית. ישבתי מול מסך המחשב פעמיים, בשתי המכירות האחרונות, ולא הצלחתי לרכוש כרטיס, או יותר נכון ארבעה כרטיסים. לי וליפות שלי.

האמת שבכלל לא היינו חברות בתקופה ההיא. והאמת שאני בכלל הערצתי את הלהקה הבריטית המתחרה (אני לא אספר, אם אתם לא תספרו). הכרתי את היפות שלי רק שנה או שנתיים אחר כך, כשבחורים במסך כבר הפסיקו לעניין אותנו ויותר עניינו אותנו ההם בשר ודם שגרים כמה בתים ליד, שמסתובבים עם הילה של כריזמה בשכבה מעלינו, אלה בעלי השיער הבלונדיני הארוך, שלא הולכים לשיעור, כי יש רוח, אז הולכים לגלוש… נו, אלו מהחצר האחורית.

מפה לשם, החצר האחורית הפכה להיות תל אביב. וההם עם ההילת כריזמה מהשכבה מעלינו, פתאום אמרו שלום, הזמינו לימי הולדת שלהם, הזמינו לקפה ואז גם למקומות אחרים.

אבל מאז, הדברים קצת השתנו, ומה בדיוק קורה פה עכשיו בחצר האחורית הזאת שנקראת תל אביב? קצת כמו בריאליטי שמשודרת יום יום בטלוויזיה. שזמרים נוצרים בשיקוי אינסטנט שכזה, שכל מי שמקבל רבע שעה מסך הופך להיות מודל לחיקוי לילדי המדינה. כך בדיוק גם נראים חיי הזוגיות שלנו. אינסטנט. רק עם הרבה פחות גלאם.

אז יש לנו את האפליקציות הידועות לשמצה שלא נזכיר את שמן, כי הן הוזכרו פה כבר לא מעט. וככה זה קורה. עושים לייקים, מסתכלים על פרופילים, על תמונות, שוב על פרופילים. לרוב לא תיווצר שיחה. אם תיווצר היא תהיה קצרה כזאת: ״היי״, ״איך עובר הסופ״ש?״, ״החיוך שלך מקסים בעיניי״. בדרך כלל אחד הצדדים לא יענה. בדרך כלל אחד הצדדים לא יאהב משהו באיך שהצד השני אמר משהו אחר והשיחה תתנדף לה חזרה לעולם הוירטואלי ממנה היא הגיעה.

ואם זה כבר קורה, ועברנו את שלב הצ׳יטוט באפליקציה. בואי חמודה, בואי נעבור לשלב הצ׳יטוט באפליקציה אחרת – הוואטסאפ, או אחיה הגדול – הפייסבוק.

מעטים הם הבחורים שקיבלו את מספר הטלפון שלך, אחרי שהרוויחו אותו ביושר כמובן – שיתקשרו. שיעזו לשמוע את קולך. וגם את, את לא ששה לדבר יותר מידיי. הרי את יודעת שזה יהיה אינסטנט.

את יודעת שתצאו לדייט או שניים, לפעמים זה ייגמר שם. לפעמים זה יימשך עוד קצת מעבר.

לפעמים זה יימשך חודשיים. אבל בפנים את יודעת שהוא לא יחזיק. הוא לא החזיק, ועכשיו הוא כבר לא זוכר איך מרגישות כפות הידיים שלך על הזיפים שלו, למרות שנתת לו את הלב שלך כי הוא נתן לך מברשת שיניים שתעמוד לצד שלו בכוס פלסטיק ליד הכיור. וכבר קצת נמאס לכתוב עליו, על אותו בחור. הוא כבר לא מרטיט לך את הלב ואת כבר לא חושבת עליו לפניי השינה או כשאת קמה בבוקר. הוא חזר לעולם הווירטואלי ממנו הגיע. ממש כמה רחובות לידך.

ולפעמים העולם הוירטואלי הזה מתערבב קצת עם המציאות. עם אנשים בשר ודם. לפעמים גם הם בעלי שיער בלונדיני ארוך. ממש כמו לפניי כמה שנים כשהיית בתיכון. והם ייגשו אלייך וידברו איתך ויישמעו את הקול שלך. ויבקשו בביישנות את המספר כי את מוצאת חן בעיניהם, ולא רק התמונה שלך מוצאת חן בעיניהם.

והם גם יתקשרו ותהיה שיחה, ויהיה קצת מביך בהתחלה, אבל משהו בבטן יתערבב לך, ותלכי חצי יום עם חיוך מטופש על הפנים ואז תצאו לדייט או שניים, לפעמים זה ייגמר שם. לפעמים זה יימשך עוד קצת מעבר.

//נועה רוטשטיין

הייתי באמסטרדם שבוע. כן, זה הזמן לקנא כי אכן כמו שהסיפורים מספרים, יש שם מלא מה לעשן, וזה חוקי. עישנתי המון,  אבל המון.  אמסטרדם עצמה הייתה נחמד, כמו כל עיר אירופאית, רק שהסמים שם חוקיים ומוכרים אותם מחנויות ברחוב כמו שמוכרים מנה של צ'יפס או בגד חדש. וזה כיף. חוץ מזה היה קר, לא היה מקום נוח לשבת ולרבוץ בו והמלון היה יחסית רחוק, אבל אני נהניתי, בעיקר בגלל העישונים וזה, וגם סתם כי זו הייתה חופשה כיפית (עם נטע הכבשה). וראיתי את פרל ג'אם בלייב שזה תמיד טוב.

אני ונטע הכבשה ברחובות העיר

אבל מעבר לכל זה, חזרתי מוארת. תמיד כשאני חוזרת מחו"ל אני חוזרת עם מן היי כזה. כזה שנותן לי להרגיש טוב עם עצמי ועם העולם, שגורם לי תחושה שאני מבינה את החיים ואני יודעת בדיוק מה צריך לעשות. אני מרגישה טוב, יש לי ביטחון, אני הגרסה הכי טובה של עצמי. אני לא יודעת אם זה בגלל החופש או בגלל הניקוי ראש וההתרחקות מהיום יום הבנאלים אותם אני חיה כבר שנים, אבל חזרתי מוארת.

שזה דבר טוב ולא טוב. זה גורם לי להסתכל על עצמי והחיים שלי בפרספקטיבה הכי טובה ונכונה לי אבל גם הכי מסוכנת, כי פתאום הכל נראה מיותר. פתאום היום יום נראה משעמם ועלוב לעומת מה שאני יכולה לעשות, לעומת הפוטנציאל. יכול להיות שאני פשוט קוברת את הראש שלי עמוק בתוך החול כדי להתעלם מהפוטנציאל, ממי שאני יכולה להיות, על מנת שאוכל להסתפק במה שאני עכשיו. כדי לגמור את היום חסר המשמעות שלי לקראת עוד יום חסר משמעות שקרב ובא?

אזור הנוחות

ומה עם החלומות, השאיפות, הרצונות, מה עם שאר העולם? אני יכולה לחיות בלונדון, או באמסטרדם! ולעשות כל מיני דברים עם כל מיני אנשים בכל מיני מקומות בעולם, לחיות. והסרטים בראש? הם אצלי בראש! לקח לי שבוע במדינה זרה בלי יותר מידי תקשורת עם העולם שלי כדי להגיע למסקנות כאלה. אני כל כך משתעממת ביום יום שלי שאני חופרת עמוק במוח עד שיוצאים לי מספיק שטויות להתעסק בהם כדי לא להעביר את השבוע בדיכאון מוחלט.

אני רוצה ריגושים, אני רוצה לעשות דברים, אני רוצה להיות אני. להיות משוחררת, חופשיה לעשות את מה שבא לי מתי שבא לי עם מי שבא לי.  אבל כל אלה הם דברים שאת יכולה לעשות גם בישראל נטלי. נכון, אבל פה אני פוחדת. ממה? אין לי מושג, פה מפחיד אותי הכישלון, כי אם פה אני אכשל זה יהיה אמתי, בחו"ל זה לא אמתי, זה לא בישראל אז זה לא נחשב. אני פוחדת שאם אמשיך בדרך שאני ממשיכה בה כרגע, בהישרדות, בלעבוד בשביל לסגור את החודש אכנס לדיכאון עמוק ממנו אין יציאה.

PEARL JAM לייב באמסטרדם

אם אני לא ארים את עצמי בידיים שום דבר לא יקרה. אני חושבת שחזרתי מוארת ומלאת אנרגיות כי חייתי עכשיו שבוע, הייתי בחוץ, נחשפתי, עשיתי דברים, דיברתי, טעמתי, חוויתי את החיים ועכשיו, כשאני חוזרת לשגרת היום יום שלי אני פתאום נזכרת שזה לא מה שרציתי! לא רציתי לשבת במשרד כל היום ולעסוק בדברים לא מעניינים כל היום רק כדי לחזור הביתה ולבהות במסך הטלוויזיה עד שעוד יום נגמר. לא רציתי לקרוע את עצמי בין שתי עבודות ועדיין לא לסגור את החודש. ומה רציתי בעצם? לחיות.

לחיות את החיים שלי. יש לי רק את הפעם הזו לעשות את זה כמו שאני רוצה, אז למה אני לא עושה את זה?

זה אני מחייכת.

//נטלי להב

כשאמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת, הרגשתי הקלה. לא ידעתי להסביר לעצמי למה דווקא הקלה, אבל זה מה שהרגשתי. בכלל לא הזיז לי שבבוקר עוד ציינת שכתבת לי ברכה ואיך זה שפתאום החלטת לחתוך. בכלל לא עניין אותי שחתכת… מה שעניין אותי זה שלא התחלתי לדמם.

אז אמרתי לעצמי בקול רם זה לא שעזבת או שברת לי את הלב, פשוט פינית מקום וטוב שפינית, כי זה לא המקום שלך להיות. אין סיבה לכעוס או להיעלב, הרי הכוכבים אמרו לי בבירור לא לסמוך עליך, אז לא סמכתי עליך ולא נשבר לי הלב, ולא התעצבתי כשאמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת, כי במשחק הכיסאות הזה אין מקומות שמורים; אם פספסת את ההזדמנות להתיישב כל זמן שהיה מקום פנוי, אתה מחוץ למשחק. פשוט ככה.

בחור שיושב מול בחורה בערב ההולדת שלה ומספר לה על מחווה יפה שעשה לאקסית שלו מבלי להפגין רצון לעשות מחווה דומה לנוכחית שלצידו הוא בחור שכוונותיו ברורות, או יותר נכון היעדרן ברור, אלא שלא הבנתי את זה באותו הרגע; כשאני חושבת על זה עכשיו, בכלל לא דגדג לי העלבון ולא שמתי לב שהיה זה זמן נכון להתפתל באי נעימות על הכסא. פשוט הרשיתי לך להמשיך לשבת שם… ואולי בגלל זה אני כל כך מפחדת.

וזה לא שאני מפחדת שאתקשה לסמוך על בחור שיתייחס ללב שלי באותה הנדיבות שבה הוא מתייחס אליו. זה יקרה, אני לא דואגת, הוא יבוא. מה שמפחיד אותי הוא שלא אהיה מסוגלת לסמוך על עצמי לזהות אותו כשיבוא, או להבדיל בינו לבין סתם עוד ממלא מקום במשחק הכסאות.

אז אמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת. אמרת "זה לא פייר כלפייך" ונשמעת פתאום נורא צודק, אבל מה שצרם לי באותה השנייה זה לא מה שאמרת, ואיך שאמרת, וזה שאפילו לא חיכית שתסתיים לי יום ההולדת, אלא העובדה שלא שמתי לב בעצמי שזה לא פייר כלפיי! שהייתי צריכה אותך שתבין את זה בשבילי!

אז אני אומרת בקול רם, הוא עשה לשנינו טובה וזה מה שחשוב, הוא פינה את מקומו לבחור שיהיה מסוגל להיות פייר כלפיי ולא רק ביום ההולדת, אבל באותה הנשימה אני חושבת שאולי גם אני קצת מסוחררת מכל המשחקים והכיסאות, ושאולי זה זמן טוב לחזור רגע אל עצמי, אל מקום מבטחים, ולהתייצב מול שאלות חדשות.

לשם שינוי לא מעניין אותי למה הבחורים שאהבתי הלכו, או למה הלכתי אני מהבחורים שאהבו. לא מעניין אותי למה אצלי זה כל כך מורכב וארוך, ואיך זה שאני עדיין לבד. השאלות האלה בכלל לא מדגדגות לי. מה שמעניין אותי עכשיו זה למה הפחד שלי לובש חזות כל כך משכנעת שאפילו אני מתקשה לזהות שכואב כשכואב? ולמה כשכואב אני שוכחת לזכור שזה מטומטם להרגיש ככה בגלל בחורים שכל תפקידם הוא למלא מקום ברגע אחד ולפנות אותו ברגע אחר?

האמת היא מתעתעת כמו שקר. רגע אחד היא מחבקת, מקרבת ונעימה, וברגע אחר היא עוקצת, בולמת ומגעילה. אני כבר כל כך מכירה את המתווה שכנראה הפכתי צינית או יותר נכון, אדישה.

הפצעים שלי כל כך עמוקים שעל פני השטח גם אני כושלת לחשוב שהכול סבבה ושאני פנויה לאהבה פשוטה, כשבעצם, אני מתקשה לבטוח באפשרות שיש כזה דבר אהבה פשוטה ושאצליח לזהות אותה כשהיא תתגלה לי.

אז אמרת מה שאמרת רגע לפני שהסתיימה לי יום ההולדת. שתקתי. מה כבר יש לי להגיד? טוב עשית, זה לא המקום שלך להיות. פשוט ככה. אז לא הצעתי חיבוק וגם לא החטפתי סטירה. לא הפכתי כסאות ולא שמרתי טינה. חזרתי הביתה אל מקום מבטחים, רק ככה אני יודעת… ואולי בגלל זה הרגשתי הקלה.

// טל עזר

בעד - רוני שינקמן

אני בעד מודרניזציה. בעד נישואים חד מיניים, בעד חתונות במקומות מוזרים, בעד כל חידוש הזוי שמפיקים מכניסים לחתונות. אבל דבר אחד אני לא מוכנה לשנות – השמלה הלבנה! יש מסורות שכיף לשמר: נרות בחנוכה, מצות בפסח (על זה בעצם אולי אפשר לוותר), תחפושות בפורים- ושמלה לבנה! ואלו הן הסיבות: ראשית, הכלה גם ככה לא אוכלת ביום חתונתה, וכשהיא שותה זה כבר בשלב שכולם ראו כמה היא יפה, לכן זו הזדמנות מעולה ללבוש לבן בלי לדאוג שתתלכלכי. שנית, לבן יושב הכי יפה על שיזוף! "ואם זה בחורף?" איזה מזל שהמציאו את מיטות השיזוף. דבר נוסף, לבן יוצא הכי בולט בתמונות "ומה עם ורוד פוקסיה?" גם זה בולט, אבל בדרך אחרת. פחות טובה. מלבד כל אלה, אחרי שצמת חודשיים בשביל החתונה הזאת, מה, תלבשי שחור? כבר ירדת את ה40 קילו מאיפה שלא היה, תתפרעי!

עוד סיבה היא שהכלה, נכנסת אל עולם חדש, בו הכל שחור (סתם נו..) ולכן היא יכולה ללבוש לבן כאות פרידה. וסיבה אחרונה, המבוססת על סיפור אמיתי ומסבירה בצורה הכי טובה – למה כן שמלה לבנה: לפני כמה שנים הוזמנתי, עם משפחתי, לחתונה, בה האורחים התבקשו לבוא בלבן. הכלה – לבשה תכלת. הכל היה מאוד פסטורלי ויפה, חתונה על הים, השמש שוקעת, השחפים עפים, כולם לבנים וטהורים. החתונה התנהלה כהלכה ובסופה כולם יצאו מלוכלכים, עצבניים, ועם כתמים שכנראה לא ירדו לעולם. אך לא זו הסיבה. שבועיים לאחר מכן, הזוג כבר הגיע לרבנות, שוב פעם. הפעם – הכלה לבשה לבן.

ועכשיו ברצינות, מאז ומעולם שמלה לבנה נחשבה למשהו טהור, חדש, נקי. חיי נישואים הם פרק חדש בחייך, ועדיף להתחיל אותו בדף לבן. ואם לא, אז לפחות שמלה לבנה.

מתוך עמוד הפייסבוק: Wedding Dresses

נגד - ג'סיקה ובר

הרבה אנשים נוטים לחשוב כי השמלה הלבנה המסורתית בחתונה מסמלת את טוהר הכלה בנישואיה "כי נמחלו עוונותיה (של הכלה) ביום זה ועתה היא טהורה מחטאיה". רבים אחרים טועים לחשוב כי הלבן אמור לסמל את בתוליה של הכלה ביום חתונתה וטוהרה המיני. יש גם כאלה, שמאמינים כי השמלה הלבנה קשורה קשר ישיר לחיי הזוגיות אחרי החתונה, וכי השמלה הלבנה אמורה לנבא את הבאות ולהביא טוהר ו"לובן" לחיי הזוג הטרי.
אמונה נוספת, אם כי פחות רווחת, היא שהלובן של השמלה אומר משהו על האירוע עצמו. על כך שברית הנישואים היא דבר טהור וכי השמלה מסמלת את טוהר האירוע ואיחוד הנפשות.

מתוך עמוד הפייסבוק: Wedding Dresses

אין לי שום בעיה עקרונית עם שמלות לבנות. יכול להיות שאם אתחתן ביום מן הימים, אעשה זאת בשמלה לבנה. במחשבה שנייה, יכול גם להיות שלא.
אבל מה שכן בטוח הוא שאדע ביום חתונתי כי הצבע שאלבש לא יהיה קשור כלל לטוהר שלי, של החתן, של האירוע עצמו או של הזוגיות שתהיה לנו אחר כך.

חשוב לי עוד יותר, שנשים אחרות לא ילכו שולל אחר הצבע הלבן ויחשבו שהוא מסמל משהו עמוק וחשוב, בעל ערך רגשי של שנים רבות.

נשים יקרות – תתחתנו באיזה צבע שעולה על רוחכן, השכילו לעשות וביחרו צבע שמתאים לצבע עורכן, לצבע העיניים שלכן ואל תלכו על הבחירה הלבנה באופן אוטומתי. זכרו שלבן הוא צבע משמין ולכו על צבע שיחמיא לגופכן ויעשה עמכן חסד.

ה"מסורת" ארוכת השנים הזאת שכולם הו כה סוגדים לה, היא כלל לא מסורת והיא החלה בשנת 1840 כשמלכת אנגליה דאז – ויקטוריה, נישאה בלבן. לפני כן, נשים נהגו להתחתן בשמלה הכי יפה שהייתה להן בארון, ללא קשר לצבעה.
השמלה הלבנה הייתה סמל סטטוס, כי רק נשים עשירות יכלו להרשות לעצמן להחזיק משרתות ועוזרות שיינקו את השמלה וידאגו לשמור על צבעה הלבן. בנוסף, רק המעמד הגבוה יכול היה לצלם את האירוע ולהפיץ את התמונות כך שעד שנות ה20, הצבע הלבן הצליח להתקבע כצבעה המסורתי של שמלת הכלה.

מתוך עמוד הפייסבוק: Wedding lingerie

כיום, כשלכל אחת יש מכונת כביסה בבית ו"כולן" יכולות להרשות לעצמן להינשא בשמלה לבנה, תנסו להשאיר את הקפיטליזם וסמלי הסטטוס מחוץ לכותלי החתונה שלכן ותתחתנו בצבע מיוחד לכן ולזוגיות שלכן.

גם ככה הלבן הוא כבר לא כזה טהור.

//רוני שינקמן
//ג'סיקה ובר

יו, כבר שמעתם/קראתם על Yo? האפליקציה שכל מה שהיא עושה זה לשלוח Yo?

אז הנה דעה אחת שכנראה עוד לא שמעתם.

הרשת מפוצצת בכתבות על ה״אפליקציה שלא עושה כלום״. הכתבות נעות בין יזמים לשעבר/בהווה זועמים, שבקנאתם לא מצליחים להבין איך לעזאזל אפליקציה ששולחת שתי אותיות, הצליחה לגייס מיליון דולר; לכתבים שלפחות מנסים לקחת את זה בהומור; כלכלנים שמספרים שזו הוכחה לבועה הגדולה שבסיליקון וואלי (עליה הם מרמזים מאז רכישתה של וואטסאפ ב-19 מיליארד דולר), ועד אלו שמנסים לספר לנו שיש פה אפליקציה עם ערך אמיתי, ממשי, שהמציאה בגאוניותה דרך תקשורת חדשה בין אנשים (אלו שלא קראו בילדותם את ״בגדי המלך החדשים״). אלו האחרונים מאמינים שבכך שאני שולח את אותה מילה הצד השני אמור לנחש למה התכוונתי לפי הקונטקסט, וזו הגאוניות. כאילו לא מספיק שגם ככה דרך התקשורת האנושית  מצטמצמת כמו רוטב יין שנשכח במטבח של רפי כהן אחרי שסגרו לו את המסעדה.

אז אתם שואלים את דעתי? גם אם לא, אתם הולכים לקבל אותה.

Yo יותר מדהימה מרוב האפליקציות בשוק. למה? פשוט מאד. כי שמעתם עליה. ולא פעם אחת, שמעתם עליה 30 פעם בסוף שבוע אחד. ותשמעו עליה עוד 10 פעמים השבוע, אם לא 50. ובעוד שבועיים, גם הדוד שלכם שאוהב טכנולוגיה יקרא עליה, ואז תשמעו עליה שוב.

בואו נודה על האמת. יש מעל מיליון וחצי אפליקציות בימינו. אתם באמת באמת מכירים רק עשרים, גג מאה, אם אתם ממש משתמשים כבדים של המכשיר שלכם. ואם נגיד שאתם קוראים מדורי טכנולוגיה? אז כל יום אתם שומעים על עוד אחת, אבל כמאמר המורה לטבע בכיתה ד׳ – האפליקציה היומית הזו נכנסת לכם מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. לא תזכרו אותה בעוד עשרים דקות. המשימה הקשה ביותר בימינו למי שעובד על אפליקציה, היא שמישהו בעולם הזה אשכרה ישמע עליה. משימה יותר קשה, זה שמישהו ישמע עליה וגם יזכור אותה יום אחרי. והמשימה הכי קשה – זה לגרום לאנשים לדבר עליה, ואז גם להוריד אותה, אפילו אם רק מתוך סקרנות.

ואל תטריחו את עצמכם יותר מדי לנסות להבין מה עומד מאחורי Yo. זה בטוח לא מה שהם שחררו לעיתונות. יש שם הרבה פרובוקציות שמטרתן היא – נכון, פשוט שתשמעו על זה.

נעבור הלאה – שנדבר על זה שזו אפליקציה שלא עושה כלום? נו שוין. אני מכיר עשרות אלפי אפליקציות שיש בהן המון מסכים, המון פיצ׳רים, והן כביכול עושות המון דברים, אבל בת׳כלס? הן לא נותנות ערך כמעט לאף אחד, לא באמת צריך אותן, וחוץ מהצוות שפיתח אותן, ועוד כמה מאות חברים ובני משפחה, אף אחד לא ישתמש בהן יותר משבוע. Yo לפחות לא מתיימרת לעשות המון דברים; לא השקיעו בעיצוב שלה המון זמן, אנרגיה וכסף, גם לא בתכנות שלה (או באבטחה שלה). ועם זאת - יש שם משהו שהצליח למצוא חן בעיני הרבה אנשים, עם ממש מעט מאמץ והוצאות, גייס כסף, וגרם להמון יח״צ. מדהים.

בפעם הראשונה שקראתי על Yo, ראיתי בעיניי רוחי את הציורים של מונדריאן. ולא כי אני חושב שממציאיו גאונים כמו הצייר הזה, אבל בכל זאת, Yo זה הצמצום של כל האקוסיסטם של ה״אפליקציה+ויראליות+רשתות חברתיות״ שאנחנו חיים בו, לשכבה הדקה ביותר האפשרית, שמתפרשת על השטח הגדול ביותר. הדבר המינימלי שניתן לעשות ממנו אפליקציה ויראלית, ולגרום למישהו לחייך ממנו, גם אם לשניה.

מונדריאן – קומפוזיציה || באדום, כחול וצהוב

Yo זה ניסוי.  זה ניסוי באינטרנט של שנת 2014. אתם ואני חלק מהניסוי הזה. ורק בהמשך נגלה אם באמת יש פה משהו אמיתי, מעניין, או שזה סתם היה משהו שהגיע ונעלם כמו היוגורטיות ב-2012.

מה אני אגיד לכם, אני מת על זה.

// ליאור פרנקל

בדרכי באוטובוס לאוניברסיטה הטלפון צלצל, ומהעבר השני של הקו נשמע קולה של בחורה חביבה שיצא לי להכיר בעבר הרחוק. היא שאלה אותי אם אני עוד בעסקי הצילום (תודה ל׳אל׳ ממש לא!) מה שגרם לי לחשוב שהיא עומדת להתחתן ועושה בירורים לקראת ההפקה הכי מופרזת ומיותרת בחייה. את מתחתנת? שאלתי. לא, היא ענתה, והוסיפה, עוד לא מצאתי את האחד. אחרי שדיברנו עוד קצת על כמה דברים ריקים (בכל זאת עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שדיברנו, ומן הסתם קרו מאז הרבה דברים לא משמעותיים ובטח שלא מעניינים) ניתקנו את השיחה והמשפט הזה שלה ״עוד לא מצאתי את האחד..״ המשיך להדהד לי בראש.

לפני חודש ומשהו נכנסה מישהי חדשה ומקסימה לחיי. בעודי כותב שורות אלה, באוטובוס, אני חש כלפיה געגוע מתקתק שמטייל לי באיזור בית החזה. גם אם ג׳יני היה נגלה אלי לפני שהכרנו ולוקח ממני הזמנה לבת הזוג האידיאלית עבורי לא נראה לי שהייתי מצליח לדייק לו את המפרט כמו שהאקראיות של החיים זימנה לי. עד כדי כך שיש לי קטעים במהלך היום שאני חושש שמא אני הולך להתעורר מהחלום שאני שרוי בו. אבל לא. היא כאן, וזה אמיתי!

על רקע הדברים, יכולתי בקלות להיסחף ולהגיד שיש מצב טוב שמצאתי את ׳האחת׳. יש בחיבור בינינו את כל הסממנים שכביכול מבשרים על כך, גם בכימיה וגם במבנה האישיות. אבל יחד עם זאת אני חושב שההיפך הוא הנכון. למעשה אני טוען שאין בכלל דבר כזה למצוא את ׳האחת׳. יותר מזה, אני חושב שלהחזיק בתודעה הכוזבת הזו של ׳האחת׳ או ׳האחד׳ יש כדי להרחיק מהבנאדם חוויות משמעותיות, מעשירות ומלאות אשר יכולות להתקיים תחת האצטלה של רעיון הזוגיות, בהינתן הגישה הנכונה.

צילום: (visualphotos.com)

נראה לי שעבור מרבית האנשים, מאחורי המונח ׳האחת׳ (או ׳האחד׳) מתקיימת תפיסת עולם מדומיינת שרואה בחיים כמשהו שמתוכנן על ידי איזשהו כוח עליון או איזו תבונה נעלה או איזה שקר כלשהו אחר, ושהם עוברים פה בעולם הזה איזשהו תהליך של ׳טיול קוסמי מאורגן׳ שמזמן להם אינטראקציות אנושיות, בין היתר גם בתחום הרומנטי. אותם האנשים משוכנעים, גם אם לא באופן מודע, שגם אם הם כרגע לבד יש משהו גבוה מהם שיודע על מישהי (או מישהו) שהוא המכסה היחידי והבלעדי של הסיר שלהם, כי הלוא ככה זה תוכנן על ידי אותו המשהו ה׳גבוה׳ וה׳נעלה׳ ההוא שאחראי לחלק ניכר מגורלם. למעשה, בניגוד לתהליך פס הייצור של כלי מטבח, שם באמת כל סיר מיוצר מראש עם מכסה ספציפי תואם, האופן שבו בני האדם הגיחו לעולם מתנהל על בסיס מתודולוגיה שונה בתכלית (עיינו ערך תורת האבולוציה) בה האקראיות היא שם המשחק. בסבך האקראיות הזו, ה׳אחד׳ הזה הוא בסך הכל עוד אחד, הוא לגמרי אקראי והוא משתנה עבורנו בהתאם לשינויים שמתחוללים בנו, כך שהתיאום בין שתי ישויות נפשיות נפרדות, באותה נקודת מרחב וזמן, הוא לא פחות מצירוף מקרים קסום שהטבע הפנימי שלהם והחיצוני להם מאפשר באותו רגע נתון.

יש הבדל מהותי, לתפיסתי, בין להאמין שמצאתי את ׳האחת׳ לבין לחוות תחושה שמרגישה ככזו, ולהתפעל מהאקראיות של המאורע המקרי הזה ומהשלכותיו המוחשות. לדעתי התפיסה הראשונה – האמונה שיש באמת דבר כזה שנקרא ׳האחד׳ – לא רק שהיא מרוחקת מהמציאות אלא היא גם לא תורמת, בלשון המעטה, לאוחזים בה, ואני אספק לכך שתי סיבות עיקריות. האחת, אדם שמאמין שהכל מכתוב וש׳האחת׳ שלו מחכה לו באחת ההסתעפויות המתוכננות אי שם בעתיד הקרוב או הרחוק הוא אדם שקרוב לוודאי יהיה קרוב יותר לצד הפסיבי בציר הפסיבי-אקטיבי שבחייו. הוא לא ייזום יותר מצבים ואפשרויות שיגדילו את הסיכויים שלו לפגוש באופן אקראי ומקרי את זו שתעשה לו את זה. למעשה, איך שאני רואה את זה, כעניין שבעובדה, ישנן כרגע, בנקודת זמן זו ובמרחב הגאוגרפי הנגיש לי, מספר לא מבוטל של בחורות פנויות רגשית שיש ביננו התאמה כימית ואישיותית, ושיכולות לעשות לי את זה בעוצמות גבוהות כאלה שתפסקנה לי את אשליית ׳האחת׳, ועל כן ההיגיון שלי אומר שככל שאהיה פעיל יותר, אפעל ביותר ערוצים ואזום יותר אינטראקציות, כך אגדיל את הסיכויים לאתר לפחות אחת מכל אותן המתוקות. ואחת טובה זה הרי כל מה שאני מבקש לעצמי. לא את ׳האחת׳ אלא ׳רק אחת׳ (מתוך כל אותן הפוטנציאליות).

9Rooms

הסיבה השניה שלדעתי תפיסת ׳האחת׳ לא תורמת לאדם שאוחז בה, ואף מזיקה, מתקיימת דווקא בצד השני של הקשר, בסוף שלו, במידה ומבצבץ באופק, ולא בתחילתו. כאשר אדם מספר לעצמו את הסיפור הזה שהוא מצא את ׳האחת׳ שלו הסיפור הופך להיות נצחי בזמן שהוא, בת זוגו וטיב הקשר ביניהם משתנה ללא הרף, בטח ובטח שעל פני פרקי זמן ארוכים. גם אם בני הזוג יובילו את הקשר ביניהם בעתיד למבוי סתום, חולה ובלתי הפיך הם עדיין יינקו מהנחת המוצא המדומיינת שהם גיבשו לעצמם בתחילת הקשר – שהם ׳האחד/ת׳ האחד של השניה – וינסו בכוח להדביק את המציאות המתחדשת לסיפור המדומיין. הם יספרו לעצמם שהם סובלים בתוך הקשר כי זה כנראה מה שתוכנן להם במסגרת אותה ׳תוכנית העל׳ ש׳נשגבת׳ מבינתם, הם יקראו לזה 'תיקון' או משהו כזה, והם ימשיכו לאמלל האחד את השניה מתוקף היותם שני שחקנים שלוהקו לסרט שהם מתנהלים בתוכו בחוזה הדרקוני והנצחי (והאינפנטילי) הזה. תפיסת המופרדות של האדם מהטבע, ובשל כך המוחלטות והקביעות שהוא כופה על חייו, בזמן שאלה בפועל משתנים ואקראיים, יכולה להיות לו לא פעם לרועץ.

בכל בוקר, בתום תרגול בקשיבות (מדיטציית מיינדפולנס) אני מציף את התודעה שלי בהכרת תודה על האופן האקראי והמקרי בו פגשתי את בת זוגי הטרייה. אני מתפעל מהקסם שבנסיבות שהובילו לכך ובאינטראקציה בינינו אשר נסובה על הכימיה ששוררת בטבע הממשי, בניגוד לסיפורים שנסובים על הדמיון של בני תרבות פרימיטיביים שקדמו לנו. אני חווה את הקשר ביני לבינה באופן ישיר, נכון לעכשיו, ולא דרך סיפור שמתיימר לספק איזושהי תכלית חיצונית ומשמעות קיומית לחיי. אני גם לא מתעסק במה שיהיה ובשאלות של האם זה ימשיך או יגמר באיזשהו שלב כי אני לא נאחז בשום סיפור פיקטיבי שמכתיב לי מה יעלה בגורל הקשר הזה. אף אחד לא יודע את העתיד, וכל ניסיון לחזות אותו מועד לכישלון ולקיבעון מחשבתי. החוויה היא ישירה וטובה לשנינו, נכון לעכשיו. זה כל מה שאני יודע, ורק לידיעה הזו אני נשאר נאמן. איך היא אמרה לי שלשום בלילה בקול רך ומלטף כשחלקנו את אחד מאותם הרגעים הקסומים במיוחד האלה: ״תן לדברים לקרות מאמי.. פשוט תן לדברים לקרות..״ פלא שהיא מרגישה לי כמו ׳האחת׳ שלי?

//דני ענבר

לפעמים אני מהרהרת ביני לביני, מה היה קורה אילו הייתי הולכת ברחוב ונתקלת באבא שלי. איכשהוא, פשוט הייתי יודעת שזה הוא, והוא – היה יודע שזו אני.

אני מפליגה בתיאורים מדוקדקים אודות מה הייתי לובשת, איך השיער שלי היה מסודר, האם היה חושב שאני יפה? ובאיזה אופן היו נחרשים הקמטים על מצחו כשהיה בוחן את תווי פניי כדי להכריע אם אני דומה לו. היינו עוצרים ככה, באמצע הרחוב. מטרים בודדים מפרידים בינינו, ותהום ענקית ובלתי נראית. עוצרים ובוהים בכל מקום שרק אפשר – רק לא אחד לשני בעיניים. או לפחות הוא. הוא לא היה מסתכל לי בעיניים.

כל המראות והקולות מסביב היו נהיים קהים ומעומעמים. מיישרים לאט מבט הססני, לוכדים בחוסר ביטחון רגע של מבט הדדי מזוגג, ואז…משפילים מבט לרצפה. ושוב מרימים. ובוהים אחד בשניה.

צילום: (visualphotos.com)

אני הייתי עושה את הצעד הראשון, ומצמצמת את הפער. הייתי מתקרבת אליו בצעדים קטנים ואיטיים עד שהייתי ניצבת מולו. מביטה בו בהשתהות, מפגינה אסרטיביות שפג תוקפה זה מכבר.

המחשבה הזו בראש שלי, היא כמו סיפורי 'צמרמורת' עם הכריכה שיש עליה הולוגרמה. אלה ספרים בהם אתה יכול לבחור את הסוף. אתה מגיע לנקודה בסיפור בה *אתה* צריך להחליט מה קורה הלאה, ואז עובר לעמוד הנתון בהתאם לבחירה שלך. כזה הוא הקונספט הזה בראש שלי. מחשבה מודולרית. משוואה חסרת פתרון בתוך ריק שחור ואינסופי שנקראת התודעה שלי. אני מקיצה ומסתכלת לרגע על המדרכה. מרימה את העיניים, ומניחה קווצת שיער מאחורי אוזן שמאל. הוא בוהה נחרד בכל הפירסינגים.

"אז מה אה?" אני שואלת "מה?" הוא עונה בקול חרישי. "איך עברו עליך 18 השנים האחרונות?" הוא מחוויר בטירוף "לא, כי עלי הם עברו סבבה, השנים. ת'יודע.. קייטנות של מתנ"ס, נחכה לסרט עד שהוא יגיע לטלויזיה.. התקפי זעם של אישתך לשעבר. זה לא שרציתי לטוס לפולין. זה לא שרציתי ללכת לסאמר סקול. אז למדתי לרכב על אופניים בגיל 17, ביג דיל. אז לימדתי את עצמי לשחות ולשחק מטקות. אז אין מי שיפרק לי את הארון עכשיו שאני עוברת דירה. כולה דמות אב, כן? יו ווין סום, יו לוז סום". הוא מגמגם איזה כמה מילים, וכאן הסנריו הזה נגמר.

"אני רוצה להכיר ת'אחיות שלי. גדלתי בלי אף אחד. לגמרי לבד. ולפחות ב 16 השנים האחרונות, יכולתי לחלוק את כל התסכול והכמיהה והלבד הזה עם שתי האחיות התאומות שלי. הן הבנות שלך, אבל הן גם חצי אחיות שלי", אני מרגישה איך אני מתחממת "תראי.. זה הרבה יותר מורכב ממה ש".
זה לא מעניין אותי. הן כבר מספיק גדולות להחליט בשביל עצמן". גם בסנריו הזה, בדיוק כמו בקודם, נראה שהדם מתאדה לו מהלחיים, וכל מה שקורה הלאה הוא בחזקת חלום שנשכח מרגע היקיצה. משהו קורה שם, רק שאינני מצליחה לזכור מה.

צילום: (visualphotos.com)

"מה שלומך?" אני מחייכת. למרות הכל, מחייכת. "בסדר. ברוך השם. מה שלומך את?" "שלומי טוב. הכל טוב". עדיין מחייכת. הוא מחייך בחזרה, ואני רואה את החיוך שלי כמו בבואה. אני פתאום מסוחררת. הרגליים חלשות. תכף כושלות. "מה את עושה בחיים?" אני מספרת לו על הצבא שסיימתי, על העבודה, על הדירה, על המוזיקה והריקוד והכתיבה והסוסים, משתדלת לא להחסיר פרט, ולהישאר עניינית בד בבד. שיאכל את הלב. שיראה איזו מוצלחת אני. "יופי". הוא זז במקום באי נוחות. "מה איתך?" הוא מתחיל לספר, אבל אני רק רואה אותו מזיז את השפתיים. אני לא שומעת קול.

הוא מדבר ומדבר, מצרף לסימפונית התנועות הזו גם את כפות הידיים, עוצר לרגע, משפשף מאחורי האוזן, וממשיך. אני ממשיכה לבהות בו. אומרת לעצמי בראש 'ז – ה   א – ב – א   ש – ל – ך'. המילה הזו חוזרת על עצמה בהד אימתני בתוך הראש שלי. אבא… אבא… אבא… אבא…"אני בכל אופן צריך לזוז עכשיו". אני מסתנכרנת עם המציאות. הוא מביט בי לעוד כמה שניות, מחכך לרגע את ידו בידי, ומסתלק. ובשנייה הזו, בשבריר השנייה שאני ארגיש את קצות השיערות על כף היד שלו חודרות לתוך ההילה שעוטפת את כף היד שלי, אני אשרף מבפנים. הוא יעלם כשם שהגיח, ואני ארוץ. ארוץ וארוץ. ארוץ, וארוץ עוד, ואבכה. עד שיגמרו לי הכוחות. עד שיגמרו לי הדמעות. ואז אעצור. אני אשא מבטי מעלה לשמים, אסתנוור מבהירות העננים, ואומר לעצמי בלב: "בבקשה אלוהים. בבקשה! עשה שלא אהיה כמוהו. עשה שלא אברח".

//נוי טמרקין

האמת, שעם כל הפתיחות שלי, עם כל הרצון להסרת מחסומים, לביטול הצנזורה והכמיהה לכנות, את הדברים הכי יפים שלי אני שומרת לעצמי, את הרצונות הכי כמוסים אני מותירה כמו שהם, אצלי.

זה חלק מהדילמה שאני עוברת בכל פעם שאני כותבת משהו חדש, אני מכוונת לי את המוזיקה המתאימה, בווליום המדויק, מתיישבת בנוחות והמילים נשפכות להן החוצה ממני כמו פיצוץ בצינור מים ראשי. לעיתים אני עוצרת, בודקת, חוזרת וקוראת בסוף מההתחלה, מתקנת שגיאות הקלדה, מוחקת, מוסיפה ועורכת את עצמי.

חלק ממני רוצה לכתוב על משהו, החלק השני עוצר אותו. כותבת מוחקת כותבת מוחקת. למרות כל החשיפה עדיין יש דברים שלא מדברים עליהם, עדיין נותרו כמה דברים אחרונים שעוד לא גיליתי לכם. מבט חטוף בפייסבוק וחוזרת לכתוב. מחליפה עד שמגיע עוד שיר שמתאים לי למוזה הרגעית הזו. מוזה לא ברורה, חצי מלאת תקווה חצי מבואסת. מנסה להבין את עצמי לעומק, למה כשיש לי את כל העולם לכבוש לראות או לטייל מדוע אני מעסיקה את עצמי בחיפוש אחר אהבה חדשה. מה כל כך רע לי בלהיות תקופה לבד עם עצמי, שאני רצה לחפש אותה.

למרות כל הרמיזות, השמות קוד, ההצנעות, החלקים המצונזרים, אני בטוחה שאת הרוב הבנתם, אני בטוחה שפיצחתם את הקודים ואת הרמזים הדקים.

הנפש שלי תעתה וטעתה לה בתקופה האחרונה, עד אשר מצאה את דרכה, או לפחות חשבה שמצאה את דרכה, היא למדה להפסיק לאהוב ולאהוב מחדש, נעלה את כל הרגשות בכספת ופתחה אותה רק לרגעים קצרים ובודדים. ואני השתובבתי, השתוללתי, נהנתי, לפעמים סבלתי, אבל בעיקר למדתי להמשיך הלאה. השכלתי להבין שאין צורך להתעכב על מישהו שלא רוצה כמו שאת רוצה. הצלחתי לתעל את האכזבה מזה לכתיבה, לקחת את האנרגיות השליליות שלי ולמרות שלפעמים הייתי קטנת אמונה זה תמיד תמיד עזר, מהאכזבה הגדולה ההיא להכי קטנה ואחרונה.

האמת שאני לא באמת יודעת מה אני מנסה להגיד, כי זה נורא קשה להגיד, בלי בעצם להגיד את מה שאני רוצה לומר. אבל לפעמים יש דברים שחייבים להשאר בסתר. ככה טוב להם.
אני יכולה לשתף רק דברים שהם שלי, זאת היתה הבחירה שעשיתי כשפתחתי את הכל והזמנתי אתכם לקרוא. לפעמים אני אפילו לא מצליחה למצוא את הדרכים לשנות, לצנזר, לתעתע בכם שלא תבינו הכל, כדי שלא יפגעו, שלא יחשפו הנפשות הפועלות בטעות, לפעמים מי שאני כותבת עליו יודע שאני כותבת עליו וגם אני יודעת שלפעמים הוא קורא את זה, לפעמים גם שלחתי לאותו אדם את הפוסט כדי שיאשר שהוא לא נפגע, עד כה זה עבר בשלום.

הייתי מאוד רוצה את היכולת לכתוב על הכל, מבלי לחשוש, מבלי הפחד לפגוע, מבלי להפגע בעצמי. עד שיגיע הרגע בו אוכל לכתוב בלי עכבות ובלי מעצורים אני אחביא את הסודות שלי מתחת לפני השטח, אתם תנחשו או תחשדו, אני לא אגלה, ואמשיך לפוסט הבא, להשאיר אתכם במתח.

מצחיק אותי שיש שירים שתמיד יזכירו לי מישהו ספציפי. תמיד כשיתנגן השיר הזה אני אחשוב על אותו האדם. כשהיינו בסיטואציה והשיר התנגן או שיר שמספר את הסיפור בדיוק מפחיד, והשירים האלו הם כמו שומרי הסוד שלי, הם מזכירים לי את הספציפי ורק אני יודעת את מי, רק אני יודעת מה השיר. השיר גורם לי לחשוב, גורם לשמחה או לעצב, שואב אותי חזרה לסיטואציה ההיא, שהתחילה את הכל.

חשבתי לרמוז לו, לרשום כמה מילים מהשיר, שרק הוא יזהה. אבל החלטתי להשאיר אותו בסוד, שיקרא, יחשוב שזה עליו, יתהה, יתבלבל, יחשוב שזה לא הגיוני, אולי בכלל היא מדברת על מישהו אחר. אז החלטתי לשים שיר בשבילי, שיר שהוא שלי, אחד האהובים עלי, אולי מתישהו הוא יהיה שלנו.

//אופיר גוני קריס

הבעיה היא שמישהו תמיד מחפש משהו שהוא רגיל אליו. בטוח שמעתם משהו על זה, או דומה לזה בעבר. אבל אני מדבר על משהו אחר, שאני לא בטוח איך אני אסביר בדיוק.

הרי פעם פעם פעם, היינו כולנו ציידים-לקטים. פרהיסטורי משהו, אבל גם חשוב לפואנטה. היינו הולכים והיינו צדים חיות ומלקטים גרגרים (אין לי מושג מה מישהו פרהיסטורי היה עושה עם גרגרים, אבל זה מה שאומרים).

אז אני חושב, שאנחנו עדיין ציידים לקטים.

שניה רגע, הספיידר סנס שלי מרגיש טיפה אגוצנטרית – ברור שלא אני-אני חושב את זה, ברור שזה גם מין משהו שאומרים. דרווין אמר. דרווין אמר להרים ידיים (להרים ידיים), דרווין אמר להיות חזק כדי לשרוד (חזק כדי לשרוד). סליחה, זה היה ג'ון.

מתוך וויקיפדיה

בכל מקרה, אנחנו צדים ומלקטים סימנים. אנחנו הולכים לנו, פה מרימים גרגיר שאומר "אגו", שם צדים ממותה שכתוב עליה "צנטריות". סו פאר, סו גוד. אבל אז, אחרי עוד כמה ימים, אנחנו שוב מלקטים גרגיר. על הגרגיר הזה לא כתוב "אגו", אבל זה מספיק קרוב בהקשר. ואז אנחנו יודעים שיש גרגרים שכשאנחנו רואים אותם, אנחנו יודעים לנחש שכנראה תיהיה שם אגוצנטריות. ובעצם לכולנו יש ספיידר סנס לכל הגרגרים שליקטנו, וכל הממותות שצדנו, עם כל מה שהיה כתוב עליהם עליהם.

למעשה אנחנו ציידים-לקטים של דפוסים.

איך אתם יודעים, כשמישהו בא ומכריז על עובדה, וטוען כמו ווינסטון פאקינג צ'רציל שככה הוא חושב, שהוא מתנהג באגוצנטריות. למה? כי ראינו יותר מידי פעמים אנשים שנתלים בענפים גבוהים, שלא להם, ומציגים את זה כאילו זה נולד מהם.

מתוך וויקיפדיה

אז סבבה, בהתחלה, זה היה סתם גרגיר. אבל עוד גרגיר, ועוד ממותה עד שהבנו איך "אגוצנטריות" נראית, נשמעת, מריחה.

אנחנו ציידים-לקטים של דפוסים. עושים לנו את האחד ועוד אחד שלנו על בסיס יומי, ומבלי להבין שזה זה. כל אינטרקציה שהיא, אנחנו פונים למאגר ממותות וגרגרים, בוחנים את ההתנהגות שלנו ושל הסביבה שלנו מול החנות בלוקבאסטר של הליקוטים וצייד שעשינו כבר.

וזאת, ליידיז אנד ג'נטלמנס, הבעיה של אותם משהוים מלמעלה.

מבחינתם, הם איבדו עכשיו שק מפוצץ גרגרים שמסביר להם 8.26% מהעולם שלהם עכשיו. וזה כל מה שהם מכירים בכל מה שקשור ל-8.26% האלה. פתאום, בתוך הדפוס מחשבה הזה, חסרה ממותה עם כיתוב "אני לגמרי מבין אותך, בנאדם". וממותה זה וורי ביג דיל.

ואפילו יותר גרוע מהממותה שהמשהו האחר לקח למשהו שלנו, מה קורה אם מאבדים עוד שק גרגרי-דפוס? פתאום איבדנו 12.81% מהדפוסים שלנו.

והרי, החיים האלה, כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה התנהגויות! לא סתם הכנסתי את דרווין ואת ווינסטון פאקינג צ'רצ'יל לתוך הסיפור הזה. אנחנו צריכים דפוסים כדי להבין איך להתנהג. בן אדם צריך לראות ולהבין מה שהוא רואה ולקשר את מה שהוא רואה למה שהוא מבין, כדי ללכת בג'ונגל התנהגויות הזה שאנחנו קוראים לו העכשיו.

דרוויניזם של דעות, זה נראה לי שם יותר מתאים.

והרי, מה קורה כשבאמת מאבדים,  אם פתאום אתה הולך לטיול ביער, מצפה ללקט בדרך חזרה את הפירורי לחם ששמת. באמת, דאגת ל-ה-כ-ל. ואז אתה כולך מבסוט כי גילית פאקינג בית עשוי ממתקים, רק כדי לגלות שאיזה עורב אכל לך את הגרגרים (ככה הולך הסיפור?).

מתוך וויקיפדיה

שורה תחתונה, אין לך דפוס, אין לך דרך.

או, שאולי כדאי להפסיק ללקט?

//נדב מור

שלושה חודשים עברו מהיום שהניחה עליו את ליבה. מאותו הרגע שידעה שהיא אוהבת אותו. בלב. וכבר אז ידעה שהלבבות שלהם לא מסונכרנים באותו קצב. ידעה גם ידעה שיידרש  זמן כדי שהלב הזה שלו יבין את מה שהלב שלה כבר הבין.

להבין שזאת אהבה.

מתוך דף הפייסבוק 9ROOMS

כשיוצא לה לחשוב על זה, אז היא מבינה שבעצם כל שלוש האהבות הגדולות של החיים שלה התחילו כשהיא אהבה קודם. וזה מתסכל אותה שוב לחכות עד שהגבר שלה יגיע להבנה,

אבל היא כבר התרגלה.

רק כדי להוכיח לעצמה שאינה מפחדת, היא העזה יותר באהבה החדשה הזאת שלה, אם לדייק היא ממש התחילה עם הבחור שלה. היא כבר לא קוראה בשמו, קוראת לו מאמי, פשוט מאמי, ובפעם הראשונה שקראה לו ככה, חיוך עלה על פניו, כי איך לומר, הוא לא אחד כזה שמשתמש בכינויים.

בפגישות הראשונות הם דנו יחד בעניינים כלליים, דיברו על החיים והעבודה אפילו על מזג האוויר, וכבר בשיחות שלהם הרגישו תשוקה באוויר, וככל שנקפו הימים היא נפתחה אליו יותר וסיפרה על עצמה והוא ניסה להדביק את הקצב שלה וסיפר לה דברים שהחשיב אישיים.

אלא שבשיחתם האחרונה, הרגישה שקצת נשבר לה מהמצב הזה, הפריע לה שהם דיברו על הכול חוץ מאשר הדבר עצמו, כשהוא דיבר אליה היא ידעה שרצה להגיד לה דבר אחר, שלא באמת עניין אותו לספר לה על תאוריית כוח המשיכה, שבעצם רצה לספר לה על המשיכה שהוא חש אליה, אבל הוא נכנס לפרטים והסביר לה ברצינות, וניסה להחזיק אותה במילים האלה שלו רק כדי לקבל עוד קצת מהנוכחות שלה, וההשתדלות שלו להישאר קרוב אליה ריגשה אותה.

כל כך ברור שבין המקום שבו ישבה למקום שהוא ישב עמדה אהבה, כזאת שדרשה שיפסיקו להתעלם ממנה כאילו שהיא לא קיימת,

אלא שאז ככה פתאום באמצע השיחה, היא קמה והלכה. הלב שלה דפק בפראות. לקחה בחשבון שזה יהרוס הכול. כל מערכת היחסים העדינה שנרקמה ביניהם. אבל ההתעלמות שלו מהדבר עצמו מרמרה אותה והיא שונאת להרגיש ככה, תלויה באוויר ולא בטוחה בכלום ולא יודעת אם זאת רק היא או שהוא באמת רוצה להיות איתה.

וכשהיא הלכה הוא לא קרא בשמה ולא עצר אותה למרות שהאטה את צעדיה, הלכה לאט יותר מבדרך כלל רק כדי לתת לו עוד הזדמנות, אבל הוא לא זז ממקומו והיא התאפקה שלא לפרוץ בבכי והיום שלה הפך שחור וכועס וקודר, על מי לא הוציאה את העצבים שלה? כולם לא באו לה טוב.

זה עבר לה כשהתקבלה בנייד שלה הודעה שבה הוא ביקש ממנה להגיע למקום המפגש הקבוע שלהם, כדי לדבר איתה. והיא נעתרה. והגיעה בפרצוף נפול או כועס או אולי מאוכזב.

מה קרה ? שאל בדאגה.

כלום. לא קרה כלום. ענתה בעיניים כבויות מלהט.

אז למה הלכת ככה?

זה מורכב.

אז תפשטי, אמר וחייך והיא חיכתה שיתבדח איתה ויגיד תתפשטי, נו כבר שיגיד משהו, דבר שיוכיח לה שגם הוא בעניין שלה,

ובמקום להשיב לו היא נשפה עמוק  והוציאה חזק את האוויר.

הוא חייך. ואמר לה מה? תדברי. מה את מרגישה?

מרגישה שהלב עוד שנייה מתפוצץ מרוב אהבה אליו, מרגישה שהיא חייבת שייגע בה כבר ושיישק לשפתיה, רוצה להרגיש את גופו נצמד לגופה, איך שהיא רוצה אותו, את כולו, כבר לא מתאפקת לו.

אבל היא התאפקה ורק אמרה,

אני מרגישה את מה שאתה מרגיש.

באמת? אז מה נעשה עם כל הרגש הזה? שאל.

נחביא אותו בקופסה ונקבור אותו מתחת לאדמה. השיבה.

מתוך דף הפייסבוק starbucks

הוא לא נבהל מהמילים שלה וביום שאחרי, הוא הניח ליד הרכב שלה קופסת קרטון פתוחה שמצא בחנייה. והיא סוף סוף קיבלה ממנו סימן שגם הוא מרגיש כמוה.

שגם הוא,

אוהב אותה.

//אירית בן חמו

אומרים שיום החתונה שלך הוא גם היום השמח בחיים שלך. שלא משנה כמה תתכנן את היום הזה, כמה תרד לפרטים הכי קטנים, תמיד יהיה משהו קטן שלא ילך לפי תכנון. אבל מה קורה שה"משהו הקטן" הזה ממש לא קטן?

1. זמנים – לא לאחר, לא לאחר ושוב לא לאחר! יום החתונה לא מתחיל ב"קבלת פנים" הוא מתחיל הרבה לפני, למעשה עוד בתחילת השבוע הגורלי בת זוגתך לעתיד תדאג להעביר לך לו"ז קפדני וחסר לך שאתה משנה או חורג מהלו"ז שנקבע.

2. לבוש – לשכוח פריט לבוש זה מבאס אבל לא כזה נורא. חבר טוב שמלווה אותך תמיד יכול להשלים לך במהירות גרביים, תחתונים ואפילו חולצה לבנה אם צריך. בינינו תמיד אפשר לשלוח מישהו שניה הביתה שיאסוף את מה שנשכח ויוריד את מפלס הלחץ. אבל מה אם החתונה שלכם לא ברדיוס של 100 ק"מ?מה תעשו אם החלטתם להתחתן במקום הכי רחוק בעולם שהסכים להוריד עוד 50 שקלים ממחיר המנה? בוא נראה אותך מנסה להרגיע כלה שההינומה שלה בבית כשאתה גר בחיפה והחתונה על גמל במדבר.

Weddingbee

3.חופה – חופה זה נושא מאתגר. כולם רוצים חופה יפה, עניינית וכזו שתתן סיפתח טוב לכל האירוע . אבל מה קורה אם החופה שלכם נמשכת ונמשכת ונמשכת וננמממממשששככתת…רב משעשע, מעבר לא ממש מהיר על הכתובה (ועוד בארמית) וסדר ברכות שהיה אמור להיות מאורגן והופך לסיוט כשלא מוצאים את סבא שלמה שהלך שניה לשירותים, אלו רק מקצת הדברים שיכולים להוציא כלה מדעתה

4. הרב – "מה עם הרב? הוא הגיע?" "הוא עדיין בדרך?!" "אבל איפה הוא?" "אבל הוא אמר כמה דקות לפני 10 דקות", אין כמו לגלות שהרב שלקחת עושה שלוש חתונות ביום ואתה במקרה החתונה השלישית שלו.

5. טבעות – אין כמו לראות פרצוף של חתן/אח/חבר כשהוא ניגש להביא את הטבעות לרב ולשים לב שהוא שכח אותם (אפילו באוטו זו פדיחה רצינית) ולך תצא מזה עכשיו…

Weddingbee

6. הדי ג'יי – לא ארחיב במילים אבל אם באמצע החתונה שלך מתנגן ברקע Y.M.C.A  תדע שהדי.ג'יי דפק לך את הערב.

7. החבר הכי טוב – החבר הכי טוב שלך, שבמקרה הוא גם נראה ממש טוב ושבמקרה יש לו עודף ביטחון עצמי גם ככה מה שגורם לו לעוף על עצמו (אחרי כוסית אחת או שתיים) כשהוא רואה את עצמו בחליפה. כל זה עוד בסדר אבל הכול יכול להשתבש כשהוא מתחיל לנסות את מזלו עם אמא של הכלה (או סתם כל אחת שיש לה שתי רגליים).

8. האוכל -  אין כמו אוכל קר שיחמם את הלב למאות המוזמנים שהגיעו מרחוק.

9. סידור שולחנות – אנשים בוגרים מספיק אוספים את הפתק שאומר להם איפה לשבת וליד מי (שלקח לכם אגב שבוע לרשום). אנשים בוגרים פחות לא עושים זאת ואומרים "לא צריך שום פתק, יהיה בסדר",  ואז במקרה הטוב במקום שולחנות מלאים אתם מקבלים חצאי מקום פה ושולחנות אבירים שם ובמקרה הרע חייבו אותך על 400 מוזמנים כשהזמנתם רק 300.

Weddingbee

10. האלכוהול – לשתות באחריות זו לא סתם קלישאה. הרבה יכול להשתבש אבל שאנשים מתחילים לשתות יותר מידי בחתונה שלך עד כדי שהם מתעלפים או מקיאים בכל מקום – פדיחות זה הבעיה הכי קטנה שלכם. אבל מה תעשה עם השיכור הראשי הוא החתן בעצמו? בוא נראה אותו מתמודד עם המשפחה של אשתו כשכולם יושבים לראות את הסרט חתונה.

בקיצור. תעשו שעורי בית לפני, תדרכו את מי שצריך לתדרך, תמוססו שני קסאנס או וובן לפי בחירתכם האישית ותשתדלו ליהנות מהערב כי מה שצריך לקרות יקרה – העיקר שאתם נשואים.

//אסף אמיתי

אם את צריכה להתפנק עם משהו, איזה עידוד קטן; טיפה מהקסם של Aussie תסגור לך את הפינה. תוך 3 דקות, מסכת הקסם של Aussie, הופכת שיער פגום ותשוש לקסם של רכות וברק. הבלוגריות שלנו מספרות על 3 דברים שהן עושות ביום במשך 3 דקות שהופכות את היום שלהן למהמם. ממש כמו המסיכה של Aussie.

דווקא ביום מייגע שכזה,

נתבקשתי לכתוב פוסט על שלושה דברים שאני עושה

והופכים את היום שלי למהמם.

כמה היקום אוהב אותי ,

Challenge Accepted

בוקר,

שלוש דקות מסתרקת במקלחת,

נותנת לשיער להתייבש בטפטוף ללא סחיטה באמבטיה.

כך מסתדר לי בצורה הכי טובה,

תנסו בעצמכם, זו ממש יופי של שיטה.

שלוש דקות מצחצחת שיניים בישיבה,

לפחות את הכבוד המגיע לבוהקות שלי נותנת בברכה.

שלוש דקות הן 180 שניות מתוך

לפחות חמש עשרה דקות מדיטציה ביום,

שמאזנת אותי באופן קבוע,

תורמת לי המון.

שלוש דקות מתקתקות בשעון.

בכל שלוש דקות מתחילות להן עוד שלוש דקות,

שמאתגרות עוד שלוש דקות,

ליהנות מעוד שלוש דקות.

כל רגע נחשב להיות במיטבי,

להפיק את שמחתי,

לחפש את האושר,

להבין שהוא נמצא בתוכי.

בכל דקה שמתווספת לדקה, נוספת עוד אחת,

ביחד שלוש דקות של אושר

ועוד שלוש דקות של אושר,

שמתווספות לעשרים דקות של אושר

ועוד עשרים דקות של אושר

ועוד עשרים דקות של אושר,

ביחד שישים דקות של אושר המורכבות

מעשרים פעמים של שלוש דקות…

שלוש דקות כבר אמרתי? ואושר?

תנשמי רגע שלוש דקות…

שלוש הדקות בבוקר לפני העבודה,

בהן אני שותה שלוקים מהירים מקפה הפוך,

חלש, רותח, בלי קצף ובולסת שני בורקיסט,

הן לפעמים שלוש הדקות הכי מענגות ביום.

שלוש דקות אלו, ממלאות בתקווה, מבקשות את המחר,

מזכירות שנעים ליהנות מהדברים הפשוטים.

שני מאפים בארבעה שקלים וקפה בתשעה שקלים,

נותנים לי תחושה שאני בארץ אירופאית רגועה,

ללא צפירות, ללא חוסר ברירה.

נהנית מהרגע כשכולם ממהרים,

עוצרת לשלוש דקות, מתבוננת בסובבים.

הביוב שהתפוצץ ברחוב, מזכיר ילדות בלתי נשכחת.

תוך שלוש דקות לבשנו בגדי ים והרטבנו את התחת.

ככה זה לגדול בשכונה, תקלות החיים כמשחק באמבטיה.

דקה אחר דקה מתכרבלת מול מַרְאָה של עצמי,

הזמן עובר ביעף מלטף את מהותי.

שלוש דקות מלאות תשוקה, מחבקות אותי ביד רחבה.

שִמְחה ללא מניירות, עוטפת פעם אחר פעם את גופי הקטן.

שלוש דקות משמחות, אפילו שהזמן קצר,

ממלאות את לבי, מעצימות את כשרוני.

מרחפת לשלוש דקות ביום עמוס משימות,

הריחוף מפקס אותי, נותן לי חופש לחיות.

שלוש דקות עוברות, לזמן אין משמעות,

נותנת לָכְּלום להיות, קופצת בקלילות.

שלוש דקות ברגל, לוקח להגיע מהבית לעבודה,

אכן פריבילגיה, זכיתי במתנה.

עם כל יום ארוך שעובר, זה באמת רגע מהמם,

לא משנה מתי אסיים, תוך שלוש דקות אני בבית,

האוטובוס לעולם לא יאחר…

יש הרבה רגעי שלוש דקות ביום שלם,

המאפשרים לו  להיות  מאוד מרומם.

אחד מהרגעים האלה קורה,

באותן שלוש דקות אחרי העבודה,

שכבר התקלחתי ונרגעתי,

יושבת מול דף חלק,

נושמת שלוש דקות ומתחילה ביצירה.

שורה ראשונה נכתבת,

מתניעה את לבּי מאוהבת.

איך יסתיים?  אינני יודעת,

הכול מתחבר בשלוש דקות אחרונות.

//ניצן מוטיוק

הפוסט הזה, לשם שינוי, לא עוסק בהמלצה קולינרית ולא בביקורת מסעדה. הפעם, ביקורת על כל אותם אנשים שלא יודעים לקבל ביקורת. לאחרונה אני נתקלת ברחבי הרשתות החברתיות בלא מעט שפים וטבחים המתנגחים בביקורות שנכתבות על מנות שיוצאות ממטבחיהם. ברגע שעולות תמונות אוכל שלא מחמיאות ליוצר מאחוריהן (קרה גם לי מספר פעמים) אלו זוכות לתגובות של "מי את חושבת שאת?" "כל אפס חושב שהוא יכול להיות מבקר".

דוגמה לביקורת על מנה שלא אהבו

מעניין שכאשר עולות תמונות עם המון מחמאות, אותם נוזפים פתאום מלאי מחמאות גם הם (ואימוג'י מחייכים), והחשיפה נעימה להם. כשף, אתה חשוף ומסתכן בביקורת תמידית עם כל מנה שיוצאת מהמטבח שלך. ומה לעשות, לא כולם יאהבו כל דבר. במקום לצאת נגד המבקרים בתגובות תוקפניות (שגורמת רק להם להיראות יותר קטנים), קחו מזה משהו, תבדקו אם הסועד צדק, אולי יש מה לשפר כדי שאף סועד אחר לא יחשוב אותו הדבר (למרות שהוא לא העלה תמונה לרשת חברתית כזאת או אחרת).

אנחנו חיים בעולם דיגיטלי וזאת עוד צורת ביטוי שלו. אי אפשר מצד אחד לנצל את העולם הזה למטרות פרסום ורווח אבל כאשר עולם זה מספק במה לכל אחד מהסועדים להגיד את אשר על ליבו (או בביטנו) להיזכר שזה לא מתאים לכם ולצאת נגדם. במיוחד שכך הם למעשה נותנים הרבה יותר לגיטימציה לעולם זה, מאשר שיש לו במציאות.

אין אפשרות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה

כמי שכותבת וחושפת לא מעט על הכתב, זכיתי לא פעם לטוקבקים ומיילים זועמים. אבל במקום לגנות אותם אני לוקחת מכל אחד משהו, לומדת ומתמקצעת. אוכל זה דבר רגיש ובעייתי, מה שטעים למישהו אחד לא טעים למישהו אחר וזה אחד הנושאים (זה ופוליטיקה) שלכל אחד תמיד יהיה מה להגיד. אומנם מרבית השפים הם גאונים משוגעים (אומרת זאת בצורה חיובית), כיוון שרק אנשים משוגעים כל כך יכולים לבחור מקצוע כל כך מאתגר. אבל בעודי אומרת זאת, גם גאונים משוגעים צריכים להיות מסוגלים לקבל ביקורת.

עוד תגובה מסו שף עצבני

בחרתם מקצוע קשה ועוד עושים אותו בעידן שביקורת וחשיפה הם מילות מפתח. ברגע שפתחתם את הדלתות ונתתם לסועד לטעום, יש לו זכות מלאה להביע את דעתו ואין מה לעשות שכיום דעתו בדרך כלל תישמע ברשת חברתית כזאת או אחרת. נסו לזכור כי אין דבר כזה פרסום רע. נסו (למרות הקושי) לקבל את הביקורת, ללמוד ממנה משהו ותפסיקו להתנגח בה. כי אין אפשרות לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה (טעימה ככל שתהיה בעיניכם).

//רוית שם-טוב