היא הולכת כאן, בין שדות העמק ובין הרי הגעגוע, היא הולכת, היא באה לכאן, בכדי להתחיל את חייה, תקווה עוטפת לחייה, חזון, תשוקה, היא רוצה לעשות, ליצור, לפרוח, בת 19 שנות תמימות. היא הולכת, היא אולי מדלגת, היא אולי מחייכת, היא אולי צוחקת, היא חולמת.
היא הולכת, אך היא איננה עוד, רק דמותה צבועה בצבעים של אפור חום ושחור. היא כאן אך כבר איננה, שמה מתנוסס בשלטי העיר, שמחת החיים שלה עוד משמחת מעבר לתמונות, שמה צורם כאשר הוא מוזכר ברדיו. היא ילדה בת 19, היא יפה, היא לא שלי, היא לא מוכרת לי, אבל היא ילדה יחידה של זוג הורים.
שכשהגעתי לעבודה באותו יום, מישהו אמר למישהו ששמעו אותם זועקים ״ביתנו היחידה״ בתחנת המשטרה העירונית, באותו יום מקולל, כמעט כמו בכל הימים אותם אנו חיים, באותו יום מישהו חשף רוע טהור, שנאת חינם, מישהו החליט שהוא גוזל שמחה מעוד כמה נפשות. באותו יום אני הגעתי לעבודה באיחור ושאלו אותי ״איפה היית?! מישהי נרצחה וחשבנו שזאת את כי איחרת לעבודה״, חשבתי שזאת סתם עוד בדיחה, אך הבנתי שזו המציאות כשבדרך הביתה פחדתי לחיי, הרי אני-היא, היא-אני, גם לי יש חזון, גם לי יש חלומות, גם אני הלכתי לכל כך הרבה ראיונות עבודה, וחלמתי על כסף, על שינוי, על עולם טוב יותר, על חיים טובים יותר.
מתוך עמוד הפייסבוק: Sad pics
והיא הולכת, היא מגיעה לכאן, לבירת העמק, בירת עמק הסיליקון, היא באה, היא איננה עוד, רק דמותה כאן הולכת והנה, זה כידון, זו היא חנית, זו היא סכין, והיא חודרת ומשפריצה דם לכל עבר, היא חותכת לנו את החלום, ולא רק לה, לילדה בת ה19 שנות כמיהה, היא חותכת לכולנו את החלום וגם משפריצה לכולנו דם על הפרצוף.
המציל אחד, הוא מציל עולם ומלואו, הרוצח אחד, הוא רוצח עולם ומלואו.
במהלך נסיעה באוטובוס, האוטובוס היה כולו מפוצץ ורק מקום אחד נותר בו בחורה הניחה את תיק הגב שלה, אמנם הייתה נותנת מקום רק למישהו אחד, אבל האחד ההוא, הוא עולם ומלואו.
כל כך קל לחשוף רוע, כל כך קל לחשוף שיניים, הנה, לתפוס את האקדח, לתפוס את הסכין, אין זה לוקח המון זמן, שניה אחת, מאית שניה, והנה, עולמות נופלים, חיים משתנים, אבל להתאפק?
לרצות לקחת את הסכין, לרצות לקלל, לרצות להרביץ, לרצות לפרוק, להוציא אגרסיות, הן חבויות בכולנו, אך הדבר הקשה ביותר הוא לא לעשות את זה, הוא לא להוציא את הרע שבנו על מישהו אחר, כי הרי אין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם, לכולנו רע, גם לי רע, אך לא ארצה שהרע הזה יילך למישהו אחר, ואין שום תירוץ, שחרא לי, שקשה לי, שלא טוב לי, שהנה אני אוציא את זה על מישהו אחר ואולי זה יעבור, זה לא יעבור, זה רק יעשה רע לעוד אנשים.
מתוך עמוד הפייסבוק: Sad pics
והנה, היא הולכת, היא מרחפת בין הרי השנאה, בין ואדיות של בדידות, היא זורמת בנחלי אהבה, הנה היא שטה במעיינות של קנאה, היא רק בת 19 שנות געגוע, היא באה כי היא מאמינה בעשייה, היא מאמינה בעבודה קשה, היא באה, היא איננה עוד, אך רק דמותה היא צורמת, היא צורבת, היא שוברת לנו את הלב לפיסות קטנות של רקוויאם לחלום.
//אילנה מאטטוב
