כשבעלי היקר הודיע לי שהוא מתחיל את ההתמחות במחלקת ילדים חודשיים מוקדם מהרגיל, צהלתי משמחה. כן, שמחתי בשבילו שלא יצטרך יותר לעבוד בעבודות מזדמנות בכל מיני שירותי רפואה משניים בארצנו, וגם ידעתי שהוא כבר רוצה להפיג את השעמום בדבר שהוא הכי אוהב: לרפא את ילדי ארצנו. אני, לעומת זאת, לא אלטרואיסטית כמוהו. כבר דמיינתי איך הוא מתחיל את ההתמחות, מרוויח כסף (אל תתפרעו, הוא בכל זאת רופא בישראל), מסיים בהצטיינות, מתמחה בתת־התמחות נחשבת, פותח קליניקה פרטית ובזמנו החופשי מוהל קטנטנים ומביא עלינו עושר וברכה. בקיצור, ראיתי איך אני זוכה בחיש־רופא.

מאורע כה משמח צריך לצאת לחגוג. הזמנתי לנו מקומות בסרווסריה, בר בירה ספרדי בבן יהודה. הגענו לבר החמים ואחת המלצריות (ליטל המקסימה) קיבלה את פנינו בחיוך רחב, ובדקה איתנו היכן נרצה לשבת. אני אוהבת אנשי שירות שנותנים לך להרגיש כאילו אתה הלקוח היחיד במקום, ורק לי חיכו כדי להחליט כיצד לסדר את סידורי הישיבה באותו הערב.

לאחר שהתמקמנו בשולחן צדדי במרפסת הסגורה, קיבלנו תפריטים וצלוחית של זיתים כדי להתחיל לפתח תיאבון. תפריט האלכוהול במקום נרחב ומפתה, החל מבירות ספרדיות וכלה בקוקטיילים וביינות מעניינים. עוד לפני שהספקנו להגיד "אולה!", עבר לידנו הבעלים של המקום עם מגש צ'ייסרים של סנגריות והפציר בנו לטעום. אם מפצירים – אנחנו טועמים. הסנגריה הקרה הייתה מעולה, לא מתוקה מדי, בדיוק כמו שהיא צריכה להיות. אני בחרתי בכוס יין אדום ספרדי, ואילו בעלי בחר בבירה מדרידאית בשם מאהו.

לאט לאט התחיל המקום להתמלא, ואנחנו מיהרנו להזמין. הזמנו פאן טומט – לחם קלוי עם שום, שמן זית ועגבניות (12), מנת פתיחה קלאסית מהמטבח הספרדי. משום שאני לא יכולה לקיים ארוחה בלי חסה, הזמנו גם אנסלדה וורדה – סלט חסה עם אבוקדו, הדרים, פרמז'ן ואהובי הנצחי, בייקון (42). החסה הייתה פריכה וכיפית, וההדרים הוסיפו לה הרבה. וגם הבייקון. בעיקר הבייקון.

המנה המפתיעה של הערב הייתה מיקס פלפלים לוהט – פלפלים חריפים מטוגנים עם שמנת חמוצה, שהגיעו בליווי בגט קראנצ'י מטורף (28). בכלל, שווה לומר שהלחמים במקום מעולים. הפלפלים שרפו לנו את הפה (ולחלק מאיתנו גם את העין אחרי תקרית מביכה עם שפריץ של פלפלון), גרמו לאף שלנו לטפטף ובעיקר יצרו תשוקה חזקה לעוד, עוד ועוד. מנה פשוטה, מבוצעת כהלכה וטעימה.

בשלבים שונים של הערב נעצרו ליד שולחננו כל מיני דמויות מקסימות מהמסעדה – מלצריות, מנהלים, מנהלות ובעלים – ודאגו שיהיה לנו ערב מהמם. היה נראה שממש אכפת להם שנאכל טוב, נשתה טוב ונחייך כל הדרך אחר כך אל המיטה. באחת מיני הרבה פעמים שמנהלת המקום שאלה אותי "מה את שותה?" בהציגה (שוב) מגש של צ'ייסרים, עניתי, "תודה. כבר שתיתי". הפנים שלה אמרו הכול, לא היה צורך לנזוף בי בקול. לקחתי עוד צ'ייסר, הורדתי גם אותו וחייכתי לעולם.

אכלנו גם ביקיני פטריות, כמהין ואמנטל – טוסט מושחת מאין כמותו (38), ומנת ספיישל של מולים עם בטן חזיר (58), מנה ארומטית ומעושנת שמיצתה שילוב מעולה בין פירות ים לבשר לבן. עוד מנה שהפתיעה הייתה הבוקאדיו – קלמארי מטוגן בלחמניה מתוקה עם איולי וחלפיניו (38). אין לתאר את הביס המושלם שפוגש קודם לחמניה רכה, לאחריה קלמארי פריך ואז מתנגש בחריפות של חלפיניו ובאיולי קטיפתי. קינחנו בקרם קרמל ובצ'ורוס, שהיו סיומת מושלמת לארוחה, והיינו מאושרים עד הגג.

הסרווסריה היא קצת כמונו – היא לא באמת צריכה סיבה מיוחדת למסיבה. אפשר לחגוג בה אירוע מיוחד בקטנה או לסגור בה יום ארוך של עבודה, להוריד בה כמה צ'ייסרים או לשתות בקבוקי יין משובחים, לנשנש טפאסים או לאכול כיד המלך. זה מקום שבו כל ערב הוא חגיגה, ואוהבים לחגוג בו את החיים.

סרווסריה

בן יהודה 48 תל אביב

03-647-7751

// תמר שורצברד

הפוסט לחגוג את החיים הופיע ראשון במה וזה

שעה וחצי לתוך הדייט, כשאני כבר קצת שיכורה ועדיין מפטפטת, הוא עצר אותי פתאום ואמר לי "אני חייב להיות כנה (הטעות במקור) אתך" . ידעתי שמשהו רע הולך להגיע. ששוב, כהרגלם בקודש של בני האדם, הם מתנצלים מראש על דבר מעליב שהם הולכים להגיד ומסווים אותו בביטוי שחוק כמו זה. "אתה ממש לא חייב להיות כן איתי", רציתי לענות לו. "אנחנו מכירים שעתיים", אבל פשוט לבשתי את המעיל והלכתי.

זה נחמד שאנשים מנסים להיות כנים. זאת אומרת, כשהם מנסים ממש חזק אז קצת פחות. ישנה הכנות הטבעית, המעט גמלונית, החצופה, החיננית וישנה הכנות המאולצת שהיא למעשה תירוץ לפגוע ולהעליב. רבים משתמשים בה ואז, דווקא כשמגיע הרגע להיות כנים באמת, כנים עם עצמם, כנים עם חולשותיהם, אז הם דוממים.

תמיד תמכתי בכנות ואימצתי אותה ככלל לחיים. כלל חשוב, משמעותי, אך לא ערך. הכנות היא לא ערך. רגישות לאחר זה ערך, שמירה על כבודו של חברי זה ערך, אנושיות היא ערך, חמלה היא ערך. כנות היא תכונה חיובית אך יש מקומות שבהם אפשר לוותר על הכנות על מנת לשמר ערך, על מנת לא לפגוע באחר, על מנת להיות אדם.

שלא תבינו לא נכון, הייתי מצפה מחברה טובה שתעיר לי אם לדוגמה שמנתי מאד או חל שינוי משמעותי לרעה בעור הפנים שלי. הייתי שמחה לו היא הייתה מעירה לי על כך ואולי גם נותנת עצה איך לתקן. לא הייתי מצפה מאדם שפגשתי היום שיעיר לי הערה דומה, גם לא מעמית לעבודה או מחבר רחוק.

הסקאלה היא כזו: דברים שרק לאימא מותר להגיד, דברים שגם לחברים טובים מותר להגיד, דברים שלמכרים מותר להגיד, דברים שלאף אחד אסור להגיד. ואתה, כדייט ראשון, זר גמור, שים לב שלא נפלת בשום קטגוריה. כך שפשוט אסור לך להגיד. אין לי שום עניין לשמוע את דעתך הקטנונית לגבי המראה החיצוני שלי, מה שאני משדרת או צורת הדיבור שלי. לא מעניין אותי כהוא זה לדעת מה הייתי צריכה לשנות בעצמי כדי למצוא חן בעינייך.

אתה לא מכיר אותי, אין לך מושג מי אני ומה אני צריכה לשנות ולשפר. אתה אנקדוטה בחיי. אז קח את הכנות שלך, דחוף אותה לתחת ופשוט תהיה נחמד. דבר איתי. תצחק איתי. תסבול בשקט. מחר פשוט אל תתקשר. שנינו נתגבר די מהר והכול יהיה בסדר. אין שום סיבה שאסתובב חמישה ימים עם הרגשה מחורבנת בגלל אדם חסר משמעות שמצא לנכון להעיר לי על משקלי או על התספורת שלי.

לפיכך , זכור, בפעם הבאה שאתה מרגיש שאתה חייב, פשוט חייב, להיות כן. עצור רגע. תשאל את עצמך "עד כמה אני מכיר את האדם שמולי? את רגישויותיו? את עברו?", ותן לתשובה להנחות אותך.

שאלה נוספת שכדאי שתשאל את עצמך בבואך לפלוט בליל של שטויות בשם הכנות הצדקנית והמאולצת שלך היא "האם מה שאני הולך להגיד עכשיו יכול לעזור באיזה שהוא אופן לאדם שאני אומר לו אותו?". והיה והאמירה הכנה שלך אכן תוכל להשפיע על חיי לטובה, תן בראש. הערה לגבי אורך האף שלי למשל (כן, אחרי 30 שנות הבטה במראה שמתי לב) תהיה סתם נבזית. הרי אין סיכוי שלא ידעתי. אין אדם ביקורתי כלפיי יותר ממני (וזה נכון לגבי רוב האנשים). אז מה תשיג בלומר לי את זה? אתעורר פתאום ואנתח את אפי?

אסכם בקצרה: היה כן עם עצמך בראש ובראשונה, היה טוב ורגיש כלפי האחר, היה בן אדם.

// ענבל לוי

הפוסט כנות, אנחנו יכולים הופיע ראשון במה וזה

"בן אדם, פשוט תהיה מי שאתה, אתה יכול לעשות את זה, אתה עם תחתוני המזל, הכל טוב", הסתכלתי במראה, אמרתי זה לעצמי פעם אחרונה ויצאתי משירותי המסעדה. צעדתי לעבר השולחן שם ישבה נופר, מישהי שידידה שלי הכירה בינינו במסיבה, זה היה הדייט הראשון שלנו. הרבה זמן לא יצאתי לדייט, מקווה שיהיה בסדר.

התחיל טוב, הקרח נשבר די מהר. הרבה קלילות ומלא ביטחון, כנראה בגלל התחתונים, אלה שאיתי כבר שנתיים, אלה שבזכותם קיבלתי את העבודה שרציתי, אלה שאיתם זכיתי באלפיים דולר בלאס וגאס, אלה שבזכותם לא יכול לקרות לי שום דבר רע, משום מה כשאני איתם הכל מסתדר. שתינו קצת יין שכמעט נשפך עלייה אבל הצלחתי לתפוס מהר את הכוס. אני אפילו לא בטוח שראיתי את הכוס עומדת להישפך, אולי התחתונים ראו את זה.

זה היה הדייט הראשון שלנו

החיוך של נופר היה מדהים, ידידה שלי הכירה בינינו במסיבה. אני אכלתי סטייק אנטריקוט והיא אכלה דג, סוף סוף מישהי שלא פוחדת לאכול. נמאס לי כבר לראות מישהי אוכלת מולי סלט. היא הייתה קצת ביישנית אבל לאט לאט נפתחה. סיימנו לאכול, היא הציעה לשלם חצי, הסתכלתי עליה והיא עליי, היא כבר הבינה את התשובה. התעקשה לשלם טיפ, ואני כג'נטלמן אמיתי, נתתי לה.

הנסיעה הביתה, הרגישה כמו שתי דקות, למרות שהייתה שבע עשרה. היה לי כל כך כיף איתה, החיבור היה מדהים. הגענו לבית שלה, פתחתי לה את דלת המכונית ואיחלתי לה לילה טוב. היא הציעה לעלות אליה, כמובן שהסכמתי. המעלית הייתה מלאה באנשים, אז הצעתי שהיא תיכנס ואני עליתי במדרגות. "סוף סוף מישהי נורמלית", חשבתי לעצמי, וכל זה בזכות התחתונים, למה לא חשבתי על זה לפני. למה רק עכשיו נזכרתי שהן קיימות. הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי פנימה והיא חיכתה לי על הספה, התיישבתי לידה. "אתה גר באוטובוס?" הייתי כל כך מרוכז בה ששכחתי לסגור את הדלת.

חייכתי והתיישבתי לידה דיברנו כמה דקות, אכלנו כדורי שוקולד מגעילים להפליא, אני מקווה שבמהלך הקשר שלנו היא תעבוד על זה. כמובן שחייכתי, אמרתי שבחיים לא אכלתי כאלה כדורי שוקולד, לא שיקרתי. התחלנו להתקרב, להתנשק, לגעת, להרגיש. הרמתי אותה לחדר, היא אמרה שהיא צריכה שנייה והיא כבר חוזרת.

אני בינתיים התפשטתי, כמעט כולי. היא נשכבה לידי. "נו? למה אתה מחכה?" היא רצתה שאוריד את התחתונים. לא יכולתי, הראש רצה אבל הידיים לא פעלו. כל כך פחדתי, שכל המזל שהיה לי עד עכשיו יגמר, לא רציתי שזה יגמר, ניסיתי למשוך ולמשוך את זה, עד שבשלב מסוים אמרת – "אולי נעשה את זה ככה?".

היא הציעה לעלות אליה, כמובן שהסכמתי

"מה?" היא שאלה בפליאה. "סתם סתם, צוחק", אמרתי בחשש והורדתי את התחתונים. במשך רוב הסקס הרגשתי לחוץ, לא משוחרר. עד שבשלב מסוים היא שאלה אותי אם הכל בסדר, עניתי שכן והבנתי שאם עכשיו לא אתחיל לתפקד, אני עלול לגרום לנזק בלתי הפיך. סובבתי אותה בביטחון, ונתתי לגוף לפעול כמו שהוא יודע. נשכבתי לידה כששנינו מתנשפים, היא אמרה שנהנתה ושאלה אם גם אני, אמרתי שהיה מדהים, כמו שבאמת היה. אבל לא הצלחתי לחשוב על זה, חשבתי על משהו אחד בלבד, עשיתי זה, והייתי בלי התחתונים, וסוף סוף הבנתי, אני לא צריך את ה"תחתוני מזל" הטיפשיים האלה. 

אבל הכי חשוב, נשארתי עם הגרביים שלי.

// ניר ברוש

הפוסט אני לא צריך את "תחתוני המזל" שלי הופיע ראשון במה וזה

אני לא אוהבת לכתוב על אהבה. אני בסדר עם שאר הרגשות – עצב, כעס, אכזבה, אושר. אבל כשזה נוגע לדבר הגדול והמפחיד הזה שכולם אוהבים לכתוב עליו דפים על גבי דפים? תחסכו את זה ממני.
מה לא אמרו על אהבה? שהיא הסיבה לאושר ולדיכאון, שהיא תמצית הקיום שלנו, שהיא מעניקה לנו משמעות. נכתבו עליה אינספור שירים, סיפורים, תסריטים ומחזות, ועדיין כל כותב חדש בטוח שיש לו דברים חדשניים ומקוריים להוסיף, דברים שאף אחד לא העז לחשוב ובטח שלא לכתוב.

אנשים רבים מדי ניסו לענות על השאלה "מהי אהבה?" ולייחס לה משמעויות חדשות, מעטים הצליחו. אני לא אוהבת לכתוב על אהבה כי זה נושא שהוצמדו לו כל התיאורים והדימויים האפשריים, מה שהופך אותו ללעוס, אפילו בלתי נסבל. בסדר, אוקיי, הבנתי. אהבה היא נהדרת, מדהימה, נפלאה וחרא של דבר. אפשר להתקדם?

יש משהו קצת צבוע במסר שאני מנסה להעביר, אני מציגה את עצמי בתור אחת שיש לה חיי אהבה גדושים ועמוסים כל טוב. אז לא, אני כל כך רווקה שעוד מעט יהיה לי כתוב "Forever alone" על המצח. מה שכן, הספקתי להתאהב פעמיים בחיים שלי. אהבה אמתית, לוכדת, כזו שגרמה לי לרצות לא להתאהב יותר אף פעם כי היא הייתה כל כך כואבת.

אני מכורה לקומדיות רומנטיות ויותר מזה, מכורה לאהבה. אז למה אני כל כך שונאת לכתוב עלייה? כי אני יודעת שברגע שאנסה להעביר את כל הרגשות אל הדף, הם יאבדו מהמשמעות שלהם. אני יודעת שלא אכתוב מתשוקה אמתית, סתם כי כולם כותבים על זה, אז עדיף שאלך עם הזרם.

לעזאזל, אני מאוהבת כבר מ-2013 ועם כל הרגשות שחוויתי, כל הדמעות שהרטיבו את הכרית בלילות – לא הרגשתי צורך מיוחד לכתוב על מה שזה עשה לי. פשוט המשכתי בשלי. לאחרונה הכרתי מישהו שגרם לי לרצות לכתוב עליו, כדי לעזור לו להבין שבשבילי הוא לא סתם אחד, אבל לא משנה כמה ניסיתי, כל מה שיצא לי זה הפוסט שאתם קוראים עכשיו. לא רומנטי במיוחד, אם אתם שואלים אותי.

אל תטעו, העובדה שאני לא כותבת על אהבה לא הופכת אותי לרובוט חסר רגשות. כמו כולם, אני אוהבת במלוא העוצמה, אבל מי שמכיר אותי יודע שכשיש עיניים ובורקות וחיוך כן, אין צורך במילים כדי להבין שזו אהבה, הכי פשוטה ומורכבת שיש.

יש שיגידו שיבוא יום בו אני אפגוש את האחד שיגרום לי לרצות לכתוב על אהבה בלי הפסקה, וההשראה שאשאב ממנו תספיק גם לאלפי פוסטים. אני לא מחכה לו. אני אמשיך לכתוב על שאר הנושאים היותר מוזנחים ואחייה כל רגע, כי יש אנשים שפשוט לא אוהבים לכתוב על אהבה, ואני אחת מהם.

// עדן שמחי

הפוסט לא אוהבת לכתוב על אהבה הופיע ראשון במה וזה

אני לא בדיוק יודעת מה גרם לי להתאהב בספרים הרומנטיים. אני, שמעולם לא חוותי אהבה, לפחות לא דו צדדית, מכורה למערכות יחסים של דמויות לא אמתיות. אני מכורה לפגישה הראשונה שלהם, לנשיקה הראשונה, לריב הראשון, להתאהבות, להסתבכויות, לסוף של סינדרלה. ואני אפילו לא מהבנות שמתחננות למצוא את אהבת חייהם בגיל שש עשרה. אני לא מהבנות שמשחקות בשיער ומחייכות כשהן רואות גבר חמוד. אני לא מהאמיצות שיזמו שיחה ואפילו הצד הפמיניסטי שבי כועס עליי בגלל זה.

מערכות יחסים של דמויות לא אמתיות

אני יודעת שבסיפורים היא נופלת לרגליו, והוא מהופנט ממנה בפעם הראשונה שמבטיהם נפגשים. ואיך שהסופרת אוהבת לסבך את העלילה, כמעט כמו שאני אוהבת לקרוא על הפגישה הראשונה. כשיש סוף רע אני נוטה לכתוב מכתב ארוך וכועס ומלא בזעם לסופרת, היא בדרך כלל לא עונה ואני בדרך כל כועסת יותר. אני שונאת סופים רעים. ספרים אמורים להעניק לי תקווה.

אבל אני בכל זאת קוראת סופים רעים, גם אם אני יודעת מה יקרה עוד לפני שהתחלתי לקרוא. אני חולת ספוילרים, ועדיין מתאהבת כאילו בפעם הראשונה. אני אוהבת לשמור על הספר כאילו היה תינוק חיי ונושם. אף אחד לא נוגע, לא מתקרב, לא מדבר. אני אפילו מבקשת מהמוכר לעטוף לי את הספר, זה מרגיש לי כמו מתנה מעצמי לעצמי בכל פעם שאני קורעת את העטיפה בהתרגשות. ובדיוק כמו הגברים בספרים, אני לא חולקת את האהבות שלי עם אף אחד.  והספרים שלי הם האהבות הכי גדולות שלי. ההתאהבות הראשונה שלי הייתה בגבר ספרותי, גם השנייה והרביעית. השלישי היה בן אדם חי ונושם.

לא חולקת את האהבות שלי עם אף אחד

אני מאוהבת בגברים דמיוניים, הם בדרך כלל נוטים להיות עשירים, נדיבים ועם שריטה בראש שעבר קשה מצדיק. הם גורמים לי לסלוח להם בעזרת מילים, טראומות מהעבר והתנצלויות רבות. הם גורמים לי להתאהב בהם קשה עד שאני לא מצליחה לחשוב על אף דבר אחר. הם גורמים לי להזדהות עם העבר שלהם ואיך שהוא השפיע על השריטות שלהם היום. אבל הם בעיקר גורמים לי להכיל אותם, כמו שאני אף פעם לא מצליחה להכיל את עצמי.

// גלי קלש

הפוסט יש לי אהבה הופיע ראשון במה וזה

אני פוגשת אותך רק בחלומות, כבר קרוב לשש שנים שאין לי איך לאחוז בך ולחבק אותך בבטן מתחת לצלעות כי היית גבוה מדי בשבילי. אתה מרגיש כשאני מגיעה לנקודת קצה היכולת שלי ואז אתה מופיע אצלי בחלום. מזכיר לי איך הפנים היפות שלך נראות, עם העיניים האפורות כחולות שלא ראיתי אצל אף אדם אחר.

אתה מופיע כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת להתמודד עם כל המסביב, בד"כ אנחנו יושבים בסלון הבית ואתה נותן לי לחבק אותך כמה שבא לי וכשאני מסתכלת עליך אתה אומר "דוצ'ינקה הכל בסדר, את מסתדרת גם אם זה נראה שכבר לא… את יותר חזקה מזה, את הבת שלי ואני עדיין אבא שלך" וגם בחלום הדמעות יורדות ואני בוכה, חוזרת ואומרת כמה שאני רוצה אותך איתי כל יום ולא רק פעם באף פעם, באיזה חלום באמצע השבוע. למחרת הכרית ספוגה בדמעות שנחתו עליה מתוך שינה, הן מכילות את הזכרון שלך בתוכן.

אמא אומרת שזה טוב שאתה לא נמצא בחלומות שלנו כל הזמן כי זה אומר שאתה נח כמו שצריך. הנשמה שלך שלמה, בטוחה, שקטה. היא אומרת שאתה יודע מתי אנחנו באמת צריכות אותך ואז אתה יורד לכמה רגעים כדי להרגיע אותנו ולתת לנו את דחיפה למקום הנכון. זה מדהים אותי עד כמה שהתיאוריה של אמא מוכיחה את עצמה כנכונה כל פעם מחדש. אתה תמיד מגיע כשהמצב לא משהו והבפנים שלי זועק לנוכחות שלך ואני מקבלת אותה בחלום, שם זה רק אני ואתה יושבים, מדברים, מתחבקים, צוחקים.

אתה חסר לי ברמות של כאבים בגוף, כמו כאב כרוני שלא עוזב אותי כבר חמש שנים וחצי . זה כואב בצלעות, מרגיש כאילו לקחו לי אחת ואמרו לי שעכשיו אני צריכה ללמוד לחיות בלעדיה. זה אפשרי אבל זה כואב עד שבא לבכות, לחבק את עצמי ולהרדם עד שיפסיק.

שתדע לך שאמא מושלמת, טוב, בטח כבר ידעת את זה אחרי שנשארה איתך והרעיפה עליך אהבה גם כשממש לא הגיע לך. אמא מושלמת כי היא גם אמא וגם אבא, היא עושה הכל! ממש הסופרוומן שתמיד ידענו שהיא. ומאז שהלכת היא הפכה להיות וונדרוומן כי אלוהים יודע איך היא מצליחה לעשות את הכל ועדיין להשאר שפויה.

אני יודעת שלא היית עוזב אם לא היית יודע שאני בידיים טובות ומגנות, אז השארת אותי עם אמא ועם מרט, שהוא האח הגדול הכי טוב שיכולתי לבקש והבן הכי טוב שאתה יכולת לאחל לעצמך. כשלומדים לחיות בשלישיה במקום ברביעיה זה לא קל בכלל, ואחי הגדול הוא עולם ומלואו – הוא מצליח להיות גם אבא שלי כשצריך וגם אח גדול בשאר הזמן למרות שהוא אבא לילדים משלו עם מספיק עניינים לדאוג להם גם בלי שיצטרך להכניס אותי למשוואה.

בסופו של יום אני מרגישה כאילו נלקחה ממני הזכות לחיות חיים רגילים כמו של שאר האנשים, התא המשפחתי שלי כבר לא שלם אבל אנחנו מנסים לשמור עליו יציב עד כמה שאפשר. אני יודעת שאתה מודע לכל מה שאני כותבת כאן, בגלל זה אתה יכול להופיע פעם בשנה ורק לטפוח לי על השכם ולהגיד שהכל יהיה בסדר – כי אם הגענו עד לכאן מה כבר יכול להפיל אותנו, נכון אבא?

תודה על הביקור, עד הפעם הבאה.

// חנה קטביאנסקי

הפוסט תבוא לי בחלום הופיע ראשון במה וזה

כשפסעתי ביום הראשון שלי פה מהדירה לאוטו, לא הבנתי לאן אני מתקדם:
אמנם הטכניון היה כאב ראש נוראי והרגשתי שאני נמק בו, אבל חיפה הייתה לי אם ואחות, ועל דירה עצומה עם נוף למפרץ שילמתי סכומים שאנשים בתל אביב יזילו ריר עליהם. הייתה לי חניה רחבה מתחת לבית, פאבים בהישג יד, וכל סוג בילוי שבא לי במרחק שלוש דקות נסיעה, ובלי לשלם כפול כי הבעלים הוא היפסטר שחושב שהעולם נוצר ברחוב אלנבי. היה לי פאקינג חדר ספייר בדירה, כזה שאם הייתי גר בתל אביב, הייתי כנראה משכיר אותו למישהו במקום להפוך אותו לחדר הקרמים והבשמים של זוגתי שתחיה. ככה אני, מפנק.

והנה אני פה, רמת גן בואכה תל אביב, מתמקם בדירה שקטנה בחצי, ועולה אלפיה יותר. את הסיפור הזה אני יכול לגולל רק כי החניה שלי היא במרחק עשר דקות הליכה, אז יש לי זמן לחשוב בדרך. האוכל יקר יותר, הבילויים יקרים יותר, ואם חשבתי שהכול קרוב אז לפחות אני אחסוך בדלק, שכחתי שאני צריך לחפש חניה עשרים דקות בכל פעם שאני מגיע לדירה החדשה. מינוס בבנק? צ'ק.

דירת חדר מרווחת, הליכה מבן יהודה, 5000 לחודש

החברים המקומיים אומרים שאני אתרגל. כי הרי "הפיצה הכי טובה בעולם נמצאת מעבר לפינה", ו"אין על הסביח של עובד, רק על זה שווה לגור פה", והכול "קרוב", ו"נגיש", ו"כיף, כי זה מטר מתל אביב". הם אומרים ונראים כאילו הם מנסים לתרץ לעצמם, כאילו זה בסדר לשלם עוד אלף ומשהו על זה שיש להם סביח במרחק עשר דקות נסיעה, כאילו שהם לא יודעים שבחיפה הפלאפל מדהים ובבאר שבע יש שווארמה מטורפת (בפחות כסף, כמובן).

אז עבודה! כן, כן, יש עבודה קרובה, כי זה המרכז, וזה לא הפריפריה (כי חיפה זה פריפריה, ברור), אבל אם אני עובד בשרון או בתל אביב, גם ככה יש לי שעה ומשהו נסיעה על הבוקר, כי כל העולם ואשתו מתארגנים בשקט בלילה כדי לארגן פקקי תנועה במיוחד בשבילי *ציניות ממורמרת*. אז בכל מקרה אני יכול לגור בחדרה או בנתניה ולנסוע את אותו הזמן לעבודה, רק בלי הפקקים בתוך העיר והפלצנות המיותרת.

אז מה נשאר לנו? הטייטל? להגיד בקול מתנשא שה"בראסרי בתל אביב פשוט הורס"? לקבוע בבורגנות ש"החומוס של אבו אמג'ד ביפו הוא פשוט מרענן"? ש"הסושי הנסתר מאחורי הפינה בבן יהודה פשוט אותנטי בטירוף"? איכס. אני רק שומע את התחפושת הנובורישית ונטולת האופי הזו, ועולה לי קצת קיא בפה. הרי רובנו לא יבדילו בין סושים אם לא יהיה עליהם את הלוגו של המסעדה, ורובנו לא יבדילו בין סמיר הגדול לבין חומוס אחלה בקופסא גם אם סמיר הגדול יזרוק את המסבחה שלו פנימה וינער את הצנוברים שלו בנדיבות. אנחנו אוהבים לתת תירוץ לעצמנו, ולידציה שקרית שכזו, שזה בסדר גמור שדופקים אותנו כלכלית, כי "אין כמו המרכז".

אבל לאט לאט מתרגלים. כבר הספקתי למצוא את הרחובות הקטנים שהם רק חמש דקות הליכה ולא עשר. הספקתי למצוא את הפלאפל הזול השכונתי שמזכיר לי את "פלאפל זוהר" מחיפה, ומצאתי את הירקן השכונתי שלא יקח לי עשרים שקל על זה שהוא דוחף לי את הקישוא שלו עמוק בפנים. מעבר לזה, אתה מתרגל לעובדה שבכל דירה אפשר לשתות בירה קרה עם לידור, לשחק דוקים על הרצפה (קרה אתמול, היא ניצחה) ואז ללכת לישון מחובקים. זה הרבה יותר "עם מי" מאשר "איפה".

"בסוף מתרגלים להכול", דודו טסה אמר לי פעם. לומדים לחייך גם מהדברים הקטנים, ולמרות שהם לא כמו בחיפה ולמרות שהם אולי קצת יותר יקרים, הם עושים טוב בנשמה – ככה אני מגיע לאוטו, טיפה מפויס יותר, טיפה שקט יותר, ופחות ממורמר על המעבר הזה, שאחרי הכל טומן בחובו המון הזדמנויות להשתפר, ורק צריך להסתכל על הדברים החיוביים בחיים.
כוס אומו העיר הזאת, על מה דו"ח 250 שקל?

// אריאל שוורץ

הפוסט תל אביב, עיר האורות הופיע ראשון במה וזה

מכירות את הרגע הזה אחרי שהוא מציע נישואים? הרגע הזה שבו הכל אמור להיות סביבך, אבל אז את נזכרת שאת תניה, לכן השאלה הראשונה שלך היא: "אתה שמח?"

לתניה, כרגיל, חשוב לדעת ששי חי מרוצה. יותר היא לא צריכה כלום. והוא אכן מרוצה. מהטבעת המושלמת שהוא הכין, מהמעמד המדהים שבחר בו כדי להציע, מהמחשבה ומהאופן שבו גרם לה להרגיש. רק כי זה מעיד על מי ועל מה שהוא.

תניה: "הוא הבנאדם הכי מושלם ומהמם שאני מכירה. מוזר שההורים שלי לא פה, אבל לפחות אני יכולה לפנות לאדם שבאמת אכפת לו ושמקשיב לי" >>> הולכת לחדר האח הגדול.

אז אחרי שתניה מקבלת את הדבר הקרוב ביותר לחיבוק, היא מעוניינת לשתף את שאר הדיירים בהתרחשות, וההכרזה מול הבית היא כל מה ששי חי חלם עליו: שיתוף אור ברגע המאושר בחייו, לא כולל הרגע בו הוא מסתכל במראה מדי בוקר כמובן, בזמן שברקע שיר של ישי לוי.

אור: בא לי למות.

עומרי: לא מאמין שלא חשבתי להציע ראשון, הם יתפסו לנו את כל התאריכים הכי שווים!

ארבל: היוש, שברתי את הרגל. אני עוד פה.

דודו: מישהו יודע איך נקרא האתר של המחשבון חתונות?

את היום שאחרי ההצעה מחליט שי חי לפתוח כמו שצריך עם ארוחת בוקר למיטה של תניה. סתם, השניים מתעוררים ותניה ממהרת לשאול אם שי חי רוצה לאכול או לשתות משהו. חיי הנישואין התחילו מוקדם מהצפוי.

יורם זק: מה? עומרי הפיל את החומה ולכן הגיוני שהמשימה תיגמר? לא שמעתי על דבר שכזה. יאללה, בואו נמשיך! המשימה הראשונה שלכם היא לשאת ממקום למקום את הכינור הגדול שלי. איזה גדול הכינור שלי, אה? בואו שנייה נצא לפרסומות כדי לחשוב על כל ההקשרים המיניים.

חזרנו.

מודהום הויו לוראות אות אוצוק ורונות בומושומו (או "מדהים היה לראות את איציק ורינת במשימה"). נראה שהפעם האחרונה איציק הרגיש כל כך לא בנוח עם אישה היה בדייט הראשון ההוא עם הבחורה שלא התקלחה. כדי לגרום גם לרינת להרגיש כמוהו, הכניס אותה איציק לחדר העישון יחד עם שי חי, שהיה שומוח וטוב לוב לוגולות (טוב, אני אפסיק) שהוא יכול להעליב אותה מבלי מפריע.

יורם זק: טוב, זה היה כיף אבל לא מספיק. יש לי רעיון! בואו נדביק בחורה אחת לקיר! אמן שתבחרו את קסניה.

הבית: מדביקים את רינת.

יורם זק: שיט. טוב, לא משנה. אני אגיד להם לחזור למשימה עם הכינור.

דודו, או דאדא, עושה כרגיל את החלק שלו במשימה ומצליח לצבור מיליון פסילות תוך שני רגעים. מצד שני, זה באמת לא הוגן. לאחר שחשב שכבר הצליח להבין את העיקרון של השפה העברית, מגיע האח הגדול ומכניס לו שינויים. דאדא מופתע יותר מעומרי כשהוא שומע על מחירי הקיץ באולמות בנס ציונה.

שאר הדיירים צופים ברינת דבוקה לקיר.

אור: גיבורה את, מזמן לא ראיתי אישה במצב כזה. זה אקט פמיניסטי מאוד.

שי חי: פחחח מזמן לא ראיתי צ'יוואוואה באוויר.

יורם זק: הפקה, אני מחפש משימה עם המילה "תבלע" על כל הטיותיה. המ. יש לי! אתן להם לאכול פלפלים חריפים.

אור: אני לא מבצעת את המשימה, אני פמיניסטית.

איציק: אלוהים ישמרני, זה יותר גרוע מהבעת הפנים שהייתה לי כשנאלצתי לשלם את החשבון של הבחורה ההיא שלא עשתה שורשים בשיער! אני לא יכול!

קסניה: אני רוסיה ולכן אוכל את זה

דודו: הלכהגיכרןחדה?

הבית: הוא עדיין במשימה של הכינור?

דודו: אה לא, זה לא קשור. זאת אומרת… לה, זה לה…  גריגיגריגנב! שיט.

יורם זק: עזוב דודו, זה כבר לא מצחיק. יש לי רעיון אחר: בואו נלביש את תניה בבגדים של תרנגולת. עיוורת. וניתן לה למצוא גרעינים בכל הבית.

כעבור רגע

תניה על הברכיים, מחפשת כמו נינג'ה.

שי חי: ברור שהיא לא תמצא, הדרך היחידה שהיא מנסה למצוא היא למטבח, כדי שאור תכין לה חביתה כמו תמיד. אני חושב שאפרד ממנה. אולי אעשה לה 5 ילדים.

באקט של נחישות ורצון לשמח את שי חי, תניה מצליחה לבצע את המשימה.

שי חי: יופי, אפשר לחזור לדבר על עצמי. אני אעשה כלים רק מתי שבא לי!

איציק: זה מדהים, אני יושב מולו עם פאה כבר שלושה שבועות והוא אפילו לא שם לב.

יורם זק: במשימה הבאה אתם צריכים לשבור ביצים על המצח. הביצים של האח הגדול קשות. ראיתם איך אני מכניס ביצים קשות פה למשפט? כולם לשים לב.

אור: חחחח אני שמתי לב. איזו משימה כיפית. אפשר להגדיל לי את התמונה הבאה ואני אקח איתי הביתה?

יורם זק: זה היה נחמד, אבל אני מאחר למסיבה של בוגרות י"ב בחתול והכלב, בואו נסכם פסילות. רינת ואיציק 15, עומרי ודאדא מיליון מאתיים. אבל אין משמעות למספרים והצלחתי לעבור עוד שבוע בלי ששי חי ייצא מהבית, אז אני אגיד שעברתם את המשימה.

דודו: יש! אני יכול לבעוט בחומה אח גדול?…. אח גדול? אני… אני יכול… אה רגע, אנחנו עדיין במשימה? להגיד את זה עם פת"ח?… אח גדול?

אז מי לדעתכם יהיה המודח העשירי? כל הבית עומד להדחה, וזה הזמן לקבוע: מי יהיה המודח הבא? האם זה איציק? אולי רינת? או שמא שי מיקה? אני מהמרת על הראשון. מה דעתכם? הצביעו עכשיו:

מקור תמונות בפוסט: צילום מסך "האח הגדול"

לכל הבלוג של האחות הכתומה! >>

// אילנה קלמן

הפוסט האחות הכתומה – על מערכות יחסים של תרנגולות עיוורות הופיע ראשון במה וזה

להיות אשדודי זה ללכת לים, כמעט כל יום, לא משנה מה העונה.
להיות אשדודי זה לקנות או להשכיר בית עם נוף לים ומרפסת. וממ"ד. כי כבר עברנו כמה "מבצעים".
להיות אשדודי זה לקבל את השבת עם דג מרוקאי חריף, חלה טרייה, טחינה, בירות קרות שנמזגות אל כוסות קפואות מראש וערק איילים, עם עדיפות לכזה שאקסוס ישן בתוכו מספיק זמן.

להיות אשדודי זה ללכת לפאב השכונתי, להתיישב על הבר ולקבל תחושת אהבה ושירות שמזכיר לך כמה טוב בבית.
להיות אשדודי זה להסתכל לדשא של השכן ולערוך השוואות במקום להסתכל פנימה ולראות כמה טוב יש פה.

להיות אשדודי זה לנסוע עד לתל אביב בשביל לשתות כוס בירה, מלא בקבוקי מים מינרלים, המבורגר לווידוא הריגה של רמת האלכוהול בדם ולומר לעצמך שזו הפעם האחרונה שאתה יוצא לעיר הגדולה ומטרטר את עצמך שעות בחיפוש חנייה, כשבתכל'ס יכולת ליהנות פי כמה בפאב השכונתי, כשמטרת כל הנסיעה הזו הייתה לעשות סלפי+צ'ק אין במקום שנחשב למגניב.

להיות אשדודי זה ליהנות מפסטיבלים כמו 'תור הזהב', 'מדיטרנה' ו'אושפיזין מוזיקלי' ועדיין לומר שאין פה תרבות.
להיות אשדודי זה לשתות אמריקנו כמו שרק באשדוד שותים – הפוך בכוס "היי בול" שזה שונה לגמרי מאמריקנו בכל מקום אחר.
להיות אשדודי זה לחלום לעבוד בנמל אשדוד במשך כל ימי חייך, לא משנה מה ההכשרה המקצועית שלך.

להיות אשדודי זה לקרוא למתחם הקניות 'סטאר סנטר' המתחם של רביבו, למרות שהוא מזמן לא חלק ממנו.
להיות אשדודי זה להיות בטוח שסלנגים כמו: "דבע", "חשאב", "אורסול", "אורגינל" ועוד נוצרו ונולדו באשדוד.
להיות אשדודי זה לאכול ב"טו גייז" את הקציצות, את הסנדביץ' הטוניסאי של מוריס, פלאפל אצל "שלום התימני", פיצוחים אצל "בנצי" ואת הדגים של "הזקנה" ברובע ב'.

להיות אשדודי זה לדעת לא לנסוע דרך כביש החוף (בתוך העיר) בימי רביעי כי יש שוק.
להיות אשדודי זה לצאת עם מישהי לא אשדודית (תקף לשני המינים) בקטע מודע לעצמו.
להיות אשדודי זה לגור בעיר עם מעל ל- 250 אלף תושבים אבל להרגיש שכולם מכירים את כולם, ממש כמו 'ביצה' קטנה.
להיות אשדודי זה להתחתן לפני גיל 25, להתגרש לפני גיל 28 ואם אתם לא חלק מהסטטיסטיקה – יסתכלו עליכם כאילו אתם "עוף מוזר".

להיות אשדודי זה להיות בעל בר אבל לא לפתוח בשישי בערב.
להיות אשדודי זה לדעת שיש עוד אשדודי אתך בחו"ל ולהתנהג ישר כאילו גדלתם ביחד מגיל 5.
להיות אשדודי זה לקום ולעשות למען האחר – אירועי התרמה, שמחה של אנשים שחוגגים לילד בר מצווה ואף אחד לא בא וגם ללוות הלוויות – המונים מגיעים כדי לכבד ולהראות אהבה.
להיות אשדודי זה שלא יהיה לך כסף לגמור את החודש אבל כשתשב במסעדה בדייט תזמין חצי מהתפריט כדי להרשים את הבחורה.

להיות אשדודי זה לשמוע את המציל בים אומר: "כולם צפונה לכיוון הנמל!".
להיות אשדודי זה לנסוע בכבישים רחבים ונוחים ולרוב למצוא חנייה מטר מהמקום שאתה צריך להגיע אליו.
להיות אשדודי זה להיות איש ים, בעיקר כי יש לנו את החופים הכי יפים בארץ.
להיות אשדודי זה לחלום על דיור בר השגה לצעירים בעיר, כי הנדל"ן פה יקר. מאוד.
להיות אשדודי זה לומר: "יש לנו עיר טובה אבל גם עוד 100 שנה היא לא תהיה כמו תל אביב" ועדיין לא לעזוב את העיר.

להיות אשדודי זה ללכת ל"אמפי פארק" להופעה של שלמה ארצי או אייל גולן פעם בשנה.
להיות אשדודי זה לזרוק 'ביצים' אחד על השני בחג השבועות.
להיות אשדודי זה לומר בכל הזדמנות שאתה אשדודי, בגאווה ופטריוטיזם.

צילום תמונה ראשית: אסף ארביב

// חן בוקר

הפוסט להיות אשדודי הופיע ראשון במה וזה

הי את, כן כן את שמביטה אליי מהמראה.
יפה לך איך גדלת פתאום.
ככה פתאום, בלי ששמתי לב.
בגילך כבר בטח עברת דבר או שניים, לפחות שלושה;
ניסית פה, מצאת קצת שם, הפכת עולמות, חצית גבולות, עשית שמיניות,
אבל למרות כל זה את עוד לא לגמרי בטוחה שאת יודעת הכול.
זה נכון, יש לפניך עוד הרבה ללמוד ולגלות,
יהיו שיעורים ומבחנים ומבדקי פתע, וגם הפסקות ארוכות.
אך בשלב זה של חייך כשאת על קודקודו של השילוש הקדוש,
מספיק שתדעי לפחות 33 דברים בגיל 33

1)    איך לבחור את המלחמות שלך
2)    את שמות, סדר ותאריכי המלחמות מאז קום המדינה
3)    לפחות מתכון אחד שאת ממש טובה בו
4)    איך להתאהב מבלי לאבד את עצמך
5)    שאין חכמה כבעלת ניסיון
6)    לדעת לבקש עזרה
7)    איך להתלבש בהתאם למידות הגוף שלך
8)    איפה עובר הקו האדום שלך
9)    איך להעביר ערב לבד מבלי לטפס על קירות
10)    מה מרגיע אותך
11)    על מי את יכולה לסמוך
12)    לא להתנצל על משהו שהוא לא באשמתך
13)    לסלוח. קודם לעצמך
14)    להפסיק להתכחש לתכונות ולגוף שירשת מההורים
15)    איך לסיים יחסים מבלי להרוס את הידידות
16)    מהן התכונות הבולטות בך ואיך להציג את עצמך באור חיובי
17)    להבין שאף אחד לא מעוניין לפגוע בך בכוונה
18)    להגיד את מה שאת מרגישה כשאת מרגישה
19)    להפסיק לתרץ
20)    שמותר לבכות
21)    שזה שאת בוכה לא עושה אותך פחות יפה
22)    שאת יפה
23)    שהאהבה אינה תלויה בדבר, באמת שלא
24)    שזומבה זה כבר לא בשבילך, באמת שלא
25)    שהמקצוע שלך, הבן זוג שלך והילדים שלך לא מגדירים את מי שאת באמת
26)    שכל קושי הוא הזדמנות לצמיחה
27)    שהעבר עבר
28)    לשים את הלב שלך בכל כוונה
29)    שכדאי להתחיל לחסוך לקרן הפנסיה
30)    שקצת קשה יותר לרדת במשקל
31)    שזה לא באמת משנה
32)    שלמצוא את עצמך זה להמציא את עצמך כל יום מחדש
33)    שדברים טובים באים בשלשות

אומרים שהעולם עומד על שלושה דברים.
מהם אותם הדברים? כל אדם והשילוש הקדוש שלו, אבל יש איזו הסכמה אוניברסלית שמכתירה את הספרה 3 לאחד המספרים החשובים בחשיבה האנושית, והרי כשהוא בא ברצף, נכון להסכים שזהו מזל כפול ומכופל!

אז קחי שלוש נשימות עמוקות, פרגני לעצמך על הרגע הזה ממש, וזכרי, כמו שרוברט פרוסט אומר, אפשר לסכם בשלוש מילים את כל מה שלמדנו על החיים: "הם תמיד ממשיכים"

// טל עזר

הפוסט 33 דברים שאת צריכה לדעת בגיל 33 הופיע ראשון במה וזה

"ארזת לבד?"
"מישהו נתן לך משהו להעביר?"
"מרגע האריזה המזוודה הייתה איתך?"
מי מאתנו לא מכיר את סשן שאלות הביטחון בטרם אנו שועטים אל עבר הדיוטי לקנות את כל מה שאנחנו (בטוח!) לא צריכים ולהתחיל את החופשה שפנטזנו עליה. זה לא שאני חושבת שהביטחון בנתב"ג לא מספיק טוב, אבל בהחלט חסרות כאן עוד כמה שאלות. סלפי ראשון ולא מקורי על המסוע, צ'ק אין בפייסוש, אנחנו מוכנות – "לונדון 2016, התחלנו".

אלה ואני נוחתות בלונדון. האוויר נקי וקריר. אני שונאת חורף, אבל לפתע קורה משהו אחר. אני לוקחת נשימה עמוקה ומרגישה איך הריאות שלי נפתחות ומתמלאות באושר. ככה סתם, בלי סיבה.
תוך כמה דקות אנחנו עולות על מונית שהבטחתי לאלה שלא אספר לאף אחד כמה שילמנו עליה. אני יודעת לשמור סוד, אז לא אספר. המונה דופק ואני מרגישה איך הדופק שלי הולם באותו קצב. סליחה, בקצב פי שש מהמונה (אתם זוכרים שכל פעימה במונה היא פי 6 מהשקל?). אז באותו היום הסתפקנו בלאכול חסה ומלפפון. חצי חצי כמובן. ואני? רעבה ומאושרת.

למחרת אנחנו מתחילות לטייל ברחבי העיר. כמו בתוך ציור שאנשים חיים בו. יש מקומות בעולם שלפעמים נדמה לי שאלוהים (ישו או אללה, תלוי במי אתם מאמינים) עישן משהו לפני שהיתה לו כזו השראה ליצור מקום כה יפה.

איש אחד מצייר בגיר אומנות על רצפת הרחוב. בחורה אחרת שרה קאברים מוכרים ומאגדת סביבה חבורת תיירים שעוצרים ליהנות מהרגע. גבר כבן 75 רוקד ומאושר עד השמיים. הוא כבר בגיל שאין דאגות ונשאר רק ליהנות. חבורה של בחורים מתחילים בריקודי רחוב לצליליו של הלהיט החדש של אביצ'י ומלהיבים את העוברים והשווים. לא, זו לא שגיאת כתיב. אוי, כמה האנשים בלונדון יפים. לכאורה, לא ראיתי באותו יום משהו חדש. אבל מה אני אגיד לכם? כן, הייתי מאושרת!

והנה מגיע לו הסופ"ש. וסופ"ש בלונדון קצת לפני גיל 30 לא יהיה עוד. אז אני משאירה את שרון הזקנה בחדר ויוצאת עם אלה לכבוש את העיר.

לא המלצות, לא גוגל, פשוט להרים את הראש ולראות מה יש ללונדון להציע לנו. אלה מבחינה בבר שיש בו הופעה מקומית. אנחנו נכנסות למקום שנדמה כי הרגע מישהו החליט לעשות ספונג׳ה לרצפה בניחוח הבירה המקומית. יש מצב שנשפך לו קצת יותר מדי. ריח הבירה החריף, הבריטים הקולניים והמוזיקה החזקה גורמות לאלה ולי להביט זו בזו ולחייך. הגענו למקום הנכון.

אנחנו מזמינות משקה ואחרי חמש דקות אומרים לנו שהמקום נסגר. בארץ בטח היינו מתעצבנות איך לא אמרו לנו קודם. אבל בלונדון? נו, אתם לא זוכרים? אני מאושרת. אז אנחנו גומעות את כוסות היין כמו אצן שסיים הרגע ריצת מרתון ויוצאות מאושרות מהבר.

אנחנו מתהלכות ברחובות לונדון הקפואה ובוחרות דווקא בבר צדדי שאין בו תור בכניסה – נכנסות פנימה ומתחילות לרקוד. אחרי כמה רגעים אלה הולכת לשירותים ואני נשארת לבד ברחבה. באופן אוטומטי אני זזה הצידה בעאלק אלגנטיות. מביטה בפלאפון להראות עסוקה. ואז תופסת את הראש – "מה את עושה? תחזרי לרקוד!".  אני חוזרת לרחבה, מתמסרת לצלילים ונהנית לרקוד עם עצמי עד שכמעט ושכחתי שאלה אמורה לשוב. ככה זה כשאני משאירה את האגו בבית ופשוט נהנית בלי לחשוב ׳איך זה נראה לרקוד לבד או מה יחשבו׳.

אלה חוזרת והערב ממשיך. אולי זה הלוק הספרדי (נשבעת! כל יום פנו אלינו בספרדית) אבל כנראה שזה הפשטות והאושר שמשכו אלינו אנשים. רוקדים, מקשקשים, צוחקים. לילה אדיר.
אז מה קורה לי שם בחו״ל שאני כה מאושרת?

אולי אפשר לבקש מהחבר'ה של הבידוק בנתב״ג להוסיף את אוסף השאלות הבא. אבל עד אז, כשהמזוודה ארוזה ואתם עומדים בתור לצ׳ק אין, שווה לוודא את השאלות הבאות:
אתם זוכרים שהטיול הזה בחיים לא יחזור?
הדבר הזה שכבר הרבה זמן מטריד אתכם? רלוונטי? אפשר להשאיר אותו בבית ולטפל בו שתחזרו?
השארתם את האגו בבית?
אתם זוכרים ליהנות מכל מה שיש עכשיו? ולא לפנטז על אם היה אחרת?

פריז, תאילנד ולונדון. השאלות האלו הן המתכון שלי לחופשה מאושרת.
ועכשיו? עכשיו החוכמה היא לשאול את אותן שאלות כל בוקר לפני שאני יוצאת לעבודה. למה? כי האושר הוא לא יעד בעולם. האושר הוא הדרך בה אני רוצה וראויה לחיות כל יום מחדש.

// שרון בר און

הפוסט לחיות את לונדון בת"א הופיע ראשון במה וזה

הלוואי שהייתי יכולה להאמין. שהייתי יכולה לשכנע את עצמי שיש מישהו או משהו בעולם הזה שדואג לנו, שמוודאים שהכל יהיה בסדר. לפחות יחסית. איש איש באמונתו יחיה, או ללא אמונה, או שלא יחיה בכלל – כל אחד והבחירה האישית שלו.

אם תקראו רגע ברפרוף את שלושת השורות שנכתבו עד כה, יכול מאוד להיות שתחשבו שאני אדם פסימי – אבל ההפך הוא הנכון. אני לא יושבת בבית ומחכה שמשהו יקרה ויסמל לי שהגיע הזמן לחיות, אני באמת חושבת שצריך לנצל כל יום: הבעיה היחידה במצב הנתון היא שאני לא באמת – יודעת למה. אני פשוט ממשיכה לעשות את זה, אחרת החיים יהיו משעממים יותר.

מה הסיבה שהם קמים בבוקר כל יום?

אני אדם שאוהב לדון על דברים. בזמני החופשי אני נהנית משיחות על כל דבר שקיים ביקום שלנו, מפוליטיקה, טבע ועד חייזרים. משיחות שניהלתי עם אנשים שונים ומגוונים, הבנתי שמשהו בדתות השונות תמיד מושך אותי וגורם לי לחשוב שהדתות הן רשתות ביטחון שמעניקות למאמינים בהן מן תכנית גיבוי נוחה ומפורטת היטב.

אנשים יודעים למה מלכתחילה הם הגיעו לאוויר העולם, מה הסיבה שהם קמים בבוקר כל יום, ומה יקרה כשכל זה ייגמר. כמובן, גם לאנשים המאמינים יש את הספקות שלהם, אבל לפחות לחלק מהשאלות שלהם הם מקבלים תשובה, בזמן שאני מרגישה מעט מקופחת.

כולנו מתעסקים לא מעט בשאלות הקיומיות השונות, הרי כלום הוא לא מובן מאליו. מתי, איך, כמה והכי חשוב – למה. אבל כנראה שתשובות לשאלות הללו אני לא אקבל, לפחות לא בזמן הקרוב, מה שהופך את המשמעות של הכל לאינדיווידואלית.

אנחנו צריכים להיות אלה שמעניקים משמעות לדברים בחיים שלנו, כדי שנקבל סיבה מספיק טובה לקום בבוקר. ההחלטה על מה יגרום לנו לעשות את זה היא אישית ואך ורק בידנו. הסיבה לקום יכולה להיות אמונה, אבל היא יכולה גם להיות הרצון לבלות עם אנשים שאנחנו אוהבים, להתקדם במקום העבודה שלנו או החשק העצום לשבת ולצייר בשלווה.

הדתות הן רשתות ביטחון שמעניקות למאמינים בהן תכנית גיבוי

אז היי, אם גם אתם מוצאים את עצמכם יושבים ותוהים לאיזה כיוון האמונה שלכם הולכת ואם בכלל, תנהגו כמוני: אני תמיד מזכירה לעצמי שלא משנה מה, יש דברים יותר גדולים מאיתנו שלא נצליח להבין. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה פשוט להמשיך לזרום עם זה ולמצוא את התשובות הרלוונטיות אלינו.

// אלינה רבינוביץ'

הפוסט למה לי להאמין בדת? הופיע ראשון במה וזה

לפני מספר שבועות חלמתי שאני הולכת עם אחותי הקטנה לקניון. ישבנו שתינו במסעדה, וכל אחת מאיתנו הזמינה המבורגר. בחלום לא יכולתי באמת לדעת מה הטעם שלו, אבל כנראה שנהניתי, ממש, כי הזמנתי עוד אחד.

כל החלום עסק באכילת ההמבורגר. קמתי בבוקר מבוהלת כאילו חלמתי שזומבים משתלטים על העולם ולא הצלחתי להבין מה קורה. חוץ מזה שבחלום הסתדרתי עם אחותי, שזה כבר ממש נדיר, ואפילו הלכנו ביחד לקניון, דבר שמעולם לא קרה, הייתי בעיקר מבולבלת מכך שחלמתי שאני אוכלת בשר, למרות שכבר שנים אני צמחונית.

איך חלמתי על בשר?

כיתה ה' הייתה השנה המשמעותית ביותר עבורי. באותה שנה קיבלתי כמה החלטות ששינו את חיי, אחת מהן הייתה ההחלטה להיות צמחונית. החלטה זו נבעה מכמה סיבות עיקריות שהלכו והתחזקו במשך הזמן, עד שהחלטתי באופן סופי להפסיק לאכול בשר.

הסיבה הראשונה שבעקבותיה בחרתי לעשות זאת, היא העובדה שאני פשוט לא אוהבת חיות. נכון, רוב הצמחונים בוחרים לחיות כך בדיוק מהסיבה ההפוכה, מכיוון שהם רוצים לשמור ולהגן על בעלי החיים, אך אני, הידועה בתור פחדנית מבעלי חיים, נגעלת מהמחשבה לאכול אותם, וכמו שאחי הגדול אוהב להגיד – "את מפחדת מחיות גם כשהן נמצאות על הצלחת".

סיבה נוספת לבחירה הזו, היא העובדה שלא אהבתי במיוחד את הטעם. בשילוב עם העובדה שמגעיל אותי לאכול חיות, זו הייתה דרך מוצלחת להתחמק מאכילת בשר. (טוב, גילוי נאות. לפני גיל עשר, אהבתי בשר. ממש.) אבל כנראה שמשהו השתנה בתקופה הזו, בעיקר בבלוטות הטעם שלי, וזו התוצאה.

ערב אחד, בן דוד שלי, הגדול ממני כמעט בעשור, היה אצלנו. הוא אכל משהו בשרי שאמא שלי הכינה, ואני ישבתי לידו. שאלתי אותו אם לא מגעיל אותו לחשוב שהוא אוכל חיות, ותשובתו השלילית והמהירה גרמה לי לשתף אותו בכך שאותי זה מגעיל, ובכך שאני רוצה להיות צמחונית. בגלל החיבה היתרה במשפחתנו לבשר, הוא צחק ואמר שאני לא אצליח להיות צמחונית. נפגעתי קצת שהוא לא האמין בי בכזאת נחרצות, והתערבתי איתו על זה.

החזקתי מעמד פחות משבוע, עד שהתארחנו אצל הדודים שלי, הוריו. אמא שלו, הבשלנית המצטיינת במשפחה, הכינה מטעמים, בשריים כמובן, ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. בערב דווקא החזקתי מעמד, אך בבוקר השניצלים קרצו לי. 'שברתי' את הצמחונות הקצרה. לאחר הארוחה, הוא כמובן בא אליי ואמר לי בחיוך של ניצחון "את רואה? אמרתי לך שלא תצליחי" מאותו הרגע שמרתי על צמחונות רציפה כבר יותר מחמש שנים.

מרק בטטה וחמש שנים ללא בשר

במהלך השנים פגשתי צמחונים רבים, מקפידים יותר או פחות, חלקם נשברו במשך הזמן, חלקם רק "התאדקו". נכון שעכשיו טבעונות השתלטה על העולם, ובזמן האחרון אנשים רבים מתחילים להטיף לאוכלי הבשר שדרכם אינה נכונה ואסור להם לאכול חיות. אני מעולם לא הייתי כזאת, ואין לי שום רצון להטיף לאנשים אחרים שהבחירות שלהם לא נכונות בעיניי. טוב לי עם מה שאני עושה וזה מספיק, אני לא מנסה לשכנע שאני הצודקת דווקא, אך מצפה שיקבלו את דרך חיי, כפי שאני מקבלת את העובדה שאנשים חיים אחרת ממני.

בסופו של דבר, אם אנשים לא היו מחליטים אחרת ופועלים שונה זה מזה החיים היו משעממים מאוד. אגב, שנים אחר כך הסתבר לי שבן הדוד שלי שבזכותו התחלתי להיות צמחונית בכלל לא זכר את ההתערבות שלנו, ושכח לגמרי מכל הסיפור.

// נעם כהנא

הפוסט אני מפחדת מחיות הופיע ראשון במה וזה

מכירים את זה שיש לכם זיכרון מושלם מאיזשהו מקום? כ"כ מושלם שאתם מפחדים להרוס אותו, מתלבטים אם לקחת את הסיכון או לא, מה שכמובן לא מונע מכם להמליץ לכל מי שמסביבכם על המקום ולדבר עליו בעיניים נוצצות. בסדר, הבנתי, אתם לא מדברים על אוכל בעיניים נוצצות, אבל אני כן, וככה אני מדברת על האוכל במשיה.

החלטתי לקחת סיכון. אני וגולי הגענו לשם ביום שישי בערב, כי החלטנו שאחרי שרצנו חמישה ק"מ, שתינו מלא בצהריים וגם אכלנו כמה מנות במתחם ה-VIP של אדידס, אנחנו עדיין במחסור קלוריות ואלכוהול, ואנחנו לא מסתדרות עם מחסור, מקסימום עם מחזור, וגם זה לא נעים.

הגענו ביום שישי בערב, פעם ראשונה שלה, פעם שנייה שלי. העובדה שכבר ביקרתי במקום לא מנעה ממני להתלהב מהיופי שלו. המסעדה ממוקמת בלובי של מלון המנדלי, עם תקרת חיתוכי לייזר, בר מהודק ועוד מספר שולחנות, אלגנטית, אבל מזמינה.

המתנו קצת יותר מדי זמן למקום שלנו על הבר, אבל היה שווה לחכות. התיישבנו ודניאל הברמן מיד חייך אלינו והציג את עצמו, תוך כדי הגיע אלינו יונתן שהציע לקחת את התיקים שלנו ולשים בכספת, הכול כדי שיהיה לנו כמה שיותר נוח. כבר אמרתי מזמינה?

בחרנו לפתוח עם בקבוק של ווייט טוליפ (145₪) שלקח את גולי חזרה לעמק ונגמר מהר מדי, בכל זאת מחסור, ככה שלקחנו עוד שתי כוסות בהמשך (38₪ כ"א). דניאל דיבר על ספיישלים שלא ממש נשאר מהם, אבל ציין שסלט הרוקט (48₪) מגיע עם אננס ותמרים במקום עם תאנים. הוא לא היה צריך להגיד יותר מזה כדי שנזמין אותו.

במבט ראשוני הוא נראה פשוט, ערמה של עלים ירוקים וקצת גבינה מגורדת מעל, אולם כשמערבבים אותו מגלים את כל היופי שבו – עלי רוקט קצוצים דק, חתיכות אננס ותמרים, יחד עם לבנה שמתובל בדבש פרחי אבוקדו. דניאל התעקש שהיו שם גם פיסטוקים, אנחנו מצאנו אחד, וללא ספק עוד קצת קראנצ'יות הייתה מוסיפה לו, אבל הוא היה טעים, ואפילו שקלנו להזמין ממנו עוד אחד.

גולי לא הייתה יכולה להעביר את הארוחה בלי מנת דג, אז היא בחרה בסשימי טונה אדומה (58₪) שעטף סלט חיטה מעולה עם כוסברה ותפוזים ומעליו נחו להן טבעות כרישה. אני לא אוכלת דגים, כבר דיברנו על זה, אבל זה היה כ"כ טעים ועם שילוב של כ"כ הרבה טעמים שאפילו אני אכלתי, אכלתי ונהניתי. יש שיגידו שהתחלתי לאכול דגים – אם ככה זה מרגיש – אני לחלוטין מתחילה לאכול דגים.

לקחנו גם מפרום כרובית (56₪), שהיה חלק מהזיכרון המתוק שלי. גם הפעם הוא לא איכזב. השף שיטרית השכיל להשתמש בכרובית ולהכין אותה כצ'יפס, פרחים ממולאים וקרם. אני מודה שבאיזשהו שלב הפסקתי לעקוב אחרי דניאל שהסביר במקצועיות על כל המרכיבים של המנה, אבל היא הייתה מעולה, עם בשר שמתובל כמו שצריך, וגם נראתה כמו ציור.

ובכלל, האמנות במנות נמשכה לאורך כל הארוחה, גם ב"רביולי" קובניה (54₪), בו ה"בצק" של הרביולי הוא נתח ויסבראטן פרוס דק והמילוי הוא עשבי תיבול, בורגול ובוטנים שנותנים מליחות מעניינת ומרקם נוסף. מעל המנה מפוזרת אבקת קרם פרש, וגם המנה הזו הייתה מלאה בטעמים עשירים.

לא יכולנו לוותר על מנת החלמון המאודה (42₪) שהונח על מצע של תרד וקרם תפוחי אדמה יחד עם אגוזי מלך. התענגנו, התאהבנו, התפוצצנו. את כל הארוחה ליווה לחם הפרנה (18₪) שהגיע לצד לבנה ומטבוחה והיה אפשר לבקש ממנו ריפיל. הוא היה הרבה יותר טוב ממה שזכרתי אותו, וכמובן שאחרי ריצה היינו צריכות פחמימות אז אכלנו שניים כאלו.

התלבטנו אם להזמין עוד מנה ובסוף החלטנו להזמין שני קינוחים – תפוחים ומסקרפונה (52₪) ותותים ושמנת, הדעות היו חלוקות, אני יותר אהבתי את התפוחים וסברתי שמנת התותים הייתה חמוצה מדי, ואילו גיל עפה עליה. אבל אנחנו לא מפלות, ליקקנו את כל הצלחות.
לפעמים המציאות עולה על כל דמיון וכל זיכרון – משיה, נתראה בקרוב.

לסיכום:
Must: סשימי טונה אדומה, רביולי קובניה.
שירות: מעולה.
אווירה: יוקרתית אך מזמינה.
לשיפור: כמה זמן לוקח לערוך בר?

בתיאבון!

משייה – מנדלי מוכר ספרים 5, תל אביב.

// נטלי אליאס

הפוסט זיכרון מתוק הופיע ראשון במה וזה

בתור בן אדם שמוזיקה היא חלק נכבד מהחיים שלו, תמיד מסקרן אותי לדעת את הסיפור שמאחורי השירים שאני שומע מדי יום. למשל יש שמועה האומרת שהוטל קליפורניה מדבר על סמים או הסברה לגבי השיר "על קו הזינוק" שמדבר, ובכן, על אקט מיני. אז לאור סקרנותי הרבה החלטתי לערוך תחקיר מעמיק ולגלות על מה באמת נכתבו השירים האהובים עלינו:

# "תן לשים ת'ראש על דיונה" – אחד שהעלימו אותו בחולות ראשון וזו הייתה בקשתו האחרונה.
# "חבל שאי אפשר ללכת עירומים" – חן טל, לפני שגילתה שאפשר.
# אני שומעת את השיר הזה ומשתגעת" – נכתב על השיר הזה בעצמו.

# "בואי, תני לי יד ונלך" –מישהו שראה פעם את דייוויד בואי מאחורה והיה בטוח שהוא בחורה סקסית בת 24.
# "מעליות" – טכנאי מדרגות נעות כתב שיר על הקידום שקיבל.
# "לכבוד מיליארד מיליארד טועים" – מכתב של בני גורן לתלמידי ישראל.

# "הנה באים ימים של שקט" – יש תאוריה האומרת שהשיר נכתב על ידי גבר שאשתו נסעה לחו"ל עם אמה ואחותה. מאידך קיימת תאוריה הגורסת כי השיר נכתב על ידי אישה מיד בסיום גמר הצ'מפיונס.
# "אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה, אם אין בו פרחים" – נכתב ע"י זר פור יו.
# "רמי מואשם באחזקת סמים קלים" – תמליל דו"ח יומי של יומנאי במשטרת דימונה.

# "מנגו בננה ומלון, דבש וקינמון" – סבתא שהלחינה את התרופה שלה לאנגינה ודלקת ריאות.
# אני חוזר הביתה" – סטודנט שלא היה לו כסף לממן את המגורים במעונות הסטודנטים.
# תספרי יום ועוד יום, יום ועוד יומיים" – שיר על מוסכניק שמנסה להגיד ללקוחה שהרכב שלה יהיה מוכן מחר-מחרתיים.

# "פעם את בוכה ופעם את צוחקת" – גבר שנפרד מחברתו לאחר שבישרה לו שיש לה מניה-דיפרסיה.
# "וביניהם וביניהם, אני הולך!!! ואז חוזר" – מיומנו של מוכר ארטיקים בים.
# "תחזור, תחזור" – שיר ההמשך שנכתב מיומנו של רוחץ בים.

# "אינך יכולה ככה סתם ללכת" – מטפל פיליפיני כותב למטופלת שלו.
# "למיה יש אקדח" – סיפורו של גבר שגילה שחברתו עוד לא השלימה את הניתוח לשינוי מין.
# "זה קורה כשהדרך מתמשכת" – נהג שהווייז שלו איבד קליטת לוויינים.
# "אתמול בערב היית שונה" – רווק מספר על בוקר שאחרי סטוץ שיכור.
# "ואחרי ככלות הקול והתמונה" – חייו של טכנאי בערוץ 1.

# "ונצואלהה ונצואלהה" – מישהו שחיפש דרך לזכור ארץ באות ו׳ לארץ עיר.
# "אין מקום אחר, אין, אחר!!!" – מארחת בקפה קפה שהעלתה לכתב את שגרת יומה.
# "אין אני אין אני אין אני, אין אני אין אני" – אחד שהתערב עם חבר שהוא יכול לכתוב שיר שלם עם שלוש אותיות בלבד.

# "אני מכיר אותו, מכיר אותו, מכיר אותו, מכיר אותם" – פרויקט מיוחד שבו הולחנו שיחות בין יחצ"ן לסלקטורית.
# "והיא עולה לגג" – שיר אהבה לטכנאית של יס.

# "תודה, ליפה שלי, לנסיכה שלי, למהממת, תודה, על שהבנת אותי כל החיים האלה. ואין עוד אחת כמוך שתאהב אחד כמוני, בשבילי את כל העולם, את כל העולם!" – גבר נשוי מנסה לקבל פס בערב של ליגת האלופות.
# "ארים ראשי" – אריק בנאדו על הדרך שלו להתמודד עם כל מצב.
# "יום, יום וליל, כל הזמן, בנתיב אחד" – סיפור חייה של נהגת.

// ארז הדר

הפוסט על מה נכתבו השירים הופיע ראשון במה וזה

החלטתי שהגיע הזמן להיפרד.
תראה, זה בעיקרון בגלל שאני לא יכולה לדעת מי אתה, כי אפילו אתה לא יודע. אם אסביר את ההתחלה אולי תבין את מה שאני רואה, הכל התחיל לפני שלוש שנים כשכל מה שידעתי זה שאני רוצה אותך.

הצלחת להרשים אותי במבט אחד עם העיניים הירוקות שלך שרמסו לי את הלב וגרמו לי לרצות להיות רק בסביבתך. חיפשתי דרכים בשביל לקבל ממך מבט אחד, אולי שניים ויותר, אבל לא הבחנת בי, והיית איתה.

אני רוצה אותך

אז חיפשתי דרכים ליצירת קשר בינינו, כתבתי לך במשך חודשים, עכשיו כשאני חושבת על זה – אולי יותר מדי. דיברנו על הכל, דיברנו על התחביבים שלנו, שיתפנו אחד את השנייה במחשבות שלנו על העתיד, עד שנפרדת ממנה. ואז, עשיתי הכל כדי להתגבר על הפחדים שלי ולנסות להציע לך לצאת, לבסוף הצלחתי, ואתה? הסכמת.

הייתי כל כך לחוצה. אני אפילו זוכרת מה לבשתי, שמלה שחורה עם תחרה מסביב למותניים, והסמקתי כמו שבחיים לא הסמקתי. כשנפגשנו נסענו יחד באוטובוס. למזלי האוטובוס הפסיק לעבוד ו"נאלצנו" ללכת ברגל.

עד שהתחיל הסרט הסתובבנו בין הספרים בחנות הסמוכה. כמובן שכמו שהיום התחיל לטובתנו כך גם היום המשיך, אחרי הסרט, מאחר שלא נותר אוטובוס שייקח אותנו הביתה, עלינו על קו אחר שמגיע לעיר אחרת והלכנו ברגל. אתה מיהרת הביתה, חתכת בדרך והשארת אותי לבד, בחושך, צועדת לביתי.

למזלי האוטובוס הפסיק לעבוד ו"נאלצנו" ללכת ברגל

ואז הבנתי משהו, אתה לא מכיר את עצמך, לא יודע לעשות את הצעד, לקבל החלטות, ליזום דבר קטן כמו שיחה, ואני לא מדברת אפילו על נשיקה. אז דיי, החלטתי שאני לא ממשיכה להצדיק את מה שאתה עושה. מי משאיר מישהי בלילה בחושך לבדה, הולכת עד ביתה במשך 20 דקות אחרי דייט?! חוץ מזה, אתה מציג את עצמך כסוג של אדם שדומה לכולם, אבל אני, הרי רוצה להכיר אותך לעומק, לא את "כולם".

אחרי שיצאנו התחלת להבחין בי, לשאול אותי שאלות כמו "רוצה לים?", אבל לא הייתה התעניינות אמתית בי, וגם כשהתעניינת השיחה הייתה קטועה ומאולצת, אז החלטתי לסגת לאחור.
נסוגתי לאחור במשך שנתיים, ממש ברחתי כשהיית מופיע מולי.

השנה התקרבנו שוב, כי הרגשתי שמגיעה לך הזדמנות נוספת, שאולי התחברת לעצמך ופספסתי פה משהו. אבל אז, כשהייתי לידך, הרגשתי בכל גופי ויחד עם נשמתי שזה לא זה. אתה לא מתנהג כמו אחד שחסר לו ביטחון, אבל כשזה נוגע אליי זה כל כך בולט שזה כבר מעצבן.

חוץ מזה, למה אתה שולח את חבר שלך לומר לי שתזמין אותי לנשף אחרי שלוש שנים שלא יזמת משהו אמתי? למה לא אמרת לי בכל הזמן הזה מה אתה מרגיש, ורק הנהנת מולי בצפייה שאבין את הרמז שלך? בוא תקרוץ לי ואני אבין מזה שאתה רוצה שמחר נתחתן.

אני לא הולכת להסכים לך // TUMBLR

אני לא הולכת להסכים לך. ואני מכירה אותך, בטח בסוף השנה תחליט לאזור אומץ ולהציע לי ללכת איתך לנשף, אז אני כבר לא אסכים. אני לא רוצה לקחת חלק במערכת היחסים הלא ברורה ובריאה הזו, בגלל שאני עלולה ליפול לתוכה שוב חסרת הבנה, ואני לא רוצה.

אז החלטתי להיפרד, אולי הפרידה האמתית היא לא ממך, החלטתי להיפרד מהאשליה שיום אחד תבנה אישיות ותדע מי אתה.

// סנדרה יוספוב

הפוסט למה אתה לא מזמין אותי לנשף? הופיע ראשון במה וזה

לאחרונה יצאה כתבה בחסות PETA שסיפרה על כך שטבעוניים נהנים יותר מסקס. אפילו היה שם סרטון בו רואים זוג עושה סקס ומסיים מהר, לעומת זוג טבעוניים שממשיכים במשך שעות. אז קודם כל לא נעים לי להיות זו שמספרת לכם אבל אורך הסקס לרוב תלוי בכמה זמן הגבר מצליח להחזיק בלי לגמור. והרי אחרי שהגבר גומר הוא לרוב הולך לישון, הסקס נגמר, לכן אתם יכולים להבין למה אורך הסקס תלוי בגבר. בין אם הוא טבעוני או לא, גברים מצליחים להחזיק בממוצע 3 דקות מרגע החדירה ועד לאורגזמה ואני בספק אם לטבעונות יש יד בדבר.

אבל הנושא של בשר מול טבעונות והקשר בין אוכל לסקס בכלל הוא בהחלט נושא מעניין, במיוחד בתור מישהי שמאוד אוהבת סקס ומוצאת את עצמה בהתלבטויות רבות בנושא בשר. אני מאלה שצמחוניים ב-90% מהזמן. רוב הארוחות שלי הן צמחוניות אבל פעם בשבוע, כשהגוף שלי זועק לכך, אני גם אוכלת בשר. אני סולדת מאוד מתעשיית הבשר בעולם ובארץ בפרט, אבל גם מאמינה באיזון. במקום לתרום מידי יום לתעשייה המזוויעה הזו, אני תורמת רק פעם בשבוע, כשהגוף שלי מבקש יפה.

ieatgrass.com

אתם יכולים לשפוט אותי על כך שאני תורמת לרצח חיות, אבל אם אני לא אוכל את מנת הבשר השבועית שלי אני פשוט לא ארגיש טוב ולא בא לי. לכן אני אוכלת בשר כשאני צריכה, במינון שאתו אני יכולה אחר כך להמשיך לחיות בעולם מבלי לשנוא את עצמי על כך שרצחתי פרה בשביל ארוחה. בלי קשר, אני גם לוקחת ויטמין B12 כי תמיד יש לי מחסור ללא קשר לכמה בשר אני אוכלת והופתעתי לגלות ש-B12 הוא אחד מהוויטמינים שיכולים לתרום לחיי הסקס שלנו, מאחר והוא מעודד הפרשת הויטמינים הנדרשים ליצירת אורגזמה בגוף!

אני לא מתכוונת כאן לעודד אנשים לאכול בשר בטענה שזה יתרום לחיי המין שלכם, למרות שבבשר יש גם חומצה אמינית בשם לקרנטין הידוע כמעודד חשק מיני, מאיץ פעילות מינית ומעלה את רמות הטסטוסטרון אצל גברים מבוגרים. אבל לא, מבחינתי שכל העולם יהיה טבעוני וכולנו נחיה ביחד עם הפרות, החזירים והתרנגולות בשלום ואהבה. אבל, למקרה שאתם כן מחפשים תוספי מזון שיכולים לעזור עם חיי המין שלכם, בשר הוא כן אחד מהם, במינון הנכון כמובן.

ואם אנחנו כבר מדברים על בשר אז הרשו לי להמליץ לכם על מקום הבשר האהוב עלי בתל אביב – ה"גרנדה ריו". כידוע לכולם, בחורף הפעילות המינית של רוב הרווקים והרווקות יורדת משמעותית, בעיקר כי רובנו עסוקים בלהתכרבל בבית מול הטלוויזיה במקום לצאת ולהכיר אנשים חדשים. זו בדיוק הסיבה שהחלטתי לקחת את חברותיי לערב מלא בכל טוב, כי אם לא סקס אז לפחות בשר. יש שם גם מנות פתיחה מיוחדות וסטייקים מובחרים עם צ'ימיצ'ורי למות, תפריט אלכוהול מגוון המשלב יינות בוטיק ישראליים עם יינות מרתף מיוחדים ורשימת קוקטיילים מדליקים. 

אם כל זה לא מדבר אליכם בכלל אבל אתם בכל זאת מחפשים כמה סוגי מאכלים שיעזרו לכם לשפר את חיי המין שלכם, תוכלו לנסות מגוון של פתרונות צמחוניים ואפילו טבעוניים כמו – גרעיני דלעת וחמניות (מלאים באבץ "המינרל המיני האולטימטיבי"), סלרי (יש בו אנדרוסטרון – חומר טבעי המעורר תשוקה מינית), תרד (עשיר במגנזיום, עובד בדומה לויאגרה), אבטיח, ברוקולי, בזיליקום, בננות ועוד מגוון רחב! בסופו של דבר, לא חשוב באיזה מעורר חשק תבחרו, העיקר שתיהנו מהסקס בצורה המהנה ביותר, לשני הצדדים.

// נטלי להב

הפוסט על הקשר בין סקס לאוכל הופיע ראשון במה וזה

תודה אלוהים שאין לי ילד מתבגר בבית – אחרת הוא היה אומלל מכמה סיבות:
1. הוא לא היה מורשה לראות תכניות ריאליטי
2. הוא היה מורשה לראות תכניות ריאליטי אחרי שאימא שלו תנתח, תסביר ותחפור על כל מניפולציה שעושים בראשו התמים
3. אימא שלו לא יודעת לבשל

מי הם היושבים במרומים, המלהקים הגדולים שעושים טרור להורים, אותם עורכים, מפיקים ובמאים שיושבים בחדר הקונטרול ומטפחים את גיבורי התרבות הבאים של ילדינו. השפלות, איומים – כן, אני כותבת על הכוכב של קשת: שי-די-חי. זה שמשגע את המוח של הצופים, המתמודדים ושל אנשים כמוני שלמדו דבר או שניים על טלוויזיה.

בואו רגע נדייק: זה לא שי חי אשם בשיגעון הגדול – זה מי שעומד מאחורי הקלעים ומנצל אנשים עם אישיות גבולית כלשהי, שאחר כך מוכרים תחפושות שלהם בפורים. ילד שמתחפש לדמות כזו הוא ילד שיחשוב שלהיות בריון זה דבר טוב ונסלח בסופו של דבר, כי גם אם תתעלל בחברים שלך בגיל 32 אנשים יסלחו על לך על זה, כי אתה מסכן. מה עוד יעשו ב"אח הגדול" בשביל עוד סמסים ורייטינג, ובמקום שנדבר על דברים גדולים יותר נמשיך לדון בעוד בלה, בלה, בלה ובלה אחד ענק!

ברגעים מסוימים יש חן ודיונים יפים באח הגדול, אבל יחד עם זאת מישהו החליק על השכל. אחרי כל סיטואציה קשה על סף האלימות המילולית שני המנחים המשעשעים מנסים לצחוק על זה, כשמבפנים מישהו מהם בטוח נחנק מבושה.

אם שי חי היה בחורה – מזמן היו מעיפים אותו. מספיק להשוות בינו לבין מעיין חודדה (אותה הכניסו לאח הגדול כאישה בהריון על כל המשתמע מכך) אשר לא נתנו לה הזדמנות שנייה כששפכה מים על אחת המתמודדות. גם לשי חי היה עניין עם איזו כוס שבורה, לא?

זו אולי תמימות מצדי לצעוק ולהתלונן – זאת טלוויזיה והם עושים אותה טוב אבל אומרים שיש דבר כזה "כל האמת בפנים", ויעשה טוב כל הורה בישראל ויכבה את הטלוויזיה כל עוד ילדו לא מודע למה שדוחפים לו לראש.

// טל גטרייטמן

הפוסט למה האח הגדול זה הדבר הכי מסוכן לנוער שלנו היום? הופיע ראשון במה וזה

אלה היו ימי רשיון הנהיגה העליזים ועבדכם הנאמן טרם השיג אחד. זה היה מתסכל בהתחשב בעובדה שכמעט לכולם היה מסביבי, ואני, משום מה, לקחתי את הזמן יתר על המידה והתנחמתי רבות בעובדה שחברי הטוב ביותר דאז במצב דומה לשלי. זה תסכל אותי כי ידעתי שיש לי את היכולת והרצון אבל משהו לא זז מספיק טוב בקופסה שבין האוזניים. זה לא העיקר.

אז הלכתי עם אדם שאת שמו לא אזכיר כדי לבדוק את מכון הכושר שנפתח בקניון בקול תרועה רמה ובמקום כמו קרית אונו, אי אפשר שלא לעבור ליד ולהתרשם. יכול מאוד להיות שאני מבלבל בין סדר הארועים, אבל בכל מקרה, לא בדיוק ידעתי אם בהכרח ארשם כי ההמוניות הפריעה לי (גם היום) והרגשתי על המדריך שזה לא זה גם לדעתו, אולי כי הייתי רזה מדי ולא מרוגש מספיק מהקונספט והמחיר.

בדרכנו הביתה אותו אדם שאל אותי לגבי נושא הרשיון כי בגיל 17-18 זה מסתבר מתבקש, ואמרתי שחס ושלום לא שכחתי, אבל שכרגע מעוניין להתרכז בלימודים ואולי גם בעיצוב הגוף (מה שלא קרה בסוף). והנה הגיע הרגע לו כולכם חיכיתם ונאמר המשפט הבא: "תיזהר, שלא תצא קירח משני הצדדים".

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והשתדלתי שלא לרוץ הביתה באותו הרגע מרוב עצבים ומרמור. עד היום המשפט הזה מלווה וגורם לי לחוסר מנוחה. נכון, זה היה לטובתי והמטרה מקדשת את האמצעים, בטח בסביבה פוסט-מודרנית כמו שלנו שמקדשת את העשייה וההצלחה, העמלה והתשואה. מצטער, אליי זה עדיין לא מדבר ולא כי אני דוגל בחוסר מעש או בשנת חורף. המטרה כאן היא לומר שלכולנו מגיע להיות "קירח משני הצדדים" בכל זמן שלדעתנו נכון וזה בסדר.

שלא תבינו לא נכון, זה מאוד נחמד להגשים את עצמנו, שלא לדבר על לשלב כמה דברים במקביל וגם את זה עשיתי לאורך החיים, אבל ניוז-פלאש, זה לא חובה להצליח בלימודים, להוציא רישיון ולהירשם למכון הכושר בו-זמנית. מצטער, מותר שיהיה לי נחמד רק להצליח בלימודים ולעשות רישיון בזמן חיים אחר (היום כבר יש).

יכול להיות שזה קשור גם לתלמיד אחר שהצטרף מתישהו לכיתתנו ודאג לעצבן אותי עם החיוך הדבילי שהיה מרוח על פניו, שקיבל ציונים גבוהים וידע להשקיע את האנרגיות במקומות יותר נכונים ממני. רציתי לחבק אותו חזק מדי או פשוט לעבור כיתה.

בכל מקרה, תחושת המחנק חוזרת וגם בימים אלה אני עדיין מבסס את תכנית הפעולה שלי להמשך הדרך כשעל הכוונת ככל הנראה שלב נוסף שידרוש מסוגלות לג'נגל בין עבודה להשכלה גבוהה כלשהי.

אבל מה עד אז? כבר שנה וחצי עברה מסיום התואר הראשון ומן הסתם נתקלתי בכמה מכרים שהמשיכו ישירות לתואר שני כאילו כלום, כי הרי ברור כשמש שאין מקום לנוח, חייבים לרוץ ולהספיק להיות משהו שאולי אנחנו בכלל לא מאמינים בו, אבל מישהו דאג שנילחץ היטב ונכבה את המוח. ואני אומר – לא תודה.

לשמחתי הרבה הצלחתי להגיע למקום בו אוכל לכתוב בשקט וגם לקבל סוג של קרדיט, וככה לטעון מחדש את המצברים ולפרוק תסכולים שאולי היו מקשים עליי אם לא הייתי יודע לקחת הפסקות בחיים.

ולסיום, פינת העצה השבועית: תהיו יעילים או שלא ויותר חשוב, תרגישו נוח עם זה. אז… למי יש סדרה טובה להמליץ עליה? בא לי "לשרוף" כמה חודשים.

// עמוס רול

הפוסט שלכת הופיע ראשון במה וזה

יש משהו בלהאט את הקצב שעושה ממש טוב על הנשמה.
זה לרוב יקרה בצורה כזאת שבה אתה ממש מוכרח לעצור הכול. סיטואציה כזאת של אין ברירה, כמו בוהן שבורה ברגל למשל. מסתבר שאין זרתות ברגל, רק בהונות, אז זה מה שקרה כשהפינקי שלי נשברה. נאלצתי לעצור.

אני אלופת האלופות במרדף אחרי הזמן שאין. לרוב תמצאו אותי מתרוצצת ממקום למקום כמו עכברון קטן עם הפרעת קשב קשה. כן, אני עוצרת. עצירות יזומות. מקפידה מאוד על מדיטציה ויוגה, ולדחוס אותן איפה שרק אפשר בשגרת יומי העמוסה, גם ובפרט על חשבון שעות שינה.

אני עוצרת בכדי להעביר שיעור יוגה. אני עוצרת בשביל לתפוס אוטובוס לעבודה, וגם שם אני לא באמת עוצרת כי זה אחלה זמן לקרוא את כל הספרים שאף פעם אין לי זמן אליהם ואני משתוקקת לקרוא. אני עוצרת לרגע להוציא את הקטנות שלי לטיול בבוקר ובערב, ותמיד נשבעת שזה לא יהיה בלחץ של זמן ו-כן אבל… לסיכום, אני תמיד משתוקקת לעצירה המיוחלת הזאת ובדרך כלל לא באמת מפנה לה זמן כיאות.

אם הצלחתי לעשות מדיטציה של 20 דקות על הבוקר, אז החיים שלי דבש. אם הצלחתי להצמיד לזה סשן יוגה אז בכלל זכיתי בלוטו. ואז אני יכולה לרוץ לי לשגרת יומי, באיחור כמובן כי סחטתי עוד עשר דקות של יוגה, מה שמצריך את הריצה הפנאטית לאוטובוס ומהאוטובוס לעבודה וכן הלאה.

על הדרך נקרים בדרכי עוד כל מיני דברים שחייבים לטפל בהם, ביורוקרטיות שונות ומשונות, מס הכנסה שאוהב לרדוף אחרי המיליונים שאין לי ומה לא. אבל גם כל הביורוקרטיות המטופשות וסוחטות הנפש האלה נדחפות וגורמות לי לעצור רק כשזה באמת חשוב, רק כשמס הכנסה שם לי עיקול על החשבון. כן, תעקלו לי ת'מינוס, hot shots, עופו על זה.

ואז פתאום, באמצע החיים, אני שעושה הרבה דברים מורכבים פי מיליון, וכל מיני עמידות ראש ביוגה, וכל מיני תנוחות של שיווי משקל על הידיים, ויוגה מעופפת שזה בעצם אקרובטיקה, ומה לא, אני הקטנה קופצת מהמיטה בוקר בהיר אחד לכבות את השעון המעורר. תוך כדי, בדרך חזרה למיטה ליהנות מחסדי הנודניק, אני מצליחה לדפוק את הזרת הימנית ברגל של המיטה, אבל ממש חזק מסתבר.

כן, כמו כולנו כנראה, כבר דפקתי את הזרת הזאת במלא דברים, מלא פעמים בעבר. לפעמים נדמה שהתכלית היחידה של הזרת הזאת היא להידפק בכמה שיותר רהיטים/קירות ולעשות לך מין wake up call על החיים שלך. לא נעים, כואב, אבל יאללה בקטנה.

אז המשכתי הלאה. שמתי קרם לכאב, עשיתי יוגה ממש בזהירות ובלי לדרוך עליה ורצתי לי, או הפעם, יותר נכון צלעתי לי לעבודה. אחרי כמה שעות בעבודה, החלטתי לנסות ולראות מה קורה, מה שלום הזרת. ואז גיליתי שהיא סגולה.

משיטוט קודם שעשיתי בגוגל, מנסה נואשות למצוא משפט שיגיד לי שזה הכול שטויות ויעבור לה מהר, גיליתי שצבע סגול לזרת זה כנראה לא טוב וזה אומר ששברתי אותה. מפה לשם המנהל שלי הקפיץ אותי למוקד מכבי, צילומים ושטויות ואז גיליתי שאין ברירה אלא לעצור.

לפי הרופא אסור לי לשים משקל על הבוהן, זה נקרא בוהן, ל-6 שבועות הקרובים. איפה היוגה, איפה הריצות. כעבור שעה אני מוצאת את עצמי מדדה ברחוב עם הכלבות כמו זקנה בת 80.

אז עצרתי. לפעמים החיים פשוט מסמנים לך לעצור רגע, ואם אתה לא מקשיב אז הם כבר ימצאו דרך שתגרום לך להקשיב.

// לינור מידן

הפוסט עצור רגע הופיע ראשון במה וזה