מקרוב או מרחוק, כולנו מכירים את הקשרים האלה: התחום האפור שבין מערכת יחסים רצינית לבין סתם חברות או יזיזות. אתם נפגשים, יוצאים, אולי גם שוכבים, אבל בתכלס – זו לא באמת זוגיות. אני שם, אבל גם לא. אני רוצה יותר, אבל משהו בתוכך אומר לך שזה לא יעבוד. שהוא לא ירצה.

אגב, אני אלופה בקשרים מהסוג. למעשה, כל הקשרים שהיו לי שהתקרבו לזוגיות רצינית היו כאלה. אני חושבת שלמדתי המון מהקשרים האלה, ואני מניחה שאוכל להרכיב רשימה אינסופית מהלקחים שלמדתי (ובתקווה גם איישם), אבל הנה שלושה שאשתדל לזכור גם בקשר הבא.

אלופה בקשרים מהסוג // צילום מסך מ-WEHEARTIT

זה בסדר לבכות כשזה נגמר

לוקח לי זמן להתגבר על קשרים ואנשים. יותר זמן ממה שהייתי רוצה להודות. חברה פעם אמרה לי שאין לי על מה לבכות בכלל, כי הקשר גם ככה לא באמת היה. לקח לי המון זמן להבין שמעבר לכך שזה לא נכון, זה גם לא מאוד בריא לאגור בתוכך רגשות כל כך מחניקות. כשאת חולקת חוויות ורגעים עם אדם אחר, הוא הופך להיות חלק מחייך.

הבדיחות הפנימיות, הרגעים האינטימיים, חום הגוף הכל כך מוכר – כולם הופכים למין עולם נפרד שאליו אפשר לברוח. כשהעולם הזה קורס, עצב ממלא את החלל הריק שנשאר, וזה לא משנה כמה רצינית או לא רצינית הייתה מערכת היחסים.

צריך לדעת מתי לוותר

אין הרגשה יותר גרועה מהרגע שבו את מבינה שמישהו שפעם היה שואל לשלומך כמעט מדי יום ותמיד פינה זמן רק לשניכם, מאבד בך עניין. אני תמיד מנסה להיאחז גם שכבר אין במה, וברור לי במערכת היחסים שכל כך רציתי כבר לא תהיה. קשה להמשיך הלאה כשהכל נגמר בצורה כל כך לא ברורה, ואין באמת סגירת מעגל, אבל אין ברירה. זה לוקח זמן, ולא מעט, אבל בסוף זה קורה.

אל תשאירו את הדברים שאתם רוצים להגיד באפלה

אני משתדלת שלא להתחרט על דברים שנעשו, כי אין בזה תועלת. מה שהיה היה, ועם כמה שהייתי רוצה, אי אפשר להחזיר את הזמן אחורה. הדבר היחיד שאני כן מתחרטת עליו הוא על כך שלא אמרתי את מה שעל ליבי. רציתי להאמין שהוא יבין לבד את מה שניסיתי לרמוז בעקיפין, אבל היום אני מבינה שכשאת רוצה שמשהו יאמר – אין דרכים עקיפות לעשות את זה.

גם היום, שנה אחרי אחד הקשרים היותר משמעותיים שהיו לי, אני מתחרטת שלא אמרתי לו שנפגעתי, כי היום רואה שהוא לא הבין. אני מתחרטת שלא אמרתי את הדברים שרציתי בכעס, ושבמקום צחקקתי כשהוא אמר שהוא לא התכוון שהדברים ייצאו כמו שהם קרו. זה יושב עמוק בתוכנו ומכרסם אותנו מבפנים, לאט לאט.

לא אמרתי לו שנפגעתי

לסיכום: תאפשרו לעצמכם לבכות ולהוציא הכל החוצה, אל תאחזו במה שכבר נגמר כי ככה רק תפספסו את מה שעוד יכול להיות, ותמיד תגידו את מה שיש לכם על לבכם, כי תתחרטו יותר על המילים ששמרתם לעצמכם מאשר על אלו ששיתפתם.

// אלונה ברונשטיין

הפוסט 3 דברים שלמדתי על פרידה מזוגיות שלא באמת הייתה הופיע ראשון במה וזה

כבר כמה שנים שהוא תל אביבי ולמרות זאת, נדמה שגדל פה. הוא הצליח לסגל לעצמו תדמית של רווק תל אביבי מצוי והוא בן 28. הוא טוען שהוא מחפש קשר אבל הדבר האחרון שבו הוא מעוניין זה להיות קשור למישהי. הוא אומר שהוא מעוניין במערכת יחסים רצינית ושהוא גם לא מוצא, כאילו זה משהו שאבד לו. הוא יספר שהוא לא מצליח "להחזיק" קשרים, שמערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לו, נמשכה שבועיים כי הוא מחכה לה, ל"אחת", לבחורה המיוחדת שתציל אותו מהבדידות התל אביבית לה נכנע.

כשה"אחת" תגיע, הוא לא ישים לב. כזה הוא. הוא אולי יתרגש והיא אולי תעורר בו עניין אבל הוא לא יעז לגשת ולעשות מעשה, כי כבר שנים שהוא במצב הזה. רדום. הוא מחכה לה שנים וכמעט התייאש לגמרי. למען האמת, אין לו מושג מה לעשות עם עצמו עכשיו. הוא לא הכין את עצמו לזמן שיבוא אחרי שהיא תופיע. הוא מפחד. הוא מפחד שהוא באמת ירגיש משהו, מפחד שהיא תאתגר אותו, שהיא תעיר אותו מהשינה העמוקה אליה נכנס.

.
הוא התרגל להסתכל עליה מרחוק, המרחק הזה בטוח והוא לא אחד שלוקח סיכונים. הוא נוהג להתבונן בה גם כשהוא חושב שהיא אינה שמה לב. הוא יזרוק לה משפט בוטה פה ושם כדי לבדוק את התגובה שלה וינהל שיחה ריקה מתוכן על כלום ועל שום דבר אבל איכשהו, הכלום הזה ימלא את החלל בשבילו. מספיק טוב לבינתיים.
.
הוא יפלרטט עם העוברות והנשארות וישחק את המשחק אבל בלילה הוא יישן לבד ויחשוב עליה. היא לא תדע. הוא לא יגיד לה שהוא חושב עליה, כי מה הוא צריך את הסיבוך הזה עכשיו? הוא חי בתל אביב ובעיר הזאת לא חסר היצע, ואם הוא הביקוש, הסחת הדעת לכמה שעות מובטחת.

הוא ימשיך לשקר לעצמו שזה כלום, שזה רק פלירט ובמקרה הגרוע הדלקות שטחית ושבתכלס, הוא לא באמת מכיר אותה ואם המחשבות האלה עליה לא יעברו לו עד מחר, אז הן בטוח יעברו לו עד מחרתיים. הן חייבות.
הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו אם הן לא יעברו.

// רוני סטרוגו

הפוסט ישנם גברים הופיע ראשון במה וזה

29.2 שמגיע פעם בארבע שנים, הוא היום הנעלם. לא בטוחים אם היה או שלא, וזאת סיבה מעולה לדמיין מה היינו עושים ביום שלא היה…

ה29 לפברואר מגיע פעם בארבע שנים. זה יום אקסטרא שכדור הארץ מקבל כדי שהוא יוכל לקחת אויר במרוץ אחרי השמש. או, אם זה יום ההולדת שלכם, זה רק תאריך מבאס שמוביל למלא בדיחות קרש על זה שבגיל 40 אתם תהיו בני עשר (הבנתם? כי כל ארבע שנים? יופי. ממש מצחיק).

אז נכון, הוא לא יום פיקטיבי כמו היום הפיקטיבי האהוב עלי, שלושים וחמישה במאי. אבל מה היה קורה אם הוא היה כזה? אם כל מה שהיה קורה בו היה נמחק ולא חוזר, גם לא בעוד ארבע שנים? זה כמו ספירה לאחור לסוף העולם, רק שבסוף העולם לא נגמר. רק ממשיך בלי 24 השעות האלה.

אני חושב שהדבר הראשון שהייתי עושה ביום כזה הוא לאכול רק ג'אנק פוד. בלי הכרה. ארוחת בוקר של אלופים במאמאז בורקס שמלווה בארוחת צהריים של נסיכים בפיצריה ליד הבית שלי. אחרי כמה שעות ארוחת ארבע של תותחים בג'חנון קול ולסיום ארוחת ערב של כוכבים בדאבוש. ואם אפשר גם קולה על יד (דיאט).

To shake or not to shake? #DietCoke

A photo posted by Diet Coke (@dietcoke) on Jan 3, 2015 at 5:09am PST

הייתי הולך לעבודה. לשעה אחת שבה הייתי בוחר כמה אנשים שאני פחות אוהב ואומר להם בפרצוף כל מה שאני חושב עליהם. זה שניפנף אותי והשניים שתמיד יש להם פרצוף מתנשא וגם ההוא ששאל אותי כמה כסף יש לי בבנק מול כל המחלקה בקפיטריה. איזה סוס יאור עבר על אימא שלכם?

סיבוב דאווין בבגדים הישנים של הלהקה שלי. הטייטס הכי רועש, חולצת מלמלה, לק שחור, מגפי עור. מצידי גם עם הגיטרה. אלנבי, שוק הכרמל, נחלת בנימין. אולי אני עושה רושם של מישהו שהחיה הפנימית שלו היא אריה או זאב, אבל תשכחו מזה- החיה הפנימית שלי היא טווס בעונת החיזור. מישהו ראה את האייליינר שלי?

אחרי סיבוב הדאווין הבלתי נשכח שלי שישכח עוד כמה שעות כי היום הזה הוא חד פעמי ומתכלה, הייתי הולך לים. בפעם הראשונה בחיי (וכנראה האחרונה) בלי להחזיק את הבטן. בלי לחשוב על איך אנשים אחרים רואים אותי. בלי להחזיק את השיער כשאני יוצא מהמים כדי לא להיראות כמו הדמות הזאת ממשפחת אדמס.

בלי חולצה, בלי בושה, עם בגדי להקה. היו ימים כאלה מסתבר

תוך כדי הסיבובים האלה כנראה הייתי מעשן פאקט שלם של לאקי סטרייק. יכול להיות שאני מותח קצת את החוקים של הפוסט הזה כשאני קובע שגם הריאות שלי ישכחו מה עשיתי יום אחרי, אבל זה היום הנשכח שלי אז יאללה בלגן.

אני יכול להמשיך כנראה ברשימה הזו במשך כל ה29 לפברואר. גם ככה לא הייתי מבזבז זמן על שינה ביום כזה. אבל דווקא נראה לי הולם לסיים כאן בדבר אחד שלא הייתי עושה. פשוט, יש חטאים שאי אפשר למחוק. וזאת הסיבה שלא משנה מה הייתי עושה ביום הזה, כשהלילה היה מגיע לא הייתי נכנס למיטה עם מישהי שהיא לא החברה שלי. יש מעשים שהולכים איתך בשקט בשקט, לא משנה מה התאריך או מזג האויר או איפה אתה נמצא. מלווים אותך כמו צל, מטרידים כמו פצע כזה מעצבן בפה שהיה נרפא מזמן אם היית מפסיק לשחק איתו. זה פשוט לא שווה את המחיר.

// זהר רץ

הפוסט יום בהקיץ הופיע ראשון במה וזה

את תמיד תהיי הריבאונד, זאת שהוא יסכים ללכת איתה לכל מקום, אבל זה לא אומר שבדרך הוא לא ייזכר איך הם עצרו להתנשק כשהיה אור אדום. את תמיד תהיי זאת שתחבק את הגוף החם שלו, למרות שהלב שלו במקום אחר, כי הוא בדיוק נזכר בפעם ההיא שהוא כבר היה כאן איתה, אבל הוא לא יגיד לך כלום כי הוא לא רוצה להעציב אותך, שתחשבי שהוא עדיין תקוע. אבל גם בלי מילים את תביני, כי את כבר מכירה את תווי פנים שלו. למרות שזה מכאיב וקורע אותך מבפנים, את עדיין תהיי זאת שתעשה פרצופים מצחיקים, כי את מתעקשת להיות זאת שתלמד אותו לזרום ולהיות ספונטני, בתקווה שזה יפתח לו הלב.

את תמיד תהיי הריבאונד, זאת שבסתר לבו הוא ישווה בינך לבינה את הנשיקות, הכימיה ואת רמת השיחות. את תמיד תהיי זאת שתתאמץ, תתכנן, שתגיד ראשונה "אני אוהבת אותך" כי הוא עוד מתבלט, כי הוא כבר אהב, אהב כל כך שהוא לא מסוגל יותר. את תמיד תהיי זאת שתנסה להתיידד עם כל החברים שלו, כדי שיאהבו אותך יותר ממנה, שיזרקו מילה טובה לטובתך.

את תמיד תהיי זאת שתזמין את אימא שלו לקפה, תכין עוגות לארוחת שישי, תנסה להתיידד עם האחים, שתעשה איתם שיחות חולין והם עדיין יבלבלו את השם שלך בשם של ההיא. את תמיד תהיי זאת שלא משנה כמה זמן יעבור עדיין תקלטי את המבטים הבוחנים, כי הם עדיין זוכרים אותה ואיך הם דמיינו אותם מתחת לחופה.

ואת, את תמיד תרגישי פחות טובה, בתחרות סמויה. זאת שלא תגיד כלום, תקבל, תשתוק, כי את מנסה לשכנע את עצמך שלמרות שקשה לו עכשיו, אולי יום אחד הוא יתעורר ויגיד "תודה שלא ויתרת עליי", שזה היה רק עניין של זמן.

אז בינתיים את תבכי בסתר, וברגעים צלולים יותר בינך לבין עצמך את אפילו תודי שמגיע לך יותר, אבל את בכל זאת תישארי, כי בכולנו יש פגמים, גם בך. את זאת שתקבלי אותו איך שהוא, כי את אוהבת אותו, אוהבת אותו כמו שהוא אהב אותה. את זאת שתשכנע את עצמה שהוא הכי טוב שפגשת ושלמען דברים טובים צריך להילחם.

את תשקרי לעצמך, תשקרי בשבילו, תמציאי תירוצים, אבל בלב את יודעת, באיזשהו חדר סודי, שזאת מלחמה אבודה, שהמקום שלה שמור מדי, שאת אף פעם לא תצליחי להיות היא או יותר מזה. שלא משנה מה עשית או תעשי בהמשך, את לא תצליחי להשלים את החסר, גם לא לעצמך. ולמרות האהבה שלך, את תמיד תישארי הריבאונד שרצה להפוך לאהבת חייו.

// לירז אפרתי

הפוסט את תמיד תהיי הריבאונד הופיע ראשון במה וזה

רק פעם בארבע שנים יש בחודש פברואר הקצרצר יום נוסף, ה-29 במספר. השנה אני אציין אותו בשאלות הרות גורל במיוחד: למה את בוחרת לשכב עם מישהו מסוים ולא אחר? איך אתה מחליט לשים קונדום או לא? האם אפשר בכלל להחליט כשזה מגיע לסקס? ואיך כל זה קשור לבראנג'לינה? אני אנסה לענות על השאלות הללו ועוד, ביום שקיים רק פעם בארבע שנים, יום שני 29.02.16, בבר אמזונה, שם אתן הרצאה על קבלת החלטות בסקס כחלק מליין "שני מיני" של הבר.

קבלת החלטות היא אחת הפונקציות הכי אנושיות שיש לנו. היא מתרחשת בקליפת המוח (קורטקס) – האזור החיצוני של המוח, קרוב יותר לגולגולת, שהוא גם אזור "חדש" יותר מבחינה אבולוציונית. המוח האנושי אוגר בתוכו חלקים רבים שונים ומגוונים, עם תפקידים שונים והתמחויות שונות, מתקופות אבולוציוניות רבות.

docgusta

מורכבות היא שם המשחק: המוח הוא אמנם איבר אחד, אבל הוא המורכב מכולם. רק במוח לבדו יש המון תאים, בערך 90 מיליארד אצל אדם בוגר/ת (אחרי שכמות ניכרת נשרה ב-19 השנים הראשונות של החיים), המחוברים ביניהם בהמון צורות שונות ומשונות, בערך ב-100 טריליון קשרים, שכל הזמן משתנים ומתעצבים – בדומה לשרירים בגוף, גם המוח הוא גמיש. גם עכשיו, תוך כדי הקריאה, המוח שלך משתנה.

יש אינספור קומבינציות לאיך המוח עשוי להיראות, והשונות בין אנשים היא מאוד גבוהה. כך גם השונות בין אדם לבין עצמו בתקופות שונות. המוח שלך היום הוא לא אותו מוח מגיל 5 או 15, והוא לא יהיה אותו הדבר בעוד חמש שנים או 50. תהליכי שינוי מתרחשים כל הזמן: תאים מתים, תאים נולדים, קשרים מתחזקים, קשרים נחלשים. התהליכים האלו מואצים בשנים הראשונות של חיינו, בערך עד סוף גיל ההתבגרות (גיל ההתבגרות הפיזי, 19, לא עד שעזבת את הבית של ההורים). בשנים האלו יש תקופות קריטיות, שבהן המוח מתעצב, אנחנו מתעצבים, בהתאם להשפעות שאנחנו סופגים: סביבה, משפחה, שפה, גנטיקה.

אחת לכמה זמן צץ מחקר חדש ומדהים שמגלה הבדלים במוח בין גברים ונשים, למשל. אבל כמו שניתן להבין מהשינויים הבלתי פוסקים – הבדלים במוח הם לא סיבה, אלא תוצאה. הם תוצאה של שנות החיים שלנו ושל ההשפעות שספגנו. הם תוצאה של חינוך, של חברה וסביבה, של חוויות ושל הרגלים.

ניסויים בדרך כלל נעשים על אנשים בוגרים, על גברים ונשים שלמדו להיות גברים ונשים. אף אחד לא נולד גבר, אף אחת לא נולדת אישה. אנחנו נולדים נקבות או זכרים, ולומדים להיות בנות, בנים, גברים, ונשים – והתוצאה של הלמידה יוצרת הבדלים במוח.

המוח אחראי על הכל – הנשימה שלנו, ההיגיון שלנו, קבלת החלטות, האהבות שלנו, וכל דבר שאפשר לעלות על הדעת. ולמרות שהוא די מכוער, הוא בעצם מאוד סקסי, כי הוא גם איבר המין שלנו. המוח קובע למי נימשך, אילו גירויים ידליקו אותנו, מה מענג אותנו ומה פחות. וכמו שציינתי קודם, המוח הוא גמיש, אז גם במשיכה ובהנאה, דברים עשויים להשתנות. הבחור שהרטיט את לבך בתיכון כנראה פחות אטרקטיבי אחרי עשור, וגם החיבה היתרה ללוק גותי אולי כבר פחות רלוונטית.

אז איך בתוך כך הבלגן הזה אפשר בעצם לקבל החלטות? איך אפשר לשקלל את כל הנתונים? הרי אמרו חכמינו באסקימו לימון, "כשהזין עומד – השכל בתחת". אבל האם הם צדקו? התשובות מורכבות, מגוונות, מעניינות ואפילו מפתיעות. בואו לשמוע ולדבר על זה ביום שקורה רק פעם ב-4 שנים, 29.02.16, 20:30, אמזונה, לילינבלום 23 ת"א.

לאירוע בפייסבוק

// אור סרי

הפוסט המוח הסקסי שלכם הופיע ראשון במה וזה

פעמיים. הוא קרא לה שרמוטה פעמיים.

הרבה לפני שכעסתי, הציפו אותי תחושות האשמה. הרגשתי יותר אשם מגילי ורמוט אחרי הדרבי של פברואר 15. ישבנו במקום כל כך פלצני והיפסטרי, שאני קורא לו "מקום" בגלל שבאתר האינטרנט שלו הוא מוגדר בתור "פוד אנד וייב". לא בר, ביסטרו או מסעדה, רחמנא לצלן. כמובן שזו גם סיבה טובה לגבות 70 שקל על מנות שלא משביעות את אחיינית שלי. 

קרדיט צילום: La Citta Vita

והנכה הזה, הוא באמת אחד הקבצנים שקשה להתעלם מהם. ההליכה שלו משובשת, הפרצוף, הדיבור. והוא כולה מוכר ורדים! יותר רומנטי מזה? מעטות הדרכים בהן ניתן לצאת יפה מהסיטואציה הזאת – לסרב לקנות ורד מאדם נכה. אבל היא סירבה. "לא תודה", היא אמרה לו בנעימות וחזרה להסתכל עליי.

ואני דווקא אוהב לתת, באמת. מעטים הנגנים שראיתי בחיי ולא קיבלו ממני כסף, בכל מקום בעולם. אני אפילו נעצב כשאנשים עומדים וצופים במופע רחוב, חלקם אפילו מגדילים ומצלמים, אבל לא משאירים פרוטה. הנוסחה שלי מאוד פשוטה – אם אני נהנה ממה שיש לו להציע, אני משלם. ומקניית ורד אני לא נהנה. זה קיטשי, סחטני, לא מקורי בשום צורה שהיא ומבחינתי יש לזה פחות ערך משער הניחומים של אוסקר בדקה ה-90 בהפסד של ברזיל 7-1 לגרמניה.

ובכל זאת הגיע לנו עונש. גם אם אנחנו יושבים במקומות כאלה פעם בשלושה חודשים, טועמים שתי מנות ובורחים על נפשנו לפני שיציעו לנו קינוח. גורלנו הוא גורל הפלצנים שמוכנים לשרוף את כספם על בסיס קבוע. והגורל כאמור הכריז על עונש, פעמיים מסתבר.

אחרי הפעם הראשונה שהוא קרא לה שרמוטה היא רק בהתה בו בלי לנשום.

״לא הבנת? אמרתי שאת שרמוטה״.

היא בכתה. הפעם השנייה הייתה כבר באמת מיותרת, סתם כדי לוודא פגיעה. כאילו ביקש להפוך את הפרצוף ההמום שלה לדומע. ואני כועס, אבל עדיין לא מתהפך לגמרי. מי אני בכלל שאכעס על אדם במצבו כשאני יושב פה ומשתכשך במותרות. והרי אם קשה לסרב לוורד ולצאת טוב, מה אני כבר יכול להגיד או לעשות מבלי להיות האפס הגדול על פני הכדור?

קרדיט צילום: Anders Lejczak

אז שתקתי. קצת חיבקתי, קצת נישקתי. אבל בעיקר שתקתי. קיבלתי בכניעה את העונש שלה, למרות שלא באמת הגיע לה. הפלקתי לעצמי בטוסיק של המוח על שלא הייתי מסוגל לעשות שום דבר. הוא הרי נכה, זה כזה תירוץ מצוין. ואם הוא היה סתם בנאדם, הייתי אומר משהו? ככל שהזמן עובר ואני חושב על זה יותר ויותר, אני מתקשה יותר לומר איך הייתי אמור להתנהג. אני לא מצליח בכלל להחליט מה הדבר הנכון לעשות בסיטואציות כאלה. ומי בכלל יודע אם יש תשובה נכונה.

// גל ארנרייך

הפוסט הנכה שקרא לחברה שלי שרמוטה הופיע ראשון במה וזה

29.2 שמגיע פעם בארבע שנים, הוא היום הנעלם. לא בטוחים אם היה או שלא, וזאת סיבה מעולה לדמיין מה היינו עושים ביום שלא היה…

ביקום מקביל, אם לא הייתי דולפין ואולי הייתי גבר (זכר אלפא כמובן), ככה היום שלי היה נראה:
קיץ. קמתי בבוקר כשהתורן מורם, הלכתי להשתין (כי בנות אולי עושות פיפי אבל בנים חד משמעית משתינים) בעמידה! זה נוח, מלהיב וגאוני ולשם כך התכנסתי בעצם. חווית הנוחיות שבהתפנות לנוחיות. בלי לחפש שיחים גדולים בשטח כדי להזרים אליהם נהר פיפי, ובלי לכוון את הזרם ברמת צליפה מתקדמת בכדי שלא ישפריץ לי על הרגליים. האיבר הזה – המצאת המאה!

השתנתי, צחצחתי שיניים תוך כדי גירבוץ וסידור החבילה, הבטתי למראה באדישות אופיינית לבני מזל דלי (כך שמעתי, לא באמת מאמינה בחמזמזים האלה). שטפתי פנים והלכתי להכין שקשוקה כי אני בשלן מעולה לכל דעה, בעיקר לדעתן של הבחורות שקמות פה בבוקר וסועדות את סעודתן האחרונה ללא ידיעתן.

rp @rabbitnabokov @italo4eva #littlebig

A photo posted by Chiara Bardelli Nonino (@chiaranonino) on Feb 11, 2016 at 10:04am PST

כן, אני זיין. אלא מה? ברור שבנחמדות וכבוד רב למין הנשי שהוא בהחלט יפה יותר. ומי שיגיד אחרת כנראה לא פגש בבחורה שטלטלה את עולמו וגרמה לו להיות טיפה מניאק, כי היא הצליחה לרסק לו טיפונת את הלב. בלי שהיא התכוונה כמובן. אוחח, הבנות האלה מסוכנות יותר מאיתנו משמעותית – אין מזה הרבה מנוס, האינטליגנציה הרגשית שלהן לחלוטין מפותחת בהרבה משלנו, וזה גורם לנו לפגר מאחור בכמה נושאים שקשורים ללבה של הגברת. הלוואי והייתי מבין.

התקשרתי לחבר וירדנו לים, שיחקנו פריזבי יותר מדי טוב. מגלגלים סיגריה ברגוע, כי אני מעשן מתון ולא אוהב להגזים. זה נראה טוב וזה מפריד ממני את התדמית של הבחור הטוב הזה שלמד בעמק חפר וגורם לי להיראות מושבניק-זורק-קשוח-מפתיע.
תפסתי צבע וזה יושב לי בול על הזרוע הענקית שלי, שאני וואלה מחבב פלוס.

חזרתי הביתה ודפקתי מקלחת טובה של אחרי הים. התלבטתי אם להשקיע ולבשל משהו שיספק אותי והחלטתי שפעמיים קורנפלקס עם חלב סוגר לי את הפינה, ואני אסתפק בהמשך מדברים אחרים.

נתתי שעה שנצ של חיות לילה, הסדין קר ואני רותח מכל הוויטמין די שקצת חרך לי את העור בתוספת 40 מעלות של אוגוסט בחופי הים התיכון. מאוורר התקרה עושה לי טוב ואני שוקע בשינה קצרה אך עמוקה שפיתחתי במקצועיות אי שם בתקופת הצבא.

קבעתי עם החבר'ה בבר הקבוע בתל אביב. ישבנו כולנו, צחוקים של החיים, שותים בירה אחר בירה ומרימים צ'ייסרים עם המלצרית החמודה שנדלקה על חבר שלי. תודה גבר, בזכותך החשבון הצטמצם. כולנו מסתכלים קצת מסביב לבדוק את התוצרת הקיימת, יושבים בשולחן וממתינים לטרף, שלא יהיה קל מדי כדי שנהנה ממנו יותר ונרגיש מסופקים. ראינו כמה צ'ינות אבל אף אחד לא עשה שום מהלך מכריע כי אנחנו מפחדים מדחייה יותר מלהיכנס לקרב פנים אל פנים עם הבוקו חראם.

הלכנו לאכול פיצה במקום הקבוע בדיזיגוף, עם האוטו האדום הזה. ישבנו ובלענו את הדבר הגאוני. לא ייאמן כמה אוכל יכול להיכנס לגוף אחד בפרק זמן כזה קצר. רק זכרים יבינו. פתאום הגיעה ידידה שלנו שישבה לקשקש קצת. באותו זמן עברו שתי בחורות ואחד החברים אמר – בואנה, איזה פצועות הן, לא ייאמן!

הידידה קפצה ונתנה נאום שלא יבייש את טד, שבסופו אמרה: אתם הבנים תמיד אומרים לנו – למה יש לך שיערות, למה התחת שלך גדול, למה את ככה ולמה את ככה?! בזמן שאתם מקריחים, מגדלים כרס ואפילו מתגאים בה. ולקינוח – הבחורות עקומות אבל הביצים שלכם כמעט אף פעם לא באותו הגודל.

כולנו השתתקנו. מחאתי לה כפיים בקצב עולה, לחצתי לה את היד ואמרתי לה שהיא צודקת ואיזה תותחית, שפיצית, קטלנית, טילה בליסטית.
למחרת קמנו בבוקר, עשיתי לה שקשוקה,
והיא אמרה שאני בשלן מעולה.

// יובל דרור

הפוסט ביקום מקביל הופיע ראשון במה וזה

תמיד רציתי להיות שׂרה. לא, לא כזאת בממשלה, ובטח שלא אחת בלי תיק. אולי בעצם לא בדיוק להיות שׂרה, אלא יותר להיות כמו שׂרה. כי שׂרה היא נפלאה. שׂרה שׁרה, ובטח אף פעם לא מזייפת בגבוהים. ולא סתם שׁרה. מה שׂרה שׁרה? שיר שמח. רק דבר אחד לא ברור לי, טוב, שניים; איך ולמה? ובכן, שׂרה יקרה, הפוסט הזה מוקדש לך. אני מעוניינת לדעת מה מניע אותך לשיר שירים שמחים.

יש פה דקירה כל שני וחמישי, יש ימין ושמאל בפוליטיקה והם בכלל לא מסתדרים אחד עם השני, נבחרי ציבור ואנשים מפורסמים מרשים לעצמם לעשות הכל – מלסגור את השמיים ועד להטריד מינית, גם המחירים בשמיים ואנשים לא מצליחים לסגור את החודש, יש אנשים שגרים ברחוב, שלל ילדים רעבים, הרים של זבל ושל שנאת חינם, וגם בגרות במתמטיקה שמתקרבת בצעדי ענק.

איפה בתוך כל אלה את מוצאת לעצמך כוחות כדי לשיר שירים שמחים?

כולם יודעים שאת זמרת. בינינו, את די סלב. כולנו שמענו עלייך ושומעים אותך. ועדיין, רק את שׁרה שיר שמח. ואנחנו מקשיבים, ועוד איך מקשיבים, מקשיבים לכל צליל ותו. אבל אנחנו לא מסוגלים לשיר כמוך. אנחנו שרים כאב.

מישהו עוד כותב שירים שמחים בכלל? כנראה שלא. הרי, בנינו, מי כותב כשטוב לו?
כולנו כותבים כשאנחנו צריכים לפרוק, לשתף, לחלוק, ולהפיץ. אנחנו כותבים כשהדף הוא המפלט היחיד שלנו. כשהכאב מתגבר ומצטבר והוא לא יכול להישאר בפנים, אז אנחנו מוציאים אותו בצבעי שחור על גבי לבן – דיו על גבי דף, או פיקסל על גבי מסך.

הלוואי שהייתי שׂרה

כבר הרבה זמן לא יצא לי לשמוע שירים שמחים, בטח שלא לשיר. ואת השיר השמח היחיד שיש שׂרה שׁרה. ביום ההולדת שלי אביע משאלה, "הלוואי שהייתי שׂרה". אולי אז אשיר שירים שמחים. אולי אז יהיה לי קצת יותר שמח. שׂרה, אפשר בקשה קטנה? תמשיכי לשיר בשביל כולנו. תמשיכי להראות לנו שגם בתוך כל הכאוס והבלאגן יש ניצוץ של תקווה, יש שיר אחד שמח.

תמשיכי לשיר ותשתדלי לא לזייף. אני מניחה שהדיקציה שלך טובה. ותישארי שמחה. זה לא קל, אבל זה חשוב. במיוחד עכשיו.

// לירי בר

הפוסט שׂרה שׁרה שיר שמח הופיע ראשון במה וזה

יום אחד את פוגשת גבר זר ומרתק, עם חיוך מלא בהבטחות ועיניים שמאמינים להן. המילים מסתדרות לך בראש מעצמן ומההתחלה את יודעת – אני רוצה להיות אתך כל החיים. אני רוצה לקום אתך כל בוקר. לישון אתך כל לילה. אני רוצה שתהיה הגבר האחרון שאני אגיד לו "אני אוהבת אותך".

אני רוצה שנבין בלי מילים, אבל לא נחסוך בהן. שנסתכל אחד על השנייה מיד כשהחיקוי המצחיק שאנחנו אוהבים מ"ארץ נהדרת" יהיה על המסך. רוצה שתשלח לי סרטון קורע בוואטסאפ ותכתוב לי "ראית כבר?". שלא תתלונן על זה שאני מתעדת הכול, שתתעד גם ושלא נמחק אף פעם תמונות.

שניסע מלא. היד שלי תלטף לך את העורף כל הדרך. לא רוצה להפסיק גם כשהיא כבר נרדמת. אני אחכה לרמזורים אדומים כדי שתניח את היד על הרגל שלי, תסתכל לי בעיניים, ונשיר ביחד את מה שגלגלצ החליטו. כשתתבלבל במילים, המבוכה שלך תמיס אותי. נלך להופעות, ולסרטים ולמסעדות עם אוכל קטן ושם גדול. אתה תגיד שהיה טעים אבל אין על השווארמה מהעיר התחתית. אני אדע, בחרתי נכון.

נטייל כל הזמן. לפעמים לראות כלניות בדרום, לפעמים לגבעת הרקפות. פרחים הם הכול. באחד הטיולים, אני אשאל אותך אם אתה מכיר איזה שיר מורל מהקייטנה שלי בכיתה ב'. אתה תענה שלא ושזה כנראה שטויות של אנשים שגדלו בנצרת עילית. נצחק קצת אחד על השנייה.

אחר כך נפרוס מחצלת על איזו גבעה עם נוף משגע. תמיד יש לך מחצלת בבגאז', את זה למדת ממני. נשכב על הגב ונתחמם מהשמש. "קפה, אחי?" אתה תשאל. זה יצחיק אותך לנצח. אני אגיד לך שקפה שחור בלי סוכר בכלל זה לא רק של בנים. אתה תגיד שכן ותחבק, וכבר לא ישנה לי בכלל איך קראת לי.

אתה תאהב את לולה, למרות שבהתחלה הצהרת שאתה לא טיפוס של חתולים. כשאכנס למיטה אחרי שהיא תתפוס את המקום שלי בין הזרועות שלך, אתה תגיד לי "אל תזיזי אותה, נוח לה", ואני אדע שאתה טיפוס של כל מה שיעשה לי אושר. היא, הבוגדנית, תאהב אותך יותר ממה שהיא אוהבת אותי.

אני רוצה שכשאטוס עם חברות לאיזה סופ"ש בלונדון או ברצלונה תיקח אותי לשדה התעופה ותגיד לי "אותו מקום כשתחזרי?". תהיה שם כשאחזור. אני רוצה שנטוס לכל המקומות שנסמן יחד על הגלובוס. שנטוס לראות את אורות הזוהר הצפוני באיסנלד ודובים שדגים בנהר באלסקה. שנצחק על זה שמזל שהכרנו, כי אף אחד אחר לא רצה לבוא אתנו לחו"לים האלה. אני רוצה להכין לנו ארוחות שישי וארוחות בוקר בשבת. אתה כבר תדע לבד שאני דואגת להכול, אבל שהחביתה עלייך. חביתה זה הפינוק שלי.

אני אזכור בעל פה את המידות של המכנסיים והחולצה שלך, ואת ההבעה על הפנים שלך כשהקבוצה שלך מנצחת. אני אדע שכשאתה מעביר את האצבעות בבלורית שלך, מושך את קצוות השערות, אתה רק מוודא שיש עוד זמן עד שכל הרעמה הזאת תיכנע לגנים של אבא שלך. אני אחייך לעצמי כשתשב על הספה עם העיתון, תנהם בקול חצאי משפטים של ביקורת על הכותרות. נזמין אלינו חברים ומשפחה כל הזמן. אני אוהבת לארח. אני אשוויץ בארון ההוא שתכננת ובנית. אני אהיה גאה בך. תמיד.

לפעמים אני מרמה, שתדעו. אומרת בקול, ש"אתו זה לנצח". כדי שאם כל זה יקרה ויצליח, אני אוכל להגיד "ידעתי מהרגע הראשון", כמו האלה מהסיפורים היפים שפשוט ידעו מהרגע הראשון.

// סתיו גולדשטיין

הפוסט ידעתי מהרגע הראשון הופיע ראשון במה וזה

הלוואי שהיו לי חברים כמו בסרטים. כן, אתם יודעים על איזה סרטים אני מדברת. כל הקומדיות על בתי הספר התיכוניים ומה שקורה בתקופה המלחיצה הזאת. או לפחות מה שאמור לקרות לפי מה שהבנתי. הסרטים שהייתי רואה ומתפללת עמוק בלב שיום אחד אגיע לתיכון ואהיה הכי מקובלת שיש.

אבל עם השנים, הבנתי ש"מקובלים" היא סתם עוד מילה שאין לה משמעות. והיא סתם נשמעת כמו איזה תואר נחשק שצריך להשיג. בסרטים האלה, תמיד יש את הילדה הזאת, שמגיעה לתיכון וכולם אוהבים אותה ואת הייחודיות שלה. או הילד הזה, שכולם מעריצים ובנות תמיד נופלות לרגליים שלו, בתקווה שהוא ישים לב אליהן. או יעשה להן אפילו לייק בפייסבוק או רשת חברתית כלשהי שתראה לכולם עד כמה החיים שלנו זוהרים ומושלמים.

נתיישב באוטו ונדליק מוזיקה על הווליום הכי חזק // TUMBLR

תמיד יש לי את הדמיון, או הסצנה הזאת בראש, שמגיע פתאום הסופ"ש ואני מתקשרת לכול החברים הכי טובים שלי ואומרת להם כמה התגעגעתי אליהם והם עונים לי בחזרה כמה הם התגעגעו אלי ותוך כמה שניות אנחנו קובעים מפגש וכולם מדברים על מה שקרה להם בשבוע שהיה. אנחנו נצחק המון ואני אכריח את כולם להצטלם, כי איך אפשר בלי תמונה לאינסטגרם?

אנחנו נתיישב באוטו ונדליק מוזיקה על הווליום הכי חזק ונצרח את המילים של השיר ב-3 בלילה, בזמן שהמכוניות לידינו יעברו ולא יבינו מה עובר עלינו. בימי הולדת שלי, יעשו לי מסיבות הפתעה שיגרמו לי לאושר קטן בלב. יביאו לי מלא בלונים וכתר פרחים כזה של ימי הולדת, בזמן שאחד מהחברים מתקדם עם עוגה וכולם שרים את שיר היום הולדת המביך הזה, שאולי יגרום לי להראות נבוכה, אבל מבפנים אני אדע כמה אני אוהבת אותם ואת הפאדיחות שלהם.

בלי לשנות את מי שאני

תמיד כיף לדמיין מה היה יכול לקרות או אפילו יקרה. אבל בנימה רצינית עכשיו, חברים טובים קשה למצוא. קל להכיר, אבל קשה לסמוך. קל להתחבר, אבל קשה להאמין שהם באמת יחבבו אותי. אני בקושי מחבבת את עצמי. קשה לי לסמוך על אנשים והפחד הכי גדול שלי, הוא שאולי יש אנשים שלא סומכים עליי.

ובמקרה הכי גרוע, אולי אפילו לא רוצים אותי בסביבתם. אני יודעת שאני סתם מכניסה לעצמי שטויות לראש, אבל אולי השלב הבא יהיה להרפות, לקחת נשימה עמוקה ולהזכיר לעצמי, שזה בסדר לא להרגיש לפעמים שייכת. זה מה שמניע אותנו בחיים. או לפחות אותי. הרצון להשתלב ולמצוא את החבורה הזאת של החברים הטובים, בלי לשנות את מי שאני.

// קרינה מוטילב

הפוסט הלוואי שהיו לי חברים כמו בסרטים הופיע ראשון במה וזה

29.2 שמגיע פעם בארבע שנים, הוא היום הנעלם. לא בטוחים אם היה או שלא, וזאת סיבה מעולה לדמיין מה היינו עושים ביום שלא היה…

אם היה לי יום שבו הכל יכול לקרות, בו אין גבול לדמיון ואין הגבלות למציאות, כנראה שהייתי בוחרת להחזיר אותך. זה אולי אנוכי, אולי אפריע לך קצת, אבל הייתי רוצה שתחזרי רק ליום אחד, ליום הנעלם.

את בטח היית נורא מופתעת, בטח הייתי מפריעה לך באמצע איזה מפגש חברתי שסובב סביבך. ובכל זאת, הייתי רוצה שתחזרי רק ליום אחד נעלם שכזה.

הייתי מספרת לך מה שהפסדת בזמן שלא היית כאן, הייתי מראה לך תמונות של כולם, איך הקטנטנים גדלו. אני יכולה לדמיין איך היית צוחקת, את הצחוק המתגלגל שלך שאי אפשר היה לפספס. הייתי יושבת שם ומחייכת, נותנת לך את הבמה לספר, להגיד את כל מה שלא יכולת להגיד בפעם האחרונה שנפגשנו.

אם היה לי יום אחד לעשות את הבלתי אפשרי, הייתי קוראת לך לבוא לארוחת שישי. היית רואה את כל המשפחה יחד, עם כל הילדודס. היית רואה את אורי דופקת ביצועים במטבח בבישולים שלא מביישים מסעדות או תכניות בישול מתייפייפות. היית טועמת מהעוגות שלי, אולי היית מכינה אפילו משהו בעצמך, בטח סלט ביצים!

היית מכירה את ניצן, ואז גם היית מבינה למה אני כל כך מאוהבת. אני יכולה לדמיין שהיית אומרת לו שיישאר קצת יותר בארץ, שיאהב אותי תמיד, שידאג לי. הייתי רוצה לראות את הפרצוף שלו כשהוא היה מכיר אותך, אי אפשר היה לבלוע אותך בביס אחד, את גדולה מהחיים. בטח היית מזהירה אותו שלא יפגע בי בחיים. אל תדאגי, אין סיכוי שהוא יעשה את זה.

אם היה לי יום אחד הייתי מבקשת שתהיי שוב, תבואי לקפה, תתלונני על המשפחה המורחבת, כי יש דברים שלא משתנים. הייתי מספרת לך שעברנו שנתיים קשות פה ושזה לא אותו דבר בלעדייך. ואת בטח היית מספרת לי שדווקא טוב לך שם, שמצאת חברים, שמצאת אהבה. אני בטח לא הייתי מופתעת, איך את לא תמצאי חברים ואהבה? את כולך אהבה אחת גדולה.

הייתי מחבקת אותך כל היום, נותנת לך מלאי אודמים שתשאירי עליי חותם של נשיקות בכל מילימטר בפנים. הייתי קונה לך עקבים קטנים ורועשים שישמעו אותך מתקרבת, כמו אז כשהייתי ילדה ויכולתי לדעת שאת עומדת להיכנס לחדר שלי רק בגלל העקבים שהתהלכו במסדרון.

היית באה לראות את הבית החדש, שהוא לא כל כך חדש כבר שנתיים. היית מהללת את אבא על העבודה שהוא עשה, השיפוצים, הרעיונות. היית נהנית לשמוע איך האהבה בינו לבין אימא פורחת, כרגיל. היית מתייעצת אתו לגבי המכונית, הכסף, הבנק, האשראי. רק אליו היית מביאה את הדאגות שלך, רק עליו סמכת. הוא היה יושב איתך לבד ומסביר לך מה דעתו, הוא בטח היה כל כך מאושר לשבת אתך שוב.

אם היה לי יום אחד מיוחד כזה, בלתי אפשרי ולא הגיוני כזה, הייתי מבקשת לבלות אותו אתך. להגיד לך את כל מה שלא הספקתי, להזכיר לך כמה את חשובה וכמה את אהובה. הייתי בוכה, בטוח, זה בלתי נמנע, אבל לפחות זה יום שלם שהייתי יכולה להיות שוב אתך.

// עדי שיקלי

הפוסט להחזיר אותך הופיע ראשון במה וזה

אני מזדקנת וזה מקשה עליי, בעיקר בשל העובדה שאני נגד הדברים שהגיל מביא איתו. בהתחלה חשבתי שזה בטח הקמטים שיצוצו, ואימא שלי שתמשיך לדבר איתי על זה שהגיע הזמן למרוח קרם מתחת לעיניים, או ביצועים פחות טובים בחדר כושר (או במיטה, סתם), או יכולות מלצור פחות טובות (היי, אני צריכה את הטיפים), אבל לא, זו לא באמת הסיבה.

הפוסט הזה הולך להיות מעט מלנכולי, כי אני מתגעגעת מאוד לעבר, לבדיעבד שלי. אני מתגעגעת לצבא שלי, לאקס שלי, לאלו שבאו אחריו, לחברות שלי מההשלמה, לסופ"שים שהייתי חוזרת מהצבא, אוכלת את מה שאימא בישלה, נזרקת על המיטה, וכמו חיות אני והחברות היינו יורות אל עבר כל המסיבות, מצפון ועד דרום, ממערב ועד ירושלים ולא היה לנו רגע דל, היינו חיות אשכרה טוב!

אולי זה מתקשר לעובדה שכולנו היינו רווקות. היינו מרשות לעצמינו להתפרק עד אובדן הכרה, לא הייתה סיבה לדאגה, מהבחורות שנכנסות למקום ומספיקות לעשות בלאגן תוך עשר דקות. אבל כמו כל דבר טוב, התקופה הזאת הגיעה לסיומה, כולן הפכו ממספר יחיד לזוגי, פתאום שוכרות דירות, מזמינות לארוחות, שואלות איזה סט של צלחות לקנות, פתאום מסיימות תארים, חושבות על עבודה של גדולים, מדברות על משכנתא ועל פנסיה ועל ילדים…

והפיד של הפייסבוק כל כך עמוס בכפות ידיים למצלמה, ואז את מבינה שעוד אחת התארסה, שזה מדליק או מגניב או מתבגר או וואטאבר, אבל איפה תמונות הטרק שכולם יוצאים אליו בסביבות דצמבר?

החלטתי שאני מסרבת לקבל את הנושא ושעד גיל 30 לא אנשא, אני בת 24 ואין סיכוי שאני מסכימה להחליף ל־25, זה גדול עליי וקצת מדכא. ויגידו שאני בכיינית וצעירה ואני לא אשלול או אקטול את מי שיזרוק את זה לשיחה, אבל יש פעמים שאני מקדימה ואומרת – לא יותר פשוט לעצור את הזמן מלכת?

// ספיר לנדאו

הפוסט אם רק הייתי יכולה לגרום לזמן לעצור הופיע ראשון במה וזה

אם היית קבצן, איזה סוג היית מעדיף להיות? אולי אמן רחוב, אולי האישה המבוגרת שמקשקשת בקופסת פח? אולי בחור צעיר, עם שלט בלועזית שמפרט איך כייסו אותו ושהוא חייב כסף כדי לצאת מכאן? אולי קבצן ישר כזה, שכותב על הפתק שלו שהכסף באמת ילך לוויסקי וסיגריות ואם אתם רוצים אז תתנו לו, או קבצן מניאק ששם כוס פלסטיק גם ליד הכלב המלוכלך שלו ומאלף אותו לשבת בעצב לידו. אולי קבצן שכועס כשמביאים לו ארוחה במקום מזומן? אולי קבצנית שמחבקת ילד קטן ומטונף מבוץ?

שאלו אנשים מה הם מעדיפים – להרוויח 40,000 שקלים בחודש כשכל הקולגות שלהם מרוויחים 80,000 באותו הזמן, או להרוויח 20,000 שקלים כשכל השאר סביבם מרוויחים 10,000. התשובות מפתיעות, וגם לא כל כך מפתיעות. התוצאות מראות שקבצנים לא מקנאים במיליונרים. הם מקנאים בקבצנים שיש להם יותר. ומה עדיף? להיות קבצן מוצלח או עשיר כושל? איך תרגיש אם תהיה הכי פחות מוצלח כלכלית בחדר של מיליונרים, לעומת ההרגשה של להיות העני הכי מוצלח מבין האנשים הסובבים?

הכסף שלנו, כמו החברים שלנו וכמו האהבה אחד לשני, רובו וירטואלי. כמו המספרים בבנק, כך גם הלבבות בפייסבוק ובאינסטגרם. כמו מעל המינוס או מתחתיו, לפעמים אנחנו עוצרים את הנשימה עד למכסת תשומת הלב הרצויה. ובלי ששמנו לב – נהיינו כולנו קצת קבצנים.

כמה כסף צריך בשביל להיות באמת מאושר? הרי אי אפשר בלי. ריאלית, אנחנו צריכים לאכול ולישון ולהתלבש, וגם להיות מחוברים, לבלות וליהנות קצת מהשהות שלנו על כדור הארץ המדהים הזה.

אנשים מטיילים במקומות הכי יפים בעולם, אבל לא באמת נהנים בהם עד שהם תופסים את התמונה הנכונה. אנשים נמצאים במסעדות הטובות בעולם ונותנים לאוכל להתקרר עד שהוא מאבד את הטעם – אבל העיקר שאיזון הצבעים באינסטגרם יהיה נכון. אנשים יערכו את התמונות שלהם עד שלא יהיה אפשר לזהות אותם ואז יגרפו את המחמאות על צבע עור, רגליים, שרירים או חיוך שלא באמת שלהם.

כסף לא קונה הכל, והוא גם לא העניין. הוא מייצג משהו לגמרי שונה ממספרים בבנק. בסרט "מועדון קרב", הם מדברים על רעיון גאוני ומבעית באותו זמן – למחוק את כל התיעוד של כסף וירטואלי מהבנק. עבודה של שנים, חסכונות, הלוואות, מינוסים – ייעלמו בן רגע. ואם הלייקים, התגובות והשיתופים ייעלמו בן רגע? כמה מזומן של אהבה שמתם לכם בקופה מתחת למיטה?

// בר דמתי

הפוסט מזומן של אהבה הופיע ראשון במה וזה

אתרי הכרויות, אפליקציות, דייט, מין, הטרדות בלתי פוסקות, פוסט בפייסבוק, סטטוס כועס, תגובות לא הולמות, "היית מתה שמישהו יטריד אותך", שיחת סקס עם מישהו רנדומלי, מין מזדמן ולא טוב, מין מזדמן וטוב, עוד דייט, קראש, שברון לב קטן, הברזות, מחמאות, עצות, "לכל סיר יש מכסה", גברים יפים, גברים מבלבלים, גברים מטרידים, טינדר, הזמנות לשלישיות, הזמנות למסיבות, אלכוהול, שיחות ארוכות, אוכל טוב, הרבה אוכל, סמים, כאוס.

אני רוצה אהבה אבל לא רוצה את העולם הזה של החיפוש והסינון והדושבגס והגברים הלא החלטיים. אני רוצה אהבה אבל לא יודעת להסביר מה זה כולל ולא כולל. אני כל כך שרוטה מהפרידה האחרונה שאני לא יודעת אם אני מחפשת קשר מיני קבוע, בן זוג לתקופה ארוכה או סתם מישהו שיהיה חתיך ומוצלח מספיק כדי שהאקס יציץ לי בפרופיל וימות מקנאה.

אני תוהה כמה זמן עוד נשאר לי להאשים אותו בכל חולות העולם שלי ומתי אני צריכה להתחיל לתפקד כאדם מועיל וחיובי לחברה, כמה זמן חסד יש לי אחרי קשר כזה כדי לתרץ את העובדה שאני שבר כלי בנוגע לגברים, חיבור אליהם ואמון בהם- אני מניחה שלא הרבה כי נפשית אני כבר מתחילה להרגיש ניוון מטורף וחוסר רצון לעשות דברים, את כל הדברים, כל הזמן.

איך את מסבירה למישהו שרואה אותך מרחוק את העולם הפנימי והמורכב שיש לך תוך כדי הבנה שגם אצלו בפנים יש עולם מורכב? איך מתחילים קשר אחרי שנתת למישהו את כל מה שהיה לך לתת עד הטיפה האחרונה ונשארת סחוטה עם התחושה מהצד השני שאת לא בסדר, כי לא היית יכולה להמשיך את הקשר בתנאים המגבילים והמטורפים שבו הוא שם אותך? ואיך לעזאזל, את אמורה להתקדם הלאה אחרי שהאדם שהכי אהבת וסמכת עליו בעולם לקח את מי שאת, קצץ לחתיכות והשאיר אותך לאסוף הכל לבד?

ואני כבר לא רוצה לרצות את זה, להיות מכורה לריגושים, לסיפוק מיידי, לסקס טוב, להתאהבויות קצרות בגברים חתיכים ומזדמנים, לאנשים זמניים בחיים שלי, כאלה שבא לי רק לעשות איתם מלא סמים ומלא סקס ולשכוח שהם לעולם לא יתאהבו בי ושאני ברירת המחדל שלהם לאותו רגע, אני לא רוצה להיות ברירת מחדל של אף אחד.

עמוק בפנים, אני רוצה לעצום עיניים ולקפוץ לרגע שבו אהיה כבר עם מישהו, בביטחון מוחלט בו וכוחות הקסם שהוא הצליח להפעיל כדי שאחלים מהשריטות שהאחרון הותיר בי, שאדע שיש מישהו שיהיה שם אחרי יום ארוך, שיש מישהו להרים אליו טלפון כשקורים דברים משמחים או עצובים, שיש מישהו להתייעץ איתו לגבי עבודה, שיש מישהו לבשל ולאכול איתו, שיש מישהו שיחבק אותי מאחורה במקלחת וינשק לי את הצוואר כשאני מתעוררת, שיש מישהו שירצה לשכב איתי ולענג אותי בדיוק כמו שאני אותו, עמוק בפנים אני רוצה לעצום עיניים ולהאמין שגם לי זה מגיע ושההזדמנות שלי עדיין לא חלפה למשהו הבסיסי הזה שכולנו זקוקים לו.

// לודה גרקו

הפוסט אין מקום לפנטזיות הופיע ראשון במה וזה

"אז מאיפה את?", הוא שואל אותי, ואני מתנצלת "מחולון". הוא מגחך, "מה את אומרת, אז את בעצם ערסית חוב"תית במסווה של אשכנזייה".
ערסית חוב"תית? יש מצב, אני תוהה בלב, אבל מה זה באמת אומר להיות חולוני, בעצם?

להיות חולוני זה לחגוג יום הולדת ב"בורגראנץ'" הפינתי בקצה של סוקולוב, ולחטוף מלריה מהמזרקה שממול.
להיות חולוני זה ללקק גלידה ב"ליקוקית" ולחשוב שפיצה "סירוקו" היא הפיצה הכי טובה בעולם.
להיות חולוני זה לעשות תמונת פספורט במכונת צילום בקניון חולון. אחרי זה להסתובב קצת בקניון, להבין אחרי עשר דקות שאין בו כלום, ולעבור לקניון הזהב.

להיות חולוני זה לכתוב בארץ-עיר באות י' "ינשול" בקטגוריית חי.
להיות חולוני זה להתחיל לבכות כשהבוחן לוקח אותך ל"כיכר הדמעות" בטסט, כי אתה יודע מה פירוש השם הזה.
להיות חולוני זה לעשות על האש, עם עוד מאתיים אלף איש, בפארק פרס. כל שבת.
להיות חולוני זה להמשיך לשאול את הנהג "אתה מגיע לקולנוע רינה?", אפילו שהוא נכחד לפני עשרות שנים.

להיות חולוני זה להתמודד עם סטיגמה של ערסים ופרחות, ואז להיכנס לשכונת ח' 300 ולהבין שהכול אמת.
להיות חולוני זה להעביר את כל הילדות במים הרדודים בקאנטרי קלאב, עם כרטיסיית אורח.
להיות חולוני זה להתווכח בחירוף נפש על העובדה שנאפיס נחשב "נאפיס חולון" ולא "נאפיס ראשל"צ".
להיות חולוני זה להתמודד עם איום ג'סי כהן, ולהבין שהוא לא פחות גרוע מהאיום האיראני.

להיות חולוני זה לחלום על המבורגר ב"מקדונלדס", ולהתפשר על המבורגר ב"יינות ביתן" בחצי מחיר.
להיות חולוני זה להימנע מכל כאבי הראש של הבחירות לראשות העיר, כי ברור לך שתצביע בסוף למוטי ששון.
להיות חולוני זה להשתתף ב"עדלאידע" בגיל עשר במסגרת חוג פופ, ואז לקחת לשם את הילד שלך על הכתפיים בגיל 30.

צילום: מתוך העמוד הרשמי של עיריית חולון בפייסבוק

להיות חולוני זה לטבוע בילדות שלך לפחות פעם אחת בבריכה ב"נופשונית".
להיות חולוני זה לגור בעיר היחידה שהכניסה אליה היא דרך בית חולים והיציאה ממנה היא דרך בית קברות.
להיות חולוני זה להתלבט בקיץ לאיזה חוף לנסוע הפעם – "4 על 4" או "תאיו".

חוף 4 על 4

להיות חולוני זה להתקשר לחבר, להגיד לו בוא ל"גן סיפור", "שמוליקיפוד" או "סדאב", והוא ידע איפה למצוא אותך.
להיות חולוני זה להתחיל את המסע הרגלי בערב יום כיפור בקניון חולון ולסיים אותו במקום הכי אבסורד שהכי עושה תיאבון – כיכר סטרומה.
להיות חולוני זה להכיר בכל גיל את הסבתא עם האבועגלה שמוכרת תורמוס, שערות סבתא ותפוחים מסוכרים על עגלה.

קפה גן סיפור

להיות חולוני זה להיות ילד שמבחינתו תיאטרון "יד לבנים" שווה ערך ל"הבימה".
להיות חולוני זה לעמוד בתור שנים על גבי שנים במגלשות של "ימית 2000", ועד שמגיע תורך לעבור את הגיל המותר.
להיות חולוני זה לחגוג את הברית שלך, בר המצווה שלך, הגיוס שלך והחתונה שלך ב"אולמי ארגמן".

להיות חולוני זה לחכות כל שנה לזיקוקים ליד הדיונות ביום העצמאות בשביל להגיד בקול רם "את יודעת כמה זה עולה לנו?".
להיות חולוני זה לענות בחיוך בחיוב כל פעם שתושב מעיר אחרת שואל אותך "אה, העיר הזאת עם המוזיאון ילדים?".
להיות חולוני זה קצת מצחיק, קצת עממי, קצת סנובי, אבל בעיקר הרבה מיוחד.

"כן, אני חוב"תית ערסית, אבל אני מתה על זה. ואם כבר מדברים, מאיפה אתה?"
-"פתח תקווה".

צילום תמונה ראשית: Dr. Avishai Teicher Pikiwiki Israel

// קרין פרימן

הפוסט להיות חולוני הופיע ראשון במה וזה

תדמיינו רגע את עצמכם כילדים ביסודי. אבל לא עם אותה ילדות, אלא עם ילדות קצת אחרת – במקום לבוא כל יום לבית הספר, ללמוד וליהנות עם ילדים אחרים, לשחק בהפסקות ולצבוע צורות בשיעור חשבון, אתם מגיעים למסכת התעללויות.

תדמיינו שעל בסיס יומיומי, ילדים אחרים מהכיתה ניגשים אליכם, בלי סיבה ברורה לעין, ומול כל הכיתה משפילים אתכם – פעם אחת כי אתם נשיים מדי, פעם אחרת כי אתם גבריים מדי, ולפתע אתם גם שמנים מדי, רזים מדי, גבוהים מדי, מפגרים, חסרי עתיד ומכוערים. כל יום, במקום לשחק עם חברים, אתם יושבים בפינה עם הקפוצ׳ון על הראש, מנסים להסתתר מכל אוכלי האדם שנקראים "החברים לכיתה".

מסתתרים מאחורי ספר התנ״ך // צילום מסך מ-WEHEARTIT

במקום להביע את עצמכם בכיתה כשהמורה שואלת שאלה, אתם מסתתרים מאחורי ספר התנ״ך ומעדיפים להגיד שלא עשיתם שיעורים מאשר לדבר ולחטוף כמה העלבות נחמדות. במקום לגשת למישהו ולבקש להיות איתו בקבוצה כשהמורה מחלקת משימות קבוצתיות, אתם נועלים את עצמכם בשירותים של בית הספר לשעה–שעתיים–שלוש, כי אתם יודעים שהתגובה תהיה משפילה.

תדמיינו אתכם חוזרים לאחר מכן הביתה, אתם שמים מסיכה, מסתירים את כל מה שקורה בבית הספר ובחיוך חצי–חיוך עונים להורים "היה כיף", חסר כל אמת כשהם שואלים איך היה בבית הספר. שכשאחים שלכם רוצים שתשחקו איתם, אתם גוערים בהם "לא עכשיו" עצבני ונועלים את עצמכם בחדר בזמן שהם בוכים מהמחשבה שאתם לא אוהבים אותם.

תדמיינו שזאת המציאות שבה אתם חיים. יום יום, כל היום, במשך כמה שנים. יותר מזה – זאת המציאות שאתם חיים כשאתם בני 10.

מן הסתם, זה יגרום להרבה סוגים שונים של השפעות עליכם, אבל ההשפעה הכי נוראית שיכולה להיות היא – זה ישנה אתכם. לא את מי שאתם, אלא את מי שאתם משדרים כלפי חוץ, מהסיבה הפשוטה שאתם כבר לא בטוחים במי שאתם, לא גאים להיות מי שאתם ומה שאתם.

פתאום, במקום להיות רגישים ולבכות בסרטים רומנטיים עם חברים, אתם צוחקים על כמה זה פתאטי, "רגשות", כי אתם לא רוצים שיחשבו שאתם רגישים ויצחקו עליכם. במקום לשבת עם חברים ולדבר על ספר שקראתם לאחרונה, אתם יוצאים לשחק כדורגל, כי אחרת יצחקו עליכם.

ולאט לאט עולים מחסומים, חוצצים ענקיים שמפרידים בין מי שאתם באמת, למי שאנשים חושבים שאתם, וזה מנגנון ההגנה שלכם. ועם כל אדם חדש שנכנס לחייכם, אתם מתחבאים מאחורי המחסומים האלו, מפוחדים וחסרי אונים, משדרים להם את מי שהם רוצים לראות במקום את מי שאתם באמת. אין יותר נורא מזה.

ולפתע לא פחדתי

עכשיו תפסיקו לדמיין, כי זה הסיפור שלי. היה עד לא מזמן.

ואז היא נכנסה לחיי, ולפתע לא פחדתי. לא מיהרתי להרים את המחסומים האלה, לא נחרדתי ממה שהיא תחשוב עליי. משהו בה אמר לי שאפשר לסמוך עלייה, שצריך לסמוך עלייה. והמשהו הזה צדק. והייתי אני. אמנם חסר בטחון, שלא אוהב שום דבר בעצמי, אבל הייתי עצמי. הרגיש, שמדבר עם חברים שלו על ספר שקרא או על מאמר מעניין שפורסם.

והיא אהבה את זה, היא אהבה את מי שאני. והיא גרמה לי לאהוב את מי שאני. טוב, פחות לשנוא את מי שאני, אבל גם זה משהו.

ואני חייב לה על זה את חיי.

תודה.

// עומר דיין

הפוסט מילד דחוי לילד שלם בזכותה הופיע ראשון במה וזה

אני שונאת אותך על זה שנתת לזה לקרות.
אני שונאת את עצמי שלא עצרתי אותך בזמן.
אני שונאת אותך על זה שניסיתי להמשיך הלאה, להתקדם, להיבנות, אבל אתה לא איפשרת לי את זה.
כבר הייתי מוכנה לשים אותך מאחורה, איפה שמשאירים את כל הדברים המקולקלים, שלא היה להם מקום בחיים שלי.

אבל אתה פתחת לי מאחז בראש. לא זז משם. מהרגע שאני פותחת את העיניים בבוקר, ועד שאני הולכת לישון בלילה. אתה מול העיניים שלי. ולפעמים גם בחלומות. ביקשתי שתלך, שתשחרר, כי או שזה הכול או שזה כלום, כמו בשיר הזה היפה והעצוב, אבל אתה כמו הפטרייה שהולכת עם ההיא מהפרסומת לכל מקום. אי אפשר להיפטר ממך.

אתה תקוע לי כמו אבן קטנה בתוך נעל, שזזה קדימה ואחורה וימינה ושמאלה, ומציקה, ומטריפה את המוח, ולא נותנת מנוחה, וכשמורידים את הנעל בנסיון להעיף אותה היא לא מוצאת את הדרך החוצה, ורק מתחננת להישאר שם בפנים, כי נעים שם, ומוכר שם, וטוב שם.

אז ככה אתה – כמו אבן בנעל שלי, כמו שיעול שנתקע, כמו דיסק שרוט במערכת, כמו מנה שהוסיפו לה יותר מדי פלפל שחור, כמו פקק באיילון, כמו קובץ שלא נסגר, כמו קשר בשיער, כמו דו״ח שצריך לשלם, כמו זוג שהחליט להגיע למסעדה בדיוק כשמתחילים סגירה, כמו אודם שלא יורד ונשאר על השפתיים יומיים אחרי ששמת אותו, כמו תור למגלשות בלונה גל. אתה נתקע. לא ממשיך קדימה, ובטח שלא חוזר אחורה. רק נשאר ככה. סטטי.

אני שונאת אותך כי אני הבאתי מפלסות, ושופלים, ומגבים בשביל שיעזרו לי להזיז אותך הצידה, ולפנות לי את המסלול לדרך חדשה, דרך שאתה לא שותף בה, אבל אתה עומד שם באמצע, לא נותן לי לעבור באף נתיב, ורק משאיר אותי קפואה מולך.

וכמה רציתי שתהיה חלק מהדרך הזאת, אבל אתה לא רצית, התבלבלת, החלטת שאתה נוסע במסלול הנגדי, בדרך לחיים החדשים שלך, אבל פעם בכמה זמן אתה עושה סיבובים ופרסות בשביל לבדוק אם אני שם, אם אני עדיין מתרגשת מהמילים היפות שלך, וצוחקת מהבדיחות שלך.
נשמה, סע לשלום, המפתחות בפנים. והרדיו מסמן לי להגביר כי זה השיר שלי.

ואל תאותת לי אם לא הדלקתי אורות, הם פשוט לא נועדו להאיר את הדרך אלייך. אני כבר בדרך ליעד הבא.

// גיל כרמון

הפוסט סליחה, אפשר לעבור? הופיע ראשון במה וזה

אני תמיד מפחדת לאבד את עצמי. כשקורות לי הצלחות אני מפחדת לאבד את חן שמעריכה, ששום דבר לא מובן מאליו בשבילה, לא מסוגלת לטפוח לעצמי על השכם ליותר משתי שניות בלי להמשיך הלאה ליעד הבא.

כשיש לי תקופות של שקט, אני מפחדת לאבד את חן המצליחה, את העקרונות שלי, את תשומת הלב, את מה שאני אוהבת לעשות ולהיות. נראה שחיי הם קרב מתמשך – לא לשכוח בי אף צד, לא לאבד את עצמי, ולעולם לא להגיע למצב שבו אני נהנית באופן טוטאלי מהצלחה ושוכחת את זה שהחיים יכולים אחרת, או מצב שבו אני מתנתקת לחלוטין, לא מעריכה את מה שאני מסוגלת לעשות ולוקחת רגיעה.

מפחדת לאבד את עצמי

בשלוש השנים האחרונות אפשר להגיד שחייתי את החלומות שלי, עשיתי את מה שאני אוהבת והרגשתי את האושר האמתי הזה שכולם מדברים עליו. האושר של לשבת מול הים עם מוסיקה ולהתחיל להזיל דמעה מהתרגשות שהגעת לאן שחלמת, מן תחושת "היי" ו-"אקסטזה". אתה עושה את מה שאתה אוהב ותמיד רצית.

אני מאחלת בלב שלם לכל אדם ואדם לחוות את הרגע הזה, כשחושבים על זה, לא הייתי מתרגשת ככה אם לא הייתי זוכרת מצב אחר של החיים שלי ולא הייתה לי את האינדיקציה להשוואה.
אבל גם אני כמו כולם, עם הזמן נשחקתי, משהו בשנה האחרונה הפריע לי, הרגשתי לא שלמה, אולי זו הייתה כמיהה לזוגיות שחסרה לי אחרי כל הריצות, ואולי הרגשתי שיש לי עוד כמה דברים להשלים עם עצמי עד היעד הבא.

כמה דברים להשלים עם עצמי עד היעד הבא

חיפשתי את עצמי, לא טסתי להודו או קעקעתי את עצמי, במקסימום עשיתי קארה והתחלתי לפרסם שירים בפייסבוק. התגעגעתי להתלהבות של ההתחלה, להתרגשות ממה שאני עושה.
ואז הגיעה הזוגיות, וגם הצבא בא לי בדיוק בזמן, למה? כי פתאום כשאת תקועה בטירונות בדרום צפות מחדש התחושות.

פחד מטורף לאבד את עצמי, והפעם זה הפחד לאבד את הדעתנות, העקרונות ותשומת הלב שפחדתי שהצבא ייקח לי, פתאום הכל יצא ממני מחדש, פתאום מצאתי את עצמי כמהה למקומות האלה שוב, מתגעגעת לעשות את מה שאני אוהבת, בזמן עבודות הרס״ר, בעודי שוטפת את השירותים, מצאתי את עצמי ממש כמו בסרטים חולמת ומדמיינת איפה אהיה עוד שנתיים, ואין דבר יותר כיף מזה – לחזור לחלום.

הפוסט מפחדת לאבד את עצמי הופיע ראשון במה וזה

יש אנשים שמשאירים בך חותם, אבל הם לא יודעים על כך. ולמה הם לא יודעים? ולמה דווקא הם? ואתה לא יודע, איך דווקא בך? או, מה לעשות עם החותם הזה? אבל החותם הזה הוא הדבר הכי טוב שאותו אדם יכול היה להעביר לך. אל תוותר עליו ולא על החותם הזה. לא ברגעים היפים, לא ברגעים הפחות היפים ולא ברגעים של משבר.

היינו משנים כל רגע רע, כל טעות או התבטאות

אני חושב שכל אחד מאיתנו חשב פעם מה היה קורה אילו הייתה לו מכונת זמן. היינו מוותרים על הטיול בעתיד ברחבי הגלקסיה עם הסקייטבורד המעופף והפיצה מיניאטורית שגדלה בתנור, והיינו לוקחים את עצמנו, חוזרים אחורה ומשנים כל רגע רע, כל טעות או התבטאות או שקר אחר שהיה הופך את החיים שלנו ליותר טובים ממה שהם עכשיו, לא היינו לוקחים בחשבון את הרגעים שהיינו מפספסים, את עצמנו שהיינו מפספסים, ואת אותם אנשים עם החותם, שהיינו מפספסים.
כנראה שלא הייתם קוראים את זה עכשיו, ואני בכלל לא הייתי כותב את זה עכשיו. וכל היה נשאר בגדר אופוריה לעתיד מוצלח שאם נדבר תכלס? פשוט לא באמת קיים, רק אשליה.

אני זוכר את עצמי בתור אחד שמוותר. מוותר ברגע שנדרש ממני קצת יותר מחשבה וכוחות להשקיע. מוותר בכל פעם שהתקבלתי למקום חדש וסימנתי וי על היותי שמה. מוותר על אנשים שמדכאים אותי או שמחים מדי כל הזמן (מה נסגר עם אותם אנשים. באמת). אני זוכר את עצמי בתור אחד שמצטער שהוא וויתר. מצטער כי הוא ראה את האלה שלא וויתרו והצליחו.

אנחנו נאחזים אנושות ברגעים מהעבר בגלל פחד מהעתיד ושוכחים לגמרי, מהחשיבות של ההווה. אותו הווה שאנחנו אף פעם לא חיים. אנחנו עובדים בשביל כסף לעתיד, מתאמנים בשביל מראה בעתיד, הולכים לעבוד ולהתנדב בשביל הקורות חיים, וחולמים על מכונת זמן בשביל רגעים מעבר. אם מתחילת החיים עד רגע לפני, זה העבר ומהרגע הבא עד המוות זה העתיד, מה זה בכלל ההווה? ואיך לעזאזל בזבנו אותו שהוא כל כך מהר הפך להיות עבר?

מיקי גלר

אז מה זה באמת הווה? זאת שאלה קשה. הווה זה לא לחשוב יותר מדי, זה לפלוט בטעות שקר או מחמאה בלי להתכוון, לקבל פרפרים בבטן, להרגיש את הצבע האדום ממלא את הפנים שלכם ברגע כעס. הווה זאת דקירה של מחט בגרף של זמן, נקודה קטנה, רגע, הווה. אותה תחושה של וויתור, תחושה של החותם מקשט או מלכלך את הזיכרון, פחד מהעתיד, והזיקה הבלתי נגמרת לעבר, הם אלו שמגדירים את ההווה בשבילי.

// מיקי גלר

הפוסט רוצים להצטרף למסע בזמן? הופיע ראשון במה וזה

מגזין מוזיקה 1# יוצא לדרך.
חמישה אלבומים מדהימים ומשימה אחת: לבחור אלבום, להוריד אותו ולשמוע אותו (מההתחלה ועד הסוף ומומלץ באוזניות).
eargasm מטורף בדרך אליכם.

Foals- Holy Fire – רגש מתפרץ
מה קורה כשמכניסים לתוך אולפן אחד "מפיק על" ולהקה עם פוטנציאל? זה בדיוק מה שקורה. המפיק: FLOOD, (מוזמנים לעשות גוגל).
הלהקה: FOALS. להקה בריטית אבל לא סתם עוד להקה בריטית.
מדובר ביצירת מופת אמיתית, מרגשת וקצבית, עם תפקידי גיטרות מבריקים והרבה רגש מ"יאניס", הזמר המופלא שעושה רק טוב בלב. לכל מי שחיפש אלבום שייתנגן לו במערכת ולא יצא לו מהראש – תמו החיפושים. נא לא להיבהל מההתחלה הכבדה של האלבום.

Sufjan Stevens – CARRIE & LOWELL – יאללה אקוסטי
סופייאן סטיבנס הוא ללא ספק אחד מאומני האינדי/אלטרנטיב/פולק/פופ/אלקטרוני/יו ניים איט, הכי חשובים ומשפיעים של הדור שלנו. מספיק להציץ בדיסקוגרפיה שלו כדי להבין שמדובר במכונת כתיבה משובחת. קצת כמו רדיוהד שעשו כבר הכל, גם סופייאן עשה ועושה ממש הכול וממש לבד. המשימה הפכה לבלתי אפשרית: איך בוחרים אלבום אחד מבין כולם?

החלטתי להמליץ לכם על האלבום האקוסטי שלו, וזאת כדי לגוון ולכלול גם אלבום אקוסטי ברשימה, לרגועים מביניכם. ועדיין, מעטים הם האומנים שמצליחים להחזיק אותך במשך אלבום אקוסטי שכולו גיטרה ושירה, אבל סופיין הוא לא כמו כולם. האלבום מוכיח לכל מי שתהה, מדוע סופיין כל כך משכנע בכל קונסטלציה ובכל סגנון: הבסיס המוזיקלי העשיר שלו עם הרגש והכנות שבו מתגלים במלוא תפארתם וללא מסכות, וזה מאוד משכנע. ובנות, תורידו ידיים, הבחור הומו.

Everything everything – get to heaven – יאללה שמח
מכירים את הרגע ששיר טוב תופס אתכם ואתם לא יכולים להישאר אדישים אליו? זה בדיוק מה שקורה פה, רק לאורך אלבום שלם. כמו עם אלט ג'יי שכבר הפכו לסלבס ממש, גם המוזיקה של "הכול-הכול" משדרת דבר אחד דומה: תאהבו אותנו, תשנאו אותנו, אבל להתעלם מאיתנו אי אפשר. כל אלבום שתשמעו מההרכב הלונדוני הזה גורם לעיניים להיפתח לרווחה ולאוזניים להיות בהקשב, והכל הודות לתזמור החד, לסאונד המדויק שבו, ובעיקר לשירה ההזויה של ג'ונתן היגס, שתגרום לכם לחשוב מחדש על איך שירה צריכה להישמע. בחרתי לכם את האלבום האחרון והקליל ביותר שלהם, ואני מזמין אתכם לשמוע גם את הקודמים היותר מורכבים.

Local Natives – Humming Bird – תנו לי בקולות
האלבום של לוקל נייטיב היה הסאונד-טראק של חיי במשך תקופה ארוכה. הילדודס האלה מצאו נוסחה שעובדת באופן מושלם: שילוב של "קצב אוורירי" שרץ ברקע ומהווה מנגינה בפני עצמו, עם שטיחים אותם מספקות הגיטרות והקלידים, ושירה משולבת של שני הזמרים היוצרת מרווחים משתנים וקונטרפונקטים שרצים ברקע. זה אולי נשמע סינית לרובכם, אבל דבר אחד בטוח: זהו ללא ספק אחד האלבומים המרגשים ביותר ששמעתי בחיי. אה ואיך אפשר לשכוח: חפשו אותם בלייב. החבר'ה האלה נורא משכנעים, במיוחד בגרסאות האקוסטיות של השירים.

The National – High Violet – שלום לך מלנכוליות
דמיינו נסיעה חזרה הביתה, אחרי שהחבר/ה שלך נפרד/ה ממך אחרי קשר של חמש שנים ביחד. יורד מבול בחוץ, וכל מה שמספק אתכם עכשיו זאת קוביית השוקולד המריר מהחפיסה שמצאתם במושב האחורי. למזלי לי זה לא קרה, אבל אם לכם כן, אז זהו הדיסק אותו הייתם שומעים בדרך חזרה (אה ובאסה לכם). האלבום המופתי של החמישייה הזאת מאוהיו עם קול הבריטון של מאט ברנינגר יישאב אתכם אל ים של מלנכוליות, אבל עם ניצוצות קטנים של תקווה. יהיה טוב.

האזנה מוצלחת.

// גבריאל מנדלר

הפוסט מגזין מוזיקה 1# – 5 האלבומים שאתם חייבים לשמוע הופיע ראשון במה וזה