עצב יכול לצמוח משמחה. כנראה שקראת את המשפט הזה ואמרת לעצמך "להיות עצובים זה לא דבר שמח! מה המשוגע הזה רוצה ממני?" אז אסביר לכם, עצב יכול להצמיח שמחה ולהוביל אותנו אליה בדרכים עקיפות ומפתיעות. כאלו שגורמות לנו להגיד "הכל קרה לטובה". הסיפור שהזכיר לי את המוטו "עצב יכול לצמוח משמחה" מתחיל במועדון הבארבי, בתל אביב בהופעה אינטימית ביותר של להקת "Ibeyi" האהובה עלי במיוחד, להקת אחיות תאומות שרוב שיריהן, או בעצם כולם, לא היו נוצרים אם לא המוות של אחותן הגדולה ואביהן.

רק שמחה שתשמר את הזיכרון של האב

הפוסט אבל היא לא בכתה הופיע ראשון במה וזה

אני נועה ריינה ואני תלמידת כיתה י"ב ממורמרת, מתוסכלת והחפשנית מספר אחת. במשך שנותיי כתלמידת תיכון גרועה למדתי מהמון טעויות שעשיתי, למרות שבאופן כללי הגעתי אולי רק למחצית משעות הלימודים לבית הספר. בקיצור, רציתי להציג בפניכם כמה מהטעויות הגדולות שלי, כדי שתלמדו מהם ושאני אסכם 3 שנים של דיכוי אופי, יצירתיות, וחוסר חיים.

3 שנים של דיכוי אופי, יצירתיות, וחיים

1. לא לשאול שאלות 

אני לא בטוחה אם זאת תופעה נרחבת בבתי הספר, אבל יש המון שאלות ששאלתי על דברים שהם לא הגיוניים (כגון: בגרות יום אחרי יום, עובדי בניין שמוצאים מריכוז, ומורות שלא יודעות עברית) ומעולם לא קיבלתי עליהם תשובה ראויה. בדרך כלל היו מפנים אותי מאדם לאדם או סתם היו משתיקים אותי. אל תנסו לחפש את ההיגיון במשרד החינוך, או במוסד הבית ספרי, אני מבטיחה לכם שזה פשוט יגרום לכם לייאוש, ועם הזמן הזה עדיף להתמודד עם המצב הקיים ולעשות כל מה שאתם יכולים.

2. אל תדחו למידה לבגרויות

"בגרות בודקת את היכולת ללמוד כמו תוכי, ולא את רמת המשכל" – שמענו את זה בערך אלפי פעמים, וזה נכון. ללמוד כמו תוכי, זה לא פשוט, במיוחד אם דעתם מוסחת בקלות כמוני. תמיד סמכתי על הזיכרון שלי, וזכרתי, באמת, אבל במצבי לחץ זה התחרבש, לכן אל תדחו את הלמידה לבגרות לרגע האחרון, לא משנה כמה הזיכרון שלך מופלא, אתם חייבים שזה יהיה מוטמע בתוך המוח שלכם, כדי שתקבלו את הציון הגבוה ביותר. ואני מבינה, גם אני עצלנית, אבל בעזרת נוטלה וחבר'ה טובים, אפשר לעשות את זה.

דעתי מוסחת בקלות רבה

3. בגדול, משעמם

אני לא מתלוננת לרגע על חיי אחר הצהריים המדהימים שהיו לי ב-3 שנים האחרונות, אבל בתכל'ס כל הציפיות שמכרו לנו בסדרות כמו "90210" ו"השמינייה" על חיי התיכון הקולים לא באמת קורות; על החבר השווה שיהיה לך, על המסיבות המטורפות שתצאו, ובעיקרון "הסקס, סמים ורוקנ'רול".
לגביי החבר – כולם נראים כמו ילדי בר מצווה בזמן שאת נראית כמו בת 30 שעברה חיים שלמים, אז פחות. והדייטים הכי טובים שיש לך זה כמה גברים מוזרים שהתחילו איתך בפייסבוק.
לגביי הסמים – זה לא חוקי, לא בריא, ו-22.30 שקלים לשעה לא בדיוק הופך אותך לעשיר.
לגביי המסיבות – עד שאין לך 18, לא באמת יש לאן לצאת.
ולגביי הסקס – אני כבר אמרתי שכולם בתולים בדורנו.

4. אתה הכי טוב של עצמך 

בתחילת התיכון עוד הייתי מפחדת ללבוש מה שאני רוצה, ולהתנהג איך שבא לי, בעיקרון בגלל הביקורת מהסביבה. אבל היום? כל מה שאני לובשת לבית הספר, זה מינימום לבוש של אוסקר (כל הכבוד, הרמת לעצמך). ואל תתרצו לי את תלבושת בית הספר, כי התלבושת היא רק חולצת טי שירט, ולבוש קצת יותר צנוע, והדברים שאפשר ללבוש עם שני הרכיבים – מדהימים.

5. לא להגיד עד מתי

סתמי יא מלש"בית צעירה ופעורה. לא משנה כמה מיונים הייתי, איזו גדנ"ע עברתי, עדיין לא הגעתי לשיט האמיתי, ולכן אסור לי להגיד "עד מתי" או כל דבר שקשור לצבא, כי לא משנה איפה תהיו, תמיד יצוץ לכם חייל שיתפזם עליכם ויכה אתכם. מניסיון.

הכי טוב של עצמך

בגדול, עברתי דם, יזע, והמון עצבים. ואין לי מושג איך בכלל עברתי את זה, ולמה עשיתי כל כך הרבה בגרויות, ומי אני ומה אני ומה אנחנו עושים פה, אבל שיהיה לי ולכם בהצלחה בהמשך התיכון.

// נועה ריינה

הפוסט 5 דברים שלמדתי *לא* לעשות בתיכון הופיע ראשון במה וזה

מאז שאני קטנה אני בטוחה שאני יודעת הכל. הייתי מהילדות המעצבנות שמתווכחות עם כל המבוגרים ובטוחות במיליון אחוז שהן צודקות, תמיד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתווכחת עם כולם, על הכל. אבל ככל שגדלתי עם השנים, נאלצתי להתמודד עם העובדה הפשוטה והכל כך כואבת, שאני כנראה לא באמת יודעת הכל. זוהי ידיעה מתסכלת יחסית וקשה מאוד לעיכול. ברגע שמשהו אחד, שהייתי מיליון אחוז בטוחה לגביו, הוכח כלא נכון, כל יתר הדברים שחשבתי שאני יודעת על העולם התחילו להתפורר גם כן, עד שבסופו של דבר הגעתי למסקנה הכואבת מכל – אני לא יודעת כלום.

פעם חשבתי למשל שאני יודעת בדיוק איזה גבר אני רוצה, איך אני רוצה שהוא ייראה, במה אני רוצה שהוא יעבוד, מאיפה אני רוצה שיהיה בארץ ומאיזה משפחה הוא יבוא. הייתי בטוחה שאני יודעת עם איזה גבר אני בסוף אתחתן, ולא היה אפשר לדבר איתי על הנושא. עד שקיבלתי בדיוק את מה שרציתי ונפל לי האסימון, שזה בכלל לא מה שאני רוצה. וכשהגיע הבחור שהיה הפוך מכל מה שחשבתי שאני יודעת שאני רוצה, דווקא בו התאהבתי מעל לראש.

חשבתי שאני יודעת בדיוק איך העולם עובד, מי נגד מי, מי שולט על מה ולמה. חשבתי שידעתי איך כסף עובד, ומה עליי לעשות בחיים כדי להצליח ולהתקדם. חשבתי שידעתי מה זה להצליח. חשבתי שזה שאני אישה לא אמור להגביל אותי בחיים, אז חשבתי. חשבתי שאני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים. ואז שיניתי את דעתי שוב, ושוב, ושוב, עד שהבנתי שאין לי מושג מה אני רוצה לעשות בחיים. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות, איך אמורים לבחור רק אחד?

חשבתי שאני יודעת בדיוק מי אני, את כל המגרעות והיתרונות שלי. עד שקרו לי דברים בחיים שגרמו לי לערער על כולם. חשבתי שאני יודעת כל מה שיש לדעת על הגוף שלי, על המיניות שלי ועל עצמי בתור בת זוג. ואז הגיע הבחור שהעניק לי הנאה בצורה שלא ידעתי שאפשרית בעולם. או ההוא שגילה מי אני באמת, ולא כל כך אהב. זה שהדליק אצלי את ניצוץ הספק העצמי שממשיך לחלחל בעצמותיי עד היום. עד שהכרתי אותו, לא ידעתי שאני מסוגלת להטיל בעצמי ספק.

עברתי את גיל 30 והמשכתי לחשוב שאני יודעת הכל, שאין מה ללמד אותי יותר על החיים. אבל בכל פעם מחדש החיים מפתיעים אותי ומזכירים לי כמה אני לא יודעת כלום. שלא משנה כמה אני אלמד, ואחווה ואעשה – תמיד יהיו עוד דברים ללמוד, עוד דברים לגלות, עוד צדדים שלא ראיתי, עוד דברים שלא יכלתי לתאר לעצמי בראש לפני. ואז אני גם מבינה, שאני לא יכולה לשלוט על הכל.

זה מהווה בעיה רצינית עבור פריקית לשליטה כמוני. הדבר הנורא ביותר שאני הרי יכולה לאבד עליו שליטה זה על החיים שלי או על עצמי. זו הסיבה שנלחמתי במשך שנים במה שחשבתי שאני רוצה, במקום לעצור, לחשוב ולשאול את עצמי מה אני באמת רוצה. עד שאיבדתי שליטה לחלוטין וסוף סוף הבנתי, שלפעמים עדיף להרפות, לשחרר, להקשיב וללמוד. דעות יכולות להשתנות, ידע יכול לגדול, הבנה יכולה להתבהר ורוב הדברים בעולם, אם לא כולם, משתנים כל הזמן ללא הרף.  

בכל פעם מחדש אני מופתעת מכך שכל הזמן הזה, בעצם לא ידעתי שום דבר.

 // נטלי להב

הפוסט ככל שאני יודעת יותר, אני יודעת פחות הופיע ראשון במה וזה

בפעם הראשונה שבגדו בי הייתי בת 16.

נסעתי עם המשפחה לטיול של יומיים בצפון. ידעתי שיקרה משהו רע בזמן שאני שם, איכשהו, הבטן תמיד מספרת לי הכל.

לקראת הצהריים של היום הראשון התקשרתי לחבר שלי, הוא אמר שהוא בדיוק הולך לשחק בסוני אצל חבר ושנדבר אחר כך. ישבתי על ענף באחד העצים שמחוץ לצימר ששהינו בו. הבטן שלי התהפכה ופחדתי שאתהפך אחריה.

משהו גרם לי להיות בטוחה שהוא משקר. התקשרתי לחברה משותפת של אותו חבר, ביקשתי ממנה לברר האם הוא באמת אצלו. טלפון קצר אליו, גילה שהוא בכלל אצל סבתא שלו. נשארתי על העץ אבל הרגליים שלי התחילו לרעוד, לא ידעתי מה להרגיש. התאפסתי ומאותו רגע, הפכתי לבלש פרטי, של עצמי.

קפיצה קטנה לשבוע שלפני כן, מסיבת יום הולדת לאחת החברות שלי. חברות נוספות, שלא הכרנו, מגיעות. אחת מהן מסתכלת על החבר שלי ולא מפסיקה לעשות לו עיניים. אני, ככל בת קנאית שרוצה להבהיר את עמדתה ומעמדה, נצמדת אליו ומבהירה לעולם- הוא שלי.

הוא היה האהבה הראשונה שלי, ככה לפחות חשבתי, החבר הראשון שלי. האובססיה הכי גדולה שלי. הזוגיות שלנו הייתה אינטנסיבית מדי לגילנו, לא ידענו איך להתנהל ומה לעשות, ואיכשהו- עשינו את כל הדברים הלא נכונים. קינאנו אחד לשנייה עד כדי טירוף, היינו צמודים ולא נתנו לאף אחד להתקרב.

אחרי אותה מסיבה, הוא הוסיף אותה לאיסיקיו. אני לא זוכרת איך ידעתי את זה, אבל מה שכן, ידעתי שהכל הולך לההרס. ידעתי שהבגידה תגיע ובכל זאת, לא הייתי מוכנה לוותר עליו, לנסות "להציל" אותו ממה שהוא הולך לעשות. בכל יום ניסיתי להזכיר לו שיש לנו משהו מדהים, שלא יהרוס אותו, אבל מאמציי, מסתבר, היו לשווא.

בחזרה אל העץ, התקשרתי שוב לחבר, שלא היה זמין. לא הפסקתי להתקשר עד שבסוף הוא ענה לי ואמר "מה יש לך!? אני באמצע משחק!" התפללתי שזו לא תהיה התשובה שלו, שיגיד שהוא ביטל עם החבר בסוף ושהוא עושה משהו אחר, אבל הוא המשיך לשקר. לא הצלחתי להתאפק וצרחתי עליו "אל תשקר לי! אני יודעת שאתה לא שם!" השיחה התנתקה.

מתוקף תפקידי כבלש, התקשרתי לחברה המשותפת של אותה בחורה, ביקשתי ממנה לברר איפה היא. היא חזרה אליי אחרי כמה דקות וסיפרה שהיא התחמקה מלענות. ידעתי. המשכתי להתקשר לחבר בלי הפסקה, עד שלבסוף התייאשתי, נפלתי מהעץ אל הקרקע והתחלתי לבכות בהיסטריה. אחרי כמה דקות הוא חזר אליי, ביקשתי שלא יתקשר למספר הזה יותר בחיים. נשארתי על האדמה, בוכה וצועקת, מחזיקה את הבטן, נחנקת. אבא שלי יצא מהצימר ולא הבין מה קרה לי, שאל אם נפלתי מהעץ, עניתי שהלב שלי נפל, מכל הקומות. צרחתי "למה" בלי הפסקה. אף אחד לא ענה לי.

המשך החופשה היה סיוט מתמשך, היומיים הקשים בחיי, במהלכם אני מסננת שיחות, מקיאה בלי הפסקה, בוכה עד שכבר לא נשארו דמעות. לאורך כל הזמן הזה, רק תהיתי למה. מה עשיתי שזה מגיע לי, איזה עונש החליט ההוא שמחליט לתת לי, ואם כבר עונש, למה כזה?

כשחזרנו הביתה, הבוגד ביקש שניפגש. אחרי תחנונים רבים, הסכמתי. הוא סיפר שהם רק נפגשו, שלא היה כלום, אבל המקורות הבלשיים שלי כבר הספיקו לספר לי שהם פלירטטו במשך שבוע עד שנפגשו והתנשקו. הוא הכחיש, לא היה מוכן להודות. כל מאמציי לשכנע אותו עלו בתוהו. הוא התעקש שהם רק נפגשו, שלא היה כלום מעבר, שאני אאמין, שאסלח.

ואני כל כך רציתי לסלוח.

לא הפסקתי לשאול למה, לא הייתה לו תשובה. הוא ניסה לתרץ בכל מיני סיבות, ניסה להפיל את זה עליי, שלא הערכתי אותו מספיק. אבל שנינו ידענו שהוא היה האדם שהכי הערכתי בעולם, שסגדתי לו והערצתי אותו, ואולי זו הייתה הטעות.

אין דבר כואב יותר מבגידה, אין הרגשה ששוברת יותר את הלב, שגורמת לך לחשוב מה היית יכול לעשות אחרת? מה לא עשית נכון? איך יכולת למנוע את זה? מעטים אלו שמצליחים להפריד את הבגידה מעצמם, להבין שלא הם שאשמים, שהבוגד הוא האחראי הבלעדי לטעות. אבל הדבר הכואב ביותר הוא הנסיון הנואש להבין למה זה קרה, מה עשיתי שזה הגיע לי?

עברו שמונה שנים מאז, שנינו כבר מזמן המשכנו הלאה. הוא כבר שכח, ואני? עדיין מנסה להבין למה.

// רוני שינקמן

הפוסט הפעם הראשונה שבגדו בי הופיע ראשון במה וזה

בראשון הקרוב יערך טקס האקדמיה ה-88. השנה מועמדים שמונה סרטים על פסלון הזהב בקטגוריה הראשית. מטרתי בפוסט אינה להמר מי יזכה. אני כן אוסיף את דעתי לכל סרט, אך בעיקר אחווה את דעתי על הסרטים.

לכל הסרטים בקטגוריה הראשית מכנה משותף; אחד מבוסס על טרילוגיית סרטים ישנים, שניים מבוססים על ספרים, שניים מבוססים על אירועים אמיתיים, ושלושה מבוססים על ספרים… שמבוססים על סיפור אמיתי/ביוגרפיים. משמע – אף לא סרט "מקורי" אחד.. קצת עצוב..

והסרטים המועמדים לאוסקר (על-פי סדר הצגתם באתר האוסקר) הם:

מכונת הכסף

הסרט, שבצורות יצירתיות להפליא מצליח לגרום לצופה הפשוט כמוני לראות ואף להתעניין בסרט המדבר על כלכלה ונדל"ן, מספר על כמה קבוצות של אנשים שהצליחו לנבא, בנפרד אחד מהשני, את משבר הסאב-פריים (תראו את הסרט, תבינו) שהתפוצץ בארצות הברית ב-2007-8, ולהתעשר מכך.

לשם שינוי סטיב קארל (שאני די לא סובל) שיחק טוב, וכריסטיאן בייל כהרגלו שיחק מצוין, יחד עם עוד רשימה לא קטנה של שחקנים גדולים (ראיין גוסלינג, בראד פיט ועוד), ותסריט בהחלט מרענן (כי אני תמיד אוהב כששוברים את הקיר הרביעי). אוסקר? אני בהחלט מבין מדוע הוא מועמד לפסלון, אבל אני לא חושב שהוא קורץ מהחומר הזוכה, ואישית אני גם לא חושב שמגיע לו ביחס לכמה אחרים, אבל בהחלט סרט מהנה, מעניין ושווה צפייה.

גשר המרגלים

מותחן ודרמה היסטורית המספר על עורך הדין ג'יימס ב.דונובן, שנשלח להיות הסנגור של רודולף אבל, שנעצר במלחמה הקרה ע"י ה-FBI ובהמשך (זהירות, ספויילר לתחילת החצי השני של הסרט מגיע..) נשלח למזרח ברלין לנהל משא ומתן מול נציגים סובייטים על עסקת חליפין בין אבל לבין טייס שמטוסו יורט ונפל מעל ברית המועצות.

האחים כהן הם לא רק היוצרים הכי כישרוניים של ימינו בסרטים המקוריים שלהם, אלא גם בעיבודים לסיפורים אמיתיים. זה קרה שנה שעברה בסרטה של אנג'לינה ג'ולי 'לא נשבר' והנה גם השנה. הפעם, אבל, הם גם מועמדים לאוסקר, ואני מקווה שיזכו בו. שילוב מנצח נוסף הוא סטיבן שפילברג שביים, יחד עם תום הנקס בתפקיד הראשי (שהיו צוות מושלם בסרטים מעולים כמו 'תפוס אותי עם תוכל' 'טרמינל', 'להציל את טוראי ראיין' ועוד). בקיצור, סרט רע לא יכול לצאת מהשילוב הזה. והסרט באמת מוצלח. עד כדי אוסקר? האמת.. שיש מצב.

ברוקלין

דרמה תקופתית המגוללת אחר מסעה של אייליש לייסי מעיירה קטנה באירלנד אל ברוקלין כדי למצוא שם עבודה ועתיד טוב יותר. כמו בכל רומן טוב, חווה הגיבורה קשיים בעולם החדש, געגועים הביתה, סיפור אהבה וכמה קונפליקטים המשלבים בין השלושה.

שקלתי לוותר על הצפייה בסרט הזה, אך לכשראיתי את כל האחרים החלטתי להשלים ולראות את כל המועמדים לאוסקר. הופתעתי לטובה, בהתחשב בעובדה שאיני חסיד גדול של דרמות תקופתיות. סרשה רונן (שכבר הכרתי מתפקידה המדהים בסרט 'האנה') שובה את עיניי לאורך כל הסרט, והסיפור היה דווקא מעניין, אך כפי שאמרתי – איני חסיד גדול של דרמות תקופתיות, כך שאם הנכם כמוני – אני מניח שאפשר לוותר. למי שאוהב דרמות תקופתיות – זו אחת מוצלחת למדי. אוסקר? לא נראה לי.

מקס הזועם: כביש הזעם

למי שאיכשהו לא שמע על הסרט, מדובר בחידוש (או סרט המשך) של טרילוגיית סרטים ישנים באותו שם. אבל אל חשש, לא צריך לראות את הסרטים הישנים כדי להבין את הסרט החדש, כי.. אין מה להבין.

הסרט מדהים ויזואלית, ולעשות סרט שהוא למעשה שעתיים של מרדף אחד גדול, ושבכל זאת יצליח להיות מעניין ולהחזיק זה אחד האתגרים הבלתי אפשריים שהצליחו לעמוד בהם בסרט הזה בצורה הכי טובה שאפשר! אבל… זה לא "סרט". זו חוויה. חוויה מרהיבה ומהנה בטירוף, אבל כשמדברים על הסרטים הכי טובים של השנה – אני ממש לא חושב שמקומו שם. מהמשחק הראשי של תום הארדי (שגם ככה לא היה קיים כמעט, אבל כשהיה – היה עלוב ביותר). בקיצור – ממליץ בחום רב, אבל אוסקר? לא מבין למה הוא מועמד בכלל.

להציל את מארק וואטני

עוד סרט בו צריך להציל את מאט דיימון. הפעם – בשנת 2035, ועל מאדים.

הסרט, בבימויו של רידלי סקוט ('הנוסע השמיני', 'בלייד ראנר' ועוד) והספר "לבד על מאדים" עליו מבוסס הסרט, הביאו יחדיו סיפור מותח, מגניב, שכתוב טוב, משעשע לא פעם, ולא הייתי מפריז אם הייתי אומר שהוא אחד הסרטים היותר מהנים שראיתי השנה (גם "מקס הזועם", אבל.. ב-'להציל את מארק וואטני' גם יש עלילה). אם לא הספקתם לראות – הנאה מובטחת. אוסקר? אם זה היה תלוי בי הוא היה אחד המועמדים הראשיים (בהינתן השמונה סרטים המועמדים), אך אין לו סיכוי לזכות.

האיש שנולד מחדש

שנה שעברה, סרטו של אלחנדרו גונזלס אינייריטו ('בירדמן') גרף את ארבעת הפרסים הגדולים של האוסקר (סרט, במאי, תסריט וצילום) והיה מועמד לעוד חמישה פרסים (כולל שחקן ראשי, שחקן משנה ושחקנית משנה). שנה שעברה קיוויתי כל-כך שיזכה, ושמחתי לכשזה קרה. השנה? אני מקווה בדיוק ההפך.

"האיש שנולד מחדש", שמועמד להכי הרבה פרסים השנה (12), עוקבת אחר מסע הישרדותו של יו גלאס (די-קפריו) בהרי הרוקי של שנת 1823, אל מול הכפור, החיות והשבטים העוינים שמסביב.
פרט לשלושה קטעים שיהיה קשה לשכוח (שלושתם עם בעלי חיים), אין בסרט כלום. אדם ששורד בטבע (המרהיב – שיזכה בפרס הצילום. לא אכפת לי) לאורך קרוב לשעתיים וחצי. אין עלילה, הסרט לא מעניין וסבלתי לאורך הצפייה בו.

אז כן, ליאו לא זכה עד היום באף אוסקר. הגיע לו לזכות על הסרט המצוין 'הזאב מוול סטריט', הגיע לו לזכות על שחקן משנה ב-'ג'אנגו', או על תפקידו ב-'השתולים' שעל שניהם הוא בכלל לא היה מועמד, אבל לא מגיע לו לזכות על הסרט הזה. אבל הוא יזכה. כי לאקדמיה פחות אכפת מהתוצאה. היא אוהבת לתת פרסים על מאמץ. לא אכפת לי כמה היה קשה לעשות את הסרט הזה, וכמה קר היה, ושדיקפריו אכל דג ישר מהמים (זה אחד מהסצנות הבלתי נשכחות. וכן. איכס) הסרט לא טוב, ואני מקווה שיזכה בכמה שפחות אוסקרים.

חדר

האמת, שאני ממליץ לדעת כמה שפחות על הסרט לפני הצפייה. הבנייה שלו וחוסר ההבנה של תחילת הסרט לגבי מה בדיוק קורה מוסיפה המון לחוויה. את הטריילר לסרט אל תראו! הוא מספיילר יותר מחצי מהסרט. עם זאת, למרות שראיתי את הטריילר הנורא, מכל הסרטים בפוסט הזה, זהו הסרט שהכי תפס אותי, נגע בי וריגש אותי עד דמעות (יותר מפעם אחת!).

משחק מדהים גם של ברי לארסון (בקטגוריית "השחקנית הראשית הכי טובה" לא ראיתי את כל הסרטים, אך מאלה שראיתי הכי מגיע לה) ושל ג'ייקוב טרמבליי, שהיה בן 8 כשהתחילו הצילומים, ואני צופן לו עתיד מזהיר בעולם הקולנוע, יחד עם בימוי וצילום שמשרתים את העלילה בצורה מושלמת – אוסקר? אני לא מאמין שזה יקרה, אבל אם זה תלוי בי – כן!

ספוטלייט

בעיתון הבוסטון גלוב ישנו צוות קטן בשם "ספוטלייט", שעל כל כתבה הצוות עושה מחקר מעמיק של חודשים. הסרט מספר על גילוי הצוות אודות פרשת התעללות מינים בילדים על-ידי כמרים בכנסייה הקתולית במסצ'וסטס.

אמנם לכמה פרקים קטנים לאורך הסרט חשתי שעמום, הסרט מעניין מאוד, מכיל שחקנים טובים ועצם הידיעה שהסרט מבוסס על סיפור אמיתי הוא הסיבה העיקרית שהסרט מחזיק ועובד. שווה צפייה? כן, למה לא. אוסקר? לא הייתי נותן..

מועמדים בולטים נוספים:

'אקס מאכינה' המועמד על פרס התסריט המקורי (ועל האפקטים), היה אמור להיות במועמדים הראשיים. בסרט המבריק הזה משחקת אלישיה ויקנדר, שמועמדת לפרס שחקנית המשנה על 'הנערה הדנית', אוסקר איזק, ששיחק גם ב-'מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר' שמועמד לכמה פסלונים, וכמו-כן גם זכה לא מזמן בגלובוס הזהב על תפקידו במיני-סדרה 'דרוש גיבור', ודונל גליסון, ששיחק גם ב-'ברוקלין' וגם ב-'האיש שנולד מחדש', המועמדים לפרס הראשי.

'שמונת השנואים' זכה לכבוד המגיע לו – לא הרבה. הוא מועמד מועמד לפרס הצילום (ובצדק), המוזיקה (ובצדק) ושחקנית המשנה (לא יודע אם בצדק אבל אני זורם). הסרט לא גרוע בסופו של דבר. רוב סרטיו של טרנטינו מדהימים. הפעם הוא ניסה לעשות מערבון כמה שיותר "קלאסי" (רק בסגנון שלו), ויצא לו את אחד הסרטים הפחות מוצלחים שלו עד כה.

על פרס השחקן הראשי, חוץ מליאו (שבטח יזכה.. וחבל!), מועמדים גם בראיין קרנסטון ('שובר שורות') על תפקידו המעולה (ושאני מקווה שיביא לו את הזכייה) בסרט 'טרמבו', ואדי רדמיין, שאם יזכה על כיכובו בסרט 'הנערה הדנית', זו תהיה הזכיה השניה שלו ברצף לאחר ששנה שעברה בה זכה על 'התיאוריה של הכל'. גם מייקל פסבינדר דפק משחק מעולה בתור 'סטיב ג'ובס'.

בקטגוריית האנימציה מועמד הסרט 'אנומליסה' של צ'ארלי קאופמן, שהושקע בו כל-כך הרבה עבודה, ושדווקא מספר סיפור מאוד קטן. הקסם של הסרט הוא בפורמט צילום הסטופ-מושן בה נוצר. בשנה רגילה הסרט היה זוכה בהליכה (או הליכת סטופ-מושן לפחות), אבל השנה הוא מתחרה ב-'הקול בראש', שעקב היותו סרט האנימציה היחיד שמועמד גם לפרס התסריט הטוב ביותר, ועקב היותו הסרט הכי טוב של פיקסאר עד כה (והם כבר זכו בכמה), סביר שייקח את הפרס.

ולסיום, בקטגוריית הסרט הזר יש לנו נציגות ישראלית! – לא, 'באבא ג'ון', זוכה פרס אופיר האחרון, לא עלה לגמר (וגם לא לחצי הגמר), אבל בסרט ההונגרי, 'הבן של שאול', מועמד (ומועמד מוביל אפילו), שזכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, משחק בתפקיד משנה שחקן ישראלי – אמיתי קידר. תרם ראיתי את הסרט, אך אני מאחל לאמיתי ולסרט המון בהצלחה!

עד האוסקר הבא…

// יניב חפץ

הפוסט לקראת האוסקר: סיקור המועמדים הופיע ראשון במה וזה

אם אלוהים היה אישה, בטח היה כאן הרבה יותר טוב. כל בעיות החיים היו נפתרות, כי, ובכן, אלוהים הוא אישה. נשים עושות הכל בו זמנית, לא? 

תחשבו על זה ברצינות. אני אהיה סטראוטיפית לחלוטין לרגע אחד, ואגיד שאם אלוהים היה אישה, העולם היה מושלם יותר, כנראה. ואולי מאורגן יותר. כי ככה זה עם נשים בדרך כלל, לא? טוב, לפחות עם נשים שהן לא אני.

העולם היה נראה שונה

אם אלוהים היה אישה, העולם היה נראה שונה, אפילו בטח כל התנ"ך היה כתוב אחרת. חשבתם על זה פעם שבעצם כמעט ואין נשים בתנ"ך? אולי היה איזשהו תיקון מגדרי. אם אלוהים היה אישה, מלחמות לא היו קורות. כי על פי הסטראוטיפ נשים הרבה פחות בקטע של מלחמות דמים, אולי במקום מלחמות היו נוצרות חומות בין מדינות.

ואולי, אלוהים הוא כבר אישה. כי למה לא בעצם? מי החליט שאלוהים הוא גבר בהכרח? באופן אישי, לי היה הרבה יותר קל אם הייתי יודעת בוודאות שאלוהים היא למעשה אישה. אולי כולם היו מכנים אותה אחרת, משהו בסגנון "אלוהימה", אבל זה לא כזה משנה. לאלוהים אישה היה לי הרבה יותר קל לפנות, לעשות שיחות נפש עמוקות, אמתיות, כמו שאני עושה עם חברות או עם אימא. הרבה יותר קשה לי לפתוח את הלב לגבר שאני בקושי מכירה מקרוב, ופחות יודעת כיצד הוא יגיב לכל מה שעובר לי בלב.

שינוי בעיקר ביחס כלפי נשים // TUMBLR

אם אפילו חלק מהאנשים שמאמינים באלוהים הגבר היו מאמינים באלוהים אישה, דיכוי נשים כבר לא יהיה חלק מהשיח. כי כרגע השפה היא גברית, הכוח הוא גברי, וברור שזה לא באשמת אלוהים, אבל אם עמדת הכוח השולטת בעולם הייתה נשית, בטוח היה מתרחש כאן שינוי. העובדה שאלוהים נתפס כגבר, מעניקה כוח לגברים, גם אם לא במודע. כוח שאולי בעצם אין לו שום סיבה. אם אלוהים היא אישה, היה כאן שינוי בעיקר ביחס כלפי נשים, הכוח היה נמצא בידי נשים.

פעם, אגב, זה לא היה כזה מופרך שאלוהים אישה. בעבר היו אלות, והן אלו שסימנו את הכוח של הטבע "אמא טבע" וכל זה. וזה באמת די הגיוני להאמין שמי שברא את העולם הזה מהמין שבורא ויוצר חיים (טכנית גם גבר הוא חלק מזה, אבל אף אחד לא יכול להתווכח איתי שהאישה קצת יותר מקריבה מעצמה למען זה).

אם בעבר חשבו ככה, למה שזאת לא תהיה התפישה גם היום?  

// נעם כהנא

הפוסט אלוהים היא אישה הופיע ראשון במה וזה

לפני כמה ימים, בדיוק כשהבנתי שהבחור שאני יוצאת אתו הוא לא בדיוק כוס התה שלי, נסעתי ברכב עם חבר קרוב והרשתי לעצמי לשתף אותו בשאלה שקופצת לבקר מדי פעם בתקופה האחרונה – מה יקרה אם לעולם לא אמצא בן זוג? מה יקרה אם לנצח אשאר רווקה?

יכול להיות שזה לא יקרה לי לעולם? שלא אמצא אהבה, שלא אהיה בזוגיות, שלא תהיה לי משפחה? יכול להיות שלנצח אגור בדירת חדר קטנה שיכולה להכיל רק אותי וזה יהיה ממש מספיק בשבילי? יכול להיות שאף פעם לא יהיה מי שיחזיק לי את היד כשאני ישנה או יכסה אותי בשמיכה כשאני נרדמת על הספה?

ציור: מורן פאר-רביב

הכרתי כמה אנשים כאלה בחיי. למשל דוד שלי – שלמה. אני זוכרת שתמיד חשבתי שזה ממש מוזר שהוא חי לבד. לא היה נראה שחסר לו דבר ועדיין זה היה לי מוזר… איך קורה שבנאדם חי לבד כל החיים? בשנים הטובות שלו הייתי שומעת ממנו סיפורים על כמה שנשים רעות ואיך הן עושות כל מיני תרגילים כדי שהבעלים שלהן ימותו (למשל מקוצים של סברס. בסך הכל הגיוני). בכל סיפור כזה הייתי צוחקת מחדש על העולם הפנימי שלו שאיבד כל פרופורציות למציאות, ובאותה הנשימה הייתי מבינה שכנראה זה מה שקורה כשחיים לבד חיים שלמים. כנראה פשוט משתגעים.

אני מסתכלת סביבי ורואה חברות נשואות או מאורסות, חלקן כבר בהריון מתקדם ואם לא זה ולא זה – אז הן בזוגיות שעוד שנייה וחצי הופכת לחתונה. שלא תטעו, אני הכי מפרגנת שיש. יש לי חברות שהלוואי עליי למצוא בן זוג כמו שלהן ואם הייתי גבר – אין ספק בכלל שהייתי קופצת עליהן. הן מציאה! אבל בכל השינויים שהן עוברות – אני מרגישה שנשארתי אי שם מאחור. הן עוד רגע מקימות משפחה ואני עדיין בהתלבטות מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.

אני יודעת שזה נושא שלא מדברים עליו, ממש כמו שלא מדברים על מוות, גירושין, הסכם ממון ועוד המון דברים שלא "סקסי" לחשוב עליהם בקול רם. אז גם על זה לא מדברים: מה יקרה אם לנצח אשאר רווקה?

לא נעים לי להתעסק בשאלה הזו ואם הייתי יכולה הייתי מדחיקה אותה כמו כל שאר הרווקים בגילי שאני מכירה ואפילו בשמחה! אבל כבר למדתי לא פעם שכשאני שומרת בבטן – מתחילים לכאוב לי כל האיברים הפנימיים אז אני מעדיפה לשחרר ולפנות מקום לתקווה.

צילום: אופיר הנגלי

אני נזכרת בסיפור על ההיא שהתחתנה בגיל 35 ובהוא שרק בגיל 40 מצא את האישה שהוא רוצה לחיות לצידה, וכל סיפור כזה ממלא אותי באופטימיות ובאמונה שהכל יכול לקרות ושלכל דבר יש זמן. העיקר לא לאבד את האמונה.

לא מזמן, דוד שלמה התחיל לאבד את השפיות שלו. אני לא יודעת להגיד כמה שפוי הוא היה לפני שהגיל התחיל להראות אותותיו אבל בכל מקרה ההחמרה מאוד ברורה לעין לאחרונה.
מאז שנפל ולראשונה בחייו – הוא נעזר במישהו אחר; יש מטפל בבית שמבשל, מנקה ודואג לו.

המעבר החד הזה שבין חיים לבד ובין חיים עם מישהו שדואג לך – כמעט והופך אותו למשוגע.
אולי זה קורה בגלל ההרגל, אולי בגלל החשש שהוא מאבד יכולת לדאוג לעצמו ואולי… אולי יש כאלו שפשוט לא בנויים לחיות בשותפות עם עוד אדם.

הלוואי שלא אהיה דוד שלמה. מעדיפה להיות דודה הדר.

צילום תמונה ראשית: אופיר הנגלי

// הדר ביסמוט

הפוסט האם אהיה לנצח רווקה? הופיע ראשון במה וזה

אני מתה על אימוג'ים. כל הודעה שלי מלווה בלפחות אימוג'י אחד; המבוייש, ה'לא מבין', הנקרע מצחוק. ולמרות שזה ישמע קצת מצחיק אבל גם זו דרך ביטוי שאפשר להעביר דרכה רגשות דרך הודעה. אני גם אוהבת להצמיד אותם לאנשי הקשר בטלפון שלי.

הראשון שקיבל את הסימן המיוחד היה עומר, שהיה שמור אצלי בצירוף של כוכב. הכוכב היה מסמל שהוא קצת יותר משאר אנשי הקשר. הסיפור שלי ושל עומר נגמר מזמן, והרבה בגללי. זה היה כמו המון סיפורים ידועים ומוכרים לכולנו – חברים טובים שפתאום מבינים שמה שהם חיפשו היה מתחת לאף שלהם כל הזמן.

עומר היה הכוכב הראשון // WEHEARTIT

וזה בדיוק העניין האמת, שעומר ידע שאני זה מה שהוא חיפש, אני זאת שלא הייתה בטוחה לגבי זה. אז העמדתי אותנו בתקופת ניסיון. ניסינו להיות ביחד, אני נשבעת שניסיתי. וכן, התרגשתי מכל הודעה שהשם והכוכב שלו הופיע לי על צג הטלפון, והלב שלי פירפר בכל פעם שראיתי אותו או רק שמעתי את שמו. אבל אחרי הרבה זמן, אפילו כבר בסוף הבנתי שלא ניסיתי רק את האהבה שלנו, ניסיתי את החברות, שכצפוי נגמרה בניתוק מוחלט.

לקח לי זמן, אבל התגברתי עליו, עלינו, על זה שהקשר לא יחזור להיות מה שהיה. כשהוא הלך, הוא לקח איתו את הכוכב המיוחד ששמתי כדי לייחד אותו, כי הוא היה אחר, ואני נשארתי לבד, עם הכוכב. ואז הגיע דור. דור היה באמת מיוחד, וגם הוא קיבל כוכב. ושוב, כמעט אותו סיפור של ההתרגשות מכל שיחה, של החיוך המטופש שעולה על הפנים בכל פעם שהוא שולח סתם הודעה באמצע היום עם לב קטן שאוהב מרחוק.

למה מרחוק? כי דור בצבא, ואני בכיתה י"א. לא רק המרחק הפיזי הוא זה שהפריד בנינו, אלא המרחק בגילאים – כי דור בן 20 ואני קטנה ב-4 שנים. זה הפריע לו בהתחלה, אבל אני למדתי להסתדר עם זה. הקשר התקדם והתפתח. והפעם, האהבה הייתה ברורה ויותר מזה, היא הייתה הדדית. היינו בדיוק באותו ראש, הכל זרם והיה הכי טוב שרק יכול להיות. אז למה הכוכב נפל שוב? כי אני קטנה.

מבינים את הסאגה המטופשת הזאת? אני יודעת מה ההפרש, ואני יודעת שזה קשה, אבל זה לא משהו שאי אפשר להסתדר איתו. הכוכב של דור כבר היה מלא באהבה שהוא כמעט שינה את הצורה והתמתח ללב קטן ואוהב, אבל התכווץ ועכשיו הוא עומד להיעלם כי 4 השנים האלו מרחפות לו מעל הראש. ועכשיו לוקח לי יותר זמן להתגבר.

אני מחכה לשיחה שתגרום לחיוך שלי לעלות, אני מחכה להודעות באמצע היום שיגרמו לי להתנתק מכל מה שקורה סביב ולהיות רק שנינו. החלק הכי קשה, הוא להוריד את הכוכב. אני עדיין רוצה שתישאר המיוחד שלי, זה ששונה מכולם, זה שאני אוהבת. וזה כואב כי עכשיו נשארתי לבד, עם הכוכב, ואני עדיין לא מוכנה לשחרר, כי הכוכבים שלי נופלים אחד אחרי השני, ואני עדיין לא מוכנה לשחרר.

// לינור גדניאן

הפוסט האימוג'י הראשון שלך הופיע ראשון במה וזה

אחרי שטיפסתי ארבע קומות ברגל והתנשפתי כמו ילד אסתמטי במצוקה (ואני בפועל אסתמטית), התרסקתי על הספה האדומה שלך. הסתכלת עליי כמתנצל, כאילו זאת אשמתך שככה הבניין בנוי, שבחרת לשכור בקומה רביעית ושהטכנולוגיה עוד לא הגיעה לכאן ואין מעלית. שתיתי את כוס המים הקרים בלגימה אחת וסרקתי את החדר, נקי כאן ואפילו יש נר ריחני ירוק של איקאה. אתה להגנתך זרקת את האחריות על אימא בכל הנוגע לנר, מוצדק, אבל הניקיון, זה הכול לכבודי.

אז שידרו את המונדיאל ורציתי לצאת חברה מגניבה אז זרמתי, הזמנו ג'ירף וישבנו על השטיח עם בירות וראינו את המונדיאל. השתדלתי לא לשאול שאלות מפגרות, להתייחס לקבוצות בשמן ולא בצבעים שהם לובשים, להריע כשהקבוצה המבוקשת מבקיעה גול, ולא להפך. שאלתי שאלות ענייניות, למה הוא זה שבועט את הפנדל, מי השחקן הכי חזק של הקבוצה, לאן הניצחון הזה מעלה אותם בטבלה וכל מיני שאלות שהתשובות להן לא באמת סייעו לי במשהו בחיים.

הוא העריך אותי מאוד על שיתוף פעולה, ואני הרגשתי שאני עושה משהו נכון. אחרי סימפוניית גרעפסים מרשימה, משני הצדדים מלאי הגאווה, נשפכנו על הספה. המשחק נגמר והוא נתן לי את זכות הבחירה על מה נראה. הוחלט על סרט דיסני, קלאסיקה שאפשר ליהנות ממנה, כולנו יודעים איך היא נגמרת אז זה סבבה להתעפץ לקראת הסוף.

בחרנו ב'טרזן', ילד הג'ונגל הבלתי מעורער. הוא כמובן השוויץ שהוא זוכר את כל המילים לכל השירים, אני ניסיתי לתרץ את זה בכך שאני ראיתי את הסרטים באנגלית, לא אשמתי. כל אחד מאיתנו ניסה לחזות מה יקרה בסצנה הבאה, מתחרים על ידע הדיסני הלא מבייש שלנו. נשכבתי על הספה והנחתי את הראש על הכרית, הוא נשכב מאחורי וחיבק אותי מאחור. ככה, בכפיות, ראינו טרזן.

טרזן קיפץ בין העצים, התקוטט עם חבריו הקופים ושאג כמו… כמו… כמו ילד שמנסה לשאוג? ואז אמרת לי את זה, התרוממת קצת והסתכלת לי בעיניים ופשוט אמרת את זה, כאילו זה הדבר הכי טבעי והכי נורמלי להגיד בסיטואציה כשטרזן וג'יין מזמרים מאחורינו על המסך. דמעות התחילו ליפול מעיניי על לחיי, לא כל כך ידעתי להסביר למה. התרגשתי ממש ובאותו הרגע הבנתי כמה אמיתי זה, פחדתי מזה ואהבתי זה בו זמנית.

אני זוכרת שחיבקת אותי ואמרת לי שזה בסדר ושזה בסדר אם אני לא יכולה להגיד את זה חזרה עדיין, שאקח את הזמן. אני זוכרת שאמרת לי שלך זה עמד על קצה הלשון, לא יכולת להתאפק עם זה יותר ופשוט רצית שאני אדע, בלי כל המחשבות של "מי יגיד קודם" ו"מה כל זה אומר". זה המיס אותי, זה היה כל כך אמיתי וטהור וכל מה שהיה לי להגיד זה "אני מפחדת להיפגע שוב".

טרזן, כבודו במקומו מונח, איבד את תשומת לבי מאותה שנייה. אני לא זוכרת איך הסרט נגמר או אם בכלל סיימנו לראות אותו באותו ערב. אני רק זוכרת אותך ואת הפעם הראשונה שאמרת לי שאתה אוהב אותי, באמת ומכל הלב. ואפילו שאני אמרתי את זה חזרה איזה חודש אחרי, אני חושבת שהרגשתי את זה באמת מאותו הלילה, אתך ועם טרזן.

// עדי שיקלי

הפוסט אני, אתה וטרזן הופיע ראשון במה וזה

אז אחרי הפוסט הקודם הרגשתי צורך לחזור לדרכים יותר ניטרליות, כדי שכל אחד יוכל איפשהו להתחבר, גם אם לא לגמרי להסכים, כי לשם כך התכנסנו.

רוצים לשמוע סוד? קשה לי עם כל הקטע הזה של ה"דור האבוד". קשה לי לשמוע על זה, קשה לי לקרוא על זה וקשה להתייחס לזה – לא רק בגלל שאני חלק ממנו. בואו נעצור ונחשוב, מה זה עושה לדור שלם שלוקח על עצמו את המילה "אבוד"?

הנה דוגמה: אתם בטח מכירים את ויכוחי הסושיאל-מדיה המתישים, האם נמצא את דרכנו? יאפ, כלכלית די מעפן פה (לא מחפש להתנצח פה, לא למדתי כלכלה) והאיום הבטחוני לא עושה רעשים של "סיימתי כאן, רק נשאר לעבור על הפאנלים", והנה, שוב מישהו בודק אותנו, דור ה-Y/X/דלתא/גמא/ ווטאבר, האם נצליח להתרומם ולהגיע ליעד הנחשק – או K100 לייקים או דירה.

אז יהיו האלה שאומרים בתגובה, "די כבר, לוק אט אס, אנחנו דור שלא מתפשר, דור שמנסה, מגלה…", כי ככה עובדים הדברים היום – הכול כדי לעורר עוד דיון. זה קשה לי, כי אני יודע שזה קונטרה למען הקונטרה. כמובן שיש בסיס כלשהו לדברים וכל אחד מבין  שהכול מתחיל מהראש, אבל חלאס.

ברור שאנחנו איפשהו אבודים, אבל לדעתי חלק מזה נובע מרצון. למה? כי זה איפשהו מגניב, להיקרא ככה, יש כיף מסוים בלהתלונן ולא רק בגלל שאולי זה יוביל לאנשהו. אני רואה אנשים עוברים לגור במקומות מרכזיים, קונים שטויות במחירים לא אטקרטיביים כדי לצלם את עצמם, טסים לא מעט כי וואלה אפשר, והכול כדי לשבת ביום שישי עם המשפוחה מול החדשות ולקלל את הטלוויזיה שפה זה לא כמו ברלין. הכל חייב להיות בקיצוניות, וחס ושלום שנדע להתאים את עצמנו בצורה מעודנת. סלפי והחיים יפים, ודקה אח"כ יוצאים לרחובות להפגין.

עוד דבר שמתקשר הוא ציטוטים של נהגי המוניות, למשל, שאנשים בגילי נוהגים לפרסם: "בזמני, עשיתי ככה וככה, ואתם היום כולכם ילדודס, לא מקימים שום דבר אלא אם יש לזה אקזיט בסוף או רקע כחול מסביב עם F במרכז". למה גם זה קשה לי? כי ברור שמישהו ידביק את זה לפרופיל שלו במטרה קודם כל (תודו בזה, קודם כל) לקבל מלא לייקוקים לזה ש"היי, כדאי לחשוב גם ככה", או סתם יגרור טענות סטייל  "כל דור מלגלג על קודמו" בלי הרבה מעבר.

למה אי אפשר פשוט לשמור את זה לעצמנו? למה לא פשוט להגיד לאותו נהג מונית: "ומה אם אתה היית חי בסביבה מרובת גירויים כמונו?" ולהמשיך בשלנו, מבלי לכתוב את זה אח"כ בבית כי זה "מטלטל".

מתחשק  לי יום אחד לקום בבוקר, לראות שיש אלטרנטיבה, שהתחושה הזאת באוויר כבר לא צובטת, שאנשים יבינו שאנחנו חייבים אוזן קשבת אבל גם שיש דברים שחייבים להשתנות בנו. דחוף.
נכון, מדבר עוד כותב בעל זמן פנוי ויש מצב שנמשיך להתייחס לעצמנו ככה ולהאשים את מי שבמקרה עובר באותו הרגע ליד. ובכ"ז, אני מקווה שעם הזמן נתעלה ונדע לשים את האימאג' הזה מאחורינו. אולי אז נהיה הדור שהיה אבוד אבל אשכרה עשה עם זה משהו, חוץ מ-SHARE.

// עמוס רול

הפוסט חלאס הופיע ראשון במה וזה

הזדקנתי.
לפעמים אני מרגישה את זה מתוך העצמות. תנועה של הגב ועמוד השדרה חורק. אתה גם אוהב להסתלבט עליי שאני זקנה, שהקלנועית מחכה לי בחוץ ושיש שעת עוצר באחוזת ראשונים. בדרך כלל אני צוחקת, כי תכלס אני רחוקה מגיל הזהב, אבל לפעמים…
לפעמים אני גם מאמינה לך, אז אני לוקחת מראה – לא סתם מראה, מהאלה המגדילות שאפשר לקנות בסופר פארם בהרבה ובאיקאה בפחות – ובודקת את הפנים שלי מקרוב.

האמת? יש לי קמט אחד. אל תגיד לי שיש לי יותר כי אני לא רואה אותם, וטוב לי לא לראות אותם. טוב לי לחיות באשליה שכל החיים עוד לפניי. שהשעון לא דופק והחול לא עומד להיגמר ולברוח לי מבין האצבעות. אל תגיד לי שיש לי יותר כי אני אאמין לך, ואם אאמין לך אחפש אותם ובסוף גם אמצא.

כרגע יש לי קמט אחד בצד השמאלי של הפנים, איפה שיש גם ככה קמטוט כשמחייכים, אבל אני רואה שהוא מעבר לחיוך. הוא דק וקצת ארוך, לפעמים נראה כמו שערה. מה יותר גרוע, שערה על הלחי או קמט של מעבר לחיוך?

כשהייתי קטנה, גרו אצלנו ביחידת הדיור שתי מורות-חיילות. שרית ורווית. רוב פועלן בשעות הפנאי היה להסתכל במראה, לחייך ולהרפות, לחייך ולהרפות ולהתלונן על הקמטים בצידי העיניים. הייתי בת 11 ולא הבנתי על מה הן מתלוננות. הרי גם לי יש כאלה כשאני מחייכת. כשהגעתי לגיל 20 לקחתי מראה – מהאלה המגדילות – והסתכלתי על צידי העיניים. חייכתי והרפיתי, חייכתי והרפיתי. עדיין לא הבנתי על מה הן התלוננו. גם היום, כשאני מחייכת ומרפה, אני לא מבינה. הם תמיד היו שם, זה חלק מלצחוק, והרי לצחוק זה בריא.

אבל הקמטוט הזה הקטן, הנוכל, שהתיישב לי על הפרצוף וכמעט אף אחד בעולם לא שם לב אליו חוץ ממני, מעסיק לי את המחשבות. כי כשאני מסתכלת עליו עם המראה המגדילה הוא לא קמט קטן, הוא סדק. כמו הסדק בצלחת ששטפתי ונשמטה. לא רחוק היום והסדק ייפער, עוד קצת ועוד קצת, והצלחת תשבר. וכמו בצלחת, הסדק הקטן על הפנים שלי יהפוך להיות השבר הסורי אפריקאי.

כשיירד לי גשם על הלחיים – הטיפות תשארנה בתוכו ויהיה לי מלוח ליותר זמן. כי הוא קמט של מעבר לחיוך. גם כשאני רק טיפונת מרימה את הלחיים הוא מופיע. הוא לא קשור לחיוך. הוא מריר. ולהבדיל משוקולד, אין בו טיפת מתיקות. ופתאום מישהו יכריז על מבצע "חבר מביא חבר" ויופיעו סדקים נוספים, סדקים המצביעים על פגעי הזמן, ויציגו את פגעי החיים, שבינתיים מוסתרים היטב מאחורי עור מתוח וחלק, למעט קמט אחד קטן, שכמעט אף אחד בעולם לא שם לב אליו חוץ ממני.

אז בבקשה, אל תגיד לי שיש לי יותר, כי אני לא רואה אותם וטוב לי בדיוק ככה. מבחינתי אני צעירה ויפה, בדיוק כמו שהייתי פעם. בדיוק כמו שלעולם כבר לא אהיה. כי כל החיים עוד לפניי, והשעון עומד מלכת, ואני עוצרת בגופי כל גרגיר שעומד ליפול.

אל תגיד לי שיש לי יותר כי אני אאמין לך, ואם אאמין לך אחפש – ובסוף גם אמצא.

// תפארת כהן

הפוסט קמטים הופיע ראשון במה וזה

זה כבר למעלה מחצי שנה שלא טוב לי. אני לא מצליחה לעשות דבר אחד נכון בחיים, נראה שלכולם יש מה להגיד בנושא ולי בעיקר אין כח לשמוע.

אלמוג שאל אותי השבוע למה לא כתבתי כבר חודשיים, לא ממש ידעתי לענות, נראה שעוברים עליי הרבה דברים לאחרונה, זה מקשה על הריכוז. אני מאלה שצריכות להתרכז כדי לכתוב, זה לא באמת בא לי בקלות כמו שחושבים, בטח לא בחודשיים האחרונים.

כבר די הרבה זמן אני אומרת כמה שאני מתגעגעת ללימודים, כל כך שיעמם לי בתקופה האחרונה. עברו כמעט שנתיים מסיום התואר הראשון, זה מרגיש כאילו המוח התנוון לי בזמן הזה וכל מה שבן-הזוג-שלי-כפרה-עליו שמע מאז שהכרנו זה "איך בא לי לחזור ללמוד". לפני חודש וחצי בערך נרשמתי ללימודים, אני מתחילה תואר שני השבוע. איזה פחד.

באופן כללי נראה כי הפחד ניהל אותי בזמן האחרון. לפני כמעט שנה הגעתי לנקודת שבירה בעבודה – קמתי כל בוקר עצובה, בוכה לא מעט, בקושי מצליחה לשרוד את היום. בסוף הקיץ הלב שלי החליט להתנגד למוח והחלטתי לעזוב. כולם סביבי אמרו "את לא מבינה כלום. יש לך עבודה טובה, משכורת יפה, אולי אפילו עתיד. תשארי, תחשבי על זה עוד קצת, את לא באמת יודעת מה טוב לך". קרוב לחצי שנה סבלתי בשקט, ניסיתי להסביר לעצמי שלא ארוויח משכורת כזו בחוץ, שאני צריכה להתאפק והסערה תעבור.

אימא שלי אומרת שמגיל מאוד קטן הייתי עקשנית, אבל רק על דברים נורא ספציפיים שבדיעבד התגלו כ"הדברים הטובים לי". התעקשתי לעבור בית ספר לכזה שפרחתי בו, התעקשתי לעבור תפקיד בצבא שממנו יצאתי לקצונה, התעקשתי לא להיכנע למוסכמות החיים בכל הנוגע ללימודים אקדמיים, למדתי מה שאהבתי וגליתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. הסערה לא עברה, היא התגברה, הלב שלי המשיך להתעקש והחלטתי להפסיק להתנגד לו.

בעוד כחודש אעזוב את שירות המדינה לאחר עשר שנים, השינוי הגדול והמשמעותי בחיי – ואין מאושרת ממני. "כל דבר בזמנו ובעתו", אימא שלי אומרת. נראה כי הגיעה העת.

"לכל זמן, ועת לכל חפץ", נכתב בתנ"ך. הייתה לי זוגיות עד לפני כמה זמן, שאיך נגיד… על הנייר היא הייתה משולמת. היינו יפים יחד, הוא מהנדס, אני עובדת מדינה, גרים ביחד, הכול שמש ופרחים ולבבות. ורציתי, כל כך רציתי שהיא תהיה נכונה לי ולכולם. רק בעיה אחת – היה לי ממש קר בלב. חוץ מ"מה חושבים עליי" ו-"אני צריכה לרצות את ההורים" – לא היה שם יותר מדי. שמח על הנייר, עצוב בלב.

נפרדתי ממנו, ולא ממש משנה כמה הכנתי את עצמי לזה – זה עדיין היה קשה וכואב. הלוואי ויכולתי לעמוד מולו ולהצטער, להגיד שחשבתי שייקח לי יותר זמן להתגבר, להסביר שזה פשוט קרה.

כי זה פשוט קרה. איך אומרים? "מעז יצא מתוק". רציתי לפרוק אז כתבתי, נעזרתי באנשים סביבי כדי לגרום לזה להישמע כמו שצריך. כתבתי, והכתיבה הביאה איתה חבר לחיים, אהבה גדולה, אושר שלא ידעתי כמוהו בעבר. כתבתי, הוא עזר, יצאנו, חצי שנה, לפני שבועיים עברנו לגור יחד, יש לנו כלבה. התשובה ל"אושר – מהו?" נמצאת בדלת הכניסה שלנו. תבואו, אתם תדבקו.

לא מעט פעמים אני כותבת שרע לי – כשהמשפחה לא מתפקדת, כשאני רבה עם בן הזוג, כשהחברות מבאסות, כשהעבודה מעצבנת, כשהלימודים קשים, כשיש תקופה מתסכלת. כבר תקופה שהכול חרא, כבר תקופה שדברים מסתדרים מעצמם.

עברי לידר שר "ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב".
לא כתבתי כבר חודשיים.

// שירי אביב

הפוסט ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב הופיע ראשון במה וזה

הרבה זמן לא הלכתי לבקר אותו, את רופא הנשים, אבל יאמר לזכותי שאף פעם לא הייתי כזאת שמתביישת שהוא יראה את איבריי הפנימיים, ואני אפילו מרגישה בנוח מספיק להעביר איתו שיחת חולין. אז אחרי בדיקה שגרתית הוא התחיל לשאול אותי שאלות על החיים, ופתאום גיליתי שהשיחה הידידותית עלתה שלב והפעם זה יותר חושפני מלהיות ערומה.

הוא שאל אותי אם אני מעשנת, עושה כושר, נשואה ולכל התשובות עניתי בשלילה. הוא שאל אותי אם אני בזוגיות והפעם שמחתי לספק את התשובה שהוא רצה לשמוע ועניתי כן, שנראה לי שמצאתי את האחד. הוא חייך אלי חיוך כזה של "כבר ראיתי דברים… אתם הצעירים הזורמים" אבל הוא לא אמר את זה, הוא רק השחיל בעדינות "את יודעת מה אומרים על השעון הביולוגי", משפט שכיווץ לי את השחלות. זה מדהים שהוא העז לעשות את מה שההורים שלי לא.

התחלתי לתרץ לו כאילו אני מתרצת לדודות הלוחצות "אבל הוא רק התחיל את הלימודים, עוד מעט נעבור לגור ביחד, אנחנו צעירים, אני רק בת 27…", ניסיתי להרגיע את עצמי. הוא יושב מולי, נינוח בכיסא שלו ואומר "אני לא רוצה לראות אותך מגיעה אליי עוד כמה שנים מודאגת שאולי מאוחר מדי ולא תוכלי ללדת. אני אומר לך, אני ראיתי אנשים, נשים, שמתחננות שאני אפעיל קסמים, אבל לצערי זה לא בידיים שלי. נשים שעוברות זריקות, הפריות, הפלות, ואת צעירה – תנצלי את המומנטום". אז אני מחייכת אליו כי מה עוד נשאר לי לעשות? אני יכולה לצעוק עליו איך הוא מעז ומה הוא נדחף לי לרחם ומי הוא שילחיץ ויגיד לי את הדברים האלה, אבל אני מנומסת.

לא הספיקה לעבור שנייה מהרגע שיצאתי מהמרפאה עד שהתקשרתי לבחור שעתיד לעשות לי ילד, ואני מאמצת את נימת הקול הכי קלילה ומצחיקה שאני מכירה ומספרת לו מה הרופא אמר, הרופא אמר – לא אני, כי לזה אולי יהיה משקל. לא שציפיתי שהוא יגיד "בואי הביתה ונתאמן", אבל רציתי שהוא יפסיק להיות שאנן.

הוא כמובן לא הבין מה אני רוצה ממנו, ואני לא יכולתי לספר לו שבגיל 11 פחדתי שאני לא אקבל מחזור כי אמרו שמי שלא מקבלת לא תוכל להיכנס להיריון, שפחדתי כל כך אז דחפתי כרית לבטן ושיחקתי בכאילו. שאני מפחדת שהפאסט פוד שאני כל כך אוהבת והקרינה שאני מכורה אליה תעשה לי נזק, שאני מפחדת שהגוף שלי יזדהם מהגלולות שאני לוקחת מגיל 19, שאני מפחדת שאני לא חזקה מספיק להתמודד עם זה שלא אהיה אימא, שלא אוכל להביא ילד.

ואז מול כל הפחדים עולות התהיות, מה הצד השני חושב לעצמו? איך הוא לוקח את הזמן? איך הוא מעז לתת לי לדאוג לבד לילדים העתידיים שלנו? אולי זה כי הוא אומר לעצמו "אם יש לה בעיות בקו יצור אני אמצא מישהי אחרת", או שהוא יהיה מספיק גבר להילחם איתי כנגד כל הסיכויים. בטיפולים, כשאני אצרח שכואב לי, אתה תתייאש? אתה תרצה לאמץ? אתה בכלל תישאר איתי? אתה עדיין תאהב אותי?

על הגבר שנמצא איתי היום יש לי את התשובות, אבל זה תמיד קל יותר כשאין עננים, וגם אם הוא יישאר ויגיד לי שיש לו הוכל כשיש לו אותי, אני עדיין לא אוכל לחיות עם התחושה שלא הבאתי משהו לעולם, שלא סיפקתי את הסחורה.

// לירז אפרתי

הפוסט ואם אהיה עקרה? הופיע ראשון במה וזה

לפני כמה ימים, מישהו שאל אותי אם אני מאושרת. כמובן שזאת נראית שאלה פשוטה למדי, וכמובן, שאני צפויה להגיד "כן" מבלי להסס. אבל, זאת לא הייתה התשובה שלי. עניתי "לא" – ישר וחלק. כמובן שקיבלתי כמה מבטים מודאגים והערות של "את בסדר?" ו-"מה קרה?", אבל זה לא כל כך הזיז לי.

הקטע הוא שאף פעם לא באמת הייתי מאושרת, אני רגילה אל המצב הקיים, אז זה לא נשמע כל כך מוזר בשבילי. עכשיו, אני לא אומרת את זה בשביל לקבל תשומת לב וכדי שכל אחד שאני מכירה ישאל אותי אם הכל טוב. כי לא, לא הכל טוב. אני לא יודעת מה הוביל אותי למסקנה הזאת, אולי תמיד ידעתי אותה בכלל.

לא, לא הכל טוב

אולי זה קשור לעובדה שעברתי בריונות כשהייתי קטנה, או שאני שופטת את עצמי יותר מידי, או שיש לי לא אחת ולא שתיים של בעיות מנטליות, אבל זה לא משנה. אני בסדר עם זה. בסך הכל. בערך. או לא. לפעמים אני מעמידה פנים שאני מאושרת, וזה לא בריא, בכלל, ואני צריכה להפסיק עם זה, מיד.

"כשאהיה גדולה אני רוצה להיות מאושרת" אמרתי למישהו ששאל אותי. רציתי להיות הרבה דברים כשהייתי ילדה קטנה, אבל אני לא חושבת שבין התואר "נסיכה" ו-"שחקנית", אי פעם עלתה המילה – מאושרת. זה קצת כבד, כן, אבל זאת האמת, ואני בטוחה במיליון ואלף אחוזים שאני לא היחידה שמרגישה או חושבת ככה.

אני בטוחה שיש אנשים עם סיבות הרבה יותר טובות משלי למה לא להיות מאושרים, ואני מכבדת את זה, אבל אני מרגישה לפעמים שאין לי מספיק סיבות לא להיות מאושרת. הרי, יש לי בית, אני מוקפת במשפחה וחברים אוהבים, ואני טובה בלימודים. אז למה אני מתלוננת? מה יש בי שאני פשוט לא מסוגלת להיות מאושרת?

עוד אגיע לפסגת ההר

אתם יודעים, אולי לא בא לי. לא בא לי לא להיות מאושרת. אולי יום אחד אני אצליח להגיע לפסגת ההר הזאת שנקראת "אושר", כי כמו שתמיד אומרים – בכל עלייה, יש ירידה. וכשאני אגיע אליו, אל הר, אני ככל הנראה ארד ממנו כי ימאס לי מהנוף או עוד תירוץ שאמציא להיות בפסגתו, אבל אז אני אתגעגע אליו ואטפס בחזרה. כמובן שיש את החלקים באמצע שעושים את הכל קל יותר, "החלקים הממוצעים".

והנה ככה אצור לעצמי את המעגל הזה שנקרא – החיים. עליות וירידות, אושר ואומללות.

// רעות ריבלין

הפוסט אני לא מאושרת הופיע ראשון במה וזה

זה היה ליל קיץ חמים, או שהמפזר חום עשה את עבודתו נאמנה. אני וחברה לגמנו בנשיות עדינה וציפורית מכוסות היין הלבן, שקירר לנו את הבפנים של הבטן ומיד אחר כך הפך לחמימות נפלאה ששמורה לרגעים כאלה.

ניהלנו שיחה מרתקת על ה-חבר, כשלפתע היא פלטה שהיא הייתה רוצה שהחיים שלה יהיו כמו סרט דרמה רומנטית, סוחט דמעות שמרגישים גם בקצות האצבעות. האמת שבהתחלה חשבתי שהיא צוחקת, שהיא קצת צינית, אפילו שהיא לא כזאת בדרך כלל.

אבל אני כן. אחרי נחירת הלגלוג שיצאה לי בלי שליטה וההתנצלות שבאה אחריה, ניסיתי להבין לעומק למה היא התכוונה כשאמרה חיים כדרמה רומנטית, והאם באמת קיים דבר כזה.
זה באמת מה שהיא מחפשת? סיפור אהבה מרגש ומרטיט – כזה שגורם להחסיר פעימה, ואם כן, אז איפה אפשר למצוא את זה?

אהבה בלי פשרות (אין-דבר-כזה), בלי היסוסים (אנחנו אנשים חושבים ולכן תמיד מהססים), ללא פחד (מדחייה, מאהבה ומהיסוסים), שמישהו או מישהי שיקבלו אותנו כמו שאנחנו (אפילו שבמהלך החיים אנשים משתנים), שנקבל את הכי טוב שאנחנו חושבים שמגיע לנו (ומגיע לנו תמיד את הכי טוב, לכן אנחנו משדרגים), וכמובן את הסוף השמח, האורגזמה המיוחלת שגורמת לרעידת אדמה קטנה בתוך עולם האגו הגדול.

בכל דרמה רומנטית יש כאב שעובר על האדם, שבירת העצמי ואז תקומה כאדם חדש, חזק ושונה. מעשה גבורה מסוים, שבו האדם מתגבר על עצמו, ועל הסביבה, והולך את כל הדרך כדי להשיג את מה שהוא רוצה, הולך לכיוון האמת שלו.

ומה קורה כשאין רק אמת אחת, ומה שחשבת כל הזמן התברר כבדייה? האם החיים באמת יכולים להיות דרמה רומנטית סוחטת דמעות עם סוף שמח? אולי, אבל סימן השאלה לעולם לא ימחק.

אנחנו בונים את החיים שלנו בעצמנו, לקוות שהחיים יראו כמו סרט רומנטי זאת פנטזיה רחוקה ששמורה לקולנוע, האמריקאי בעיקר, שיודע איך למכור לנו את מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים, אפילו אם הדבר נמצא לנו מול העיניים. אבל זה לא מספיק ותמיד יש יותר טוב, סיפור אהבה מרגש יותר.

אז החברה שאלה אותי אם אני לא מייחלת לעצמי אהבה כזאת.

עניתי לה בכנות שלא, אני מסתדרת גם עם אהבה משעממת ובנאלית, בלי דרמות מיותרות.

// גילי דודיקמן

הפוסט דרמה מיותרת הופיע ראשון במה וזה

כבר עברה חצי עונה מאז שהתחילה העונה הכי גרועה בתולדות הפח הגדול ונמאס לי לשתוק, אי אפשר להתעלם מהבאזז וההערצה סביב הדמות שי חי, שללא ספק מספקת עבור יורם זק המון כסף מפרסומות (משמע רייטינג). מי שלא מכיר (ואני בספק), מדובר בדמות כוחנית, רעילה, מרעילה, מניפולטיבית, גזענית ובעיניי גם לא חכמה במיוחד, שתופסת תאוצה מחוץ לבית ובתוכו.

שי חי למעשה מייצג את הדרדרות המוסר בישראל, במדינה בה עדן אברג'יל מייצגת פמיניזם, אמיר חצרוני "שמאלניות" והצל את לבנת פורן – המצב לא מזהיר.

צילום מסך מתוך ״האח הגדול״

הקש ששבר את גב הגמל למעשה היה הקבוצות הסודיות והמלחמה המתוקשרת מחוץ לבית האח הגדול בין קבוצת שי חי לבין קבוצת אור. אתחיל ואומר מהתחלה שאיני מתחבר לשניהם בשום אופן שהוא. נכון, שי חי שמאלני, אבל מעבר לכך אין בו טיפת היגיון ויושר, הדרך שהוא פועל בה באח הגדול מבזה את הטלוויזיה ואת מי שמעריץ אותו. איך אפשר להעריץ בן אדם ששונא את כל מי שלא מספיק "יפה" ,"חכם" ,"אשכנזי" או "בריא" כמוהו.

מעבר לכך ישנה פינתו הקבועה "כל האמת בפרצוף" שלעניות דעתי היא מזעזעת. לבוא לבן אדם ששוקל 120 קילו ולהגיד לו אתה רפוס ומגעיל זה לא דבר נכון, לקרוא למישהי מכשפה ולהלבין את פרצופה מול מדינה שלמה זה לא דבר נכון, והדבר העצוב ביותר בכל הסיפור פה, שההפקה של הפח הגדול משתפת פעולה עם העניין הזה ומכריחה את דיירי הבית לשמוע כל שבוע את העלבונות וההשפלות של הבן אדם הכי גזען שנראה על המסך בשנים האחרונות.

אם ושי חי יזכה בבית "החלומי" בבאר יעקב, זה יהיה סימן לכך שהדרדרנו מוסרית סופית והצואה הטלוויזיונית גברה על היושר. נכון שמדובר בבידור זול ונחמד שכיף לראות, אבל גם פה צריך לקחת בפרופורציות ולהבין שיש בני נוער שלומדים וחושבים שזה מגניב להיות כמו שי חי, ולכן דמותו אינה ראויה להיות על המסך.

במדינה שבה אליעד מלכי הולך לקבל תעודת הוראה אני לא אתפלא ששי חי יזכה בפרס הגדול. ואם להיות כנים, אני לפעמים מתגעגע לימים בהם הכוכבים שלנו היו: חן טל, יוסי בובליל וליהי גרינר. בידור כיפי מצחיק ולפעמים אפילו משכיל.

// אמיתי ויסמן

הפוסט הדרדרות המוסר בישראל ושי חי הופיע ראשון במה וזה

רגע לפני שאני מתחילה:
לרוב החלק הזה מוקדש להירהורים וסיכום השבוע שהיה לי. מעין פתיח שמוקדש לי. אבל הפעם אני רוצה להקדיש אותו למישהו אחר: ביום ג' (1.3.16) ייערך שיעור גאגא המוני עם אוהד נהרין ורקדני להקת בת שבע.

כמו בכל שנה, גם הפעם יתכנסו כולם בהאנגר 11 ויתרגלו/ ילמדו במשך שעה את שיטת הריקוד של נהרין. כל ההכנסות יתרמו לאגודה לזכויות האדם, כך שאתם תוכלו להרוויח פעמיים – גם לרקוד וגם לתרום. ניתן לרכוש כרטיסים במכירה מוקדמת בטלפון 03-5171471, או באתר בת שבע. בואו!

מחול:
מה? Godlike
מתי? ימים ב'-ה', 29.2-3.3.16, 21:00
איפה? נווה שכטר, תל אביב / תיאטרון החאן ירושלים
למה? אם כבר התחלנו במחול, למה לא להמשיך? שני יוצרים, אודליה קופרברג וישראל אלוני, יעלו יצירות שלהם בערב אחד. במפגש אישי בין אלוני וקופרברג התעוררה שיחה על כוחה של אמונה. איך אדם מסוגל להקריב חיים – של עצמו או של אחר – למען רעיון אבסטרקטי: אלוהים, אהבה, דת, אמנות. מתוך העניין המשותף נרקם ערב מחול שמוקדש כולו לשאלות הללו ועוד. בהשתתפות רקדנים מרחבי העולם: לוקאס פז'טרז'קי, פולין; לארקה אפלון, דנמרק; סקוטי איוון, אוסטרליה; רקל רפיסארדי, איטליה; מיתר בסון, ישראל; הזמרת יונית טובי. מוזיקה מקורית: דידי ארז; תלבושות: מיכל קפלוטו; עיצוב תאורה: יואב בראל.
כמה? 100 ש"ח.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? התערבות מתונה 3#
מתי? יום ג', 1.3.16, 21:00
איפה? רוטשילד 12, רח' רוטשילד 12, תל אביב
למה? אנחנו רגילים לראות אותם על הבמות, מנגנים, לפעמים קצת רחוקים, אבל יש משהו מסקרן כשהבמה הופכת קטנה יותר, בלתי אמצעית. קסם אחר קורה כשהם פשוט מנגנים, מבלי לתכנן מראש, מאלתרים בין האנשים. אייל תלמודי מוביל אותנו לשמיעה מודרכת, סוג של מסע, והפעם עם אסף תלמודי, אדם שפלן ואביב כהן. יהיה מעניין. זה בטוח!
בגלל שכל אחד מהם מוכשר מאוד בפני עצמו אבל הם לא מופיעים כהרכב אחד, אבל בכל זאת רציתי שתחפשו למשהו טוב,בחרתי לשים את Malox. חפשו אותם ותקשיבו!
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? בחזרה לחוף / יונתן גולדמן
מתי? יום ה', 3.3.16, 20:00
איפה? גלריה זימאק לאמנות עכשוית, רח' ה' באייר 68, תל אביב
למה? תערוכת יחיד ראשונה בתל אביב לאמן הרב תחומי, יונתן גולדמן. עבודותיו משחקות על הקו הדק שבין מדע לאמנות ובין דמיון למציאות. תוך התבוננות וחקירה מתמדת, הוא נותן למאורעות המתרחשים בסטודיו להוביל אותו אל מקומות חדשים וכך למעשה מאפשר ליצירותיו לעבור תהליך של טרנספורמציה, או כפי שהאמן מכנה אותו – אבולוציה. בתערוכה יוצגו תהליכי עבודה סביב מחקרו בין סאונד ובין צורה. תחילתו במיצב המדמה מעבדה לגידול היבשות החדשות, בהמשכו יצא האמן למסע ימי על גבי רפסודה אותה בנה במו ידיו, במטרה לשתול את היבשות החדשות לאורך קו החוף של ישראל, מתוך מחשבות על המושג גבול ומהותו. פעולה זו אשר מתועדת בסרט ׳הגבול המערבי׳ מסבירה את המוטיבציה של גולדמן להתעסק כעת במפות של ישראל ובגבולותיה. אך בשונה מהשיח הקונבנציונאלי, גולדמן מתמקד דווקא בגבולה המערבי של המדינה, גבול גיאוגרפי שאינו מעשה ידי אדם.
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

תערוכה:
מה? תגידי, זה אמנות? 100 שנה לדאדא באמנות הישראלית העכשווית
מתי? יום ו', 4.3.16, 12:00
איפה? מוזיאון ינקו דאדא, כפר האמנים, עין הוד
למה? תערוכה הסוקרת את האלמנטים הדאדאיסטים ביצירה הישראלית העכשווית. 12 אוצרים הוזמנו לבחון את עקרונות היסוד של התנועה ולהביא אמן או קבוצת אמנים המייצגת לדעתם את רוח אותו עיקרון דאדאיסטי. בין האמנים תוכלו למצוא את אריה ברקוביץ, גלעד כהנא, חוני המעגל, ניצן מינץ, רנה שינפלד ועוד. התמונה המצורפת היא בנושא ערעור על הסדר הקיים של האמן Dede, אותו יצרה הגר בריל (הנהדרת).
כמה? ללא עלות
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

הופעה:
מה? נדב ברנע
מתי? יום שבת, 5.3.16, 21:30
איפה? תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל אביב
למה? זו הפעם השלישית שאני ממליצה על ההופעה של נדב ברנע. מה שהחל כהמלצת הימור (כמו שאני אוהבת לעשות), הפך מהר להמלצה ודאית ובטוחה. עברה בערך שנה מאז אותה הופעה, ואני זוכרת אותה במדויק (יתרונות הזכרון…). את הנגינה על הפסנתר, את הפריטה על הגיטרה. את הסיפור על מאחורי הקלעים של הצגה. זו הייתה הופעה מעולה. בשבת אני אהיה בה שוב. בכל זאת, עברה שנה… אורחת: אפרת בן צור (שילוב לא פחות ממשובח)
כמה? 50 ש"ח. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש.
איפה נרשמים? פשוט באים. פרטים נוספים באיוונט בפייסבוק.

בקטנה:
"סוד משפחתי אפל מרחף מעל לחייו של הגיבור. הוא חי ועובד במסעדה יוצאת דופן, מתעד את הסועדים וכותב עליהם סיפורים קצרים. חייו משתנים מהקצה אל הקצה כשאחד הסיפורים יוצא משליטה". זהו התקציר של 'המסעדה', רומן מאת עידן רבי. ולמה אני פותחת בזה? כי יש לכם הזדמנות להגשים לרבי חלום ולעזור לו להוציא את הספר, שעד כה יצא במהדורה דיגיטלית בלבד, לאור. ספר עם כריכה קשיחה, שממש אפשר לדפדף בו, לקרוא ולעשות בו אוזני חמור (אני יודעת שיש כאלה שלא מרשים). איך? נכנסים להדסטארט שלו, בוחרים תשואה ומחזיקים אצבעות.
ואם כבר מסעדה, אז נזכרתי בשיר הבא:

// רוני שפי

הפוסט תרבות יום א' #105 הופיע ראשון במה וזה

תקופת המבחנים בשיאה, וכהרגלי בתקופה זו אני נוקטת בפעולות שלא בהכרח יתרמו לממוצע שלי לעלות, כשהאחרונה שבהן הייתה אימוץ תחביב שנוי במחלוקת – אמיר חצרוני. אין ספק, הבן אדם אגדה. אומרים עליו שהוא שרוט, טרול, הזיה, משוגע ומה לא, והנה כולנו עדיין קופצים היישר לתוך זרועות הבחור, שהוא לא יותר מג'נקי של פרסום צהוב וזול במעטה של תעודת פרופסורה. או כמו שאימא אומרת – בן שלי מוצלח.

כמשתייכת לעדות המזרח (חביבי מברוק יא סלאם), אני נהנית במידת מה לקרוא את ההגות הגזענית הענפה שלו העוסקת בי ובשאר מכריי, חבריי ועמיתיי לעדות המזרח. אם כי הארצות ה"מזרחיות" לא באמת ממוקמות במזרח, אבל ניחא, זה לדיון אחר.

תעקבו (צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של אמיר חצרוני)

כחלק מהזרם הפוליטי הימני במדינה, הדעות האנטי-ציוניות של חצרוני עוזרות לי לפעמים לפתח חשיבה ביקורתית (כן כן) על כל מה שאני מאמינה בו ועל הדרך בה דברים מבוצעים. כבחורה שגדלה בבית שומר מסורת, הסרקזם שלו כלפי היהדות וכלפי הרעיון של כינון מדינה יהודית בארץ ישראל גורם לי לפעמים להתגלגל מצחוק, כי תכלס – יש רגעים שהיהדות לא פחות הזויה מחצרוני בעצמו.
אבל אמיר יא אמיר – יש דברים שהשתיקה יפה להם, ויפה שעה אחת קודם.

בשבוע שעבר התפרסם מגזין ספורטס אילוסטרייטד הטוב והמוכר, כשלשמחתי ולשמחת רבים אחרים נערת השער שנבחרה הפעם היא לא אחרת מאשר האחת והיחידה – אשלי גרהאם. למי שלא מכיר, גרהאם היא דוגמנית למידות גדולות, מידה 44-46, מובילה בתחום דוגמנות הפלאסייז, יפהפייה וסופר סקסית. כבחורה שידעה עליות ומורדות בכל הקשור למידות המכנסיים שלה, שמחתי לגלות שהעולם שלנו נמצא במגמה של שינוי. אנשים רבים השכילו להבין שקריטריונים כמו יפה, סקסית ומידה 42 ומעלה יכולים בהחלט להתקיים בעת ובעונה אחת.

@si_swimsuit #siswim #beautybeyondsize ☀️

A photo posted by A S H L E Y G R A H A M (@theashleygraham) on Feb 15, 2016 at 12:50pm PST

אז עולם הדוגמנות התקדם, עורכי מגזין ספורטס אילוסטרייטד התקדמו, ענף ההלבשה במגמת התקדמות… ומי לא התקדם? פרופ׳ אמיר חצרוני.
כמה ימים לפני שנודע לי על השער של גרהאם בעיתון, נכנסתי כהרגלי לפרופיל של חצרוני ושוטטתי להנאתי, כשפוסט אחד צד את תשומת לבי באופן מיוחד. "אמרתי לה שאם בדייט השני היא לא נכנסת ל- (מידה) 38 – אני הולך על המקום בלי לשתות אפילו קפה קטן".

האמת, אני יכולה לקבל את העובדה שיש גברים שלא נמשכים לבחורות מלאות, לגיטימי לחלוטין. מה שפחות לגיטימי בעיניי הוא אי לקיחת האחריות על השלכות של מילים שאנשים זורקים לאוויר, בהנחה שקיים חופש ביטוי והכל ומעוגן בחוק ויופי טופי.

כשעמוד פייסבוק מונה יותר מ-19,000 עוקבים, הבן אדם הוא לא עוד ג'נקי של פרסום, אלא שהוא הופך להיות מוביל דעה לכל דבר ועניין, גם אם לא כל האלפים מסכימים אתו תמיד. וככה חצרוני, במשפט אחד, כנראה גרם לכמה קוראים (גם אם לבודדים) להאמין שבנות במידה 38 הן בבחינת התפשרות. הוא בטח גם גרם לחלקם להאמין שרזה זה בהכרח יפה וששמן זה בהכרח מכוער – וכל זאת בלי להניד עפעף. מעוות בעיניי לחלוטין.

על חצרוני אני בטח ובטח לא אוכל להשפיע מסיבות רבות ומגוונות (אתם יודעים – גם מזרחית, גם ימנית וגם מסורתית…), אבל אני מקווה שעל חלקכם אולי כן. קחו אחריות על המילים שלכם ועל ההשלכות שלהן, תמיד! לפעמים נדמה לנו שאנחנו נותנים ביקורת בונה, אבל כל מה שהיא עושה זה דווקא להרוס.
ומכאן אני קוראת בפנייה אישית לאשלי גרהאם – כפרוש, קחי את חצרוני לקפה קטן.

// איילת ברבי

הפוסט כשאמיר חצרוני פגש את אשלי גרהאם הופיע ראשון במה וזה

האזניות שלי עברו ניקוי. זאת אומרת, כביסה. וכדי להשלים את התהליך הן עברו מייבש. שכחתי אותן בכיס של הסווצ'ר. באופן מפתיע, לאחר שדפקתי לאימא פרצוף מבוהל כשהיא סיפרה מה עבר עליהן, גיליתי שהן עובדות. בלי בעיה, קצת מצ'וקמקות, ועדיין – עובדות.

האזניות האלו רק הציגו לי כמה מקרים הזויים ומוצלחים קורים לי. הרי, הצלחתי לא להרוס אותן, למרות מה שעברו. כנראה שיש לי כישרון לזה, לא? משהו כמו מזל.

משהו כמו מזל

אבל שנה שעברה לא היה לי כישרון. אינספור קטעים שלי מדברים על השנה הזו ועל הקושי שהיה בה. בכיתי המון, היה לי קשה, ובקיצור – נפלתי. אז מה קרה? הרי התחלתי את השנה בצורה נפלאה. חברות סביבי, צחוקים, ציונים מצוינים, אהבה ראשונה שהגיעה עם החבר הראשון. התחלתי להנחות במסגרת פעילות בבית הספר שלי. ואז..

גיליתי שאני ועומס לא חברים טובים. שאני לא יודעת מתי לעצור. בין נשיקה לחבר, לצחוקים עם החבר'ה הרגשתי שאני מאבדת את עצמי ואת מה שהייתי. ואז הציונים התדרדרו. ונגמרה הפעילות בבית הספר. ואני והחבר נפרדנו. ולא ידעתי איך לצאת מזה.

אז רבתי עם חברות. כבר לא כל כך צחקתי. מגזין לנוער שכתבתי בו ויתר על שירותיי. וכעסתי, ובכיתי, ונתקעתי על הר בטיול השנתי, ליטרלי נתקעתי, כל כך רעדתי כי פחדתי לרדת ממנו. האור בעיניים שלי כבה, השיער שלי הראה על מצבי הנפשי, ותכלס הרגשתי בזבל. פשוט פחדתי לרדת מן ההר ולפגוש את החיים שחייתי בהם. 

פחדתי לרדת ממנו

לכתוב על זה עכשיו גורם לי להבין שהרגשתי אבודה, כי פעילויות עיקריות בחיים שלי נגמרו פתאום, כולן, בבת אחת. לא ידעתי מה לעשות עם הריק שנוצר. הטלטלה הרגשית מהפרידה עלתה לי בחברות קרובות, בשמחה שלי, באור בעיניים. 

מודה, לא הייתי פשוטה. רק אז הבנתי שאני צריכה לקום ולרדת מההר הזה. בסוף הגעתי למטה, למאהל. ומאז התחלתי בניה מחדש של עצמי. תהליך שלקח בערך שנה, בו אני חייבת תודה למשפחתי, ולחברותיי האמתיות מהקיבוץ ומבית הספר שלא עזבו לרגע ואני מעריכה אותן על כך, ולאישה אחת שעזרה לי מאוד. היא יודעת מי היא ועד כמה אני מעריכה אותה.

זהו. קמתי. מאז התחלתי י"ב, הצטרפתי לקרמבו, לשומר הצעיר, למגזין נוער אחר, ואז הפסקתי לכתוב בו, הצטרפתי למועצת נוער קרית שמונה בתור נציגת קרמבו, התמיינתי (ועדיין מתמיינת) למכינות ולשנות שירות, ומצאתי את עצמי בקשר חדש. בכללי, יצא לי לשמוח, לצחוק, לבכות, והעיקר – לא ליפול.

תכף תעבור שנה מאז

לכן, כשחזרתי עכשיו משלוש שיחות טלפון הקשורות למסגרות בהן אני נמצאת בחיי, קלטתי שהן סיכמו את התהליך שעברתי, וסיפקו הבנה לגבי מי שאני כיום. האור בעיניים שלי הוא באמת הסיכום של הכל. אני אני המשופרת כעת.

עוד מעט (הראשון במרץ, יש לי זיכרון מטורף לתאריכים) תעבור שנה מאותה נפילה, ובינתיים – אני רואה את עצמי כמו האזניות שלי. אמנם הסתבכתי בעצמי, נקשרתי, התפרקתי, נפצעתי, אבל אני עדיין יודעת איך לעבוד, ואפילו לעבוד יותר טוב ויותר חכם.
אני חזקה. אני לא אפול שוב. והעומס, מה איתו? הוא קיים. אבל אם האזניות שלי עברו כביסה והן עדיין עובדות, אני בספק אם גם אני אתמוטט שוב כל כך מהר.

// גל גביש

הפוסט אתה תקום ותיפול ותקום ותיפול הופיע ראשון במה וזה

בואו נעצור הכל לשנייה אחת ונדבר קצת על זמן. לפי הגדרתו, זמן הוא בהכרח יחס בין שתי תופעות או יותר, ומשכו תלוי בנקודת הייחוס של המודד והנמדד במאורע כלשהו. 

וזה לחלוטין לא אומר לנו כלום.

אבל אני יודע מה זה זמן. תמיד דיברו איתי על זמן. בין אם זה בתיכון כשאין זמן ללמד את כל החומר עד לבגרות וצריך ללמוד לבד, או בין אם זה בבית ובעבודה כשאין רגע קט לנוח בגלל כל המשימות השונות. ואם חושבים על זה, הזמן דיי לחוץ. כמו רובוטים נכנסנו למסגרת הזמן הקבוע, לתוך עובדה שחייבים להספיק הכל מהכל בזמן נורא קצר. אני שונא את זה, ולא בחרתי בזה. העולם רץ כל כך מהר בלי לתת רגע למנוחה.

בלי לתת רגע למנוחה

נכון, העולם תמיד רץ סביבנו ובנקודה מסוימת הוא נעצר לשנייה אחת. אצלי זה קרה כשסיימתי את התיכון והבנתי שיש לי זמן. זמן להתגייס, זמן לטייל ולהנות או אפילו לרבוץ בבית ולא לעשות משהו מיוחד. וכמו שאני הבנתי זאת, גם שאר הסביבה. לאט לאט צצה אותה שאלה מעיקה, "מה אתה מתכנן לעשות עד לגיוס?", ולא הייתה לי תשובה, כי באמת לא היה לי זמן לחשוב.

אז עצרתי הכל, והסתכלתי על עצמי – האם באמת יש לי זמן? האם באמת אני חייב להספיק כל כך הרבה דברים או שרק מצפים ממני לעשות כך? התחלתי לדבר עם חברים, מל"שבים כמוני, ובתכ'לס הדבר היחיד שדיברנו עליו היה ההספק – חייבים לטוס, לטייל, להשתכר ולהתחרט על זה ואז שוב פעם להשתכר. ואף פעם ולו פעם אחת, לא עצרנו לחשוב על הרגע, על הזמן שיש לנו – כי פחדנו שהוא יגמר מבלי שנשים לב, וזה הלחיץ אותנו.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. אבל מה אם המלאכה מרובה והזמן גמיש?  האם אצליח לרגע לזרוק הצידה את כל "ההספק הקדוש" ואת הלחץ? האם אוכל להפסיק לעבור מנקודה לנקודה רק כדי לסמן V ולהגיד "הייתי פה"?  אולי כשזה יפסק, עמוק בתוך עצמי, נוכל להינות מהזמן הכל כך יקר שלנו. אצור סביבת חיים רגועה, בה נושמים בשביל לנשום ולא בשביל לרוץ. בה הזמן הוא רק יחס בין דבר הנמדד לאדם המודד אותו – והמאורע הגדול הזה הוא חיינו, אז למה שנמדוד אותם בלחץ?

וכל זה, עבר לי בראש בחמש דקות בודדות, אחריהן החלטתי שלא אקדיש יותר זמן ללחץ. לא אקבע את כל חיי על דף נייר או אשנן לו"ז בעל פה – כי זה יותר מכל פוגע בי, פוגע בנו. לא עוד חובת הספקה ודיבור מהיר ורצוף. בעיקר שקט – כי ככה הזמן. אנחנו לא שומעים אותו חולף, הוא לא מרעיש ומלחיץ, רק הפכנו אותו לכזה.

נקודה למחשבה – הזמן הוא דבר גמיש ביותר, אבל קבוע מאוד.

// שחר חקק

הפוסט היה לי זמן לפני הגיוס? הופיע ראשון במה וזה