בצד אחד מלאך, בשני שטן.
האחד דובר שקר, השני אמת.
במי תבחר?

כבר כמה שנים שהם נלחמים ביניהם, מושכים בכיוונים מנוגדים.
לפעמים בא לי שישתקו שניהם.
נכון, העצות שלהם מועילות, ולפעמים הם אפילו מחזקים אחד את השני.
אבל כשהם נכנסים ראש בראש, בלגן אטומי.
הלב נותן את הטון בנושאי האהבה. לעיתים המוח זוכה לייעץ, הוא שונא כשלא שואלים לעצתו.
הלב הוא שהוביל אותי למערכה הנוכחית, לכן טבעי שהמוח מתלונן ללא הרף.

"אמרתי לך.
שחצן, ניסית להתווכח עם העובדות.
חשבת שלטייל בעולם ולאסוף חוויות הופך אותך לאיזה חכם גדול.
למדת להסחף עם הלב, למדת להשתיק אותי.
בטוח שאתה יודע מה טוב לך, תשמע לי, תברח.
לפני שזה יכאב יותר, אתה יודע שזה עניין של זמן.
אל תנסה להתווכח עם העובדות.
אתה מתעקש להישאר.
תבין זה לא שווה את המחיר.
מתי הפכת למזוכיסט?

"הלב נוכל, הוא נקב במספר ואתה שילמת כמו עיוור.
הוא לא ציין שהוא גובה בתשלומים.
ללא התראה מוקדמת הוא ידרוש את מלוא הסכום.
אתה, שכבר התחייבת, צריך עכשיו לשלם.
הוא לא הכין אותך לכובד המחיר, שמתעצם בכל צעד ובכל נשימה שאתה לא לידה.
בכל בוקר שאתה מתעורר ויודע שהיא לא שם.
חשבת שיהיה קל להתנגד לרגש הטהור ביותר שלך.
כמו אדם שאיבד איבר, אתה מרגיש את החלל הריק.
איך תוכל לחיות בלי חלק ממך?

"אדם וחווה היו בני האדם היחידים שחוו את גן העדן בעודם בחיים.
הם חוו את האושר בצורה הטהורה ביותר, ועדיין היו האומללים באדם.
אתה מבין, רק לאחר שהגיעו לעולם שלנו הבינו את ממדי העונש.
לפני כן הם פשוט לא הכירו מציאות אחרת.
מגן העדן, עברו לגיהנום.
תברח".

המוח מסיים לנאום,
דמותה קופצת לעיניי.
הלב שותק, נדמה שנשאר ללא מילים.
הוא נעצר לשבריר שניhה, כמו בכל פעם שראה אותה.
מחסיר פעימה, היא גורמת לו לעצור לחשוב.
פעימה אחת ודי.
הוא מתחיל:

"עובדות. אתה כל כך אוהב עובדות.
אתה הרי יודע שלא אוכל להתווכח איתן.
אבל ישנה עובדה אחת שלא הזכרת.
אתה תמיד נמנע מלדבר עליה, אבל שנינו יודעים אותה.
אתה פחדן.
אתה אוהב את הבטוח, מתריע נגד לקיחת סיכונים.
שכחת כמה אתה מתעצם אחרי שאני זה שקופץ למים.
אני זה שמוביל את הדרך אל הדברים שנוגדים את ההיגיון שלך.
מרוב פחד אתה עיוור.
אתה מתיימר לצפות רגש שמשתנה ללא הרף.
אתה מסתמך על עובדות בעוד אני פועל על פי תחושה.
תחושה כל כך עוצמתית עד שנדמה שיכולה למסור מחשבה ללא מילים.

"אל תקשיב למוח.
היא מאושרת, אתה לא צריך שום דבר מעבר לזה.
כל מה שאתה צריך הוא פשוט, חייך, פעלת נכון.
אז אולי קצת נשברתי.
זכיתי בכמה שריטות, סדק או שניים.
הזמן ירפא אותי, כמו תמיד.
ידעתי לאן אני מכניס אותנו, זה היה הימור מושכל.
נסה להיזכר איך הגבת למשמע כאב בקולה.
התפללת שתוכל להחליף כל פיסת סבל בחייה בכל השמחה שקיימת בך, העיקר שתהיה מאושרת.
תבין אותי.
ידעתי שאפגע, שאשבר קצת.
היה זה הימור מושכל, זה היה שווה כל מחיר".

המוח שותק.
ספק השתכנע, אולי ויתר.
זה כבר לא משנה.
הלב מקצוען, הוא יודע איפה ללחוץ.
לא סתם יש לו וטו.
אני השתכנעתי.

אני מביט אל האופק,
איי אנדמן נפרשים לפניי.
השמיים בהירים והים מנצנץ בחמישים גוונים של כחול, גן העדן הפרטי שלי.
חיוך ענק נמרח לי על השפתיים, נדמה שיוצר קמטים חדשים סביב העיניים שלי.
עשית את הדבר הנכון,
אני אומר לעצמי ומתמלא בשלווה.
רגש חדש נגלה אלי בפעם הראשונה בחיי:
אושר מהול בעצב.

// רוני בלאס

הפוסט כשהשכל יודע והלב מסרב לראות הופיע ראשון במה וזה

לטובת החיילים השבוזים, הסטודנטים הכלואים וכל מי שמת לטוס לחו"ל אבל המחויבויות או הבנק משאירים אותו ממוסמר לארץ הקודש – הנה כמה סיבות למה טיול גדול זה לא כזה כיף, או לפחות מאוד מוערך יתר על המידה:

1. אוכל, כביסה, שינה – הצורך לשלם על דברים חיוניים די מוציא את הכיף מהטיול באיזה שהוא שלב. כשאתה תקוע עם אותם תחתונים יומיים, חוסך בגרביים, מתהלך בלילות בחיפוש אחר הוסטל עם 15-20 קילו על הגב ומחפש בנרות מקום פתוח לאכול בו, אתה תעצור ותשאל את עצמך למה לעזאזל היית צריך את זה.

2. כשיעקצו אותך – בין אם זה נהג שניצל את תמימותך, מוכר בשוק שעשה עלייך קופה או ילד שמתעשר מטוב לב של תיירים – תחושת ה"דפקו אותי" קשה מנשוא בחו"ל. כי אם כבר דופקים, שזה לפחות יהיה בעברית.

3. ישראליאדה – אם טסתם כל כך רחוק ושילמתם כל כך הרבה הדבר שאתם הכי פחות רוצים זה לשמוע להיטי מזרחית בערבות הבר של אמריקה/אוסטרליה/הכנס יעד כאן. במידה ולא נסעתם לחור אמיתי, אתם תופתעו מרמת הנוכחות של ישראלים, סממני ישראל, דוכני שווארמה ישראליים ודרך השלום.

4. תיירים – גם לתיירים יש חסרונות, ואם תברח מישראלים לזרועות האירופאים או האמריקאים, יישחקו לך שרירי הלסת מהאנגלית ומהחיוכים. הם נחמדים מאוד, מדברים הרבה ומקסימים בצורה מתישה.

5. פרטיות – אין חיה כזאת. לטוב ולרע, טיול זה תמיד ביחד. אין באמת זמן אישי לעצמך, גם במקלחת ידפקו לך על הדלת, באוטובוס יחפרו לך זרים ועל החוף ינסו למכור לך מזכרות. אין לבד.

6. בדידות – למרות שאין לבד, יש הרבה בדידות. גם בחגים עם מאות אנשים אתה תתגעגע הביתה, ולא יעזרו הזיופים של מזמורי החג. גם עם חבורת מטיילים, תתגעגע לבדיחות הפנימיות של החברים מהבית, וגם מי שבא איתך מהבית לא באמת ממלא את המקום של האחרים.

7. אתה לא מגלה מקומות חדשים – עשו את זה כבר לפנייך. כמה שלא תיסע רחוק, יש כבר מישהו שגילה את האזורים המטורפים שתהיה בהם. זה אמנם לא גורע מהיופי אבל בהחלט מוריד מההרגשה, ומבאס שכל התמונות נראות כמו מפס ייצור של טיולים אחרי צבא.

8. בתי חב"ד – למרות עבודת הקודש שהם עושים בעזרה למטיילים (עזרה בבעיות עם מקומיים, תיווך בעיות רפואיות, שירותי כשרות ושמירת חפצים) יש להם נטייה מצערת לנסות להחזיר בתשובה מטיילים תמימים, לכלוא אותם בבית חב"ד ולצעוק אלוקות כל שלוש שניות. אם תנסה לצאת מבית חב"ד אחרי שקלטו שנכנסת, מצפה לך משימה בלתי אפשרית, ואם לא נרשמת לארוחת שישי אתה תיסחט באיומים מחויכים עד שתסכים להגיע.

9. זיקה – עזבו, יש יתוש מחולל קדחת ומקטין ראשים. בשביל זה אפשר לחסוך את הכסף ולהגיע לחיפה.

אנחנו נמשיך לטייל. אנחנו נמשיך לעשות את אותם הדברים כמו כולם ונהנה מזה בטירוף, אנחנו נמשיך לסבול לפעמים ולאהוב את זה רוב הזמן, ואנחנו נבין שטיול זה חוויה שמשנה את התפיסה ואת החשיבה לנצח, מבגרת ומעוררת השראה – ולכן שווה הכל. אבל אם אנחנו לא יכולים לטייל כרגע, אז נתלונן. צריך ליהנות ממשהו.

// בר דמתי

הפוסט לטייל זה לא כזה מדהים הופיע ראשון במה וזה

מצפים ממני לכל כך הרבה דברים. אבל אני מבקשת, בין ציפייה לציפייה, תנו לי יום אחד של שקט, יום שבו אשכב על החול בשפת הים, אסתכל על השמיים ואשתחרר, לא אחשוב על כלום. לא על החבר שאין לי, לא על הציפיות שיש ממני או על המבחנים שיש לי ואני צריכה ללמוד אליהם. רק לנשום ברוגע, בנחת, בשקט ובשלווה.

מצפים ממני ללמוד, להביא ציונים גבוהים הביתה, להיות מסוגלת להקשיב למורה כל כך הרבה שעות (מבלי להירדם לה באמצע השיעור). מצפים ממני לקום ב-6:15, מוקדם יותר מכולם כדי להספיק לקחת את אחי הקטן כל בוקר לבית הספר, וזאת מבלי לומר על כך דבר. מי לא רוצה להישאר בחורף עוד זמן במיטה החמימה. מצפים ממני לאחר שאני חוזרת כל יום בערך ב-16:00 ללמוד, לעשות שיעורים, להתכונן למבחנים, לתלות כביסה, להוריד כביסה, לשטוף כלים ולהרדים את אחי הקטן.

giphy

מצפים ממני לכל כך הרבה דברים. אם אני עושה משהו, ישר מתחילים לומר לי שאם אני מכבדת הורים, אני צריכה למלא את חובותיי בבית. הם אוהבים לשחק לי במצפון, אבל מה שהם אינם רואים הוא זה שאני אוהבת אותם ואף פעם לא רוצה ברעתם. ואם יש לי זמן פנוי, אני ישר שומעת "למה את לא עובדת? יש לך שפע של זמן פנוי". נכון, אני נחה חמש דקות. אני לא יכולה ללמוד 5 שעות ברצף מבלי לקום מהכיסא.

אז מתי אני אקח אוויר?! אנשום קצת בין משימה למשימה. רק נערה בת 17 עם כל כך הרבה ציפיות. מתי יהיה לי זמן לחשוב על מה שאני רוצה, איך אני רוצה לעבור את היום. ומה אם אני רוצה לנוח קצת, אסור?! אז אני לא מספיקה לנקות, big deal, מה קרה?! אני רוצה ליהנות מחיי, לא רוצה רק ללמוד ולנקות, אני יודעת שאני "עקרת בית" מצוינת.

אני רוצה ללמוד, להתפתח, להרחיב אופקים בדרכים משלי. אני רוצה ליהנות, לצאת, לראות עולם, לטייל בארץ, לעשות שטויות, פשוט לנשום וליהנות מהחיים. במציאות שלנו יש אנשים שנהרגים, סתם ככה, פתאום. אז תנו לי בבקשה, לא רוצה לבזבז כל דקה, רוצה ליהנות מכל נשימה.

// סנדרה יוספוב

הפוסט רק בת 17, אני רוצה שקט! הופיע ראשון במה וזה

למען הכנות – אני לא יודע מה זו אהבה. בינתיים. אני לא יודע אם מה שאני מרגיש למישהי נחשב אהבה או לא, כי העניין הזה מבלבל מדי, ומאוד לא ברור. אבל אני יודע שאני אוהב את מה שאת עושה לי.

אני אוהב את איך שפעם הייתי צריך מוזיקה בשביל להעלות את מצב הרוח, והיום מספיקה לי רק הודעה קטנה ממך כדי להיות הכי מאושר שיש.
אני אוהב את איך שתמיד כשאנחנו מדברים, כל מי שעובר סביבי מסתכל עליי במבט מוזר, כי אני מחייך אל המסך כמו מטומטם, חיוך מאוזן לאוזן שמרוח לי על הפרצוף.
אני אוהב את איך שאכפת לך ממני, לא כמו שאכפת לחברים רגילים, אלא אכפתיות אמתית, חזקה יותר, בכל מצב, ולגבי הכל – כל דבר שאני עושה, כל דבר שאני מרגיש – הכל.

את עוד לא יודעת מה את בשבילי

אני אוהב את הביטחון שאת מפיצה בי. את איך שמהרגע הראשון שדיברנו משהו בי אמר לי שאפשר לסמוך עלייך, שכדאי לסמוך עלייך, והמחסומים – שבדרך כלל לוקח שנים להוריד – ירדו בלי היסוס, בן רגע.
אני אוהב את איך שהודעה ממך בבוקר עושה לי את כל היום לטוב ביותר שאפשר לבקש, ואחת כזו בלילה מביאה לי את החלומות המתוקים ביותר שחלמתי.
אני אוהב את איך שהציניות שלך מוסיפה לעולם גוון אחר, גוון יפה יותר, אמתי יותר.

אני אוהב את איך ששמת לך למטרה לגרום לי לדעת מי אני, ושאראה את עצמי בדרך שאת רואה אותי, אפילו שזו משימת התאבדות שאף אחד לא צלח בה עד היום – אבל את לא מוותרת.
אני אוהב את מה שהקול שלך עושה לי – מרגיע אותי, ומפיץ בי חמימות כזאת שלא הרגשתי מעולם.
אני אוהב את איך שחיבוק אחד ממך גורם לעולם לזוז לאט יותר, גורם לי להרגיש כאילו זה רק אני ואת, לבד בעולם, ולאהוב את הרעיון הזה.
אני אוהב את זה שאת עוד לא יודעת מה את בשבילי, כמה משמעותית את בחיי וכמה את חיונית להמשכם התקין.

אני גם אוהב את זה שאת לא רואה את עצמך באותה הדרך כמו כולם, מה שגורם לי לאזור אומץ ולהגיד לך דברים שעד היום לא הייתי מעז להגיד, רק כי אני לא מסוגל להעלות בדעתי שתחיי עוד רגע אחד מבלי לדעת כמה את מדהימה ומיוחדת. אבל הכי אני אוהב את מה שהחיוך שלך עושה לי, את איך שכל פעם שאני רואה אותך מחייכת, הדופק שלי עולה, הדם זורם מהר יותר, וכל הגוף מתמלא בפרפרים. החיוך הזה, הכל-כך יפה הזה, שיכול לגרום לאנשים להתאהב בך בשנייה.

אני אולי לא יודע מה זו אהבה, אבל אני יודע שאני אוהב כל דבר בך, את כל מה שאת עושה לי, כל הזמן. ועכשיו, דווקא עכשיו, הגיע הזמן להגיד לך את זה.

// עומר דיין

הפוסט אני אוהב כל דבר בך הופיע ראשון במה וזה

התובנה הזו, שהחיים שלי הם סרט שכתוב היטב, צצה בכל פעם מחדש. סרט כתוב ביד עליונה וגאונית: חלק יגידו אלוהים, חלק יגידו יקום, אני קוראת לו במאי ראשי. אבל לא סתם איזה סרט סטודנטים, הוא מהסרטים שמועמדים לפרס בטקס שבר רפאלי ומיילי סיירוס מנחות. אחד מוצלח כזה.

בדרך מבית הספר, אני מוצאת את עצמי צועדת לאיטי הביתה בגשם זלעפות. אני לבושה במעיל ורוד, שמגיע לי עד הברכיים. חסר בו קפוצ'ון, מה שגרם לצעיף הפרחוני שלי להפוך לכיסוי ראש מאולתר.

מערבולת מוזרה של תחושות

אוקיי, סצנה: הנה אני, דמות ורדרדה שמתקדמת לאיטה בהליכה ממוקדת הביתה ורק הצעיף הרך, מרשה לעצמו להתבדר ברוח. מתחת לפיסת הבד הפרחונית, בזמן שהיא מכסה לי את השיער (שחס וחלילה יתרטב לי), יש אוזניות לבנות שטמונות לי באוזניים. אני מתקדמת לאורך השביל, ונותנת לבס העמוק ולקול של "THE WEEKND" ללוות אותי לתוך מערבולת מוזרה של תחושות. שם, על השביל הרטוב, בדרך הביתה.

אני הולכת וחושבת, חושבת קצת עליו, עליהם ובעיקר על עצמי – הגיבורה הראשית של הסרט שאני חיה בו. (היי, קצת נרקסיזם לא פגע באף אחד) ופתאום בין המחשבות עולה תהייה, באופן כל כך מרגיז – אולי הסרט הזה חי רק בראש שלי? אולי רק אני רואה את הדברים כל כך באירוניה?
אולי רק אני שמה לב למזימות ולתחבולות שרוקם היקום רק כדי להפגיש אותי עם אדם מסויים?
או רק כדי ללמד אותי לקח כלשהו, כי הייתי ילדה קצת רעה בזמן האחרון?

אני הולכת וחושבת, שלפעמים אני סוג של מכשפה. כן, כן, יש לי אפילו כמה תאוריות לגביי זה, אבל נשמור את זה לפוסט אחר. בכל מקרה, פשוט בצורה מדהימה, יש לי את היכולת לחזות השתלשלות של אירועים. אני פשוט מרגישה את זה. לפעמים התזמון קצת מעורפל, אבל זה יגיע בסוף.
נשבעת שלא הצצתי בתסריט, אבל ככה זה סרטים, גם הטובים ביותר, הם צפויים לפעמים.

ואז הטלפון צלצל, קטע לי את המוסיקה באוזניות. זה היה אחד מהם, אחד מהטעויות. אחד מהרגעים האימפולסיביים שבהם התסריט הכתיב לי את הקצב ולא השכל. כרגיל, ידעתי שזה מה שיקרה, צפוי. למרות שאמרנו שזה נסגר סופית, הוא לא יוכל לסבול ימים שלמים של חוסר וודאות וייכנע. תוך כדי שהקול שלו מדבר לתוך האוזן שלי, הוא רק מוכיח לי כמה אני צדקתי וכמה התסריט טעה – כל מה שהוא חושב שיכול להיות בינינו, לא כתוב.

אז במאי ראשי, אם אתה שומע אותי, תגיד לו שאני תקועה במערכה השלישית, תקועה עדיין ברומן הזה שתפרת לי לפני שריסקת הכל לרסיסים. אז שיעזוב אותי. אני עוד לא יכולה להמשיך הלאה. ואם כבר בבמאי הראשי עסקינן, אני בכל זאת רוצה לשבח אותו על כמה נפלאות שהוא מחולל, ולהגיד תודה. 

קהל מחסיר פעימה // GIPHY

תודה לך במאי ראשי, על הרמזים הקטנים שאתה נותן לי לפני שרגע השיא מגיע, לפני שהכל מתמוטט והקהל מחסיר פעימה. תודה שבזכותך, הדרך שלי אל השקט עוברת דרך אלף ממדי רעש. הסצנות המרכזיות תמיד מרתקות. אני לא רוצה שהן יגיעו אל סופן וממשיכה להיזכר בהן בגעגועים כשאני מביטה לאחור. אתה כזה גאון, שאתה גורם לי להאמין שאני זאת שלוחצת פליי, שאני זאת שגורמת לדברים לקרות. אבל אל תשכח שכשיצרת את הדמות שלי, נתת לה חוכמה, לכן, אני מבינה שזו רק אשליה.

אז כן אני חיה בסרט, אבל לפחות אני השחקנית הראשית. 

// אביטל צ'ברסקי

הפוסט שחקנית ראשית בסרט שלך הופיע ראשון במה וזה

שיחות הדירקטוריון בראש שלי הן תמיד ארוכות ומתישות. יושבים שם, במלוא הדרם, הרגשות שמובילים את כל המחלקות בנפש שלי. הראשונה היא האמביציה, שמסתכלת במבט חודר אל כל אחד מאתנו. אחריה בתור מגיע פחד, שרועד אל מול מבטיה של אמביציה.

השלישית היא אהבה, שיושבת שם במלוא רכותה ומנחמת את פחד. אחריה מגיע כעס, עם כל השריון האמזוני שלו, מוכן לקרב. אחריו, חצי מנומנמת, יושבת עצלנות ואחרונה חביבה היא תלות, שאפופה בענני עשן הסיגריות שלה עם הבירות והטלפון.

כמו תמיד, אמביציה מתחילה ראשונה: "אני שמחה להודיע שהתפרצויות הזעם שלנו הופחתו לכדי אחוזים אחדים, הודות למחלקת חמלה וקבלה בראשות אהבה". כולם מוחאים כפיים בסולידריות, חוץ מכעס שמתפרץ: "אני חושב שהשנה הבלגנו הרבה יותר מדי! הרשיתי לעצמי לקחת שקופיות ממחלקת הזיכרון שמוכיחות את הנקודה שלי…", ואז מתחיל הוויכוח הבלתי נגמר בין אהבה לכעס לגבי תפקוד המחלקות שלהם.

עצלנות בינתיים שוב נרדמה, אמביציה מנסה להעביר ביקורת בונה לשני הצדדים, ואני משגיחה עליהם מלמעלה ומביטה במלחמה הנצחית שלהם, ובסוף מחליטה להתערב: "אני חושבת, כעס, שהמחלקה שלך עשתה עבודה מעולה כל שנים האלה. אבל מה שחסר לך בתפקוד היא היכולת לשחרר.

"שיתופי הפעולה של המחלקה שלך ושל פחד לא פעם ולא פעמיים הוכיחו את עצמם כלא יעילים. הם יצרו חרדה לא הגיונית מדברים שלא קיימים, וסיפקו לנו די והותר לילות ללא שינה שבהם אשמה ישבה וניתחה את כל טעויות העבר שלנו, ללא מטרה ריאלית. זה לא שירת אותנו בשום דבר. בשנה הקרובה אני מתכננת עיצומים וקיצוצים במחלקה שלך".

כעס מסתכל עליי ולא מאמין: "אבל אני הגנתי עלינו! נלחמתי אלפי מלחמות", הוא אומר, ואהבה עונה לו ברכות: "ועל זה יש לנו אלפי תודות בשבילך, אבל הגיע הזמן להניח את הנשק ולנוח, אנחנו ניצור אתך קשר כשנצטרך אותך".
כעס מתקפל בתוך עצמו ונראה שהקרב נגמר לעת עתה.

אהבה מחייכת לה בסיפוק, ואני רק מחכה לפעם הבאה שכעס יציץ מבין השברים ויחליט להרוס עוד משהו.
כי כעס ואהבה? לא מסתדרים.

// קירה בוימן

הפוסט אהבות וכעסים הופיע ראשון במה וזה

בעוד כמה שבועות אני טסה לבד לכמה ימים בבודפשט. אני יודעת שאני לא היחידה שטיילה לבד בכל מיני מקומות בעולם, אבל בכל פעם שאני מספרת לאנשים שאני נוסעת ושטיילתי לבד גם בעבר, גבות מתרוממות. זה מתחיל מ"איזה אומץ יש לך", ממשיך ל"אני לא הייתי מסוגל" ומגיע גם ל"ולא פחדת לטייל לבד בתור אישה?". החוויה של לטייל לבד בחו"ל נתפסת בעיני כמו משהו שכולם עושים, לכן בכל פעם שאני נתקלת באותה הרמת הגבה מפורסמת, אני מופתעת מחדש.

אז לכל אלה שמרימים גבה, ליקטתי חמישה דברים שלמדתי כשטיילתי לבד בחו"ל. ואם זה ישכנע מישהו לקחת מזוודה ולטוס לבד בעצמו, אפילו אם רק לכמה ימים, עשיתי את שלי.

1. אתם אף פעם לא לבד. לאנשים נדמה שאם הם טסים לבד לחו"ל, זה כי הם אנשים בודדים. זאת טעות. בניו יורק פגשתי אמריקאי, הולנדי, רוסיה, שני גרמנים ואירית. ואני מבטיחה שזאת לא התחלה של בדיחה. טיילתי איתם כמה ימים ואז המשכנו כל אחד לדרכו. אחד הגרמנים והאמריקאי אפילו הגיעו לבקר אותי בישראל. יש לי חברה ויאטנמית שהכרתי כשטיילתי בויאטנם ושתי חברות פולניות שהכרתי כשטיילתי בקמבודיה. כשהגעתי לחופים של קמבודיה בחור קנדי, שהדריך איתי במחנה קיץ ארבע שנים לפני, ראה בפייסבוק שאני שם ויצר קשר. גם הוא היה שם באותו הזמן. נפגשנו שוב. בכל נקודה בה טיילתי פגשתי אנשים חדשים, אם רק רציתי בכך. אף פעם לא הייתי לבד.

כשהראתי לאמריקאי את באר שבע

2. הפחד הכי גדול שלנו הוא להיות איתנו לבד. לא משנה איך תסובבו את זה, הפחד הכי גדול שלנו הוא להישאר לבד עם המחשבות שלנו. וכשאנחנו לבד, המחשבות משתוללות. כמתבוננים על זה, אין חברות טובה יותר מהחברות שלנו עם עצמינו. אז רק לשם חיזוק החברות, שווה לנסות ולטוס לבד.

עם הויאטנמית

3. הסיכוי של אישה להיפגע בארץ גדול יותר מאשר בחו"ל. למה? כי על פי הסטטיסטיקה, נשים נאנסות על ידי אנשים שהן מכירות באחוז גבוה יותר, באופן משמעותי, מאשר על ידי זר ברחוב. הסיכוי שלי להישדד בחו"ל שווה ואפילו נמוך יותר מזה של גבר. למה? כי החיים לימדו נשים להיות הרבה יותר זהירות.

4. זה עולם קטן מאוד. ומוצף בישראלים. אז אם אתם מפחדים להיתקע בשל בעיות שפה, אל תדאגו. אפילו בכפר הכי נידח בלאוס, מקום ללא חשמל עם גישה מהנהר בלבד, מצאתי ישראלית. אפילו אחת כזאת שתאריך יום ההולדת שלה זהה לשלי.

5. הכל פתיר. אחת התובנות הכי מדהימות, אליה הגעתי כשטיילתי לבד, היא שלא משנה מה משתבש- אם אני מאמינה שלכל סיבוך יש פתרון וסומכת על עצמי למצוא אותו, בדרך פלא- אני אכן אמצא. זה קרה כשאיבדתי את האשראי היחיד שלי בלאוס, זה קרה כשלא מצאתי פרטנרים לסיור במקדשים של קמבודיה, זה קרה בכל פעם שהרגשתי מעט בודדה.

ובונוס קטן וחשוב- תיהנו מעצמכם, כל השאר כבר יסתדר. כי להנות אפשר בכל מקום, רק חשוב להסתכל לצדדים ולהבין שקודם צריך לעשות את הצעד. ברגע שמשחררים את הפחד מהבדידות, לבדידות יהיה קשה יותר למצוא את מקומה חזרה.

אז יאללה, העולם מחכה.

החיסרון? לפעמים אין מי שיצלם אותך

// לינור סקוטלסקי

הפוסט חמישה דברים שלמדתי כשטיילתי לבד בעולם הופיע ראשון במה וזה

אמרת שאתה רוצה ללכת, לעזוב הכל, לנקות את הראש.
ולראשונה בחיי, לא ניסיתי לשכנע אותך אחרת.
אולי כי התבגרתי קצת, ולמדתי להבין את הקשיים בצד השני. בצד שלך.

לא ניסיתי לשכנע כי אני חושבת שזה יעשה לך טוב, למרות שאני אשאר פה חנוקה מדמעות, ריקה מאוויר, מרצון, מיכולת לזוז, מלהתגבר.

אני אשאר פה בלי החום שעטף אותי, בלי הערנות שהכנסת בי, בלי הכוח.

לא ניסיתי לשכנע אותך להישאר, כי אתה בן אדם שממשיך. אתה זז, ורץ, ומתקדם, וטס גבוה לכיוון המטרות שלו, ומי אני בכלל שאפריע לך בדרך שלך.

יעשה לך טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה, אמר הגאון ההוא. אבל הדמעות נערמות, ואתה כבר רחוק כל כך, עושה את מה שאני קיוויתי שתעשה כל החיים- תבין מי אתה.

ואני פה, מנסה לאסוף את השברים, ולהבין שנועדנו, כל אחד בדרכו, להבין מי הוא.

הטעות הכי גדולה שלי,
זה שקיבלתי את ההחלטה הזאת שיכור.
אני יודע שהחלטות כאלה,
צריכים לקבל אחרי ארוחה טובה,
ואחרי שינה מעולה,
אבל לא הפעם.

אני בורח לך מבין האצבעות,
כמו קרח שהופך אט אט למים בחום של פברואר,
שתיתי קצת יותר מדי,
אני בחיים לא מקבל החלטות כשאני שיכור,
אני מצטער אם יהיו פה קצת שגיאות.

מאיר הגדול אמר בטרמינל לומינלט שפעם בשבוע צריך לטוס,
הוא גם אמר שאי אפשר להוריד ממך את העיניים,
בין היתר הוא כינה אותך נחש,
ושלא תטעי,
אני אוהב את מאיר,
אבל אותך יותר.

החלטתי לנסוע כי צריך להעריך בסוף את מה שיש לך בבית,
ואני לא אחד שמקפל הכל לקופסה ששוקלת גג 22 קילו,
כי מה שהיה לנו שווה הרבה יותר,
ואם לא אז מוסיפים את האלכוהול שנשפך כמו מים,
ועוברים את הקו האדום של הכנרת שממזמן לא התמלא.

אני חושב שאני אחזור מהר יותר ממה שטסתי,
אבל שתדעי לך שמה שהיה לנו ייכתב אי שם,
בפתקים של האייפון או בוורד של המחשב,
אני לא אשכח אותך כל כך מהר גברתי,
אני חושב,
או שזה רק האלכוהול שאותי עכשיו מטשטש,
אבל אנחנו ביחד בזה עד הסוף,
ואם תגידי לי שוב שקרן אני אגיד לך שזה נכון.

עכשיו זה הזמן שלי,
לפרוש כנפיים ולעוף.
תהי שלום יקירתי,
מתישהו אני בטוח שנתראה.

// הראל אברהמי וגיל כרמון

הפוסט ממריאים דרך דמעה שקופה הופיע ראשון במה וזה

כל עוד החורף כאן – היא עדיין כותבת על אהבה ופרידות.
עוד מעט תבוא השמש ותשרוף עלינו הכול, גם את הדפים והתחושות.
למי אכפת שאני ברומא, בלב עיר יפה ואוהבת? הנשים שבי כואבות, ומעל מצע של מראות שבורות הן לוחשות בי מילים לכתוב, אני מוציא מחברת וכותב את מה שהן רוצות ממני.

נשים שבי על מראות שבורות

מתוך "שירים שכתבו נשים שבי"

בְּסוֹף הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ/ צִיּון אַשְׁכְּנַזִּי

בְּסוֹף הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ תִמְצָא אוֹתִי
בְּתֹם כֹּל הַבְּרִיחוֹת וְהַטִּיּוּלִים הָרְחוֹקִים שֶׁתֵּלֵךְ
אֲנִי אֶהְיֶה שָׁם
בָּאַהֲבוֹת הָחֲדָשׁוֹת שֶׁתִּמְצָא
בִּקְצֵה הַזִּכְרוֹנוֹת שֶׁלְּךָ אֲנִי אוֹפִיעַ
כְּמוֹ נְקֻדָּה בְּסוֹפֵי מִשְׁפָּטִים סְגוּרִים.
אַתָּה,
שֶׁרָאִיתָ אוֹתִי עִם סַכִּין חַיָּי הַמְּדַמֶּמֶת
וְהֶחְזַקְתִּי בְּךָ כְּדֵי לֹא לִפּוֹל
אֵיךְ יָכֹלְתָּ לָלֶכֶת?
וּלְאָן בְּעֶצֶם?
הֲרֵי בְּסוֹף הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ תִמְצָא אוֹתִי
עִם חֹור הַסַּכִּין וְהַדָּם הָאַחֲרוֹן.

בְּסוֹף כֹּל מַחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ אֲנִי אֶרְקֹד
כְּמוֹ מִפְלֶצֶת מְתוּקָה שֶׁל יְלָדִים בְּחֶדֶר חָשׁוּךְ
בַּחֲלוֹמוֹת שֶׁתַּגְשִׁים אוֹ אִם תָּנִיף תִּינוֹק
אֲנִי אָבוֹא כְּמוֹ כְּאֵב גַּב דּוֹקֵר
לְהַזְכִּיר שֶׁלֹּא הָלַכְתִּי אַף פַּעַם
הַדָּם הַבּוֹרֵחַ מִמֶּנִּי יִהְיֶה הָאָבָק עַל הָרְהִיטִים שֶׁלְּךָ
כֹּל יוֹם קְצָת
וְעוֹד קְצָת
וְעוֹד
וּכְשֶׁתַּעֲבֹר עֶרֶב אֶחָד בָּרְחוֹב
וְתִקְרָא שִׁירֵי אַהֲבָה כּוֹאֲבִים עַל קִירוֹת
אֲנִי אֲחַיֵּךְ אֵלֶיךָ מְנַצַּחַת מִבַּעַד לַשּׁוּרוֹת
כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים "יָדַעְתִּי" וְ"אָמַרְתִּי לְךָ".

אני והילד שבי על מראות שבורות

בְּסוֹף הָעוֹלָם שֶׁלְּךָ לֹא תּוּכַל לִבְרֹחַ
הֲרֵי זֶה רַק שְׁנֵינוּ תָּמִיד
כְּמוֹ שֶׁצֵּל וְאוֹר חַיָּבִים לִהְיוֹת יַחַד
אַתָּה תָּבוֹא אֵלַי.
תִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ שְׁלוּלִית הַדָּם שֶׁבִּזְבַּזְתִּי
וּכְשֶׁתְּגַלֶּה אֶת הָחֲתָךְ
אַל תַּחֲשֹׁב שֶׁזֶּה מִסַּכִּין חַיָּי,
חֹר הַסַּכִּין הוּא הַזְּמָן בִּלְעָדֶיךָ
וְהַדָּם הוּא הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת
שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי לְאִישׁ אַחֲרֵי שֶׁהָלַכְתָּ.

// ציון אשכנזי

הפוסט עד שייגמר החורף הופיע ראשון במה וזה

אני סוגר את הספר "הנסיך הקטן" ומכבה את המנורה מעל המיטה. אני מקווה בלב שהמבול המשתולל בחוץ לא יפרק את החלון של החדר. הלילה מספיק קריר בשביל להשאיר את הפוך. אני לוקח נשימה עמוקה ועוצם עיניים. לפעמים אני משלה את עצמי שזהו, נגמר היום ותכף אתחיל לצייר כבשים. אך כל פעם אני מחדש אני מגלה שזה לא נכון – כי עכשיו מתחיל מצעד המחשבות.

כמה רגעים לפני שאני נרדם, יוצא לי לחשוב קצת יותר בשקט, קצת יותר לעומק וביותר עוצמה, על אותם דברים שדחיתי ודחפתי לפינה: מה עשיתי היום שהיה בסדר, מה עשיתי היום שלא היה בסדר, והאם אני אמשיך כל יום לאכול באותו המקום פלאפל. מחשבה אחת, למרות שניסיתי להתכחש אליה, עדיין מטרידה אותי במיוחד:

אני לא מרוצה.

אני לא מרוצה מעצמי.

אני לא מרוצה מהגישה שלי לחיים. אני נוטה לוותר כשקשה לי. היום לא הצלחתי לפתור אף תרגיל לקראת המבחן כמו שצריך, ופשוט סגרתי את החוברת מתסכול ולא המשכתי ללמוד. אם אני לא מקבל את התוצאות שלהן ציפיתי, אני זורק הכל הצידה. ברגעים אלו אני מרגיש כמו ילדון שאימא שלו לא מוכנה לקנות לו ממתק, אז הוא נשכב על הרצפה בסופרמרקט השכונתי ומתחיל לצרוח שהמצב הזה לא מגיע לו. אני לא מסוגל להתמודד עם קושי וכישלון כמו שציפיתי. אני נוטה להיכנע להסכמה שקרית שאין לי כל סיכוי להצליח, שאין מצב שאבין איך לחיות כמו שצריך.

אני לא מרוצה מההספק שלי. הייתי בטוח שככל שאשקיע יותר, אם זה להוסיף עוד אימון בשבוע או לקצץ בהפסקות בשביל ללמוד אפילו יותר שעות – אני אצליח יותר. משום מה, ככל שאני משקיע, החומר נהיה יותר מסובך, הלמידה הופכת ליותר מחרידה, ואני מרגיש יותר חלש. אני מרגיש שאני נכשל בכל צעד שלי.

מילא והייתי בוהה בקיר של החדר כל היום, אז לא היה לי כל תירוץ להתלונן, אבל אני כותב את המילים האלו עכשיו כי אני מתוסכל. זה מתסכל כשאני משקיע את כל הכוח שלי, וכל פעם מחדש אני מגלה שזה לא מספיק.

מצד אחד, יש סיכוי שהפער בין השאיפות שלי להישגים נגרם עקב חוסר ריאליות – אולי אני באמת מנסה להוריד את הירח. מצד שני, אולי אני בכלל לא מנסה מספיק – אני רוצה להוריד את הירח, אבל אני מפחד לעלות על סולם.

אם אני לא מנסה מספיק חזק, האם זה אומר שאני לא רוצה מספיק? האם זה אומר שהשאיפות שלי הן לא מה שאני באמת רוצה להשיג? או אפילו, האם זה אומר שאני לא טוב מספיק?

אולי כל מה שאני צריך לעשות זה לשנות גישה – עליי לקבל יותר טוב כישלונות, להבין שהם חלק נכבד מהדרך, ולהבין שזו הדרך היחידה להצלחה. תכלס, אם לא הייתי מנסה להשתפר, לא הייתי מגיע למכשולים האלו מלכתחילה. יכול להיות שאני בכלל מגזים, והולך לי בסדר גמור.

או שאולי אני נרדם לפני שאני מסיק את המסקנה הנכונה כל פעם מחדש.
או שאולי אני סתם מבלבל את השכל מרוב עייפות.
בסדר, מחשבות, ניפגש שוב מחר, באותו מקום ובאותה שעה,
ואני מקווה שהמפגש מחר יעבור יותר חלק.
ומשום מה, ממש בא לי עכשיו פלאפל.

// דין בן יצחק

הפוסט לא מספיק הופיע ראשון במה וזה

לפני כארבע שנים, כשעברתי לתל אביב, הזהירו אותי. "תל אביב זו עיר הרווקים. אי אפשר למצוא שם זוגיות". האמת, באותה תקופה זה הדבר האחרון שהטריד אותי. אחרי 26 שנה של זוגיות עם עצמי, לא ממש חששתי מזה. לא ידעתי מה זה בכלל זוגיות. ובכלל, משהו בי ידע שהשינוי הגיאוגרפי הולך להוביל לעוד כמה שינויים בחיי.

אז לא עברו הרבה שעות בעיר הרווקים ומצאתי את עצמי בתוך זוגיות של שנתיים. מאוד הצחיק אותי שדווקא בעיר ה"שפע והכלום" אזרתי אומץ לבחור במה שלא היה לי אף פעם. זוגיות, חברה, אהבה.
כן, ראיתי סביבי לא מעט רווקים ורווקות. אבל, לא הבנתי על מה כולם מתלוננים. "הנה, אני בזוגיות כבר שנתיים, זה לגמרי אפשרי", חשבתי לעצמי.

לפני כשנה פלוס פלוס הסתיים אותו קשר. האמת, לא חששתי מלהיות רווקה. כאבתי את אותה פרידה, ובו בזמן ידעתי שבסופה מחכה לי אהבה ואוסף של חוויות שכשאהיה אמא פלוס, אסתכל עליהן כשחצי חיוך מטופש פרוש על פניי.

בסך הכול אני נראית בסדר. יש בנות שממש יאהבו. יש בנות שממש לא. כן, אני לא גל גדות או בר רפאלי. אני אדם די טוב. אז לא היה לי ספק שהיא תגיע – אהבה חדשה. אבל את הזוגיות והאהבה תפסו הבדידות והכרית אותה אני מחבקת כל לילה. יותר נכון, מתחילה בחיבוק ואז מסתובבת לצד השני. בדיוק כמו שאני בזוגיות. אגב, זה לא פוסט עצוב! שלא תטעו.

כבר כמה ימים אני מסתובבת עם תחושה שעוד רגע זה קורה. פתאום קלטתי כמה אני שווה, ואני בכלל לא מדברת על החיצוניות, אלא על האדם שאני. אז רגע לפני שהיא מגיעה, אני רוצה להגיד תודה. תודה לך, בדידות.

תודה שלא שחררת ממני.
תודה שלא עשית לי חיים קלים ואפשרת לי להתמודד.
תודה שלימדת אותי מה הרווחים וההפסדים שלי כשאני מתנהלת מתוך פחד.
תודה שלימדת אותי להעצים את מי שאני, באופן עצמאי, לא מתוך הישענות על מי שרצה לצדי.
תודה שהיום אני מביאה אותי חזקה, פגיעה, עוצמתית ורכה לקשר הבא שלי.

תודה שלימדת אותי לבחור בתוך עולם שיש בו כל כך הרבה. והרבה כלום.
תודה על חברים נפלאים שפגשתי בשנה הזו. חברי נפש שהולכים ללוות אותי עוד הרבה. גם כשתהיה לצדי הבחורה האמיצה והווינרית. זו שאיתה אני יודעת שנעבור כל אתגר במערכת היחסים שתהיה לנו.
תודה שהיית מגדלור לאהבה חדשה שכל כך ממלאת אותי – הכתיבה שלי.
תודה שהראית לי כמה אהבה יש בי. תודה שלימדת אותי שאהבה יכולה להיראות בכל כך הרבה אופנים, וזה לא מעיד אם אני אוהבת יותר או פחות.

תודה לך, בדידות.
למה כולם מפחדים ממך?
ממלאים את עצמם בהרבה רק כדי לא להתעמת עם קיומך?
כמה גדלתי בזכותך.
מישהי הולכת לזכות בי.
בי. בשרון. בשרון שגדלה והפכה להיות האישה שאוהבת את מה שהיא כן ואת מה שהיא לא.
ועד אז… אני בזוגיות אתך, בדידות יקרה שלי. סתם יצא לך שם רע. כמה נתינה יש בך. תודה.

// שרון בר און

הפוסט תודה לך, בדידות הופיע ראשון במה וזה

התביישתי ופחדתי ממך, או יותר נכון מהעולם. פחדתי לומר לך שאני רוצה קצת זמן לעצמי, זמן להתפתח, לחשוב, לבנות את עצמי ואת האישיות שלי. פחדתי שאם תדע שיש לי שאיפות גדולות בחיים, אני באיזשהו מקום אאבד אותך. במשך התקופה הזאת "אתה" זה בעצם "אני", אנחנו פאזל אחד שלם –  אם אני מאבדת אותך, אני גם מאבדת את עצמי.

נכנסת לתוך חלל אפל ואבוד שבו אני אצטרך לגלות את עצמי בלעדייך. פחדתי שאם אשתף אותך במשהו, אתקע להיות לבד לפתע, הרי בכל הזמן הזה, כשהסתכלתי על המראה תמיד ראיתי את זאת שאתה רואה, או יותר נכון רוצה לראות.

אצטרך לגלות את עצמי בלעדייך

פחדתי לחשוף את הרגשות שלי ואת המחשבות שלי, אבל אני חושבת שאולי פחדתי מעצמי ומהרצונות שלי. אבל מה כבר רציתי? להיות בלי מסכות, פחדים או חששות. רציתי שתקבל אותי כמו שאני ותדע להכיל את האישיות שלי. רציתי שתלמד לכבד את המחשבות שלי והשאיפות שלי גם אם הן שונות משלך. שאפתי לתקשורת, הבנה, חלמתי על אהבה שבנויה על ערכים של חמלה, סובלנות, רגישות, תמיכה, הקשבה וקבלה.

כולנו חיים במירוץ אחר קבלה של הסביבה, אנחנו נשפטים על איך אנחנו נראים, מתלבשים, מתנהגים והרבה פעמים התקשורת נפגמת מכך. מערכת היחסים נפגעה והתחילה להתבסס על חוסר הבנה בגלל הניסיון לרצות את כל הסביבה. הרצון הזה גרם לי להשאיר את עצמי בצד, להתבלבל ולא להבין מה אני באמת רוצה ומה הלב שלך דורש.

אבין מה אני שווה ואדע לא לפחד מכל מחשבה

החוסר יכולת לראות את עצמי מביאה לפגיעה רק בי. ואני חושבת שלאורך כל מערכת היחסים פחדתי, חששתי לראות את עצמי. אולי ניסיתי ללכת אחרייך כדי שלא להתמודד עם האני האמתית, אולי גם חשבתי שתעזור לי בתהליך קבלה העצמאית שלי.
אבל, עכשיו כשאני חושבת על זה, אני חושבת שהאהבה האמתית תגיע רק אחרי שאהיה שלמה, אבין מה אני שווה ואדע לא לפחד מכל מחשבה.

// סנדרה יוספוב

הפוסט מאבדת את עצמי – כדי לא לאבד אותך הופיע ראשון במה וזה

הבכי תקוע לה כמו גוש בגרון, והיא רוצה לשחרר. את מה? היא לא ממש יודעת. אבל היא סוחבת את זה איתה לאן שהיא לא הולכת. מן מטען כזה שלא אמורים להביא. מזוודה של רגשות שהיא גוררת אחריה בחודשים האחרונים לכל מקום. המזוודה שלה מלאה בבדידות, ריקנות וייאוש שמתחילים לזלוג החוצה, ותכף כולם רואים לה את הרגשות שנשפכים מהצדדים.

לפני כמה חודשים בערב קיצי אחד האיש שלה נעמד ליד הדלת, הביט בה בעיניים עצובות ואמר לה שלום, בלי החלק המנומס של ה-'להתראות'. כשהדלת נסגרה אחריו בשקט, הלב שלה התנפץ על הרצפה בקול. אבל הוא כבר היה רחוק ולא שמע. והיא נשארה שם לבד, יושבת על הרצפה, כשמסביבה מפוזרים רסיסים קטנים נוצצים שהיו פעם הלב שלה.

הוא עזב לתמיד, וזה שורף לה. החיים בלעדיו הם מלחמה שהיא לא מצליחה להבין מה החוקים שלה. היא רק מרגישה שבכל סיבוב, לא משנה כמה היא חזקה ומה היא מנסה, היא עדיין ממשיכה להפסיד. והיא כבר עייפה. מותשת מלהילחם, מלהרגיש רע, מלשנוא את האיש שהיא אוהבת או לאהוב את האיש שהיא שונאת.

כששואלים אותה מה שלומה היא נושכת את השפה בעדינות ומשתהה כמה שניות. היא לא יודעת איך להסביר שהיא בסדר, אבל גם ממש לא. היא לא יודעת איך לספר שלמרות שהיא רוצה, היא לא מצליחה לישון, שלהיות ערה זה אומר שכואב לה וקשה לה. שהיא מסתכלת במראה ולא מזהה את מי שמסתכלת עליה בחזרה. שהמזוודה כבדה מדי וכבר אין לה כוח לסחוב.

אז היא עונה בלחש "בסדר". מי שלא מעניין אותו מה שלומה, גם ככה לא הקשיב. מי שאכפת לו, לא צריך לשמוע את התשובה. הוא שם לב לעיניים הגדולות העייפות ומבחין בשביל הדמעות שעוד לא התייבש מהבוקר.

לאנשים האלה יש כנפיים שהם מחביאים מתחת למעילים גדולים. היא מתבוננת בהם בזמן שהם נעמדים לידה ומתכופפים ללקט איתה את רסיסי הלב האבודים שלה. הם מושיטים לה יד והיא נעמדת לאט. ניצן של חיוך נובט בעיניי השקד שלה. היא מהדקת את האחיזה בידית המזוודה שלה, ושוב, מתחילה ללכת.

// אביגיל בר טימור

הפוסט מזוודה של רגשות הופיע ראשון במה וזה

רגע לפני שאת הופכת לזיכרון, רציתי לומר לך כמה דברים שעוד לא הספקתי לומר רגע לפני שהחלטנו שזה כבר לא יכול להימשך בינינו.

רציתי לומר לך תודה על תקופה שבה לימדת אותי איך לאהוב מחדש.
תמיד הייתה בי תקווה שעוד נצליח להתגבר על המכשולים הרבים שיצרנו לעצמנו.
ניסיתי להילחם עלינו מול הצבא הכל כך חזק הזה שנקרא – המציאות.
מלחמה בה ההפסד לא איחר לבוא.

עכשיו כשזה נגמר צריך להמשיך הלאה, וככה אני גם עושה.
בזמן שאת לא כאן חזרתי לחייך את אותו חיוך מזויף שקנה לא מעט נשים אחרות לפנייך. אני יודע שעם הזמן החיוך יישאר והזיוף יעלם.
קיבלתי כבר כמה הצעות לא תמימות מנשים שרק רוצות לפרוק כאב, לקבל קצת יחס וחום. כרגע אני מסרב לכולן, מתכנס בתוך עצמי, בונה מחדש את החומה סביב הלב. אותה חומה שאת שברת בלי להתאמץ.

רגע לפני שאת הופכת לזיכרון, רציתי שתדעי שאהבתי אותך. אהבה כזו שהצליחה לגרום לכל הפחדים שלי בחיים להיעלם בקלות, כי את היית שם. חיבקת אותי אבל בעצם חיבקת את הפחדים שבי, ואמרת להם בשתיקה שהכול יהיה בסדר. היום אני לבד, לא שולח הודעת בוקר טוב לאף אחת וגם לא משתף שום אדם בדברים הקטנים שקורים לי במהלך היום, שבטח לא יעניינו אותם כמו שעניינו אותך.

שנינו יודעים שמתישהו זה היה צריך להסתיים וצדקת כשאמרת ש"אהבה זה לא הכול בחיים". היא כנראה באמת לא הכול והיא לא חזקה מכל מכשול. אבל היא הייתה הסיבה שבגללה קמתי כל בוקר מחדש. סליחה, את היית הסיבה שקמתי בגללה כל בוקר מחדש, והיום כבר לא.

לא יעבור זמן ארוך עד שתהפכי לזיכרון כמו זאת שהייתה לפנייך. כמו שכבר הספקת להכיר אותי, אני נורא טוטאלי בהכול. אוהב מאוד אבל שוכח בקלות. אז אותך לא אשכח בקלות אבל כן אצליח לשים מאחור. במקום האפל הזה שאנחנו בני האדם קוראים לו – הזיכרון.
מדי פעם גם תקפצי לבקר אותי בראש. אדמיין אותך כאן איתי ואחשוב מה היה קורה אם היינו בסוף מצליחים להתגבר על הקשיים, למרות הכול.
את תצליחי להעיר בי את הגעגוע לריח שלך, למגע שלך ובעיקר למבט שלך שהצליח להביא לי שקט.

מתישהו יגיע היום הזה שבו תביני שלא הייתי צריך אותך בחיים שלי, אני רציתי אותך אצלי בחיים. רציתי אותך לכל החיים והיום כבר לא.
היום אני כבר לא מחפש אותך ולא אף אחת אחרת. היום אני מחפש את עצמי, בשבילי. שואל היכן טעינו כדי שאוכל לתקן בשביל האהבה החדשה שתבוא אחרייך, בעתיד הקרוב או הרחוק.

רגע לפני שאת הופכת לזיכרון רציתי לומר לך שאני בוחר לזכור את הטוב שהיה בינינו ואת הרע להשכיח עם הזמן, כאילו הוא לא קרה. ללמוד ממנו היום אבל לא לסחוב אותו איתי למחר.
אז רגע לפני שאת הופכת לזיכרון רציתי לומר לך תודה, תודה על האור שהצלחת להדליק בחיי עד שהוא כבה – כמו כל אהבה שנגמרה ונשאר ממנה רק זיכרון.

// מאור אדרי

הפוסט רגע לפני שאת הופכת לזיכרון הופיע ראשון במה וזה

המשרד שלי היה שני רחובות מז'בוטינסקי 102 ולא רציתי, לא רציתי ללכת. כי בז'בוטינסקי 102, היית אתה. רחוב באזל בשבע בבוקר גורם לכל אחד למות מוות קטן של בוקר, אבל ז'בוטינסקי… שם היית אתה. ולמה שארצה ללכת לכל מקום אחר, מקום שאין בו חתיכת דשא מלאכותית במרפסת, מקום שאין בו ספת עור אדומה בלויה שאפשר לטבוע בה, או מיטה, שאפשר לטבוע בה ביחד.

האפר של הסיגריה שלי טובע בשלולית. באזל בשבע בבוקר. איזה כאב ראש, והלב… כבר לא כואב, רק מעלה גיצים אחרונים אחרי שריפה. קצת שורף לי עדיין, במקומות שהיית נוגע בי, נגיד. שורף שורף. אני עולה באש באמצע באזל בשבע בבוקר, אבל מבחוץ – מבחוץ אני קטנה ויפה, עם חולצה לבנה מכופתרת, חצאית שהתקמטה אחרי שני צעדים בנעלי עקב. מבחוץ עור רך, עיניים תוהות בשלולית, סיגריה ביד עם לק שהתקלף, רגליים שזופות. מבחוץ השריפה לא ניכרת, וגם לא כאב הראש.

אתמול מצאתי את עצמי שוב במיטה של מישהו שהוא לא אתה. מצאתי כי הלכתי שוב לאיבוד. הוא דווקא חושב שהפסטה שלי לא רעה. כן, הכנתי גם לו פסטה. כוחו של הרגל. אבל בשבילך זה אף פעם לא היה מספיק טוב, לא הפסטה, ולא המילים שלי.

וכבר אין לי מה להגיד לך יותר, לפנים היפות שלך ולעיניים הבוערות שלך. אין לי מה להגיד יותר לגוף שלך, שמאס בכל זה, או לכסף שלך, שמתבזבז על מישהי אחרת עם חולצה לבנה מכופתרת, מגוהצת מדי, צמודה מדי, רטובה מדי אחרי שאתה נכנס איתה למקלחת וקורע לה את הכפתורים. כנראה שכמה כפתורים שלי עוד שוכבים שם, בין השמפואים. אז אולי אני רק אגיד לך שתלך להזדיין, אבל אולי גם לא, כי זה דווקא היה הקטע שלנו.

// גל גורליק

הפוסט ז'בוטינסקי 102 הופיע ראשון במה וזה

טור נוסף של האחות הכתומה יוצא לדרך, או שמא עלינו לכתוב 橙色的妹妹.

עבור רובנו, האסוציאציה הראשונה כשאנחנו שומעים את המילה "סיני" היא אוכל. אגרול קטן, איטריות אורז, עוף ברוטב חמוץ מתוק, לא דרישות גבוהות. וזה בהחלט מה שקרה בבית האח, שהפך השבוע למסעדה סינית לכל דבר ועניין.

בצד אחד של הבית: כל הבנות מקבלות את הבננה המטוגנת העונה לשם איציק הקיסר. בצד השני: תפריט שתואם למה שמוצאים כשמחפשים בגוגל "קלקול קיבה" – שק אורז והבעת פנים לא מרוצה.

המשימה השבועית של צד האיכרים המונה את שי חי, דודו, איציק ועומרי, היא לבנות חומה שתחלק את הבית, ושי חי מחליט לקחת את עצמו בידיים ולתת את הכל כדי לבנות את החומה במהירות ולהשיג לבת זוגו האהובה תקציב מותרות ותחושת גאווה.

סתם, סתם.

שי חי עוטה את הבעת הפנים הלא מרוצה שלו ומציין שהוא לא יבנה שום דבר.

דודו דווקא מבסוט מהמשימה כי הוא מבין את ההוראות, ברק מרוצה כי הוא סוגר את עצמו יחד עם רוב הבנים בבית ועומרי היה אמנם מעדיף שזו תהיה משימת "בחירת צלם מגנטים לחופה" או "טעימת קבבונים לקבלת הפנים" אבל הוא מוכן לזרום. השלושה מתחילים את הבנייה, בשעה ששי חי עסוק בהבעות של כעס ויגון.

"אתה כבר קיסר, אתה צריך שחברה שלך תבוא לנחם אותך?" שואל אותו איציק. "תנסה בשבילה, לא בשביל אף אחד אחר."

ואכן, תניה היא הדבק ששומר על החומה שנקראת "שי חי". כל יום היא מדביקה אותו מחדש וכל רגע שהיא לא נמצאת לידו הוא עשוי להתפרק. אור בטוחה שמדובר במשחק כדי לקבל את הבית בעיר הפריפריאלית שמיוחצנת בשקופית החסות, אבל נראה שמשהו בשי חי כל כך חסום ואטום וסתום, שלעיתים הוא גובר על כל היגיון.

"אולי נביא גם את אמא שלו?" שואלת רינת.

"אולי יש לחם גם בסין?" תוהה דודו.

מהצד הקיסרי של החומה הנבנית, אור מכינה לבנות ערב של פמיניזם והעצמה נשית. דודו הרעב ללחם רוצה להשתתף בו, אבל נשלח לנקות את השירותים. כאשר הן נשאלות מה זה פמיניזם בעיניהן, תניה לוקחת את נע"ת שי חי ועונה שזה זרם קיצוני של נשים ממורמרות שעושות את ההיפך ממטרתו הראשון של שיוויון.

רגע אחר כך היא מספקת את הרגע העצוב של כל מערכות היחסים אי פעם, כשהיא רצה לחצר כדי לשאול את שי חי "שימחתי אותך קצת עם התשובה הזו?" בוא ממי, דרכתי על עצמי עוד קצת כדי שתרגיש טוב. אתה מרגיש טוב? קצת יותר טוב? ועכשיו? ממי, ממי אתה כועס? אל תכעס ממי. זו חומה בפרצוף שלי או שאתה שמח לראות אותי?

הערב יורד ולשי חי יש נימוק חדש לעובדה שהוא לא משתתף בבנייה: מדובר במעשה לא מכובד כלפי בת הזוג שלו. עומרי מנסה להסביר לו שההבטחות שהוא מבטיח לעצמו ולה זה מה שמשפיע על העתיד, לא החומה שהוא בונה או לא בונה. דודו מוסיף שעצם זה שהוא לא מסייע לבניית החומה חונק את תניה בתוכה. עומרי תוהה כמה שולחנות רזרבה כדאי להזמין באולם.

"אני לא שומע מספיק צעקות!" קורא יורם זק מהקונטרול. "איציק, תקטין להם את הלבנים!"

אולי בניית חומה מלבנים קטנות בפרצוף של אהובתך זה פחות נורא מלבנים גדולות? נראה שלא.

שי חי לא מסכים להמשיך לעבוד גם כשכל השאר קורסים תחת העומס וכשדודו מציין שהוא לא ראה את אמא שלו 70 יום. "אז מה קרה אם לא יהיה קוקי ומוקי תשעה ימים?" שואל דודו.

קוקי לא עונה. הוא עסוק להכין לתניה טבעת מחוט. עזבו אהבה, הבנה, תמיכה, העצמה, חיזוק או הערכה. טבעת מחוט זה הדבר החדש.

"מה טבעת? אינעל שורלוק. איציק!" צועק יורם זק. "תביא להם את האבנים ביותר קטן!"

נראה שאין קטן יותר מהביצים של שלושת האיכרים בבית, כי הם מנסים לפנות אל ההיגיון של שי חי בכל צורה אפשרית, אבל זה פשוט לא עובד. עומרי תוהה האם לשבור את המשימה, אבל לבסוף מסיים אותה עם ברק ודודו כמו נינג'ה.

כדי לחגוג את ההצלחה, יורם מבטל את ההדחה לשבוע הקרוב, וגורם לעומרי למתוח את דודו תמורת צנצנת מיונז.

השבוע, אתם מוזמנים להשתתף בסקר סיני מיוחד: מה דעתכם על כך ששי חי לא השתתף במשימה?

מקור תמונות בפוסט: צילום מסך "האח הגדול"

לכל הבלוג של האחות הכתומה! >>

// אילנה קלמן

הפוסט האחות הכתומה – על חומות בפרצוף של קוקי ומוקי הופיע ראשון במה וזה

10 דקות מתל אביב, 25 דקות מאשדוד ו-2 דקות מהחיוג המהיר למשטרה. לפעמים. בכל פעם כששואלים אותי מאיפה אני, אנשים מצפים שאענה בטון מתנצל "בת ים". אז לא, לא מתנצלת כפרה, כי להיות בת ימי זה משהו מיוחד.

להיות בת ימי זה לדאוג שתהיה לך לפחות מטקה אחת בבית ולסמן את הכדור שלך עם טיפקס.
להיות בת ימי זה "להביא" ולא לקנות.
להיות בת ימי זה לשמוע בכל השכונה קריוקי בסראונד.
להיות בת ימי זה לחכות למפגש השנתי בערב כיפור ולקום למחרת למראה המכוניות ההפוכות של השכנים מיפו. וואלה, לא מתאים פריד אל-אטרש בפול ווליום נשמות, תכבדו.

להיות בת ימי זה לפגוש את לאה הגננת, זו שנזפה בך, כי הרסת לאלון המניאק את המגדל לגו והיא מספרת לך שבעלה רוצה לעבור מבת ים, אבל זה לא יקרה, כי היא מרגישה פה כמו סלב.
להיות בת ימי זה לדעת שלפרחות יש פרצוף גיהנום, אבל גוף מושלם.
להיות בת ימי זה לטייל ברחובות העיר בשישי בצהריים ולהריח מהבתים את הארוחות על האש.

להיות בת ימי זה להגיד שלום ליוסי בלפור, להביא בענטוז לששון ולדפוק ספרינט מורד.
להיות בת ימי זה לבלות בשישי בערב ב"עיגול". לא, ינעל ראבק, זה לא כיכר!
להיות בת ימי זה להגיד הכול בפנים ולקבל תוספת סיכון.
להיות בת ימי זה לשחק בקאפווח ולעשות קולולושה.
להיות בת ימי זה להצטרף לחגיגות ספר תורה, סתם כי זה שמח והם בדיוק עוברים מתחת לבית שלך.

להיות בת ימי זה ללכת ברחוב ולעצור כל שתי דקות בשביל להגיד שלום.
להיות בת ימי זה לכנות מישהו תמים "תייר".
להיות בת ימי זה להכיר אנשים בחוף ולהפוך לחברים הכי טובים.
להיות בת ימי זה לא להתבייש לבקש חלב מהשכנה. גם וודקה.

להיות בת ימי זה לכבד, אפילו אם הבן זונה אכזב אותך.
להיות בת ימי זה לקלל למען מטרה טובה.
להיות בת ימי זה לעצור הכל, לזכור את האיום האיראני ולרוץ לנקודה בה יש מכות.

להיות בת ימי זה לעזור למי שקשה לו, כשאתה בעצמך בקושי מצליח לשרוד.
להיות בת ימי זה לרוץ בטיילת כשאנשים נותנים לך כיפים ומעודדים אותך לאורך הדרך.

להיות בת ימי זה לתעב את הטייקונים שהורסים לנו את החוף!
להיות בת ימי זה לעבוד שעות נוספות ביחסי ציבור.
להיות בת ימי מתכחש זה להגיד "אני גר בצפון בת ים". סע, סע לים.
להיות בת ימי זו לא בושה, זו גאווה.

// ריקה לודריק

הפוסט להיות בת ימי הופיע ראשון במה וזה

את בוקרו של יום הבחירות בשנה שעברה העברתי בתחנת דלק בשולי הדרך מבאר שבע לתל אביב, מחכה ארבע שעות לרכב חלופי. תחנות דלק תמיד נמצאות בשולי הדרך. שתיתי קפה, אכלתי משהו, בהיתי בנייד. קיוויתי לאיזו חוויה בהמתנה המיותרת, נגיד למצוא את אהבת חיי או משהו כזה, עומדת בפנים מפויחות מול מכסה מנוע פתוח לרווחה. כל מה שקיבלתי היה נהג גרר מתוסכל שהתרגז על כך שנתקעתי עם הרכב באמצע הדרך ביום שבתון, יום הבחירות. "אני לא בחרתי בזה", אמרתי לו, "מה אתה רוצה ממני". הוא מלמל משהו לעצמו, העמיס את הרכב, התניע ונסע. בזאת נפרדו דרכינו. אני לא בחרתי בזה.

ואולי, אולי אני בוחר הרבה יותר ממה שנראה לי. נכון, אנחנו לא בוחרים במי להתאהב, אבל יש לנו בחירה מה לעשות עם זה. האם "להתעקש על הקראש", או אולי לנסות ולקבל החלטה הגיונית, מושכלת. כן, אני יודע, איך אפשר לחשוב בהגיון כשהדמות שלך תקועה לי בראש מהבוקר עד הערב. ובכל זאת.

ואולי, אולי הבעיה נמצאת בכלל בבחירה הראשונית. אותו ניסיון להצניע את הקול הפנימי שצורח "זה לא ילך!", כי לעזאזל, איפה יש עוד בחורות כמוך, ואחר כך לבחור האם להקשיב לאותו הקול שצועק "אל תלך!", כי לעזאזל, איפה יש עוד בחורות כמוך. נו, לך תתווכח עם קולות פנימיים.

ואולי, אולי כל מה שצריך זה קצת פרספקטיבה. צעד או שניים אחורה כדי לראות את התמונה מזווית רחבה יותר, ממרחק. קשה לראות את השלם כשמתעסקים בפרטים. ואני, פרט אחד בודד, מיוסר. כזה שמקווה ליפול ולהתרסק על הקרשים אבל אף פעם לא יוצא לו. לא מטביע את יגוני בטיפה המרה, לא יוצא ללכת רטוב בגשם ולאוכל יש עדיין טעם נפלא, גוד דאם איט. סלע איתן שרוצה לפעמים להתפורר קצת. תמיד נופל על הרגליים, או לפחות נראה ככה מבחוץ. כולם נראים ככה מבחוץ.

ואולי, אולי כדאי שאפסיק להתעסק בעצמי, ואתחיל לשאול מי את צריכה להיות כדי שהעסק יעבוד כמו שצריך. האם תצליחי להוות חוף מבטחים למרות היותך שבירה, איך תנטרלי את המטענים שאני מביא איתי, נפיצים ורגישים לתנודות, ולמה, לעזאזל, שבכלל תנסי לעשות את זה. מבעד למסך הערפל של העתיד אין לי מושג איך תהיי ומה יקרה כשזה יקרה. אולי בכלל היית כבר. הפסקתי לנסות ולבנות את האידיליה הזאת בראש, כי המציאות, כך מסתבר כמובן פעם אחר פעם, חזקה מכל אוטופיה מדומיינת.

A photo posted by Barak Fogel (@barakfogel) on Aug 7, 2015 at 4:16am PDT

ואולי, אולי אני צריך פשוט להניח לזה. "כן, תנוח", את קופצת על המציאה, "אל תחשוב על זה יותר מדי, יש הרבה פילים לבנים". אני מצטער, מתוקה, אבל זה הצורך המחורבן לחשב, ולחקור, ולשאול, ולהעמיק, ולפתח ציפיות רומנטיות מעולם שכבר עייף מזה ממש. הוא יצא לגמלאות ומבקר את הנכדים פעם בשבוע.

ובכן, עולם יקר ומותש, לך לעזאזל. אני יודע שאת אפשרית, בזה אין ברירה, ואי אפשר לבחור אחרת.

כי אולי, אולי יש עוד סיכוי לאהבה.

// ברק פוגל

הפוסט בחירות הופיע ראשון במה וזה

פברואר עכשיו. מבול טופח לנו על הקרקע ורוחות סערה – או כמו שאת קראת לזה: "רוח פרוצות" – מנגנות לנו רוק. כבד. הכביסה בקושי מתייבשת והעולם ממאן להתקדם. חוץ מאופניים חשמליים לא הפסדת יותר מדי. אין פה עדיין מכוניות טסות ורובוטים עוד לא מחליפים את האנשים ברחובות.

המלחמות עדיין כאן. גם שנאת החינם והגזענות, ויציע העיתונות שצורח ברקע, ואלה שמדברים לעצמם בקול, ו"מנהלים" חסרי בושה, ושלמנים שמנסים לחסוך ואוכלים במסעדות ואפילו השווארמה של חאזן, לה שמרת אמונים בכל צהרי שישי. ולמרות זאת, הכול רץ. הזמן טס מפה לשם ואני כבר בעשור הרביעי. הילד הקטן של אימא כבר בן 30. את קולטת?

את יודעת, אימא, הפכנו לדודים רחוקים. כאלה מקרבה שנייה שבקושי מדברים. וגם זה קורה רק כשאנחנו נפגשים אצלך ב"בית העולמים" פעם ברבעון. את לא מופיעה בחלומותיי כמו אצל אחרים ואני כבר לא בוכה. לפעמים אני חוטא ואפילו קצת "שוכח". אל תפגעי. ודאי שאני מתגעגע אך זו כנראה דרכו של עולם. עם יד על הלב, דעי שבשנתיים הראשונות התכוננתי לחייג אלייך מתוך הרגל. כל דבר קטן שהיה לי לספר התחלתי לחייג ואז נזכרתי. היום אני כבר לא מתקשר. היום אני לא מודאג או מוטרד. היום אני שלם. הודות לך.

זה הפוסט הראשון שמוקדש לך בבלוג ולא בגלל הגיל שלי, אלא שלך. השבוע נציין את יום הולדתך ה-63 (מקווה שלא תכעסי שציינתי את המספר). נציין אותו רק במילים, בעוד שעד לפני ארבע שנים, חגגנו לך במעשים, עם עוגת הגבינה האלמותית שאפית לנו. דקרנו נרות, עמעמנו אורות והתחלנו לשיר לך "בהפתעה". התרגשת למרות שכל חגיגת יום הולדת אצלנו דומה לקודמתה. אחר כך, היינו הולכים למסעדה ופותחים שולחן. אני כבר לא זוכר איזה סלט הכי אהבת לנגב. סליחה.

זה כבר יום ההולדת הרביעי שאת חוגגת בלעדינו ואני חייב להזכיר שלא הלכת מבחירה. אם אגיד שעזבת, הרי שאאשים אותך. אני יודע שרצית להישאר ולראות את ילדייך ונכדייך גדלים ומאושרים. אני יודע שכל כך רצית לראות אותי עומד תחת החופה. המשפחה הייתה תמיד בראש מעיינייך ומשאת נפשך.

שמעי קטע, כמעט ארבע שנים אחרי ורק עכשיו, גילינו ששנה לפני הפרידה דאגת להעביר לנו מסרים. כתבת לנו פתקים שמורישים ליום שאחרי. החינוך והתוויית הדרך שלך, היו כסלע איתן גם לאחר מותך. תחילה רצית לראות שאני מסתדר ומקבל החלטות נכונות. ראית אותי מתקשה ומתבלבל. ראית שאני חסר אונים וחמור מהכול – חסר תקווה. או אז החלטת להתערב.

הארת לי את הדרך עם פרוז'קטורים לווייניים שארגנת בשמיים. בטח ביקשת יפה עם כל האישורים ואמרת אלף פעמים תודה מנומסת. בטח גם שם את מגיעה ראשונה כל בוקר למשרד, והולכת אחרונה. בטח גם שם את עוזרת לכולם ומתרגשת מכל הערה שמישהו זורק לא במקום. ככה את, תמיד מכניסה ללב.

ואז, כשראית שאני מתקדם יפה ובונה את חיי עם חזון ותעוזה, שמת עליי חותמת. באותו ערב קסום, הרגשתי שאת לוחצת עליי עם גושפנקא מבטון. גרמת לי להרגיש שהנה, כל מה שחיפשתי – מתממש. שנים של ייאוש ויד שלא ליטפה הסתיימו ברגע. שלחת לי מלאך. מלאכית. שתשמור עליי ותגן עליי. שתגרום לי לחייך כל יום מחדש, שתייצב לי את הנפש כשהיא רק מתחילה להתערער לרגע.

לא, אימא, תפסיקי. אל תצטנעי ותגידי שאין לך יד בדבר. עם רגשות לא מתווכחים. הרי פתחת לי בקלפים ושמת אותם על השולחן. שלחת לי ג'וקר, יהלום, אס. שלחת לי אוצר, זהב, מתנה משמיים. שלחת לי את ההמשך שלך.
אני מקווה שאת חוגגת עם החברים החדשים שלך, אימא, יום הולדת שמח.

// אסף עינצ'י

הפוסט מתנה משמיים הופיע ראשון במה וזה

בין ערימת המחברות לפלאפון שלא מפסיק לצלצל, ארוחת הערב קוראת לי במרחק אלפי שעות לימודים לאמבטיה מפנקת שבינתיים עוד בגדר דמיון, בין האירוע של החברה לתור שספק יידחה, ספק יתבטל, אני מתקשה לעכל שזאת עוד תקופה עמוסה בחיי.

בעודי מנסה לעודד את עצמי ב-"די, זה זמני, גם זה יעבור", אני רק מעיפה מבט אוטומטי למחר ונתקפת דיכאון מסכן. המצב המייגע הזה הביא אותי לחשוב שבחייאת, אין לי זמן לעצמי. כיתה י"א, טעית בכתובת. מהרגע שבו כף רגלי דרכה בשנה המתועבת הזאת, המוח שלי בתהליכי קריסה, אני רוצה לברוח, הראש כואב, וגם היד, מרוב מילים שהמורים מקיאים למחברות שלנו. מרגיש לי שנכנסתי למירוץ שאין ממנו דרך יציאה. ובינינו, הו, כמה שאני רוצה לצאת.

נכנסתי למירוץ שאין ממנו דרך יציאה

אני לא אשקר, זה קשה. קשה שכל דבר מהול בלחץ של זמן, קשה שאתה צריך לוותר על דברים, קשה שבלי לשים לב, אתה מוותר על עצמך. תקופה שלא כתבתי, או שמעתי שירים באוזניות בלילה בשמיכה, כמו שאני אוהבת, תקופה שלא יצאתי להירגע בים, תקופה שאני לא מתגמלת את עצמי. אז התחלתי להתלונן. להתלונן הרבה, אולי יותר מידי, אבל בדיוק כאן, בדיוק כאן נכנס בי כוח. המצב הכניס אותי לפרופורציות והיום החשיבה שלי מתחילה להשתנות.

 מ-"הלימודים האלה שוברים אותי" חשבתי שוואלה איזה מזל שיש אנשים שדואגים להשכלה שלי, לעתיד שלי. ממצב שבו קיטרתי שאין בדיוק את האוכל שאני אוהבת, אני מגיעה הביתה אחרי יום ארוך ואומרת תודה לאל שיש לי מה לאכול. אחרי שעות מחוץ לבית אני אומרת תודה שיש לי מקום לישון והורים שיחפרו ויחבקו. מזמן ממושך עם החברות אני מבינה כמה מזל יש לי שאני לא לבד בעולם. מכל הדברים שמעסיקים לי את הראש, אני אומרת תודה שיש לי בכלל תעסוקה ואני לא משתעממת ומתבודדת. עד לרמה הזאת.

אולי תמיד אפשר למצוא זמן לדברים שאוהבים? kotangens by Istock

הדברים הכי קטנים ולא מורגשים פתאום מקבלים משמעות.
מפה לשם, מצאתי לעצמי זמן לכתוב את הפוסט הזה,
מפה לשם הבנתי, שהכל תלוי באיך נבחר להסתכל על הדברים.

// מאי שמר

הפוסט כיתה י״א, למה את כל כך קשה? הופיע ראשון במה וזה