כמעט שנה.
כמעט שנה בלעדיך.
כמעט שנה לבדי.

ודווקא מסתבר שזה לא כל כך קשה להריץ את כל הקטע הזה כמו שחשבתי, אתה יודע?
מסתבר שלחיות לבד זה לא כזה מסובך. זה יותר פרקטי, פחות דרמתי. הכל יותר מסודר והחיים מתנהלים בשלווה נעימה למדי. אני לא חייבת כלום לאף אחד, רק לעצמי. ותכל'ס חוץ מהחיפוש הלא נגמר אחרי מערכת היחסים הבאה שלי, אני לחלוטין חופשיה ממחויבות – התחייבויות לדברים ולענות על ציפיות של אחרים. נשמע ממש קל, על גבול האוטופי.

פשוט היה יותר קל להכחיש

וכמה שזה נחמד היום, אני אגלה לכם סוד קטן, אי אפשר לראות את כל זה בחודשים הראשונים. במקרה שלי גם לא אחרי חצי שנה. אבל לא הייתה לנו ברירה ושנינו ידענו שזה היה צריך להיגמר שלושה חודשים לפני שנפרדנו בפועל, פשוט היה יותר קל להכחיש. חודש לפני הסוף כבר ידעתי בוודאות. אין יותר מה לטאטא מתחת לשטיח, אין איך להסתיר. הכאב הזה בבטן והידיעה הזאת לא ניתן לעיכול וכך למעשה זה נסחב במשך תקופה שלמה שאני מנסה להיאחז ב"יהיה בסדר", "אנחנו נתגבר על זה", ו-"הכול יסתדר".

למען האמת זה היה די ברור. כולם ידעו שהייתה שם בעיה ואחרי שעברה שנה כבר לא היה ניתן לפספס את זה. כמה שניסינו לייפות את המציאות היו פערים שהיו גדולים מידי, כאלה שאפילו אהבה לא יכלה לנצח, אפילו שלא העזתי להודות בכך. נלחמתי לבד על מה שאתה מזמן כבר ויתרת.
הסיום הגדול היה בדיוק כמו בסרטים. דרמות, כינורות ושירים עצובים ברקע. אני כבר ידעתי שזה הסוף ושאין יותר מה להציל כאן, שאני כבר לא מצליחה לרוץ לבד, שזה נגמר.

במשך חודש קדימה נעלמתי בין שירי הדיכאון וגלידות. בין מד מן לאישה הטובה. הגבר היחיד בחיי היה פאקינג דוקטור פיל וקים קרדשיאן הפכה להיות ה-BFF החדשה שלי. בכיתי עם חמישים גוונים של אפור. הפכתי לקלישאה המהלכת הזאת שכולם יודעים שבתהליך פרידה. שנאתי את כולם ובעיקר את עצמי והטבעתי את הדמעות בכל אחד. חיפשתי כל דרך אפשרית לברוח מהמציאות, הייתי כלא קיימת, נעלמת, שקופה לעולם.

העולם לא קרס כשעזבת, רק אני

הרגשתי כמו ניצבת בהצגה של מישהו אחר, חלומות בלילות התערבבו עם מציאות, ודמיינתי אותך בכל מקום. התעוררתי לבד והבנתי שזה נגמר. הייתי בטוחה שעוד שנייה תיכנס למיטה ואני ארדם כמו תמיד מחובקת בין הזרועות שלך. להרגיש כמו גוש של כלום ושום דבר לראות אותך עובר ברחוב עם מעיל העור שכל כך אהבתי ואז להבין שהכול היה בדיה, דמיון על גבול השיגעון. זה לא היה עוזב לרגע, נצמד אליי ומכביד על כל צעד. מקשה על כל נשימה.
נורא מצחיק שהעולם לא קרס כשעזבת, רק אני. לאבד אותך היה לאבד את עצמי – וכמה שזה נשמע מפונפן, זה הכי אמיתי. לקחת את כולי איתך, או לפחות את כל מה שחשבתי שהייתי, פשוט כי לא יודעתי מי אני בלעדייך, נעלמתי בתוכך והפרתי את הנאמנות שלי לעצמי, את הזהות שלי, את מי שאני.
לא מוכנה להישבר, לא מסתכלת למטה יותר, אני אהיה נאמנה לעצמי. או לפחות אנסה.
// תאיר בנימיני

הפוסט לחיות לבד זה לא כזה מסובך הופיע ראשון במה וזה

כל אדם שחי על כדור הארץ ומחובר לציביליזציה ראה לפחות פעם אחת בחייו משחק ספורט קבוצתי כזה או אחר ואמור לדעת את משמעות המעמד של גמר, משחק אחד שיכול לטרוף את כל הקלפים. לכן, לא פעם נמצא הפתעות דווקא במשחקי ה"נוק אוט" ובמפעלי הגביעים, שכן קבוצה הנמצאת בראש הטבלה ומובילה כל העונה כנראה תיקח אליפות, אך גם הקבוצה הכי חלשה בליגה יכולה להפתיע ולקחת גביע.

קבוצתי – הפועל ראשון לציון – לקחה חלק במשחקי חצי גמר גביע המדינה בשבת שעברה. היינו הפייבוריטיות לעלות לגמר, ניצחנו את הקבוצה היריבה במשך כל העונה כולל במשחק הידידות. ככה שמבחינתנו היינו עם היד על העליונה, וחשבנו שאם נשחק כמו שאנחנו יודעות, כנראה שהמשחק הזה יהיה שלנו.

נתנו פייט – חצי גמר גביע. צילום: גבי אלאלוף

ובכל זאת הפסדנו, הקבוצה היריבה התעלתה על עצמה ונתנה פייט אדיר, ובסוף הצליחה להכניע אותנו. אפשר לנתח כל צעד וזריקה משריקת הפתיחה ועד הסיום, אפשר ואפילו צריך לעבור על הטעויות שנעשו במשחק וללמוד מהן. אבל התוצאה עדיין תישאר אותה תוצאה, ואנחנו נסיים את העונה בין אם נרצה ובין אם לא, ללא האפשרות להתחרות על תואר מחזיקת גביע המדינה.

התחושות בסוף המשחק היו קשות, הרבה כעס, עצב ובכי מילאו את חדר ההלבשה.
הרגשתי כאילו מישהו הוציא את לי את הלב מהחזה, זרק אותו על הרצפה ומעך אותו עד שכבר לא נשאר ממנו דבר. כאב לי לראות את החברות שלי לקבוצה שבורות, כאבה לי עוד יותר הידיעה שלבד לא אוכל לרפא אותן. כי איך אפשר להרים בן אדם מהרצפה כשאתה שוכב ממש לידו? איך אפשר לעודד חברה לקבוצה כשאינני יודעת איך לשכנע את עצמי שהכול בסדר? ויותר חשוב מהכול, איך אפשר להמשיך להסתכל קדימה כשכל כך הרבה כבר נותר מאחור?

בזמנים יפים יותר – אחרי ניצחון במשחק ליגה קשה

כנראה שעד שלא ימציאו תרופה פסיכיאטרית העוזרת להתמודד עם הפסדים במשחקים קריטיים השאלות האלו יישארו ללא תשובות חד משמעיות.
אבל אין ברירה אלא להמשיך. להתרומם גם כשכל מה שרוצים הוא לשכב ולבהות בתקרה, להתקדם גם כשהרגליים מסרבות לזוז ולהמשיך ולהאמין שיש עוד סיכוי.

נכון, אומנם את הגביע הפסדנו, וזה הפסד שנצטרך לסחוב אתנו למשך כל שאר העונה. כולנו מודעות לכובד המשקל העודף שהאכזבה, הכעס, העצב ותחושת הכישלון האלו מוסיפים לנו. תחילה הם יקשו עלינו לרוץ באימונים, נרגיש אותם על גבינו מאטים אותנו, כמעט וגורמים לנו לעצור. נרגיש אותם בחזה, הם יתפסו את מקומו של החמצן בריאות ויקשו עלינו לנשום, הם ינסו להכניע אותנו ואולי כמעט יצליחו. אבל התשוקה שלנו לספורט, הפייטריות שיש בכל אחת מאיתנו היא זו שתגרום לנו להעפיל ולגבור על התחושות הרעות. הרצון לנצח ולהוכיח יחזקו אותנו, ומשחקניות שהפסידו את חצי הגמר שלהן נהפוך ללביאות שנלחמות על מה שנשאר וזה כמובן – לקחת את צלחת האליפות.

אף פעם לא מוותרות – הלביאוות האדומות

לא נותרה לנו ברירה. אם לפני המשחק יכולנו להישען על כך שיש לנו סיכוי לנצח בשני תארים ולקחת דאבל, הרי שכרגע אין לנו אופציות. הגענו לנקודה בה אין הזדמנויות שניות. זה הזמן שלנו, ה"מאני טיים". כרגע אנחנו האויבים הכי גדולים של עצמנו, אם נצליח לנצח את עצמנו, אם נצליח להוריד את עול חצי הגמר ונתחיל להתקדם גם כשכולם מצפים מאיתנו להישאר מאחור, נוכל לכפר על ההפסד ואולי לזכות בתואר שבו אנחנו כלכך חושקות.

הגיע תורנו להוכיח. פישלנו, אין ספק, ובכל זאת לא הכול אבוד!
זה הכול או כלום, כי מה לעזאזל כבר נשאר לנו להפסיד?

// שלי ארד אלן

הפוסט ואז, הפסדנו את הגביע הופיע ראשון במה וזה

אני די בטוחה שכשהרצל עמד אי שם ב-1901 על המרפסת ההיא בבזל, הוא לא חשב שבשנת 2016 יסתובבו יהודים רבים וטובים בארץ עם זקן מפואר בדמותו שלו. הטרנד ההיפסטרי שהחל את דרכו לפני מספר שנים טובות כבר מזמן הפך לנחלתם של גברים רבים בארץ.

אם העובדה המעניינת זו עברה לידי מבלי ששמתי לב בכלל, בגל הטרור האחרון מצאתי עצמי חוטפת מיני-התקפי לב בכל פעם שמזוקן כלשהו היה שולח יד אל תיקו, ולבסוף מוציא אוזניות גדולות של Beats. אפילו הוציאו שעשועון נחמד שעבר ברשת שבדק האם אתה מצליח לזהות מי מחבל ומי סתם היפסטר (יצא לי 2/10, כישלון חרוץ).

אז בכל זאת, למה זקן? מה כל כך מושך גברים לגדל אותו, להפריח את השממה על הלחיים לאורך שנים ולתחזק ערימת צמר פלדה על הפנים?

קודם כל, זה גברי. אני בטוחה שאף אחד מאיתנו לא עוצם את עיניו ומדמיין את האדם הקדמון, ההוא שצד חיות טרף למשפחתו, מגולח למשעי ושם מי קולון. אם יש לך בייבי פייס, או לחילופין סנטר כפול ואף משולש, גדל זקן, תראה כמו גבר!

מתוך תערוכת "פרחים זה גברי". צילום: לירון אראל

שנית, העצלנות הגברית מוכיחה עצמה שוב. להתגלח כל כמה ימים נשמע כמו סיוט שנגמר אי שם בצבא, ואם אפשר לקבל לגיטימציה דרך טרנד אופנתי שגם ייתן לך מעט שיק ואולי אפילו ישנה את תפיסת עולמן של המחוזרות כלפיך, מה טוב.

שלישית- דן בליזריאן. חיפוש קצר בגוגל, ותבינו למה לעזאזל הבחור הזה הוא מודל החיקוי לגברים רבים על הפלנטה הזו (איך הפמיניסטיות עוד לא קלטו אותו?). לא אכביר במילים, השם אומר הכל.

רביעית, זה פיצ'ר נורא נחמד שאפשר גם קצת להשתעשע בו- לשזור פרחים, להדביק נוצצים ופייטים, לתלות ממנו שנדלירים וכו'.

thegaybeards- Instagram

והחסרונות?

הצורך הרציף במפיות או מגבונים לצד ארוחות, הקשות בהן מכילות ממרחים למיניהם כגון חומוס, גוואקמולי או עמבה. בחורים שמגדלים זקן וחושבים שכאן נגמר תפקידם בנושא- לא, לא ושוב לא. אל תהיו מטונפים! זקן הוא עוד אלמנט בגוף שלכם שדורש טיפוח לא פחות משיער אחר על גופכם. לשמן, לסרק, לגזוז ולנקות, חשוב לא פחות!

שמן לזקן של "מעפילים". צילום: Jonathan Maimon

המבט המבועת על פניהם של אנשים בתקופות מתוחות, נוסעים שיחליטו לרדת בתחנה הבאה אפילו שלא הגיעו ליעד רק כי אתם לובשים מעיל גדול, ואף סכנת הנפשות שבתרסיסי הפלפל למיניהם. בהחלט חיסרון.

לבחורות שיצאו עם בחור מזוקן מחכות חוויות משנות חיים. זה מתחיל בנשיקה שתגרור גירודים ואף שריטות קלות על הפנים שלך. זה ממשיך בחלקים יותר אינטימיים בגוף שבהם ידגדג לך בטירוף, ונגמר בעובדה שתריחי כמו עמבה בסוף היום. אה, וגם תמצאי איזה תלתלון שיחנוק אותך בכניסה לגרון, ככה מימין לענבל.

למרות היתרון היחסי של להראות גברי ומסוקס, נשים רבות גם נרתעות ונמנעות לצאת עם בחור מזוקן. מחקרים רבים הראו שנשים מעדיפות פנים חלקות כטוסיק של פעוט, או אפילו זיפים קטנים ונוטפי גבריות.

חבריי המזוקנים, כל עוד תטפחו את הערימה המתולתלת שלכם ולא תזניחו אותה לגדול לפרא, סביר להניח שהחסרונות ירדו משמעותית וכולם ייהנו מטרנד הלא נגמר של יקירנו, חוזה המדינה, הרצל.

Amit shimoni – Illustration

// לילך דהן

הפוסט ילד מזדקן הופיע ראשון במה וזה

טוב, שנים שלא כתבתי לקהל אז תסלחו לי מראש אם אני כותב קצת לעצמי או בקול רם. בגדול אני כאן בשביל החומוס.

החומוס הראשון בחיי:
נולדתי למשפחת תעשייני חומוס, הדבר הראשון שראיתי בחיים זה חומוס ומאז הכול היה ברור בעצם.

עסקתי בחומוס, מכל זווית שתבחרו. גרתי בצפון והיה לי נוף יפה, שקט ורוח נעימה. היה אחלה וזה, חיי ההרים. מתישהו במהלך אמצע החיים (בהנחה והחיים זה מגיל עשרים עד שלושים) הצד האנרכיסטי שלי נחלש ועליו התגבר היצר הפוסט-מודרני הזה שדוחף אותך ללכת ללמוד דברים, וליהנות מזה שמותר להתבכיין על זה שאנחנו עובדים בין שיעור לשיעור במקום לעשות מלחמת קבובות בים.

אחר כך, כמו השאר, הלכתי לשבת שנים במשרד כדי ליישם את כל מה שלמדתי עד כה ולפצות על ימי העוני במלא קרחנות בתל אביב, כי מי יודע עוד כמה שנים ניגרר לתואר שני ושוב נוכל להתמרמר לנו בכיף.

אז היו ימים קשים בהתחלה, אתה עוד בקשר הדוק עם כל החבר'ה בצפון, נוסע להורים כל שבועיים גג, מרוויחים פחות בהתחלה, והכול זה התחלה, ואתה עוד לא יודע שקו 5 לכיוון השני לא מגיע לתחנת רכבת, וצריך לריב עם הנהג שהוא צריך לשים שלט של "לא לרכבת" במקום המספר הזה, 5, שלא אומר כלום בכלל.

החומוס השני שלי:
מן הסתם שזה לא באמת החומוס השני אבל זרמו עם התבניות.
כמו שכבר אמרתי בעבר, הולכים לאיבוד אבל איכשהו בסוף תמיד מוצאים את עצמנו איפשהו, ואולי בכלל זו הדרך, כי מי אמר בעצם מהי הדרך? לי אף אחד לא אמר אף פעם איפה הדרך. מפה לשם אני כבר יציב, שום שוחד או טובות הנאה לבעלת הדירה שלי. בבוקר אני בים לטבילה, מקלחת ולעבודה שדי התמכרתי אליה בשנתיים האחרונות ואני מרגיש ממש בבית. אחרי חדר הכושר בערב בטח אשתה יין עם חברה שלי או משהו, שבכלל טסה לחודש וחצי לאימא שלה באמריקה, ואני נשאר כאן לשגרה המגניבה אך שגרתית למדי שלי.

רגע לפני שהיא טסה קרה מהפך קטן בעבודה ועמדתי להיכנס שותף במחלקה שלי, ואלו היו חדשות ממש טובות וזה עשה לה את הנסיעה, בעיקר בגלל שאמרתי לה שעכשיו נוכל להחליף את הטוסטוס התל אביבי שלי באופנוע מספיק גדול כדי שיוכל לקחת אותנו לעין גדי בסופ"שים עם כל הציוד שלנו.

מיד כשהיא טסה התחלתי לחפש ומצאתי מהר להפתעתי, כלי רציני שבאמת נוסע קדימה כשמושכים בגז. גייסתי מהר את הכסף והכנתי צ'ק לבעל האופנוע. למחרת יצאתי לאכול חומוס ליד המשרד, במקום החומוס הלכתי לשלם על האופנוע בתקווה לחזור אתו למשרד עם חומוס בשקית.

רגע לפני הבלוק בו קבענו להיפגש קיבלתי פלאשים בהם ראיתי את עצמי רוכב על האופנוע, אבל הנוף היה שונה, התחושה בכלל לא הייתה מוכרת, תחושת חופש שכזו. האופנוע תמיד אפשר לי לחוש בתחושת חופש בעיקר בגלל האוויר שטס לי לפרצוף, אבל החופש הזה הרגיש אחרת, הוא הרגיש אמיתי.

הגעתי למסקנה שהחלום האמיתי שלי זה לקנות אופנוע מטורף ולטייל בהודו פרי סטייל עדלאידע. חושב עושה, זאת הגישה היום, אז כינסתי במהרה חמ"ל המורכב מבעל האופנוע, הבוס שלי, חברה שלי בסקייפ, המאמנת שלי מחדר הכושר, השותפים שלי לדירה, המוביל שלי, אימא, אבא, ופשוט הצהרתי שאני טס להודו ואל תחפשו אותי, אני אחפש אתכם.

// לירון ביאלקוביץ

הפוסט קיצור תולדות החומוס הופיע ראשון במה וזה

אל תשפטו אף אחד אף פעם כי לא הייתם בנעליים שלו. אם זכור לכם, לאחרונה, אמבר אמור, מובילת קמפיין בינלאומי נגד אונס, נאנסה בביקורה בדרום אפריקה על ידי גבר שיכור שניצל את התמימות שלה. לאחר הזוועה, תיעדה הבחורה המסכנה את הרגעים שלאחר האונס בעמוד האינסטגרם שלה; כשהיא יושבת במקלחת – ערומה, בוכה, מרגישה מחוללת, מרגישה שסוף העולם הגיע. והרשת, חלקה הגדול לא היטיב עם הבחורה.

מרגישה שסוף העולם הגיע // גל גולץ

הרשת, לא מעט מאנשיה העדיפו לשפוט את הקורבן ולשאול את הטוקבקיסטים האחרים: "מה עובר לה בראש? למה היא מצלמת דבר כזה לחשבון האינסטגרם שלה במקום לחייג למשטרה? היא רוצה תשומת לב? היא רוצה לקדם את הקמפיין שלה נגד אונס?"

ומה שאני חושב על אותם מגיבים הוא שהם לא יותר מחסרי לב. פשוט וקל, לא? והיא, היא אמיצה. מדוע? הבחורה אחזה בדקות הכואבות ולא נתנה להם לחמוק. היא רצתה להעלות את המודעות לנושא ולפרוק את המצוקה שנחה על ליבה בו זמנית, היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר חוץ מלהקליד, להקליד ולהקליד ולהיות אותנטית לטובת הכלל.
וכמובן, אותה בחורה בשם אמבר אמור אינה הסיבה לשמה התכנסנו היום בבלוג זה. הסיבה לשמה שאני כותב את השורות הללו היא שאני רוצה שתבינו: לאף אחד אין הזכות לשפוט אתכם ולכם אין את הזכות לשפוט את האחר. הזכות לבקר את מעשיי האחר מגיעה רק כשהוא פוגע באנשים מסביבו, והיא, לא פגעה באף אחד שמסביבה, אלא רק רצתה לעשות טוב ואמיתי. ליידי גאגא למשל אמרה: "עד שזה לא קורה לך, אתה לא תדע איך זה מרגיש".

וכמובן גם לי זה קרה. ממש לפני חודשיים, באחד השיעורים בבית הספר, אמרתי לעצמי "כמה אני שונא את המורה. היא צועקת בלי הפסקה וללא סיבה, נחשבת ללא נעימה כלל, יש לה קול מעצבן והיא תמיד מתעללת בנו".

אלא שאז, יום אחרי, הבנתי.  מי אני שאקרא לה נוראית? מי אני שאקבע שהיא לא נעימה? הרי יכול להיות שהיא רבה עם הבעל, או עם הילדים. יכול להיות שחשבון הבנק שלה לא מחייך אליה ושיש לה בעיות שאני לא יכול לדמיין (ושוב, אני לא אומר שזה בסדר. הרי עבודה הוא מקום לעבודה ולא לעצבים). אז החלטתי להתחיל לחייך אליה גם כשלא בא לי. שאלתי לשלומה עם חיוג לאחר שבוע בו לא הגיעה לבית הספר ובכל יום במסדרון אמרתי לה בוקר טוב.
היא הרגישה שניצב מולה חיוך. ושלא שופטים אותה. כי לא צריך לשפוט. אף אחד. אף פעם.

// ירדן בן אביב

הפוסט לא קרה לך? אל תשפוט אותי הופיע ראשון במה וזה

הפוסט הזה לא הולך להיות פוסט קיטשי שמדבר על כך שהחברה הישראלית דפוקה וצריכה להאמין בדו קיום. הפוסט הזה גם לא הולך להתמקד בכך שמתקיימת במדינה אינתיפאדה בספק. כמו כן, המילה כיבוש לא הולכת להיות מוזכרת כאן. הפוסט הזה הולך לדבר על אנושיות והרצון להכיר בשביל לגרום לדברים טובים לקרות.

לפני שבועיים, אני וידיד טוב שלי ניצן יושבים בשיעור. חצי ישנים, רבע בפייסבוק ורבע מקשיבים בשיעור. פתאום, באמצע שום מקום ניצן זורק לי: "תגידי, קרן, רוצה לעזור לארגן ג'אם משותף לבני נוער בדואים ויהודים ברהט?". בתור הקוראים, אתם בוודאי שואלים מה הקשר לרהט. ובכן, ברהט הוקם מפעל ענק של חברת "סודה סטרים". חוץ מהעובדה שהחברה מוכרת מכונה לייצור סודה בבית, היא גם חוטפת המון ביקורת מתנועת החרם. 

נוער בדואים ויהודים ברהט

מנגד, התנועה הפעילה לחץ ובסופו של דבר מפעלי החברה הועברו לרהט ושם הם המשיכו לייצר חברה מגוונת – בדואים, יהודים ובגדול, אנשים ממגזרים שונים. מטרת הג'אם שניצן הציע לי לארגן הייתה ליצור מפגש משותף בין בני הנוער התל אביבים ברובם מ"תלמה ילין", בני נוער בדואים, נוער ממועצה אזורית בנגב שלא פגש מעולם את הבדואים שגרים מרחק נסיעה לא רחוק מהם ועובדי חברת "סודה סטרים".

הארגון התרחש ובסופו של דבר זה קרה. ג'אם משותף, ענקי עם הביג בנד של "תלמה ילין", הרכבי ג'אז, הרכבי מוזיקה מהנגב ומלא קייטרינג. כשהאוטובוסים של בית הספר שלי הגיעו למפעל מתל אביב הרחוקה, זה היה מוזר. נכנסו, התחלנו להסתובב במתחם ופגשנו נערות שלובשות כאפיה, שמענו ערבית, פגשנו בני נוער יהודים אחרים מהנגב ועוד.

במהלך השיחות באירוע, יצא לי לדבר עם נער בדואי בגילי, שמו סמי. מסתבר שהחברה הבדואית משתנה ומתפתחת. סמי משתתף במכינה קדם אקדמית לפיתוח מנהיגות בחברה הבדואית. כל בני הנוער שם מקימים פרויקט חברתי, ניגשים לבגרויות, עושים פסיכומטרי ומתעסקים בעתידם ולא רק במה שנהוג בחברה הבדואית (אני מניחה שהמילה בדואים מעלה אצלכם את הקונוטציות של קפה, גמלים ומדבר – אך מסתבר שהסטיגמה הזו מתחילה להשתנות). הדהים אותי לראות שבזמן שאותו נער בדואי דואג לעתידו, לומד ומשקיע יש נער אחד, שמעדיף לוותר על כל זה ולקחת סכין בשביל לצאת לדקור יהודים.

מפגש עם בני נוער שונים

לצערי, בג'אם המשותף הזה לא הצליחו להיווצר חברויות עמוקות אך כן נפתח אופק כלשהו. מצב בו בני נוער מתל אביב יכולים לרדת לנגב בשביל ליהנות עם בני נוער אחרים, מרקע שונה. מצב בו חבר'ה לא נרתעים מבחורה עם כאפיה אלא באים, מדברים, שומעים את הדעות שלהם וגם לא מפחדים להעביר ביקורת.

בשביל ליצור מפגש עם בני נוער שונים, לא צריך את התמיכה של תאגיד ענקי ותקציב מטורף אלא הרבה רצון. הרצון לשבור את הקופסה, לצאת החוצה ולא לפחד לפגוש אנשים אחרים. אותי אישית המפגשונים הקטנים הללו בג'אם הצליחו ללמד המון אך יותר מזה, לפתוח את הראש.

// קרן קוזלוב

הפוסט בדואים ותל אביבים בג'אם משותף הופיע ראשון במה וזה

היי שלום, נעים להכיר. שמי גל גביש ואני נשיאת מדינת "אזור החברים", הכוללת מליוני אנשים. רק רגע, מוסרים לי כעת באוזניה שזה לא נכון, כי במדינת "אזור החברים" היה פיצוף אוכלוסין מטורף. המדינה התפרקה, מה שגרם להקמתה של האימפריה המפוארת "פרינדזון". אז כרגע, אני מלכת ממלכת הפרינדזון.

אז השתחוו, נתיני שקשר עם חבריהם הטובים לא צלח. השתחוו, אחוקים ואחוקיות יקרים ויקרות. היי, לא. מה זה העגבניות האלה? והסכינים? אני רואה שם אש? רגע, אבל אני לא עשיתי כלום!!!!! זה אתם אשמים! שלא עצרתם את זה בזמן, שלא הייתם כנים, ו… תנו לי להסביר.

אוהבת. כידיד.

למען האמת, אני לא מספרת זאת מסיבות ספציפיות (זאת אומרת, לא לגמרי). אני פשוט חושבת שיש לי את היכולת הזו לשמור את הבחורים האיכותיים שאני מכירה כחברים קרובים, ולא כקשר רומנטי. אני לא אומרת שהאקסים שלי אינם איכותיים. להפך – אני ממש מבינה למה הייתי עם שניהם, ובאמת חושבת שמי שתהיה איתן תזכה (ואו, לעלות לאקסים את האגו. מסוג הדברים שאקסיות לא בדיוק עושות).

אבל אני מרגישה שאת האיכותיים באמת אני מצליחה בדרך פלא לשמור אליי קרוב, אולי כמעין מודל לאיך הייתי רוצה שהחבר שלי יראה (סורי אקסים – הייתי חייבת גם להנמיך אתכם אחרי המחמאות מקודם. זה מצופה ממני כאקסית). האמת, עניין הפרינדזון הזה די הדדי. בכמה מהמקרים עליהם אני מדברת, די הבהרנו אחד לשנייה שאנחנו אחים.

אני מאוד כנה, ולכן גם דיברנו על זה. תכל'ס, אנחנו באמת אחים כאלה שאפשר לרכל איתם על בנים ועל בנות ולבכות להם כשצריך (טוב, לפחות רק לאחד מהם. או שניים. או שלושה. או כולם, לא משנה). לא אשקר, היה שלב שהתבאסתי. כי הקטע המבאס באמת הוא, שכנראה אני שומרת את האיכותיים – מידי – קרוב אליי.

לא שאני רוצה קשר עכשיו, כן?

זה לא ממש משאיר לי ברירות, בלי להעליב. לא שאני רוצה קשר עכשיו, כן? וזה גם לא שיצאתי הרגע לחפש אחד. זה פשוט קצת מבאס להרגיש תחושת פספוס או רגשות כאלו לאחוקים שלך. אפילו קצת מטריד. ואל תגידו לי שאפשר לצאת מהפרינדזון, כי אני יודעת את זה. אני הייתי שם. ואחד מהאקסים שלי היה שם פעם אצלי (כמו שאמרתי – פרינדזון הדדי).

אני פשוט חושבת שלפחות כמה מהם מספיק חשובים לי כדי שלא יצאו משם, ואם הם יצאו משם יהיה לי ממש קשה עם זה. אז בינתיים זה מצב שמדברים-לא מדברים עליו, ונכון לכרגע אני גאה לשאת את כתר המלכות של "מלכת הפרינדזון", כי יש לי הטבות והן כוללות ידידים טובים ופחות חששות לחיי האהבה שלי.

אז אל תפריעו לי, ידידיי האחוקים! תנו לזמן לעשות את שלו ואולי תצאו מכאן. יום אחד. כי הכבישים חסומים ואנחנו גרים בתוך בור עמוק שלפעמים אין הרבה סיכוי לצאת ממנו. הסולמות למעלה נעלמו איכשהו, הזוגות האחרים לקחו אותם (זבלים), ורק התותחים באמת הצליחו להגיע לפסגה או גבוה מכולנו, חלקם עדיין מטפסים.

הכל תלוי בחומרת המקרה. אבל אנחנו כאן, בממלכת פרינדזון, תומכים בניסיונות. מעניין אותנו איך נראה העולם מחוץ לבור, למרות שגם בתוכו אנו עושים שמח. אבל לפעמים קצת נמאס וחנוק כאן, אז מנסים לצאת. אנחנו תומכים בזה. כי אין כמו קשר עם החבר הכי טוב שלך, כך לפחות אומרים. ותכל'ס, כולנו רוצים לצאת מהפרינדזון באיזשהו שלב. אז אל תוותרו. כי היי, תמיד יש תקווה.
ואם לא הייתה תקווה, פרינדזון לא הייתה קיימת. פחות רוצים להרוג אותי עכשיו?

// גל גביש

הפוסט הצטרפו לממלכת הפרינדזון! הופיע ראשון במה וזה

הצילו. אני חייבת פסק זמן. סטופ. עצירה. הפסקה. אתנחתא. שקט.
אני צריכה ים, אני צריכה שמיים, אני צריכה אור יום וריח של לילה. אני צריכה לראות עוד קירות חוץ מהקיר של המשרד ועוד פרצופים חוץ מזה הכעוס של הבוסית שלי. אני צריכה ליצור. אני צריכה לכתוב, אני צריכה לנגן, לשיר, לעכל. אני צריכה השראה!

לכן, בקרוב, אארוז את החפצים שאספתי למשרד בחצי השנה האחרונה, כולל מגירת ההפתעות והעטים השווים ששיחדתי את כל העולם כדי לקבל, אומר יפה שלום ולא להתראות לכולם ואלך לחפש את עצמי. טוב, זה לא מדויק, כי האמת שמצאתי את הדרך שלי כבר מזמן, רק שלא ממש ידעתי מה היא באמת תכלול.

איפה היה כתוב שלהגשים חלומות זה פשוט? בשומקום. מסתבר שהמשימה הזו ממש לא פשוטה לביצוע, כי החיים הם גם עניין של טיימינג ושל מזל. כשאני מספרת לאנשים שאני עומדת לעזוב עבודה בטוחה בהייטק עם משכורת קבועה וחיי שגרה אפרוריים ובינינו – די ריקים, לטובת התמקדות ביצירה, כתיבה וכל הנכתב מעלה, התגובות נעות בין "יאאא איזה יופי, רק ממה תתפרנסי לעזאזל?!" ל- "מה, את סתומה?! ממה תתפרנסי לעזאזל?!".

צילום: דביר גיחז

צודקים, זמן זה אוברייטד. העבודה היא חיינו. בסה"כ מה נשאר לי לעשות? קחו נשימה: כמה שעות של כתיבה בבית עם עצמי, ליטושים של השירים והחלטות לגבי המבנה של כל שיר, סולם, קצב, והכי הכי – עיבוד (בעצם להחליט איזה כלים ישתתפו בשיר ומתי ינגן כל אחד), אח"כ בחירה של שירים, חרטה, בחירה מחודשת, שוב שיפוצים וחוזר חלילה.

אחרי השלב המייגע הזה שנקרא פרה-פרודקשן אבל הוא בעצם "פרה-מחסור בוויטמין די מרוב ימים ולילות באולפן", מגיע השלב הממש פשוט של הקלטת סקיצות ודמואים, שליחה לנגנים, חזרות, הקלטת גרסה סופית באולפן נורמלי בעלות מינורית של 500 ₪ לשעת אולפן, וזהו. רגע, בעצם אח"כ צריך למקסס את הכל. אה, ואז גם מאסטרינג, אבל באמת שזהו! כלומר, אם לא מתחשבים בעובדה שעכשיו מתחילה העבודה הב-א-מ-ת קשה של שיווק ויח"צון ודחיפה של כל שיר לכל מדיה אפשרית, וכל זה תוך כדי שמירה על רצף של הופעות וזמן במה.

אז לא, בתשובה לשאלותיהם של כל הריאלים עד בחילה שסובבים אותי לאחרונה – אין הבטחה שזה יצליח. למה, איפה בחיים יש הבטחה שזה יצליח לכם? אגב, אם כבר אז – יש 100% סיכוי שזה לא יצליח אם לא אנסה. הא!

וכן, אני שלמה עם ההחלטה. כבת מזל מאזניים טיפוסית אני יכולה להתלבט 3-5 שעות בשאלות קיומיות כמו איזה טעם של גלידה לקחת, האם ללבוש היום את הג'ינס הכחול של זארה או הכחול השני של זארה, ואיזה יין בא לי – או אולי בכלל וויסקי? (באלכוהול כמו באלכוהול – הכול הולך).

אבל איכשהו, בין כל ההתלבטויות, אני מוצאת את עצמי נוהגת בביטחון מוחלט בנושאים האלה, אפילו אני בשוק מעצמי. זה פשוט ברור לי. זה כמו לנסות להחליט אם להמשיך לצאת עם מישהו כשכבר מאוהבים בו – צריך לקחת סיכון שהלב יישבר, כי האופציה השנייה (לקום ולעזוב) פירושה, ובכן – שהלב בטוח יישבר! (נכון, יש שיקולים לכאן ולכאן, תנוחו).

אז זהו, יצאתי לדרך. היכון הכן, ו… רגע! שכחתי, יש למישהו כסף להלוות לי…?

// מיכל אהרוני

הפוסט הצילו. אני חייבת פסק זמן הופיע ראשון במה וזה

לפני כמה ימים פנתה אליי בחורה נחמדה מאד מאירלנד, בפרופיל שלה היה כתוב שהיא עובדת בפייסבוק (נו אתם יודעים, כמו כל הפרחות), אבל לא – היא באמת עובדת בפייסבוק! היא פנתה אליי אחרי שעברה על הפרופיל פייסבוק, אינסטגרם ו־LinkedIn שלי וחשבה שאני מתאים ל־DNA של פייסבוק. אחרי התכתבות קלה של כמה ימים, קבענו שיחה טלפונית.

יום רביעי, השעה 18:28, יש עוד שתי דקות לשיחה! הלב דופק (בדיוק רצתי לרכבת), אני לא יודע מה עתיד לקרות (האם גם היום הרכבת תאחר?) והכי חשוב, האם תהיה לי קליטה במהלך כל הנסיעה לנהל את השיחה החשובה הזו?

המהות של ההצעה היא תפקיד Backend בחברת פייסבוק, תפקיד שכולל מן הסתם גם את כל מה שמסביב כדוגמת הרשת של Whatsapp ו־Instagram. לאחר ששמעתי את כל הפרטים על המשרה ודרישות השכר נענו בחיוב, כל שנותר לי לעשות הוא לעבור שישה ראיונות (חמישה מהם טכניים), ואני מעתיק את מקום עבודתי למשרדים ברחוב רוטשילד!

איזה כיף זה יהיה להתרווח באחד החדרים המגניבים שם, לאכול גורמה לצהריים ולעשות סיעור מוחות עם מי שככל הנראה שולט ברשת שהובילה אתכם לפוסט הזה.
אז… החלטתי לוותר.
למה? אתה משוגע? זה פייסבוק? מה נסגר אתך? (אלו חלק מהתגובות שקיבלתי על הסירוב).

ההסבר פשוט מאד: קודם כול, אני יודע שאני עושה משהו נכון בקריירה שלי – מישהי שעובדת בחברה שאולי 80% מהאוכלוסיה בעולם המודרני היו מוכנים לעשות הרבה בשביל ראיון בה, פנתה אליי. שמעתי על מנהלי מוצר שמוכנים להיות מתכנתים, מתכנתים שמוכנים להיות עוזר אישי ועוזרים אישיים שמוכנים להיות שטיח הכניסה – העיקר לעבוד בפייסבוק.
אני גם יודע שאני עושה משהו טוב בחיים האישיים שלי (היא עברה על הפרופילים) כי אני משדר בדיוק את מה שאני רוצה לשדר, שזו האמת שלי, אני.

בסוף השיחה איתה ולאחר מחשבה רבה שהקדשתי לנושא, ניצב מולי תמרור ענק המורה לי לעשות פרסה ולחזור למציאות. היא הייתה נחמדה, השיחה הייתה כיפית, הקונספט קסם לי, והיא אפילו הפריכה כמה תובנות שגויות שהיו לי על העבודה בפייסבוק.
למרות זאת, הבנתי כמה אני אוהב את עולם הסטארטאפים.

הסיבה שהחלטתי ללכת לעולם הסטארטאפים היא למעשה הרצון שלי להיות גם בפרונט, להיות אחראי ושותף על המוצר שמגיע ללקוח ועל חוויית המשתמש בדיוק כמו שאני אחראי על ה־Backend שמשרת את הלקוח. אני יודע שלמרות שמדובר ב"פאקינג פייסבוק", היכולת שלי להשפיע על המוצר הפונה אל הלקוח היא מאוד נמוכה.

הנושא הזה מתקשר בדיוק למשולש הקדוש, כי מצאתי משהו שאני טוב בו, אני עושה ממנו כסף ואני מאוד מאוד אוהב. כשהקול שלי נשמע ונלקח בחשבון בידי המתכנתים, המנהלים, הסמנכ"לים והמנכ"ל – אני יודע שאני נמצא בחברה טובה (גם ברמה האנושית).

אני משתדל לא להתחרט על מה שאני עושה. גם במקרה הזה אני עושה זאת בלב שלם ובטוח שלא אתחרט על כך. יום יבוא והסירוב הזה יראה לי בערך כמו הסירוב לעוד משולש מהפיצה (תזונה נכונה Sucks!).

אל תדאגי, עדי סופר תאני, אנחנו עוד ניפגש, הקפה עליי!

// גל ג'יבלי

הפוסט איך אמרתי "לא" לפייסבוק הופיע ראשון במה וזה

הבלוגרים של ״מה וזה״ בשיתוף יקב רמת הגולן נותנים לכם הצצה לחיי הזוגיות שלהם ומספרים איך זה להיות בן או בת זוג של אנשים עם המקצועות המגניבים ביותר. והפעם: אנשי מכירות!

בשביל להיות בת זוג של סיילזמן את צריכה להיות בן אדם מאוד מאוד מיוחד. סיילזמנים הם אנשים שלא רואים בעיניים (בייחוד אם העמלה שלהם יותר גבוהה מהשעתית). לסיילזמן אין אלוהים אחד, יש לו רק אמונה אחת והיא שתמיד אפשר למכור. בחורף, בשרב, בפנים, בחוץ, ואפילו קרח לאסקימוסים. הכול בראש.

מה שבעיקר שלמדתי מניסיוני הקצר עם סיילזמנים, הוא שזה מאוד קשה לנהל איתם מערכת יחסים (אלא אם כן את גם סיילזמנית). יש לכך כמה סיבות:

1. הפלרטוט זה חלק מהמקצוע.
הוא תמיד יתחיל עם אחרות. זאת העבודה שלו. אז לא משנה כמה את בן אדם קליל ולא קנאי, תדעי שהיום בבוקר הוא הסתכל על לקוחה בדיוק באותו מבט שהוא מסתכל עלייך כשאת לובשת את השמלה הכי יפה שלך. ואם הוא עומד לסגור מכירה, אז השמלה יושבת על הלקוחה אפילו יותר טוב. סיילזמן טוב יגרום לכל אחת להרגיש מיוחדת.

2. אפרופו שמלה, אם אתם באמצע מסע קניות ואת שואלת אותו "איך השמלה נראית עליי?", אל תאמיני לו כשהוא אומר לך "וואו. פשוט וואו. אומייגאד אומייגושנס, מעולם לא נראית טוב יותר", כי באותו רגע הוא מדבר בתור הסיילזמן שהאינטרס שלו הוא רק להמשיך הלאה לחנות של הספורט. מצד שני, הוא תמיד יגיד לך מה שאת רוצה לשמוע.

3. העיקר שתשמחי.
אנרגיות חיוביות זה דבר מאוד חשוב במכירות. אם עובר עלייך יום רע, אל תערבי בזה את הבן זוג שלך לפני סוף היום. את צריכה להיות האישה התומכת ולהמשיך לפרגן לו גם אם הולך וגם אם לא. לא להסיח את דעתו בבעיות לא חשובות (ובינינו, את יודעת מה חשוב ומה לא). מה שכן, אם את בדאון, הוא תמיד ידע על איזה כפתור ללחוץ כדי להקפיץ לך את האנרגיה.

4. לא לקחת שום דבר ללב.
רגשנות יתר זה לא מושג מוכר בעולם המכירות. לא קיים דבר כזה איש מכירות שלוקח ללב (רק במקרים מאוד קיצוניים). ולכן אוברדרמטיות לא תשחק אצלו משחק ולא תעורר אצלו אמפתיה. במקרים כאלה הוא יציב מולך מראה, ועם הזמן תלמדי להתגבר על מצבים בלי להתעכב עליהם יותר מדי.

5. מודעות עצמית. הסיילזמן מאוד מודע לעצמו. הוא מודע לריח שלו, למראה שלו, לחולשות שלו, לחוזקות שלו, ולכן הוא גם מאוד ידאג לטפח את עצמו ותמיד ידאג להשתדרג ולהיראות מתוקתק. שזה תמיד פלוס.

6. אנשי מכירות הם המקשיבים הכי טובים.
לא רק שהם יודעים להקשיב, הם יודעים להכיל את המידע, לעכל אותו, ולהגיב בהתאם. בניגוד ל־90% האחרים של הגברים שבניגוד אל הסיילזמנים לא מבינים רמזים.

7. סיילזמן טוב יודע להשאיר את האגו מאחור. אם יש לו משהו להגיד הוא יגיד לך את זה בפרצוף, בלי מסכות. הוא נמצא בראש שאין לו מה להפסיד. אם תרצי ואם לא, הוא תמיד יהיה כן אתך.

8. אסרטיביות שווה סקס אפיל.
כבר שמעתם את המשפט "סקס מוכר". אז אותו דבר עם אסרטיביות. להיות אסרטיבי זה דבר סקסי. אין יותר שווה מגבר שבטוח בעצמו. פשוט תצטרכי לתת בו אמון ולסמוך עליו שמכל הבנות שמתחילות אתו הוא רוצה דווקא אותך.

9. סיילזמן הוא בן אדם אהוב באופן כללי. הוא מסוגל להתחבב על כל אחד, מסבתא שלך ועד אחיך הגדול. הוא חברותי ומצליח למצוא את הקשר המשותף ויודע על איזה כפתורים ללחוץ כדי ליצור חיבור.

10. תמיד לפנק. לפנק. לפנק.
יתרון גדול בלהיות עם איש מכירות הוא שיש הרבה כסף בעסק. הרבה כסף אומר הרבה מתנות.
ומי לא אוהבת שמפנקים אותה?

// הילה גבאי

הפוסט 10 דברים שלמדתי מלהיות בת זוג של איש מכירות הופיע ראשון במה וזה

תקראו לה איי. כמו A. הכרתי אותה דרך חבר משותף, הוא קרץ לי שאנחנו נתאים. לטענתו אנחנו אותו ראש ועשויות מאותו חומר. בפעם הראשונה שפגשתי אותה, היינו שתינו במסיבת גג של אותו בחור. מצאתי אותה בוהה בכוכבים על דוד שמש ענק עם בקבוק יין ביד אחת, וביד השנייה משקפת. נשבעת לכם שאני בחורה של גברים, אבל התאהבתי בה בשנייה. היא קלטה אותי מסוקרנת ועם חיוך ענק הזמינה אותי לצפייה בגשם מטאורים שכל כך חיכתה להם.

איי חיה כמו שאישה צעירה בגילה צריכה לחיות, כמו אחת שרוצה לבלות את שנות צעירותה כמו שצריך. אנרגיות מטורפות, לא דפקה חשבון לאף אחד. היא עשתה הכול ובעצם לא עשתה כלום. היא בילתה את זמנה כמו שאני תמיד רציתי לבלות, בכל הכוח. היא כתבה שירים לידוענים והכירה את כל העיר, כולל את ההומלסים הקבועים של כל אזור בעיר. איי שכבה עם מי שרצתה, ויצאה לדייטים "אמיתיים" כשקצת התחשק לה. היא לא הייתה חייבת כלום לאף אחד, וגם אם הייתה, גם ככה לא יכלה לשלם חזרה.

היה לה מן יופי טבעי עם מקסימום סומק על הלחיים, והיא לא הייתה מאלו עם הבלונד פלטינה צבוע ומסיכה של איפור. היופי שלה היה כזה שגרם לך לרצות להיראות כמו עצמך מבפנים ולא כמו מישהי אחרת מבחוץ.

להיות איתה היה כמו לטרוף את העולם או לפחות את תל אביב בלי מלח, אבל עם המון פלפל. זה דרבן אותי למצוא לי את החיים שרציתי ולא לברוח מהם, או להסתתר. בחיים לא אהבתי את עצמי יותר. "את נשית, סקסית, אפילו שאת לא עם טוסיק של כוכבת פורנו… את לא מזויפת ועל זה תגידי תודה", הייתה תמיד אומרת. את כמו כולן, גם לך יכול להיות לפעמים יום של שיער רע, או יום כזה שאת מודה שאת בחורה של אמת אפילו שלפעמים היא קצת מרה.

היא גרה בדירה שכורה בלב ת"א, עם שותפים טובים וכלבה ששמה וויסקי. איי צחקה על האקסים שלה באופן כזה משעשע, ונשארה חברה טובה של כולם. תוך שניות הצליחה להסביר לי בדרכה למה האקס שלי גם בדיחה, אבל אחת פחות מוצלחת, או מצחיקה. היא הסבירה לי שת"א היא ה- מקום למשחקים, בעיקר במיטה. ושעכשיו זה הזמן להשיג את כל מה שרוצים, כולל אבקה לבנה.

היא הייתה בחורה טובה בסה"כ, שלא תטעו, עם קצת קעקועים ועבודה מסודרת. נאבקה על זכויותיה בדיוק כמונו. היא הייתה מצחיקה, טבעית, ומשוחררת במחשבותיה. כולם הניחו שהיא עוד לא יודעת מה היא רוצה מהחיים האלו, או בעיקר מעצמה, אך היא טענה שאי אפשר לדעת מה באמת רוצים עד שמגיעים לגיל 30, כי אז יש "יותר רצון ופחות אפשרויות", וזה כבר יבוא טבעי.

הפרשנות של איי הייתה קצת אחרת לחיים. ולחיים הייתה פרשנות קצת אחרת לגביה. "תמיד מכוונים אל הירח, ואם נופלים, נופלים בין כוכבים". תמיד אמרתי שהמשפט הזה נכתב עליה. וצדקתי, איי בהחלט נפלה בין כוכבים. ועד היום לפעמים אני מרימה את המבט ורואה אותה שם למעלה, מנצנצת ובוהקת. קורצת לי לחיות את החיים שאני רוצה לעצמי ולא לוותר.
לחיי איי.

// הילי רביד קנוניץ

הפוסט נפלה בין כוכבים הופיע ראשון במה וזה

יש כמה אירועים, שכמעט כל נער או נערה חווים במהלך שנו ההתבגרות שלהם. נשיקה ראשונה, בגרויות, רישיון נהיגה, וללא מעט בני נוער יהודים – גם המסע לפולין. אני לא יודעת מה המצב במקומות שונים בארץ, אבל בסביבה שלי, מדובר בשלב משמעותי מאוד.

יש כל מיני סיבות למה אני לא יוצאת, חלקן תלויות בי וחלקן בגורמים מהסביבה. אבל כך או כך, אין ספק שיש מספיק סיבות למה לא לצאת. אני מכבדת את מי שמחליט לצאת, ואני חושבת שאפשר לעבור במסע הזה תהליך משמעותי מאוד, אבל דווקא בשל העובדה שכל כך הרבה בני נוער איכותיים ומדהימים יוצאים למסע הזה, חשוב לי להסביר למה הוא גם לא טוב.

הרבה שלא יכולים להרשות לעצמם

אתחיל בבעיה שידועה לכולם: מסע לפולין זה מלא כסף. משהו בסביבות של חמשת אלפים שקלים לפחות לתלמיד. מובן, שיש די הרבה שלא יכולים להרשות לעצמם, או שנאלצים לבחור בין טיסה כיפית עם המשפחה או החברים לפולין. זה באמת הוגן לצפות מצידם שיבחרו בפולין? בני הנוער עובדים חודשים כדי לחסוך כסף לטיסה של כמה ימים בודדים ונחשפים לתכנים שאת רובם יכולו לעבור גם בארץ בעזרת עדויות, תמונות ומצגות, יחד עם חבריהם שלא יכולים לצאת.

לפני כמה חודשים פורסם סיפור של בני נוער שיוצאים למסעות לספרד במקום לפולין. זה משהו שכמעט לא מזכירים, ורק לאחרונה התחילו לדבר עליו, אבל כן. השואה הייתה אסון נוראי, אבל היא לא קרתה לכל היהודים. יש עוד סיפורים בהיסטוריה של העם היהודי, עוד אסונות שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי של עדות מסוימות, אבל משום מה לא הגיעו לזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל כולה. אני לא אומרת שרק בני נוער אשכנזים צריכים ללמוד השואה, אבל לא ראוי שנוריד קצת את המינון של ההתעסקות בשואה כדי לפנות מקום לעוד אירועים היסטוריים שראוי להנציח?

ואסיים בעניין העקרוני: אני לא מאמינה ברעיון שעומד מאחורי המסע לפולין. אני לא מאמינה שכדי ללמוד על השואה צריך לחזור למחנות ההשמדה. נכון, יש לחוויה של להיות בתוך מחנה השמדה אפקט רגשי עצום, אבל האם לימוד השואה צריך להתמקד בחוויות רגשיות שמחקות את מה שהעם שלנו עבר אז? כי זה מה שמרגיש לי לפעמים המסע הזה. מין סוג של ניסיון להבין "איך חיו היהודים פעם".

לא מאמינה ברעיון שעומד מאחורי המסע לפולין

כשאנשים מתחילים שוב להשתמש בשואה כתירוץ לכל דבר, בא לי להגיד "די. תפסיקו. תשחררו קצת". חשוב מאוד שכל ילד בישראל ידע על השואה, אבל במקום שייחשף לזוועות האלו שוב ושוב בצורות הכי קיצוניות שיש, שילך ללמוד איך לוקחים מהמקרה הנורא הזה לקח לימינו. במקום לתת לזה לתקוע אותנו בעבר, להשתמש בזה ככוח שמניע אותנו הלאה.

בקיצור, למוד על השואה זה חשוב. זה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלנו. אבל במקום להתמקד בעבר, צריך להתמקד בעתיד. לא לבזבז תקציבים של מדינה וסכומי כסף נכבדים של תלמידים בשביל טיסה מיותרת.

// תמר ליכטינגר

הפוסט אל תצאו למסע לפולין!! הופיע ראשון במה וזה

התחלתם לקרוא? יופי, זה חשוב מאוד. כי הפוסט הזה מכיל לא מעט משפטים, שיציגו בפניכם טענה מרכזית שמעסיקה את החברה הישראלית והחברה המערבית בכלל. לא כל כך משנה הסוגיה הספציפית שבה ארצה לעסוק. מה שחשוב הוא שאני כותבת עליה פוסט ושאתם תקראו אותו.

למעשה, לא ממש אכפת לי עד כמה הפוסט ישפיע על חייכם האישיים, יותר מעניין אותי לדעת שהפוסט הזה יקודם אצלכם בפיד, שתעבירו אותו לחברים שלכם בווטאספ או בקבוצות המוניות שאתם חברים בהן בפייסבוק. בשביל שהרבה אנשים יקראו את זה, ויעבירו גם לחברים שלהם, לאחים, להורים, לדודים. בשביל שהפוסט שלי יהפוך להיות ויראלי, ואני כמובן, הכותבת, אהיה במרכז העניינים.

יכול להיות שבמהלך הפוסט הזה אצליח להעביר כמה נקודות חשובות, על פערי המעמדות שבחברה שלנו, על המסע שלי בדרך להתבגרות, ואולי גם קצת על אהבה, כי כמה מילים על יחסים בינו לבינה לא הרגו עדיין אף אחד באינטרנט. למעשה, נושא היחסים נחשב לאחד הפופולרים והאהודים במנועי החיפוש שלנו.

מן הסתם, אני מוכנה לכתוב כמעט על כל נושא. העיקר שהוא יהיה אקטואלי ומספיק 'לוהט' בשביל שתהיה לי סיבה מוצדקת לכתוב עליו. אני אציג כמה טענות בעד וכמה טענות נגד, בשביל שתראו שאני בקיאה. אולי אני לא הכי מומחית בנושא המדובר, אבל אני יכולה לנסות. לא בטוח שתאהבו את מה שאני אכתוב, יכול להיות שחלקכם תחשבו שאני טועה ובגדול. וזה כשלעצמו, דבר די נהדר. כי אם אני כותבת משהו שמעורר בכם רגשות התנגדות עזים, זה אומר שאני מעניינת.

אז האם כל מה שאנחנו כותבים באמת כזה חשוב? התשובה היא – לא. אבל לנו יש דעה על כל דבר. חשוב לנו שישמעו אותנו. שידעו שאנחנו קיימים. שאני קיימת, בכל אופן. תתפלאו לשמוע, שזו תופעה ושאני לא היחידה שמתה לספר לכם על החיים שלי. בשנה האחרונה יצא לי לשוחח עם מספר אנשים, די נורמלים, אם תשאלו אותי, שמתים להיכנס ל'אח הגדול' או להשתתף ב'מחוברים'.

כן, בפעם האחרונה שבדקתי הם היו אנשים שפויים ומסודרים כלכלית, ובכל זאת, רצו להשתתף בתכניות ריאליטי בהן ה'אני' הוא הדמות המרכזית. ולמה, אתם שואלים? כי זה דור ה-Y. הדור האגוצנטרי, שמכונס בתוך עצמו, אוהב את עצמו ורוצה לדבר אך ורק על עצמו. ולכן, אם תהיתם עדיין, מה פשר הפוסט המוזר הזה, אז הצלחתי לעשות את שלי. כי הדברים שכתבתי פשוט עוררו אתכם.

אז מה למדנו מכל זה? לא משנה מה נכתוב, או על מה נכתוב. לא באמת אכפת לי מה אתם תכתבו, ולא בטוח שיהיה לי כוח לקרוא את כל הפוסטים שאתם שולחים לי. מה שהכי חשוב לי, או בעצם לכולנו, זה שתראו שאני פה. פרופסור עוז אלמוג אומר שדור ה-Y הוא דור די אבוד, ששקוע בתוך העולם שלו, לא מוכן להתחייב, ומעצים את נוכחותו ברשתות החברתיות. אני אומרת, שזה בכלל לא משנה מה תחשבו עליי ועל העולם הצר שאני חיה בתוכו. העיקר שתדברו עליי. שתדעו שאני פה. שאני נמצאת במרכז.

// אפרת קרסנר

הפוסט אני הפוסט שבפיד שלכם הופיע ראשון במה וזה

אני תמיד ארצה דווקא את מה שאין ביכולתי להשיג.
אולי בעצם הבעיה היא לא מה שיש ביכולתי להשיג, אלא מה שכבר יש לי.
יכול להיות שאני מואס מהר מדי בחלקתי?

האמת היא שבמבט לאחור, אני זוכר את עצמי כילד צנוע ששמח מאוד בחלקו. אף פעם לא היה לי צורך בצעצוע הכי חדש, בבגדים הכי יקרים, או באוכל הכי מיוחד. הצעצועים שהיו לי היו הכי טובים בעולם, הבגדים שהיו לי ידעו לחמם אותי בחורף, והאוכל של אימא וסבתא הוא האוכל הכי טעים שטעמתי בכל ימי חיי.

האוכל הכי טעים שטעמתי

אני זוכר שבימי היסודי המוקדמים, היינו משחקים בקלפי "יוגי-הו". לכולם היו קלפים מקוריים ורק לי היו קלפים מזויפים. את הקלפים אחסנתי בתוך קופסה קטנה, ושמרתי אותה במגירה בחדר עד היום. שלפתי את הקופסא ובחנתי את הקלפים. רואים שהם מזויפים.

הצבעים עזים וחדים מדי, הכתב לא אמין, ובכלל – שמות הקלפים לא תואמים את שמות הקלפים המקוריים (משום מה אני עדיין זוכר כמה דברים מהמשחק גם אחרי עשר שנים). אבל אז, כשצחקו עלי שיש לי קלפים מזויפים – לא הבנתי למה הם צוחקים. הקלף הוא אותו הקלף, אותה השפעה על המשחק. כל כך שמחתי כשאימא קנתה לי את הקלפים, לא היה לי אכפת בכלל אם הם היו מזויפים או לא. שמחתי במה שיש לי, ולא ביקשתי מעבר.

והנה אני היום, עשר שנים אחרי, וכלום לא נאה לי. הרכב שלי ישן. הבית שלי רעוע. קומה רביעית בלי מעלית, מעייף לעלות ולרדת את כל הקומות האלה מספר פעמים בכל יום מחדש. המחשב איטי. לא כיף לי בצבא. את בת-הזוג אני חייב לראות יותר. קר בחוץ, חם בחוץ. שייפסק כבר הגשם, נמאס מהשרב. התאורה בחדר עושה כאב ראש. הצליל של הגיטרה לא מספיק חלק. לא מוכן בשום אופן לכתוב בעט שחור, רק כחול. ומעשן? רק קאמל לייט. אבל מה אני יכול לעשות? אני לא מתכוון לזה. אולי נהייתי קטנוני עם השנים, או מפונק. אני לא יודע להסביר.

הקלף הוא אותו הקלף // giphy

אני חושב שנשאר לי רק לאחל לעצמי להסתפק. לאהוב את מה שיש.
לשמוח שיש לי רכב, להודות שיש לי מיטה וגג. לא לכולם יש מחשב. צבא? אני רואה בית כל יום, שאלו יהיו הצרות שלי. תודה לבת-הזוג שלי על שהיא כאן מתי שהיא רק יכולה. קר בחוץ? רומנטי. חם בחוץ? יום לים. להירטב בגשם ולצחוק על זה, לשכב בים ולהשתזף בשרב. בנינו רועי? עט זה עט וסיגריה זו סיגריה. ואתה בכלל מפסיק לעשן.
הלוואי שאני אלמד להסתפק במה שיש לי.

// רועי ברטל

הפוסט רוצה את מה שאין לי הופיע ראשון במה וזה

תמיד אהבתי כאב. כן, זה משפט קשה לפתוח בו, אבל אני בטוחה שגם אתם וגם אני נצליח להסתדר עם זה. לא, אני לא מדברת על הכאב הרע שגורם לנו לזחול לפינה של החדר ולבכות, אלא דווקא ההפך – הכאב הזה שבונה אותנו וגורם לנו להרגיש שאנחנו משתנים.  
 
יש אנשים שתופעה כזאת עלולה להישמע להם כתופעה מוזרה, אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה. זה מתחיל ברצון להתקלח במים רותחים, להרגיש את נוכחות הגוף במלואו ושנייה לפני היציאה מהמקלחת – להעביר את הברז למים כל כך קפואים שבקושי נצליח לצאת מהמקלחת. הרגשה עזה של חום, הרגשה מקפיאה של קור, העיקר להרגיש משהו.

יש גם אפור ולפעמים אפילו אדום

זה ממשיך בכאב של היום של אחרי (היום של אחרי אימון פיזי כמובן, מה כבר חשבתם?) – כל צעד שעושים גורם לכאב שרירים עז. בואו רגע נדבר על המילה "כאב" – היא נשמעת כמו עלבון לא ראוי לתחושה המספקת שהשרירים התפוסים נותנים לי. אם במקרה אמצא את עצמי מאחרת לאוטובוס ואהיה מוכרחה לרוץ לתחנה, אין סיכוי שלא אחייך כשזה יגרום לכאב המסוים הזה. 
 
כולם רואים במילה "כאב" משהו מאיים, מפחיד, מצמרר. הרבה דברים בחיים שלנו מתחלקים לטוב או רע, אבל אנשים שוכחים שלא הכל שחור או לבן, יש גם אפור ולפעמים אפילו אדום. כל סוגי הכאב נובעים משינוי כלשהו, בין אם פנימי או חיצוני. אני חושבת שאולי מה שגורם לי להרגיש מסופקת מכך זאת ההרגשה שלא הכל אותו דבר. כן, אפשר להגיד שאני לוקחת משהו פעוט ושטותי כמו מים רותחים במקלחת והופכת אותו למשהו שהוא לא, אבל אם כואב לנו עכשיו, יש לכך סיבה, ואם יכאב לנו מחר כנראה עשינו משהו אתמול שגרם לכך.  

 
אני אוהבת להקשיב למוזיקה חזקה כל כך שתגרום לאוזניים שלי לכאוב. אני אוהבת להפוך את המטרים האחרונים בריצה לספרינט מטורף שיפיל אותי מהרגליים. כשעשיתי קעקוע לא יכולתי שלא להתמכר להרגשה ולרצות עוד. אם במקרה תמצאו את עצמכם מסתובבים איתי ברחבי דיזינגוף סנטר, ליד קולות הזמזום המוכרים במכוני הקעקועים שנמצאים שם, תרגישו כאילו יצאתם לטיול עם ילדה קטנה שראתה שמישהו מעבר לכביש מחלק סוכריות. אני גם אוהבת לצחוק עד כאב, לצעוק עד כאב, עד שהבטן מתהפכת. וכואב, אם שכחתי לציין את זה. 
 
אז כן, תמיד אהבתי כאב. מי בא להתקלח? 

// אלינה רבינוביץ'
 

הפוסט אז כן, תמיד אהבתי כאב הופיע ראשון במה וזה

אני מניחה עליו את הראש הוא מלטף לי את השיער, מסניף את הריח של השמפו שלי ולא מפסיק לנשק אותי נשיקות מדגדגות בעורף, הוא אומר לי שיש לו משהו להגיד לי ואני רק מחכה שיגיד, הוא כמעט אומר את זה, עוטף את הבטן שלו ביד שלי ולוחש "לילה טוב".
תכירו את איש הכמעט.

איש הכמעט הוא רווק בן 38 כשכל החברים סביבו עם אישה וילדים. הוא עדיין עסוק באקסית, שיומיים אחרי שארזה מזוודה התחילה לצאת עם השכן מהכניסה ממול, והיא כבר לא זוכרת שפעם הם עשו אחד לשנייה נעים בגב.

הוא מלומד, נראה טוב, כשרון ענק בפלרטוט, בעל לשון חלקלקה שיודע להגיד את מה שכל אישה רוצה לשמוע אבל רק כמעט מתכוון לזה. הוא ידוע כאחד עם כוונות טובות אבל לא תמיד מסתדר לו. יש לו המון בחורות, והוא כבר לא ממש סגור עם עצמו מרוב בלבול.

תאמינו לי, אין לי מושג איך אני תמיד נופלת למלכודת הזאת. לפעמים אני מרגישה שאני מושכת לחיי את מה שאני הכי לא מתכננת. עם הזמן ואחרי שיחות עם חברים, התחלתי להבין ש"איש הכמעט" מצליח להיכנס לחיי בחורות בתקופה הכי מבלבלת, כי ברור שצריך לבלבל אותנו יותר.

הוא יודע מתי ללטף אותך, מתי להגיד מילה חמה, מתי להיות החבר הכי הכי ומתי להיעלם. יש שלב בחיים שאני מאמינה שכל אדם מחפש את הפינה החמה להניח עליה את הראש בסוף היום עם חיבוק ונשיקה על המצח (שאף פעם לא מזיקה) ואיש הכמעט הכי לא שם. הוא מתיימר להיות, אבל יש לו נכות רגשית לא ברורה, והוא לא ממש יודע מה הוא מרגיש, למי ומתי.

וכיף לי אתו, אני מתרגשת כל פעם שאני רק חושבת עליו, הוא מצליח להצחיק אותי ובינינו, מי שמכיר אותי יודע שצריך להתאמץ כדי להוציא ממני חיוך. הכי משגע אותי באיש הכמעט זה שלפעמים הוא גורם לי להרגיש אתו כל כך חופשיה ואמיתית, שגם אם אנחנו מתראים שוב אחרי יומיים, אני הולכת ממנו בתחושה שתמיד אני רוצה לחזור, והוא? לוקח צעד קדימה ובלי לחשוב לשנייה גם עשרה צעדים אחורה. הוא רוצה שאחזור, אבל רק כמעט רוצה.

במפגשים האחרונים שלנו הרגשתי שקצת נדבקתי במחלת ה"כמעט". ימים שלמים תכננתי מה אני אגיד לו כשנפגש, החלטתי לשם שינוי להגיד את מה שתמיד רציתי, אבל הייתי קצת שתויה והפרפרים החליטו לדגדג אותי ממש חזק בבטן, ולא רק שלא אמרתי את מה שאני מרגישה, קפצתי עליו עם חיוכים ונשיקות ואינטימיות שלא האמנתי שקיימת אצלי.

רגע לפני שנרדמתי, לא הצלחתי להפסיק להציץ ולהסתכל עליו מבין העפעפיים הסגורים, הלב שלי דפק חזק, הרגשתי שחם לי מרוב התרגשות, נישקתי אותו נשיקות של אהבה מלאות ברגש כזה ששנים לא הרגשתי. חשבתי לעצמי שחיכיתי כל כך הרבה זמן להיות אתו, כל כך הרבה זמן לחשוף את הרגשות שלי, ובסוף גם אני כמוהו.

אולי גם בי יש כמעט. גם לי לא היה את האומץ לחשוף, גם אני הייתי כ"כ קרובה להגיד לו שאני רוצה אבל רחוקה מאוד מלעשות את זה. כנראה שאיש הכמעט קיים בכולנו. אנחנו רוצים לפעמים מישהו באמת, אבל רק כמעט יש לנו אומץ לדבר ולהראות את מה שאנחנו באמת מרגישים.

// אליה פרג'ון

הפוסט איש הכמעט הופיע ראשון במה וזה

בואו נודה באמת, כשמגיעים למתחם התחנה קשה מאד להתעלם מה"איטלקיה בתחנה". שנים שהיא שם ושנים שאני מחפשת תירוץ או אירוע מתאים ללכת. ביום חורפי אחד, הבנתי שזה ממש לא משנה ושהגיע הזמן.

אז בלי אירוע מיוחד נסענו אני וטל לספוג קצת זמן איכות, אחד על אחת, ולהוסיף קילו או שניים שיחממו אותנו בחורף. הגענו למסעדה בשעה שמונה בערב והמקום היה מלא באנשים, אבל לפי היחס שקיבלנו בקלות הייתי יכולה להתבלבל ולהרגיש שאנחנו היחידים.

מספר המנות הראשונות שהזמנו יכול היה לגרום למישהו לחשוב שבזה הארוחה תסתיים, אבל תדעו מראש שזה לא נגמר עד שהאישה השמנה שרה "הגענו לקינוח".

פתחנו את הערב עם פוקאצ'ה טרייה שנאפתה במקום עם מלח גס מעל (19) – אבל אותי לימדו טוב יותר – אסור לאכול יותר מדי לחם בראשונות. עם זאת, לא יכולתי להוריד את הידיים שלי מהדבר הזה, במיוחד אחרי שהוספתי חתיכות קרפצ'יו סינטה מעל (49).

המשכנו לסלט קפרזה, ששום ארוחה לא יכולה להתקיים בלעדיו (42) עם מנת פתיחה אחרונה – ריזוטו פטריות, גבינת מסקרפונה וקוביות פילה בקר (65). אחרי שטעמתי את הריזוטו הזה הבנתי שלא טעמתי ריזוטו מעולם. אני לא יודעת איך העזנו לחשוב פעמיים אם להזמין את המנה הזאת או לא, אז תעשו לעצמכם טובה ואל תחשבו פעמיים.

ההתלבטות מה להזמין לעיקריות הייתה קשה, כל כך קשה שהשף בא להציל אותנו. הוא התעקש שנזמין את האוסובוקו טלה ואנחנו הסברנו לו בנימוס שלא מזמן היינו במסעדת מאנטה ריי ואכלנו שם אוסובוקו מדהים ואנחנו בספק מה יכול להתעלות על זה… מבט אחד שלו והזמנו את האוסובוקו בלי לשאול יותר שאלות מיותרות (99 ₪). בנוסף הזמנו את הפפרדלה פירות ים (110) – פסטה עבה ועושר של טעמים – קלמרי, שרימפס וצדפות מוקפצים במחבת ברוטב רוזה שביחד הרכיבו מנה גאונית.

ומה אני אגיד על האוסובוקו טלה? השף ידע על מה הוא מתעקש, מנה שעשויה טוב מבחוץ ורכה מבפנים, מוגשת עם פולנטה רכה של ערמונים, אגוזי לוז ואספרגוס – יותר מזה בן אדם לא צריך. מנה נוספת שפשוט מצאה את עצמה על השולחן הייתה פיצה בנוסח קזבלנקה – עם נתחים שונים של בשר בקר, קרם טחינה, עגבניות מיובשות עם כוסברה, אורגנו ובזיליקום שהפכו את הפיצה לרעננה – בשלב הזה היינו פולי בוקד בבטן ולא יכולנו לסיים, אבל זאת ללא ספק מנה שעומדת בפני עצמה.

הבטחתי, הגענו לקינוח – רצינו לחתום את הערב במנה קלה ומתוקה, כי מי באמת יכול להכניס עוד משהו לבטן? מנה אחת בשם "אתנה" לקחה אותנו לעולם אחר. זאת מנה שצריכים לצאת מהקופסה כדי להזמין – מרנג אגוזי לוז וקינמון מצופה בקרם פיסטוק עם קרם חלבה ונגיעות של פטל וקרמבל שוקולד לבן. אני מחייכת לעצמי תוך כדי שאני כותבת את השורות האלה, כי לא הייתה שום דרך אחרת לסיים את הערב הזה – מישהו שם יודע בדיוק מה הוא עושה.

ללא ספק אכלנו יותר ממה שבן אדם צריך, אבל חשוב לי שתדעו שמדובר במנות גדולות, שאפשר לחלוק ושמצדיקות כל שקל. למסעדה הגענו אחרי שהיינו שבעים מחגיגות – חגיגות השנה שלנו, חגיגות יום ההולדת שלי ותוך כדי הערב, באווירה הרומנטית ששררה במקום, לא יכולתי שלא להסתכל על טל ולחשוב לאן השנה הזאת תיקח אותנו, אחרי רכבת ההרים של החגיגות נשארנו עכשיו רק שנינו עם טעם טוב בפה.

איטלקיה בתחנה

מתחם התחנה, תל אביב

03-522-2664

// לירז אפרתי

הפוסט אהבה בתחנה הופיע ראשון במה וזה

יוצאת מהדירה בקומה הרביעית (בלי מעלית) בטריקת דלת נסערת ובוכייה. מדדה בעיניים מטושטשות מדמעות בחדר מדרגות מצחין משתן (תל אביב יא חביבי, תל אביב). עוד רגע תשמעי קול רגליים מזדרזות, מעקה חורק וצעקה מהדהדת (הודות לאקוסטיקה המופלאה השמורה למקומות כמו מבואות כניסה, מסדרונות ומקלחות בצבא). הראש יתרומם, המבט ישלח לאחור והוא יהיה שם, בקצה גרם המדרגות הלולייניות – רודף אחריך, מתנצל ומתחרט שלא קם מהספה שנייה מהר יותר לתפוס אותך לפני שיצאת. נשמע מקסים, לא? אז לי זה לא קרה.

בכמה סרטים הספקנו לראות סצנות קורעות לב בהן היא הולכת נסערת. לא משנה מה הסיבה ואם יש לו באמת סיבה להתנצל, או שהיא סתם קראה לא נכון את הסיטואציה (ותמיד יש גשם, תמיד) ואז, שנייה אחרי שהיא עולה למונית שתיקח אותה לשדה התעופה, הוא מופיע בין האדים של השמשה האחורית.

המונית מתחילה בנסיעתה והוא בריצת אמוק תוך נפיחת האוויר האחרון בריאותיו שישמש אותו לצעוק את שמה. רק אז יבין שלא יצליח להשיג, לא את המונית וכנראה שגם לא אותה. שוט של המונית מבחוץ נעצרת בחריקת בלמים, דלת נפתחת. הוא בגשם, עכשיו גם היא בגשם, רצה לזרועותיו החסונות על מנת לבשר לנו הצופים כי אפשר להוריד את מפלס החרדה – הם יחד. אז רבותיי, בדקתי, במציאות הדברים נראים לגמרי אחרת.

תחילה, אם נתייחס למזג האוויר, כבר כאן אנחנו בבעיה כי בישראל אין יותר מדי ימי גשם ואני עוד לא עשיתי רילוקישן לניו יורק. אין שום סיכוי שביום רגיל באוגוסט (85% לחות, 97% סיכוי למות ממכת חום) אני יוצאת בריצה (לאנשהו) ואם הוא לא יבוא אחרי בחמסין הזה, אפשר להבין אותו.

סעיף נוסף שיש להוסיף לפרוטוקול הוא מחקר איכותני שעשיתי במהלך השנים, בו ביצעתי את התרגיל הידוע של איסוף החפצים שלי בהפגנתיות ויציאה בבכי מהדלת שטרחתי לטרוק אחריי. באותה סצנה קורעת לב, שנדגמה במקרים שונים, תוצאות התרבית במעבדה הניבו תשובה חותכת – אחרייך אף אחד לא ירדוף. יוצאת מהדמות, מורידה דופק, מתעכבת עוד רגע בשביל הגישה ומאחורי רק חול וחולירע. אני חייבת לציין שישנה סטיית תקן אחת בלבד, שעליה אני יודעת רק מסיפורים.

תהליך הבדיקה היה זהה. יציאה בטריקת דלת, בכי עד לאוטו, כניסה לאוטו, המשך בכי עם הבלחות של יבבה מדי פעם (לצורך העצמת חוויית המשתמש) וגם כאן, האוטו נסע והשאיר אחריו שובל של אבק. אף אחד לא נצפה רץ ברקע, או כך חשבתי.

בשיחה שלאחר המעשה, עם הבחור שלא הופיע לכאורה הוא סיפר שיצא אחריי מהבית, במקום לרוץ עלה על הטוסטוס (בהתאם לגיל ולשנת המחקר ניתן להשתמש בקלנועית או פרדה) נסע אחרי עד לשער הצהוב, המסמן את סופו של הקיבוץ ותחילתו של העולם שבחוץ. אני, להזכירכם, באוטו מייבבת, לא הרמתי את הראש לבדוק אולי הפעם הסטטיסטיקה לצדי, והיא הייתה (לשם שינוי).

רבות עוד יסופר על הבחור שכן הופיע (לכאורה), ואני, אני כבר לא מצפה, לא מחכה שהמונית תעצור בחריקת בלמים, בגשם. אני פה, ומי שרוצה למצוא אותי יודע איפה לחפש.

// שיר מילוא

הפוסט הוא בגשם, היא בגשם וגם אני בגשם הופיע ראשון במה וזה

אני אוהבת בשר. אני מודה. אני אוהבת אותו בכל צורה ומכל סוג. אני אוהבת אותו מבושל, מטוגן, מוקפץ, צרוב, צלוי, מעושן וכמובן – אני אוהבת אותו על האש.

כבת למשפחה ארגנטינאית, התחנכתי על ברכיים של קרבונרים בצורה כזו שרק המחשבה על בשר מחרמנת אותי. לדמיין סטייק עסיסי מתקרב אליי לצלחת בקולות תסיסה ולוחש לי "תאכלי אותי". כשהצלחת מולי, רק להסתכל עושה לי צמרמורת, והריח כל כך נהדר שמתחיל להיווצר לי ריר בפה. כשאני חותכת אותו אני מרגישה כמה רך הוא, והפס האדום הזה באמצע כמו חגורת WWE חגיגית. אין כמו להתענג על הביס הראשון של חתיכת בשר שנימוחה לך בפה וכל לעיסה משחררת עוד מיצים של עונג. כן, אני אוהבת בשר.

A photo posted by @vanelai on Jan 20, 2016 at 4:25pm PST

כשהייתי בכיתה ה', אחותי הגדולה החליטה להפוך להיות צמחונית. זו הייתה מכה קשה למשפחה, אבל אחרי מעט הסתגלויות זה עבר בשלום. כשאחותי הקטנה (שאז הייתה בכיתה א') החליטה, בעקבות אחותי הגדולה, להיות צמחונית גם היא, הבטחתי לאבא שלי שכמות הבשר שהמשפחה הזו צורכת לא תקטן בגלל שתי הבוגדות האלה. על הדרך הזכרתי לו שלא הוא אשם, אלא בית הספר האנטרופוסופי בו למדו (כי הרי אני בגיל ארבע קראתי לפולקע "עוף על מקל").

היום, כמעט עשרים ושתיים שנים לאחר מכן, אני עם אותה הנחישות שהייתה לי בגיל ארבע ואני שמחה וגאה להיות קרבונרית. אבל יש לי עוד וידוי: אני אוהבת יוגה. מאוד. יוגה זה נהדר. זה שקר. יוגה זה חרא. זה נורא קשה. זה מתיחות וכיווצים ופיתולים ויציבות ונשימות וזה כואב נורא. התנוחה (האסאנה) היחידה שאני אוהבת נקראת "שיוואסנה", כלומר: הגופה. כן, כן, ניחשתם נכון, שוכבים על הגב באיברים פסוקים ועוצמים עיניים. מהמם. אבל יוגה עושה לי טוב. אני עירנית יותר, נמרצת יותר, שמחה יותר ויותר כוסית. יוגה עושה גוף פצצה, בחיי. כל המורים ליוגה שפגשתי או ראיתי ביוטיוב היו מושלמים.

A photo posted by Neyu – Yogi Traveler (@neyu_ma) on Dec 27, 2015 at 5:10am PST

מה שאני לא אוהבת לעשות, זה להתמיד. אני לא טובה בזה לאורך זמן. אבל, באיזשהו גיל מבינים שאין ברירה וחייבים להתמיד, אז צריך למצוא שיטות. כבר הבנתי שאחת הדרכים שלי לגרום לעצמי להתמיד היא להשקיע כסף (אני שונאת לראות כסף הולך לפח) ולכן, לפני הטיסה, קניתי לי מזרן יוגה (240₪), ואת הספר של איינגר שהוא בערך הבנאדם שהמציא את היוגה (350₪), וטסתי לי להודו בה התירוץ "אין לי זמן" לא תופס. מה שמגניב בספר של איינגר זה שאחד מהנספחים שלו הוא "קורס עצמי ללמידת יוגה" שמתחיל מההתחלה לגמרי.

אני כבר שבועיים בהודו ולא עשיתי יוגה אפילו פעם אחת. זה לא שלא רציתי, רציתי. אפילו פתחתי את המזרן והכול, אבל אז התחלתי לקרוא. זה ספר מעולה. ב-51 העמודים הראשונים מוסברים הפילוסופיה, הרעיונות והחוקים של היוגה. בין היתר, נאמר שם שה"יוגי" חש חמלה כלפי כולם ולכן הוא צמחוני. משפט אחרי זה כתוב שלא צריך להפסיק לאכול בשר, אבל מטבע הדברים שזה יקרה מעצמו אם תעשה את כל מה שמצופה ממך כיוגי. דרך אגב, גם רשום בספר ש"חייבים לרוקן את המעיים לפני תרגול יוגה".

אז אפשר לקרוא לזה "שטויות" או "שטיפת מח" אבל אפשר גם לשים את הקלפים על השולחן: אין בשר בהודו. זאת אומרת, אין פרות (חוץ מבגואה). יש עוף וכבש ודגים אבל לא פרה. כלומר – לא בשר. אז אם גם ככה אני כמעט צמחונית, מה אכפת לי ללכת "לפי הספר"?

אבא, אני מצטערת. אני יודעת שהבטחתי, אבל זו רק הפסקה קצרה. ברגע שאחזור לארץ נחגוג כמו שצריך: נפתח את המנגל, נתחיל בצ'וריפן קטן עם איזו בירה בצד ככה שתרגיע את הבטן. אחר כך כבר נעבור לדבר האמיתי. הסטייקים, כמו שאנחנו יודעים, הם בסוף, והם יהיו נפלאים כמו שרק אתה יודע להכין אותם.

כל הדיבורים האלה על אוכל עשו אותי רעבה, אז אם תסלחו לי – הסטייק האחרון שלי הגיע.

צילום תמונה ראשית: רוני רז

// יהל שחר

הפוסט ניסוי #1: צמחונות הופיע ראשון במה וזה

לא אכפת לי מכלום, חוץ מדבר אחד, שיושב לי על הלב ולא מוכן ללכת. שחונק אותי גם ברגעים הכי פחות צפויים. באמצע הנסיעה חזרה הביתה, בבוקר עם הקפה. כשיושב עם חבר ושומע בדיחה או כשאני רואה משהו יפה.

לא אכפת לי מכלום. כבר לא. לא מצליח לראות סרט שלם בלי לעצור, לא מסוגל לצאת עם חברים בלי לחתוך באמצע. לא מעוניין לדבר עם אנשים. אפילו את הפוסט הזה ניסיתי לכתוב כבר עשרות פעמים. בכל פעם נתקעתי מחדש. מה הטעם? מה זה ישנה?

פעם חשבתי שאני יכול. שאם רק אנסה מספיק חזק, אצליח. מי שלא מוותר – מנצח, ככה כולם אומרים, לא? תאמין בעצמך ואל תפסיק. אבל הנה הפאנצ' – לא כולנו באמת טובים. לא לכולנו יש יכולות מדהימות, או מחשבות שיכולות לשנות סדרי עולם.  לא כולנו נצליח בחיים האלה. אז מה גורם לי לחשוב שדווקא אני, מבין מיליארדי האנשים שחיים על הפלנטה הזו ולא באמת מצדיקים את הקיום שלהם, מה גורם לי לחשוב שדווקא אני יכול?

ואולי בעצם הבעיה טמונה במחשבה הזו עצמה. למה לא לקבל את העובדה שאני לא אשנה ולא אצור ולא, פשוט לא. אולי אם אפסיק לשאוף כל כך גבוה, אפסיק להיכשל. אולי אם אצטרף לשאר המיליונים האפורים, יהיה קל יותר. לא אכפת לא יותר מכלום. פעם היה לי אכפת אבל עכשיו כבר לא.

וזה לא שלא ניסיתי. אלוהים יודע שאני לא אחד שמוותר בקלות. ובמשך שנתיים תמימות הפכתי עולמות כדי להוכיח לה שאני יכול לשנות. כדי להוכיח לעצמי. הייתה תקופה, שאפילו היא כבר ויתרה, ואני המשכתי. אמרתי לה, אהיה חזק בשביל שנינו. את תנוחי. ובסוף הצלחתי. וזו הייתה הרגשה נפלאה. עילאית. הצלחתי לשנות. הצלחתי. כנגד כל הסיכויים. עליתי על האוורסט ועכשיו אני יכול סופסוף לגמוע אוויר הרים צלול.

העניין הוא, ואת זה הם לא מספרים לך, שכשאתה מגיע כל כך גבוה, החמצן מדלל. פתאום קשה לנשום. וזה אבסורד, הרי עכשיו הגיע הזמן לקחת שאיפה גדולה ופשוט ליהנות, להביט בנוף. אז ניסיתי להירגע קצת. לשכב לי שם, על הפסגה וליהנות מכל העבודה הקשה. אבל הנה עוד דבר שלא מספרים לך. כשאתה גבוה למעלה, הכול הרבה יותר חלקלק ובתוך שניות אפשר ליפול במדרון.

אז לא הצלחתי לנשום ולא הצלחתי להירגע או ליהנות, וכך קרה שדווקא בפסגה הזו, דווקא הרגע לו שיוועתי כל כך, גרם למפלה שלי. והדרך למטה הייתה מהירה וכואבת.

בהחלטה של רגע היא הבינה שהיא לא רוצה, ולמי אכפת איזו דרך עשיתי וכמה הקרבתי. זה לא מתאים לה. שנייה אחר כך כבר קניתי כרטיס חזרה. 22 שעות של Walk of Shame.

והכי אני שונא אותה, על זה שאני אוהב אותה כל כך. עדיין, אחרי כל מה שעשתה.

לא אכפת לי כבר מכלום. חוץ מדבר אחד. והוא יושב לי על הלב ומוחץ אותו. אחר כך קופץ על הריאות וגורם לי לתחושת מחנק. לבסוף הוא מקנח עם לפיתת ברזל בגרון שלי ויוצר את הגוש הזה בגרון, שבא לך לבכות אבל אתה לא מצליח.

הייתי רוצה שיהיה לי אכפת, רק לא ממנה.

// רז נוימן

הפוסט אני שונא אותה על זה שאני אוהב אותה הופיע ראשון במה וזה