שתי דוגמאות קלאסיות לאנשים שאמורים להבין לעומק את כוחן של המילה והמצלמה, אך בריאיון עצמו טועים ובגדול.
כשרונית אלקבץ התארחה אצל עודד בן עמי בכדי לקדם את הסדרה שהיא מככבת בה, הדבר השני שהייתה צריכה להתכונן אליו זאת השאלה על איבגי. הדבר הראשון שהייתה צריכה להתכונן אליו, הוא כיצד היא מגבשת את עמדתה בנושא בצורה כזאת שתוציא אותה בסדר עם הקולגה, לא תגרום נזק לקריירה ותעניק סולידריות למין הנשי.
בסופו של דבר עמדתה בנושא לא הובהרה כתוצאה מפיצוץ הריאיון על ידה – ניתן להסיק שהיא במקרה הטוב תומכת באיבגי ובמקרה הרע חושבת שמדובר בחבורה של נשים מתוסכלות, חלשות ואומללות אשר מתלוננות עליו ממניעים אישיים.
ניכר בבירור שאלקבץ לא ששה לקראת הריאיון. קווה שפרן שניתח Frame By Frame את שפת הגוף של הנוגעים בדבר, שם לב לחוסר ההתלהבות של אלקבץ עוד לפני שהריאיון החל. נדמה שהבנת מפת האינטרסים בין המראיין למרואיין לא מובנת לאלקבץ. המרואיין משמיע את קולו ומקדם את עצמו או את רעיונותיו, והמראיין מאפשר לו לעשות זאת בכדי להעביר לצופה מידע או בכדי להביע ביקורת. המראיין יכול לשאול שאלות נוקבות ולערוך את הריאיון, והמרואיין יכול לבקש לצפות בתוצאה הסופית או לבקש לגנוז את הריאיון.
אלקבץ טעתה שלוש פעמים: ראשית, לא מגיעים לריאיון בלי חשק, זה ניכר. שנית, לא מגיעים לפני שעושים שיעורי בית על המראיין ועל השאלות שעלול לשאול. אסטרטגיות לתשובות זה חלק מיח"צ וקידום. שלישית, לא מפוצצים ריאיון על שאלה מפתיעה. קשה ככל שתהיה – לוקחים רגע למחשבה ועונים. הדברים הללו מקבלים משנה תוקף כשמדובר בריאיון בשידור חי.
ענבל אור הגיעה מבאר שבע ולפי דעתי משכונה ד'. אני אוהב את השכונה הזאת. היא מזכירה לי את הילדות. פשטות, צניעות, כדורגל בשישי אחר הצהריים וריחות משגעים של תבשילים על פלטה חשמלית. כשתרגלנו בסדיר ניווט בשטח פתוח לקחו אותנו לשם, נוסטלגיה גנרית של זיכרון רחוק עברה בראשי.
מגלומניה על פי ויקיפדיה: שיגעון גדולות הוא תסמין או התנהגות המאופיינת במחשבות שווא על עליונות וכוח רב. האדם מייחס לעצמו תכונות אלוהיות ומנהיגותיות, או גאונות בתחום כלשהו. כוח צבאי, פוליטי, כלכלי (עושר מופלג), כישורים קוגניטיביים או אמנותיים, אשר אינם קיימים בו.
"החיים שלי השתנו ברמה החומרית. כל מה שאני רוצה – אני יכולה להשיג"; "אם זה לא לכבוש, אז מה זה לכבוש בשבילך?"; "דני תסתכל עליי, אני ענבל אור/ אני הקמתי עסק בעשר אצבעות/ אני מנהלת אותו/ אני לא הייתי מעלה על דעתי/ אני לא האמנתי/ אני לא עשיתי"; "הבינו שאני יפה להם על המסך".
מחשוף עמוק, ש' שורקת בכוונה ואינטונציה המנסה לרמוז על ילדות ממקום אחר לא יוצרים אמפתיה, אלא ריחוק. דיבור כאילו שקט ומדוד הרוצה לרמוז על שליטה ואיפוק, מתמוסס תחת הבעות פנים מוגזמות ותנועת ידיים מרובה המעידים על חוסר ביטחון, כעס ומאמץ ניכר להרשים. הרמת הקול על כתבת כשברקע יועצת התקשורת מבקשת ממנה להירגע ("ענבל, די!"), משולה לילדה קטנה שאמה מנסה לרסן. לקום לעבר הצלם ולשלוח יד לכבות את המצלמה כשכל הסיטואציה מתועדת מול העדשה, זו טעות בכל כך הרבה מישורים, שהיריעה קצרה מלהכיל. כל האלמנטים הללו יוצרים אנטגוניזם אצל הצד השני.
אריאל שרון אמר פעם שאף אדם לא מצטער על ריאיון שהוא לא נתן. לפעמים זה מדהים אותי איך אנשים שאמורים להבין לעומק את כוחן של המילה והמצלמה, בריאיון עצמו טועים ובגדול.
// ניר סעדו
הפוסט כוחן של המילה והמצלמה הופיע ראשון במה וזה
