יאאאווווווו אני מפורקת. כל כך הרבה זמן לא התעוררתי ככה שבורה. אבל כל כך שלמה. איזה ערב פסיכי זה היה אתמול!
הופעה של פרודיג'י. זאת שלא רציתי ללכת אליה. כן, גם אז לפני 18 שנה. זה יקר, אני לא מספיק מכירה, לא ממש מתחשק לי… לא יודעת מה אמרתי לעצמי ואיך לעזאזל הצלחתי לשכנע את עצמי בזה. אבל ממש מזל, ורצה הגורל, וזכיתי בכרטיסים! כן, יש אנשים שעוד זוכים בכרטיסים. טפו טפו טפו אני ביניהם.
לא היו הרבה קופצים על הזכות להיות בהופעה הזאת, אבל בסוף בחרתי מישהו שהתלהב מזה כמעט כמוני. הזהיר אותי מהזקנה, שאין מצב שעומדים מקדימה. אבל זה בסדר, כי גם לפני 18 שנה לא הייתי עומדת מקדימה בהופעות. ונפגשנו שם עם עוד שתי חברות מהתיכון, שנתנו מסגרת זמן ריאלית להופעה.
עד שלא חתכו לי את הסטריפ של הכרטיס לא האמנתי שאני בפנים. וכשהייתי בפנים? זה היה (ס)טריפ רציני. מעבר לריגוש, מעבר לזמן האיכות מעבר לציפייה לאיזה שירים יהיה ומה אני אכיר. האווירה היתה של פסטיבל ערד, יושבים על הדשא, מחכים שתתחיל הופעה. עושים כיפים גבוהים עם אנשים חדשים, שיחות נפש עם אנשים ישנים. התרגשתי בעיקר כשראיתי בחור עם שחור בעיניים, וגם כשזיהיתי מישהו שהיה חבר שלי אי שם בכיתה ט'. כל מה שיש לי להגיד בנושא הזה זה OMG! האינסטינקט שלי היה לבדוק איפה הקניון הקרוב כדי שנוכל ללכת למחרת להתקרר קצת במזגן אם צריך.
ההופעה התחילה עם Voodoo People, שאוטומטית שחרר ממני צעקת שמחה מכל הלב, ממש כמו שהייתי מגיבה כשהשיר הזה היה עולה במסיבות קיבוץ בתיכון. ומאותו רגע, התחלתי לקפוץ לרקוד ולהשתולל כמו שלא עשיתי מאז. בחברת שתי בנות שהייתי עושה את זה איתן גם אז. עם שום חשיבה על איך זה נראה, מה חושבים, איפה אני צריכה להיות מחר ולמה לא הבאתי מים.
כל התחלה של שיר, ואני כשאני אומרת התחלה אני מתכוונת גם לרגעים באמצע השיר שהם הורידו רגע, כאילו הם גם יודעים שאני כבר קצת זקנה מידי בשביל זה ונותנים לי רגע להירגע, ואז מקסים שואג where are my Prodigy people ואני צורחת אליהם בחזרה, כי אני פה, אני לגמרי איתם!
בשלב כלשהו אפילו הכפכפים הכי נוחות בעולם שלבשתי עפו למרכז המעגל, יחד עם התיקים והריקודים נסובו סביב זה. העוגן שלנו, האי שאליו תמיד נחזור. כאילו התאמנו שנים לרקוד סביב תיקים בדיוק בשביל השניה הזאת. שנים של ניסיון, בכל זאת…
הופתעתי מעצמי, שני צלילים ראשונים של כל שיר, ואני יודעת בדיוק מה מצפה לי בכמה דקות הקרובות. כאילו אני מכירה כל שיר ושיר. ואולי הבחירה של הליינאפ היתה פשוט מעולה. אבל הרגשתי את זה בכל הגוף. לרגע אפילו לא הייתי בגוף שלי. הרגליים היחפות על הדשא מרגישות בכלל את הדשא בחולדה. הידיים המתנופפות באוויר הן ידיים שעוד לא כתבו בגרות אחת והתחת שעף באוויר עדיין עטוף בג'ימס משופשף, אולי במידה אחת או שתיים יותר קטנה.
הרגשתי שחזרתי בזמן. הרגשתי שאני עוברת תהליך של ניקיון לדברים שחשובים באמת. כמו שאורנה אמרה שם – מי אני! מה אני רוצה! מה באמת חשוב! וזה זה. ההרגשה הזאת שהיתה כשאני הייתי באויר וההכרה היתה במקום אחר לחלוטין.
והחלק הכי שווה בכל הסיפור הזה. שזה לא היה בחולדה. זה היה בלייב!!! פאקינג היינו בהופעה של פרודיג'י!! ולא בכיתה ט'. בגיל 30.
//שירה פריגת