יש משהו מפחיד בהבנה של הכוח שיש לדברים חיצוניים להשפיע על הרגשות שלנו. להשפיע על המעשים שלנו. כמו לעשות טיול אחרי צבא, ללכת ללמוד משהו שאתה בכלל לא רוצה כי החברה שלנו לוחצת לסיים תואר עד גיל 26. או להתחתן עד גיל 30. להקים משפחה. לקנות דירה עם גינה. לטוס לחו"ל כל שנתיים ולהתנסות במגורים בפלורנטין. או דברים קטנים יותר כמו לקנות טלפון חדש כל חצי שנה או עוד שמלה ועוד מכנס סוג ז' שיוצר בחור תחת כלשהו שיתפורר עוד שנה.
לעשות את כל זה ולהאמין שזה אני שרוצה וזה החלום שלי כרגע. לעשות ולהתרגש ולתעד ולאהוב את עצמי יותר כי עמדתי ב״שאיפות שלי״. כמו כשהייתי ביום הסטודנט וקיבלתי צמיד של VIP כי אני חלק מאגודת הסטודנטים, ופתאום הרגשתי חזקה ומגניבה וסקסית יותר. הכל בזכות צמיד פלסטיק מטופש. הייתי רוצה להגיד – למי אכפת בכלל מהחרא הזה ובאמת להאמין בזה. אבל לי אכפת. ממש אכפת. וזה עצוב ומפחיד. עצוב שמישהו קבע שיש בכלל מושג של "אישיות חשובה מאוד ", מפחיד שזה משפיע כל כך חזק. הצמיד פלסטיק לא הופך אותי פתאום לבנאדם אחר.
זה המשך של תובנה שמקננת עוד משכתבתי בעד מוסד הנישואין. למה אני בעד בכלל? של מי החלום הזה? למה אני לא יכולה להסתפק נגיד בהסכם של שתינו? בשביל מה אני צריכה שהמדינה או איזה רבי יחתום? למה אני צריכה את האישור הבירוקרטי הזה? והטקס הפגני והמוזר הזה. אז נכון שהצלחתי לחשוב על סיבות ואפילו שמחתי. אבל זה בעצם תירוצים שלי לצו חברתי מסויים.
ואיך אני יכולה לדעת מה שלי ומה של אחרים? האם בכלל אפשר לדעת?
לאחרונה מנסים לשכנע אותי להיכנס לעבודה, לתפקיד שמאוד מפתה אותי, והוא מפתה אותי בגלל כל מיני דברים שונים, נגיד – המעמד שלו, נגיד ההתקדמות שלי בו, נגיד הלמידה שאעשה ממנו. אבל בשביל לעשות אותו אני צריכה לוותר על דברים ותפקידים אחרים. ואולי גם על עצמי בדרך. מצד אחד אני רוצה את התפקיד ומצד שני לא ואני לא מצליחה להבין איפה אני באמת רוצה אותו. האם אני רוצה אותו רק בגלל המשמעות שלו בחברה או בגלל שאני רוצה לאתגר את עצמי? או שאני רוצה אותו כי אני באמת ובתמים מאמינה שאני יכולה לעשות אותו טוב. והאם אני רוצה את התפקיד כי הוא יקדם אותי? או שבכלל אני רוצה את התפקיד פשוט כי רוצים שאני ארצה את התפקיד?
אני נמצאת באוויר בנוגע לכל מה שאמור לקרות שנה הבאה. שנה אחרונה בלימודים. שאני ואחרים מצפים ממני לפרוייקט גמר מטורף, שאני ואחרים מצפים ממני להיות טובה כמו שהייתי עד עכשיו. שנה כזו שאני מנסה לראות אם אני יכולה לתמרן בין לימודים, עבודה, סטאז', נסיעות וחיים. שבשונה משנת הלימודים שנגמרת עוד שניה- יש לי את הסטאז' ופרוייקט גמר שרק השם של הדבר הזה מעורר בי חרדה. וכרגע כלום לא ברור- איפה נגור, מה אעשה, ואם יש סטאז' או אין. ואני בלחץ. ורוצה לעשות הכל ולא בטוחה שאצליח. לעמוד בציפיות של עצמי. ושוב אני נכנסת לשאלה – האם הציפיות הן שלי? האם אני באמת רוצה לעשות את הכל ביחד? האם אני באמת חושבת שאני יכולה?
אני לא רוצה לחלום חלומות של אחרים. ומצד שני זה חזק מאיתנו. וגם אני כמו כולם – אסיים תואר בגיל 26, אחסוך כסף ואקנה בית עם גינה ויום אחד גם אקים משפחה. ואולי יום אחד אצליח להבין אם זה באמת חלום שלי, או חלומות שהושתלו לי במוח.
//טל עוז