חשוב מאוד לא לשכוח לנשום. כדאי גם להגיע בזמן ולהספיק לשתות קפה לפני. בעוד 12 שעות מעכשיו, 24 שעות לפני פרסום הפוסט הזה, התלמיד ז.רץ יגש למבחן פטור מהחובה האקדמית האחרונה שלו לביה"ס רימון. אם הוא יקבל 85 ומעלה יהיה לו פטור מהקורס "תולדות המוזיקה המערבית" וגם תעודת סיום. אם הוא יקבל פחות מ85 הוא יגש למועד ב', וזה אומר שהוא יבלה עוד חודש לפחות בהאזנה ל- וקריאה על הילדות של מוצרט, החירשות של בטהובן והשפעת הכנסיה על המוזיקה בימי הביניים.
תעודה מבי"ס למוזיקה היא לא תעודה רגילה. היא לא מבטיחה לך יתרון בבניית קריירה. היא לא אומרת שאתה יותר מוכשר ממישהו שאין לו תעודה. למעשה תעודה מרימון היא ב90% דף נייר שבו כתוב "היי!! אתה יותר עקשן מרוב החבר'ה במחזור שלך, אז קבל!! טאדא!!". לרוב בוגרי ביה"ס רימון אין תעודה. את חלקם היא לא מעניינת מלכתחילה, חלקם מתייאשים בדרך. כמה יחידי סגולה שאני מעריץ עוברים לחו"ל ומסיימים ללמוד שם.
לקח לי רק שש שנים להגיע לרגע שבו אני מסיים לימודי תעודה שאמורים לקחת שלוש, גג ארבע שנים. לקחתי שנה הפסקה באמצע כדי ללכת למורה פרטי ולסגור כמה פינות. דחיתי את פרויקט הסיום שלי בשנה כי היה לי עומס בשנה האחרונה.
בשלב הזה משמעות התעודה הזו היא כבר משהו אחר ממה שהיא הייתה כשהתחלתי ללמוד. היא כבר לא פרס הניחומים של זהר כועס וכואב שלא התקבל לאקדמיה למוזיקה. היא כבר לא הבטחה שניתנה לסבתא שלי ז"ל שהייתה מסיימת כל שיחה איתי במשפט "גט דאט פיס אוף פייפר!!". בשלב הזה התעודה היא סוף של תקופה. תקופה שבה חשבתי שהתמודדתי עם הרבה אתגרים, עד שהגעתי (כמעט) לסוף וגיליתי שאני מתמודד רק עם עצמי.
לכן, העובדה שהגעתי כמעט לקו הגמר (ואם אצליח מחר אז גם עברתי אותו) לא הופכת אותי לעילוי. לא בתחום המוזיקה ולא בתחום הריצה למרחקים ארוכים. יש סיבה אחרת לכך שגם אחרי שש שנים אני לא מוותר על חתיכת הנייר הזו שאפילו לא נחשבת לתואר אקדמי. לקח לי קצת זמן להבין את זה, אבל התעודה הזו היא חלק ממסע ששינה אותי. מסע שגרם לי לדחוף את עצמי לגבולות שלי (וקצת מעבר). מסע שגרם לי להכות אלפי פעמים על חטא היוהרה שאיתה עברתי בשער הכניסה ביום הלימודים הראשון שלי. כמו כל מסע, גם זה מתקרב לסיום ואני כבר מת לדעת מה קורה בסוף. אז לא לשכוח לנשום. כדאי גם מאוד להגיע בזמן. ושיהיה לי בהצלחה.
//זהר רץ