אמרו לי שאני חסומה לאהבה, שאם אהבה תבוא ותדפוק לי על הדלת ותצעק לי "הלו אני פה!", גם אז אני לא אראה אותה. אמרו לי שאני פוחדת, שאני לא מוכנה לקחת את הסיכון להיפגע לכן אני לא פותחת את עצמי בפני אף אחד. אמרו לי שאם לא אעשה עם זה משהו זה יישאר ככה לנצח. אמרו לי, שאם לא אפתח את ליבי לאופציה שמישהו יכול לאהוב אותי, זה לא יקרה לי יותר בחיים. אמרו לי שאהבה זה משהו דו צדדי, צריך לראות את הבן אדם שעומד מולך ולתת לו להיכנס, אמרו לי שאני חסומה לאהבה.
בהתחלה לקחתי את זה קשה. אני? חסומה? מה פתאום! אני הרי כל יכולה, אין דבר העומד בפניי שלא אוכל לעשות! אין דבר כזה שאני לא מסוגלת למשהו. ואז חשבתי ונזכרתי בשנים האחרונות שהמקום היחיד שהייתי מוכנה להכניס גברים אליו זה המיטה. לא נחשפתי, דיברתי או שיתפתי, לא פתחתי את עצמי בפני אף אחד. כולם מכירים פלקט שלי, ורסיה מצונזרת ולא משודרגת. הם לא באמת הכירו אותי, הם הכירו גרסה אחת שלי. נקרא לה נטאשה.
והרי נטלי גם אחלה בן אדם. אז ממה היא כל כך פוחדת? פוחדת! אני לא פוחדת משום דבר. אולי רק מעצמי. אני מסננת אנשים ממבט ראשון, אני ממציאה מיליון ואחד תירוצים למה לא הוא ולמה לא ההוא, למרות שכולם בתכלס כנראה אחלה אנשים. אני ממציאה תיאוריות בראש שלי למה זה לא יכול לעבוד, למה הוא לא מתאים לי, למה אני לא מתאימה, ומפרקת את החבילה עוד לפני שבכלל נוצרה.
חברה אמרה לי שאני חסומה. באינסטינקט אמרתי לה שהיא טועה אבל כשחשבתי על זה באמת, הסכמתי איתה. החלטתי שאני לא רוצה להיות כזו יותר. הבעיה היא, שאם אחשוף את פניי האמתיות בפני העולם אצטרך להתמודד אתו באמת, ולא לעשות רק בכאילו. יש לי כל מיני דברים שעוזרים לי עם התנהגות ה"בכאילו" בעיקר השאכטות שהופכות אותי לפרח קיר יפה שיושב עם כולם, מקשיב אבל לא פותח את הפה.
בכל זאת, אני חושבת שהגיע הזמן להפסיק. אבל עם כל ההחלטות שלי להפסיק לעשן ג'וינטים, עוד לא הצלחתי. אני בבוף האחרון אז תאחלו לי בהצלחה. ולגבי הבנים? יש כמה מתעניינים. אני קוראת להם ככה בעקבות ג'קי כמובן, ההוא שניצח בפח הגדול לפני כמה שנים. יש בחורים ויש מתעניינים – אלו שרומזים שאני מעניינת אותם, אלה הם המתעניינים. במקום ישר לבטל אותם ולמצוא תירוצים וסיבות אני אנסה לדבר איתם, לראות אם הם מעניינים אותי ואם אני אותם.
ומצד שני, אני בכלל מאמינה באהבת אמת. אני מאמינה ברגע הזה שאת מדברת עם מישהו ומשהו קורה, משהו פשוט מתאים. זה זה. נוח לך לידו, כיף לך, לא בא לך שהוא יילך. וכנראה שפשוט עוד לא פגשתי אותו. מה שכן, אם אמשיך להיות חסומה כנראה שגם לא יהיה לזה הזדמנות לקרות. אז לא ללכת עם כל אחד כי אולי אני סתם חוסמת, כן לחכות להוא שיבוא לי טוב ברגע הראשון, אבל לשבור מחסומים. להפסיק להאמין שלי זה לא יקרה, להפסיק לבטל אנשים ואת עצמי כל הזמן.
זה קשה. לתת הזדמנות לעולם החיצוני כשאני נמצאת בתוך העולם שלי לבד כל כך הרבה זמן. זה מפחיד, לתת לאנשים להיכנס לתוך חייך בידיעה שיש סיכוי שתפגעי, וזה מעייף, המרדף אחרי האושר שכל יום נראה קצת יותר רחוק. אבל אין דבר קשה, מפחיד או מעייף שיעמוד בדרכי. אני חזקה מכל אלה, אני רואה את המגבלות וצוחקת להם בפנים. או לפחות זו המנטרה שאומר לעצמי בראש בפעם הבאה שאדבר עם גברבר חמוד שמתעניין.
//נטלי להב