חברה שלי, יענקלה, אמרה לי "הגיע הזמן שתפסיקי להתעסק בשטויות ותתחילי להתעסק בשיער שלך!" ככה היא אמרה, נשבעת! ואז היא הכניסה מלקחיים משוכללים לחשמל והתחילה לגהץ לי את השיער. לא רק שאף פעם לא עשיתי פן, אני גם לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הסתרקתי. להסתרק זה לא הקטע שלי, ואם יש לכם תלתלים, ורק אם יש לכם תלתלים, תוכלו להבין לקרקפתי. הקטע שלי זה לתת לשיער שלי להתייבש איך שבא לו ולאפשר לכל הקצוות להתפצל לאן שמתחשק. הקטע שלי זה לרדוף אחרי עצמי עם מטאטא ולאסוף את מה שנושר לי בדרך ואז להשתומם מול שקית הזבל – מה לעזאזל עוד נשאר לי על הראש?! הקטע שלי זה להחליף מבטים עם הפוני המוזר שלי ולהתחנן אליו, "פליז תסתדר יפה, פליז…" כן, זה הקטע שלי כבר הרבה מאוד שנים ולא חשבתי שאפשר לאלף את הראש שלי אחרת, אבל כשיענקלה העבירה מסרק ופתחה לי את הקשרים, לא רק שהרגשתי שכל המחשבות המפוצלות יישרו קו בהתאמה, אלא שפתאום הבנתי משהו מאוד חשוב על החיים – יש לי הרבה יותר שליטה משחשבתי.
"Image courtesy of [Vlado] / FreeDigitalPhotos.net"
לחשוב
לפני כמה ימים הקשבתי להרצאה הוליסטית על תדרים. הבחורה הנחמדה בסרטון אמרה שבני אדם מזמנים לעצמם מראות; היא אמרה שאנשים שנכנסים לנו לחיים הם בעצם שיקוף של עצמנו, ואם אנחנו מכוונים עצמנו לתדר מסוים ושולחים אותות מסוימים, אלה האותות המדויקים שיתקבלו חזרה. היא לא חידשה לי הרבה – 'מחשבה בוראת מציאות' – את זה כבר ידעתי, ובכל זאת מצאתי עצמי תוהה – איזה אותות אני שולחת ליקום? על איזה תדר אני משדרת? ואם אני זאת שבוחרת את הפלייליסט אז למה תמיד שירים עצובים? הקשבתי להרצאה עד הסוף והחלטתי לכוון את האנטנות מחדש; אחר כך סירקתי את המחשבות שלי, התכווננתי לטוב ועליתי לשידור (מותר למסור ד"ש).
לאהוב
קראתי בספר ניו אייג' משנות ה-80 שכדי למצוא חתן, אישה צריכה לשמור על שיערה רך למגע. היה כתוב שם שגברים נמשכים לנשים שהם יכולים ללטף להן את הקרקפת בלי הפרעות. קראתי, צחקתי ופרמתי עוד ראסטה – אם הדרך ללב שלי באמת עוברת דרך השיער, לא פלא שרוב הגברים התייאשו לי בדרך. אבל מה לעשות שאני לא אוהבת גברים שלא מבינים בתלתלים, כאלה שמשחילים אצבעות גסות ומנסים להחליק לי את שבילי המחשבה, לא אוהבת גברים של שטנצים שמיושרים לאמת אחת.
רוצה גבר שיגיד לי, "יפה לך פרוע" ויתנדב לטאטא את השיער שלי בעצמו. רוצה גבר שיתערסל בתוך התלתלים שלי ולא יפחד להיקשר בעצמו. רוצה גבר שיאהב אותי כשאני מסתרקת כי זה אומר שאיכפת לי ממנו, ויאהב אותי כשלפעמים אני לא מסתרקת כי זה אומר שאיכפת לי גם מעצמי (זאת אהבה).
לכתוב
לפני שנה בדיוק קפצתי לאתנחתא בהודו וההשראות נחתו לי על הדף גם בלי שאסתרק. הפנטזיות שהטבתי לטפח כל השנים ביקשו להיפרד, ובמקומן קרצה לי מציאות שהתחשק לי לתת לה צ'אנס. כשאני כותבת – אני יוצרת – אני מתחברת לעצמי פנימה. כשאני מסתרקת – אני מסלקת מחשבות מפוצלות החוצה. ואולי חלק מהאיזון בין הגוף לבין הנפש הוא היכולת לבטא את עצמי בכל הסגנונות ואין אמת אחת, שנים שאמרו לי שתלתלים זה באופי שלי, היום אני אומרת, "נכון, אבל לא רק!" (ויענקלה מוסיפה, "חכי חכי, בקרוב גם נשכנע אותך לשים לק!")
"Image courtesy of [Aleks Melnik] / FreeDigitalPhotos.net"
אז עכשיו אני עושה עם השיער מה שבא לי כי הבנתי שהבחירה היא שלי; ימים שבא לי על עצמי פרועה ומסולסלת מצב-רוח, ימים שבא לי להתיישר ולחשוב מחשבות רכות, ימים שבא לי להיות מפוזרת, ימים שאני מעדיפה להיות אסופה, וכל התסרוקות, המחשבות והאהבות נשזרות להיות סיפור החיים שלי (ואני יפה).
//טל עזר