אין כזה דבר מקריות. או לפחות ככה חברה אמרה לי לא מזמן. זה לא במקרה שכשאתה נפרד פתאום יש סביבך מלא זוגות. זה לא במקרה שאתה בדיאטה יש מלא מסעדות חדשות שנפתחות. זה לא במקרה שרואים את אותם פרצופים ברחוב. וזה לא במקרה שפוגשים את האקס בדיוק כשמשהו חדש מתבשל.
אני נמצאת בעיצומה של התחלה חדשה והכל טפו טפו טפו, די הולך בכיוון חיובי. אבל זה לא הסיפור.
יום שישי, בדרכי לחידוש מסורת של מרגריטות של ארבע אחה"צ, בדיוק ירדתי מהסקייטבורד (איזה מגניבה אני), נשמעת קריאה בשמי. טיפוס אופטימי וחיובי שכמוני, עונה 'היי' עם חיוך ענק. עד שמתברר שזה אקס. לא מיתולוגי, אבל אחד כזה שהפך אותי. שנתתי בו אמון מלא, שגרם לי ללכת חצי מטר מעל האדמה, שהסיח את דעתי מכל דבר אחר. שבגללו הפנמתי שדברים שמתחילים מהר נגמרים מהר. שאחרי שבוע שלא דיבר איתי נסעתי לאילת כדי שהוא יגיד לי שזה לא הוא, זאת תל אביב. שכשהחלטתי לבדוק קצוות פתוחים הפיח בי תקוה ושרף אותה שוב. שהצליח לגרום לי למחול על כבודי פעם שנייה ועדיין לא יצא מזה כלום.
אז כן, כל החלק של אחרי הוא די אשמתי. כי הרי כבר אמרנו – לא חוזרים אחורה! טירונית… אבל איך נאמר, את ההזדמנות שלו הוא קיבל. לא פעם ולא פעמיים. בעצם בדיוק שלוש. והפעם האחרונה ששמעתי אותו היתה כשהתקשרתי, הוא שמח לשמוע ממני, התרגש והתנצל שהוא בדיוק עם חברים וכבר יחזור אלי. ולא. הוא לא חזר.
בהתחלה עוד קיוויתי שאולי זה פשוט לא טיימינג טוב. ראיתי בכל דבר שכתב, בכל שיר שהעלה לפייסבוק סימן. עשיתי מעשה ומחקתי אותו. בידיעה גמורה שאני באמת צריכה להמשיך הלאה. כן, הוא חתיך. כן, הייתי מאוהבת בו. אבל הוא גם יצא אפס, ואני ממש לא צריכה את זה בחיים.
אז ברחוב, הוא רואה אותי, כולו מחויך ושזוף. נותן לי חיבוק ומה שלומך ועניינים. לאן את, איפה אתה, שאלות של סתם.
ואז הוא אומר: "לא ראיתי פרסומים שלך בפייסבוק הרבה זמן"
ואני מחזירה: "בטח עשית לי הייד או משהו"
הוא: "מה פתאום?!"
אני: "אה, לא, סתם. העפתי אותך מהפייסבוק. אנחנו כבר לא חברים"
שוק. אני אמרתי את זה עכשיו? אפילו בתסריט הכי טוב לא הייתי מצליחה לשלוף את זה. נפרדנו לשלום איש איש לדרכו ואני עדיין המומה. לא ככה דמיינתי את פגישתנו המקרית. למרות שזה ממש עונה על "אחרי שכבר אשכח אותו כליל". כי לא חשבתי עליו בכלל לאחרונה. מה הסיכוי שדווקא כשיש לי משהו טוב אני אתקל בו? מה הסיכוי שדווקא כשאני הכי מגניבה על הסקייטבורד?
ועוד יותר מה הסיכוי, שכשאני יוצאת בערב לפגוש את החדש, האיש הראשון שאני נתקלת בו בתוך הבר יהיה הוא?? פגישה שניה "לגמרי במקרה", עם חברים שלו, עם החדש שלי. אמרתי שלום יפה, הייתי מנומסת לחברים. אמרתי שאני עם מישהו והלכתי לתת לו נשיקה.
אינטראקציה חדשה כשהישנה בוהה בך מהעבר השני של הבר היא לא פשוטה. וכן, נראה לי שעליתי איזה חצי קילו מכל הסרטים שאכלתי באותו ערב. אבל את הערב סיימתי עם החדש, באופטימיות.
אז אולי באמת אין מקריות וזה קרה כי הייתי מוכנה לזה. או שזה קרה כי הייתי צריכה לבדוק את זה. בכל מקרה המשפט "…ורק צלקת תישאר ממך.." כל כך נכון במקרה הזה.
//שירה פריגת