תודה שלא עזבת

כבר תקופה שאני אומרת לעצמי שחייב ללכת.

 "יום חמישי הקרוב ב14:00 את הולכת ואין כאן דיון!"

זה פחות או יותר השיחה שאני מנהלת עם עצמי על בסיס שבועי מזה כמה חודשים. כמה זמן עבר מאז נובמבר? מי סופר…אני שונאת לספור. מאז שהוא מת הכל הפך לספירה אחת גדולה. הכל נספר, לא פוסחים על שום דבר במשפחה הזאת. החיים מתחלקים לשני פרקים, לפני שאבא מת חיינו קדימה. הסתכלנו אל המחר, לא דאגנו ממה שיקרה כי היה לנו את כל הזמן שבעולם. היה לנו את אבא שיחשוב קדימה, הוא היה הכי טוב בזה ואיתו לא דאגנו לכלום. מאז שאבא מת אנחנו חיים בעבר. מנסים להשלות את עצמנו שאנחנו ממשיכים הלאה ובעצם אנחנו דורכים במקום. שוב ושוב ושוב. לא זזים מילימטר.

אז מצאתי את עצמי בקבר לגמרי במקרה, קיבלתי טלפון מידיד שרצה לשבת לקפה.

 "אולי לפני הקפה נקפוץ לבית העלמין מה את אומרת? אני צריך לבקר את סבתא ואני יודע שלא היית שם תקופה"

איך הם מכירים אותי ככה האנשים האלה, איך הם נכנסו לי לחיים וכבשו כל פינה חמה במסדרונות הגוף שלי? יש לי אנשים טובים בחיים. הם עוצרים אותי כשצריך, דוחפים אותי כשאני נואשת לקחת צעד אחד קדימה אבל רועדת מפחד. הם מחבקים אותי בלי לשאול שאלות כי הם יודעים שקשה לי למצוא תשובות. הם אנשים טובים ואני זכיתי בכל הקופה רק חבל שהחבר הכי טוב שלי בעולם היה צריך למות בשביל שאני אגלה את זה.

הגענו והתפצלנו, הוא ידע שלא נסעתי כדי להיות איתו, הוא שחרר לחופשי ונתן לי למצוא את מה שחיפשתי.

השיחה עם אבא עברה בסדר, לפעמים כשאני שם ואני מדברת איתו, אני כמעט בטוחה שאני שומעת אותו עונה לי. כאילו מעל המלבן הקטן הזה שהוא הקבר של אבא שלי שערי שמיים נפתחו ואני זכיתי בקו ישיר לגן עדן. כשאני שם אני לא יכולה לדבר אל עצמי בראש, אני חייבת להוציא קולות מהגרון וזה קשה. כשאומרים משהו בקול הוא הופך להיות הכי מוחשי שיש, וזה מה שאני אוהבת בללכת לבקר את אבא. הוא מכריח אותי להגיד דברים בקול, הוא מכריח אותי להתמודד עם המציאות שאני נמצאת בה כרגע.

יש שיאמרו שאחרי שהוא נפטר אז השתנתי, הם יגידו לכם שהייתה תקופה שהפסקתי לדבר אליהם, אני שם אבל אני מרחפת, פעם הייתי מסתמכת עליהם יותר ועכשיו כבר לא…לכו תסבירו שיש לי את אבא, יש לי את תיקיית הכתיבה שלי, יש לי את הפלייליסט ב8tracks. לדבר עם בני אדם? כל כך אולד פאשן. אני את הבעיות שלי פותרת בעצמי, או לפחות נראה לי שאני פותרת אותן עד שהבני אדם שלי מכריחים אותי לפתור אותן על אמת.

מאז שאבא מת הפחד העיקרי שלי הוא שאני לא אצליח להסתדר בלי העזרה שלו ופתאום זה נחת עליי שמאז שהוא לא כאן הוא עזר לי הכי הרבה מכולם, הוא הכריח אותי לעזור לעצמי וזה ענק בעיניי.

אז תודה אבא שאתה עדיין כאן, תודה שלא הפרת את ההבטחה שלך ובאמת נשארת איתי, אני קצת פחות כועסת על זה שהלכת.

//חנה קבטיאנסקי