מכירים את זה שאתם יושבים מול מסך הטלויזיה ורואים משחק ספורט כלשהו ממש חשוב של ישראל נגד מדינה זרה? כן, כמו מכבי תל אביב אתמול בגמר אליפות אירופה. ואנחנו הכי בעד מכבי, הישראליות גואה (לא, זה לא משנה שרוב הקבוצה שחקנים זרים). ואנחנו הכי אוהבים להיות האנדר דוג, כי מספק בשלב זה לדעת שיש משחק טוב ובירה קרה. דיוויד בלאט כבר יצא נסיך עם הניצחון הדרמתי על צסק"א, ובשלב זה פשוט נותר לבהות במסך כמו כל המדינה ולחפש שחקנים ספרדיים חתיכים.
לא מבין על מה המהומה
ואז, למרות שבגדול אנחנו אנשים די רציונליים, ובדרך כלל מתפקדים בחיי היום יום בגמישות מחשבתית וקרובה לנורמאלית, אתם מוצאים את עצמכם לאט לאט מאמינים שיש למכבי סיכוי והכל תלוי בכם. כן כן, בכם! אתם מתחילים לפתח כל מיני אמונות טפלות שמבוססות על כלום ושום דבר, ואתם משוכנעים שהכל מוטל על כתפיכם, נושמים עמוק, נאבקים בפרפרי הבטן ומיישמים.
למשל, היה לי ברור שאם אני אפנה את מבטי בדיוק כשרייס מנסה לקלוע לסל, הוא יקלע. ומצד שני, אם אבהה במסך ואצמצם את עיניי באנרגיה שלילית אני אגרום לרודריגז לצאת מהמשחק בעבירה חמישית. יש את השלב שבו איבר מסוים בגופך מתחיל לדגדג לך נניח הגבות שלך ואתה מוצא את עצמך באובססיביות כפייתית חוזר על תנועה אחת מסוימת שוב ושוב כי מקודם בדיוק כשהזזת את הגבות שלך בהפתעה למעלה, שחורציאניטיס קלע לסל. ואתה בטוח שאם תרים שוב את הגבות, הוא יקלע שוב (אף אחד לא צריך לדעת שאתה לא באמת מופתע…).
לא מסתכלת, לא מסתכלת, סל!
המשחק מתחיל בבית הוריי ואנחנו יושבים בשורה על הספה. אבא מתרגש ואמא עייפה. היא טוענת בתוקף שהיא מעדיפה ללכת לישון. אני נוזפת בה: "תיהיי קצת ציונית". אני מניחה שזה עזר כי "העולה" הזאת נשארה ישובה על הספה עד סוף המשחק ומידי פעם אפילו קראה קריאות אכזבה בעיקר לאור פספוסי הסלים של מכבי. טוב נו, אולי גם היא עסוקה באמונות טפלות משלה. בין הפרשנות של פיני גרשון ויורם ארבל אבא מפרשן גם: "שחקנים אינטיליגנטים" הוא קובע. ולאמא יש פתאום מה לומר גם על זה.
לקראת סוף הרבע השני, מדריד מובילים עלינו בעשר נקודות 33-26 ומגיע השלב שבו מרוב פרפרים שאוכלים לי את הבטן אני מפתחת מנצ'יז וגם ככה ברור שנפסיד. אני קמה למטבח להכין לי קרקר עם גבינה צהובה הולנדית וממרח אדום וחריף. בזמן שאני עומדת במטבח אני משתדלת לא להפסיד יותר מידי ומנסה להבין את מצב המשחק לפי צעקות ההתרגשות של אבא וקריאות המרמור של אמא. מידי פעם אני לא עומדת בסקרנות וצועקת להם בחזרה "מה? מה קרה?!!? היה סל???", וההורים באדיקות מתארים לי מה קרה. ובעודי עומדת במטבח מכבי התחילו לקלוע. רוב המשחק מדריד קלעו. כל סל נכנס להם, חלק. עכשיו פתאום מכבי תפסה את המומנטום.
הרגע שבו קמתי למטבח ושיניתי את גורל המשחק
חזרתי לספה עם הצלחת בידי ונישנשתי את הקרקרים בחוסר תשומת לב כשעיני נעוצות על המסך. מידי פעם שוב הכדור אובד לנו, לא נכנס ברשת או מוצג איזה ריבאונד לא מוצלח. כבר רבע שלישי והמשחק צמוד. אני נשענת לאחור על הספה, ומבינה שאני צריכה לחזור למטבח. אני משתפת את הוריי במחשבה האצילית שלי ואמא טוענת ש"באמת כשהיית במטבח הצליח להם פתאום". נו, עם פולניות כזו נשאר לי לשבת בפינת האוכל במטבח ולכבות את האור. תעשו לי טובה, תודיעו לי רק מתי אפשר לצאת. ואל תבהלו מהריח, זו רק שרשרת השום.
// רחל ברילמן