הלב שלי עבר דירה, מסמטת בית הצלעות לרובע המלכותי אונה ימנית.
ואני שומעת אותו מזרים לי את הדם לאוזניים וללחיים בקצב מהיר ואחיד של התכווצות והתרחבות הריאות.
ואני שומעת את הצעדים על המדרכה המרוצפת, אני מזהה בזוויות העיניים את עמודי התאורה כשאני חולפת על פניהם ואת השדה מצד שמאל והכביש מצד ימין אך עיניי ממוקדות באופק בכל הדברים שאיני יכולה לראות עדיין אך יודעת שהם שם ובקרוב הם יהפכו לדברים שאני רואה-לא רואה בזוויות עיניי, וחולפת בראשי המחשבה אם כך הדבר האם זה נכון לומר שאני רואה משהו בכלל?!
אז אני מחליטה שאני רואה אבל לא דרך החלונות הקטנים שאדם אחד פעם החליט שקוראים להם עיניים, אני רואה עם הנפש עם הדמיון. העיניים שלי סובייקטיביות ואיני יכולה לסמוך עליהן.
זה כמו שהולכים ברחוב ואדם אחר גם הוא עושה את אותו הדבר והולך ממולך ואת רואה אותו והעיניים שלך אומרות לך שזה ג'ק הנה תראי, בחור גבוה עם חיוך שובה לב שרק מלראות את הצל שלו נעתקת לך הנשימה אבל זה לא הוא זה סתם מישהו שאת לא מכירה.
ואולי בכלל בשניות שהיית בטוחה שזה ג'ק זה באמת היה ג'ק עד שג'ק האמיתי היה צריך ללכת לשירותים. והופיע זה שאת שמו את בכלל לא יודעת.
והמחשבה הזאת מנתקת חיבורים בראש שלי.
כי זה מוזר לראות את השקר ולקבל אותו כאמת.
וזה מוזר שהמוח מרחף לו אי שם בין עננים של צמר גפן מתוק כשהרגליים נטועות עמוק בקרקע הסדוקה.
ואולי זה לא יהיה כל כך מוזר להבין שהכל אשליה וללכת לחיות עם זחל על פטרייה בארץ של פלאות.
וכל הזמן הזה המשכתי לרוץ אבל עכשיו כבר איבדתי את הריכוז רגל שמאל, רגל ימין ובגלל שאני לא מצליחה לחבר נקודות וההיגיון מסרב למלא את התאים הנכונים ורק פותח דלתות למחלקה למחלות נפש וחיות מסוכנות, אז אני עוצרת.
כי לשכוח איך רצים זה כבר באמת מוזר.
אז אני מנסה לתפוס חלקיקי אויר והקור כבר מזמן העלה דמעות בעיניים שלי שנודדות אחרי משהו קיים להביט בו, משהו אמיתי ואולי זה משהו כזה שקורה לכולנו, ברגעים של חיפוש אחרי משמעות והבנה השחור של העיניים שלי מתקבע על השמיכה השחורה-כחולה שנחה לה שם למעלה משובצת בכוכבים ונטולת ירח וגם אז ואולי במיוחד אז אני בכלל לא רואה אותם אני רואה את החיים שלי.
ואני נוכחת וגם לא.
ההבנה מכה בי ויכול להיות שהיא האמת רק שלי ושקרית לשאר ואולי יום אחד תהיה גם שקרית בשבילי אבל עכשיו בנקודה בה אני נמצאת בין הכביש לשדה, עם ראש בעננים והרגליים על הקרקע, אני רואה אותם.
עבר, הווה ועתיד ואני ביניהם, קופצת מפה לשם ולהיפך לא עומדת במקום.
אתמול היה יום טוב ואחריו יגיעו עוד כאלה אולי אפילו טובים יותר ואני יודעת שגם יהיו כאלה שפחות ואלה שיהיו נוראיים.
ואת כולם אני מקבלת
ואת כולם אני רוצה
ואת כולם אני אוהבת
הם העתיד שלי בהווה ויהיו העבר שלי בעתיד.
ועכשיו אני עדיין מי שהייתי ומי שאהיה גם, יום אחד, יהפוך למי שהייתי.
אין לי עבר, אין לי הווה , אין לי עתיד.
אני מעל הזמן ולעיתים מבזיקה לתוכו וביניהם ורוב הזמן אני מרחפת, תלושה מהמציאות.
אני רואה עם המחשבה, רואה עם הנפש.
אני לעולם אהיה חופשייה בגבולות האשליה והמציאות הזמנית.
//רחלי קרחי