בזמן האחרון נדמה לי שהחיים שלי נעים יותר מדיי בין מצבי קיצון. אני תופסת את עצמי נעה בין מצבי רוח, מתקשה להתאים את עצמי לתנודות.
רגעים~רגעים~רגעים.
רגעים שבהם יש לי קוצר נשימה, פיזי, מרוב דאגות. כי בבת אחת אין לי עבודה ועוד מעט יתקשרו אליי מהבנק ולא תהיה לי תשובה טובה לתת להם, או תשובה בכלל, כי אותם לא מעניין שאני רוצה לעשות משהו שאני אוהבת ולא סתם. ויותר מדיי מחשבות על יותר מדיי בעיות בחיים שמביאות לי כל מיני בעיות בריאותיות כמו לחצים באזניים וקושי לנשום כמו שצריך, אז אני מפהקת בכוח כדי לנסות להכניס מספיק אוויר לריאות, ואולי גם קצת כי אני עייפה מכל זה.
צילום: @liatorian
רגעים שבהם אני מרגישה שאני בשיא שלי. שאני הכי יפה, הכי מצחיקה, הכי חכמה, הכי שנונה, אני הכי בעולם. ברגעים האלה אני מחייכת לעצמי ומחייכת לכולם ולפעמים זה רגע כל כך מאושר שאני רוצה לפרוץ בצחוק בלתי נשלט ומתגלגל, כמו שאין לי, כמו שתמיד רציתי, אבל לא אכפת לי עכשיו.
רגעים שבהם אני מרגישה שאני לא מספיק מוצלחת. אני לא מספיק. לא מספיק משכילה, לא מספיק מתמידה, לא מספיקה בשביל משהו שאני רוצה. ולמרות שאני יודעת שאני כן, ההתמודדות הרגעית מול מישהו שעלול לחשוב שאני לא, היא זו שגורמת לי ליפול ולהרגיש שאני פשוט לא מספיק.
יש את הרגעים שבהם אני מסתכלת על נויה ונהוראי, ונדמה לי שכל האושר כולו, חבוי בתוך העיניים הגדולות עם הריסים הבלתי נגמרים האלה, ובתוך רעמת התלתלים המסודרת והמופרעת הזו בו זמנית, ואפילו שבתקופה האחרונה אני רואה אותם פחות והם כנראה שמים לב כי הם קצת פחות שמחים לקראתי, אני יודעת שבסוף את החיבוק והנשיקה שלי אני אקבל.
ברגעים מסויימים אני נתקפת געגוע מכאיב לסבא. הידיעה שביום יום מתמסמסת לתוך השגרה שנקראת חיים, תוקפת אותי פתאום ברגעים לא צפויים. רגעים שבהם הפנים שלו עולות מולי, עם החיוך והתום ומציפות אותי דמעות, וכעס על זה שאני לא זוכרת אותו בכל רגע, וגעגוע. כל כך הרבה געגוע.
יש רגעים שבהם אני מרגישה שאני מוקפת באנשים הכי טובים בעולם, שיש לי את החברים הכי טובים ולי הכי הרבה מזל. לצד הרגעים האלה, יש את הרגע הזה שבו אני מרגישה שעבור מישהו אחד או יותר אני אוויר. אהיה או לא אהיה שם, אף אחד לא ירגיש. וזה לא משנה שכבר אמרתי את זה פעם או יותר, וזה לא משנה אם לכל אחד יש רגע כזה אחת לכמה זמן. זה לא משנה, כי ברגע הזה כל מה שבא לך זה שמישהו ישים לב שאת לא שם.
(ובדיוק ברגע הזה את מקבלת SMS מהחברה הטובה שנמצאת עכשיו מעבר לים וכותבת לך, הכי פשוט "את כל כך חסרה לי", כשזה כל מה שאת צריכה לשמוע).
יש את הרגע הזה שאני שוכבת במיטה, שניה לפני שאני מכבה את מנורת הלילה ונרדמת. רגע שבו אני חושבת על מקומות אחרים שבהם הייתי רוצה להיות עכשיו, אבל אני לא. רגע שבו אני מושיטה את היד לשולחן הקטן שליד המיטה, שולפת דף מקופל מערימה קטנה, וקוראת מילים שמישהו כתב לי על דף לבן.
יש רגעים שהם ~כלום~.
כאלה שעוברים כשאני שוכבת על המיטה, נטולת אנרגיות בחדר אפלולי שעוד לא פתחו בו את החלונות היום למרות שכבר צהריים, מחבקת בובה שקיבלתי עם מסר סמוי שאף אחד לא מבין. רגעים כאלה שכל תוכנם הוא לבטים לגבי הרגע הבא, אם לקום ולעשות או להישאר ולהיעלם לאיזה חור שחור בזמן שיעלים את כל המחשבות, והדאגות, והעייפות.
ויש את הרגעים שהם ~הכל~.
הרגעים האלה שאני נמצאת בדיוק במקום הנכון, בזמן הנכון עם האדם הנכון. זה שיודע להגיד לי את כל המילים הנכונות ולגרום ללב שלי לעשות "טינג" שוב ושוב כמו הטלפון הזה שיושב לי ליד המיטה. זה שאיתו אני הכי אני, ובשבילו זה הכי מספיק.
//אפרת בשרי