אני אתה היומן.
אם ישנו אדם הראה בתוך עיניי את מה שאני לא ראיתי בעצמי.
מישהו שקנה יומן מיוחד אי שם בהודו שתהיה לו מזכרת
ובחיים לא כתב בו, שעשוי מעור מיוחד ודפי אורז,
והיומן המתין את הזמן הזה בשקט בכדי שנכיר, ואקבל אותו כמתנה,
לכתוב את שאהבה נפשי.
אדם הראה בי אמנית ויוצרת כשאני לא האמנתי בעצמי.
אם ישנו אדם שלימד אותי מה היא אהבה שאין בה טומאה,
אותו, ואת עצמי, עמוק, מבפנים.
אני שבה אל זכרוני שלוש שנים אחורה בכדי לשחזר, בכדי ללקט את זכרונותיי, בכדי לכאוב את לכתוב ועם זאת לשמוח.
אני מרגישה את האהבה שלו כמו גאות, כאילו במחזוריות כל 12 שעות ו-24 דקות זה מכה בי.
ניסיתי להבין, איך אפשר לאהוב ככה? ראיתי זאת בעיניים שלו, בדמעות שלו, בפחד לאבד אותי.
אם פתאום אפסיק לענות לטלפונים, שאבין שזה אבסורד מידי, קינקי מידי, איך היית סתם נשיקה ברת חלוף,
הכאב מחליט לבוא, כשאתה מבין שאתה חייב לאבד אותי, בשבילי, בשביל שאפרח, בשביל שאברח, בשביל שאתמודד עם עצמי, עם המציאות, עם הממשות, עם המוחשיות.
האותיות שכתבתי מקבלות צורה, אופי, אנושיות, איך הן מתחילות בריקוד מודרני בכל פעם שאני פותחת את היומן, יש להן דעה משל עצמן, וכשאני מבקשת שתפסקנה, הן מהדהדות אל תוך אוזניי, את שכתבתי בדיוק ב5.5.2011.
"היום במקלחת ראיתי בדמיוני אותנו ממשיכים בחיינו,
אני ואתה בעוד כמה שנים עוברים זה מול זה,
ולא יודעת אפילו אם נזהה אחד את השניה
ולא יודעת למה המחשבות האלה באות לי
ובכיתי, כמו ילדה קטנה, כמו אישה חלשה".
אין בזה שום דבר עגום או קודר, בידיעה שידעתי שזה ייגמר. פחדתי שזה ייגמר, הרגשתי את עצמי נוסעת ברכב ובכל פנייה מפחדת שתהיה תאונה.
מפחדת שזה ייגמר, משהו שהסריח מרוב שהיה טוב מידי, טעים מידי, אמיתי מידי, נטול אגו. נטול שומן. נטול קפאין.
אין בזה משהו מלנכולי שזה נגמר, אדרבא, העונג להכיר בן אדם כל כך עמוק וייחודי, העונג בלזכור ולהנציח את הרגעים אלה, שלא יחזרו לעולם, בשום גלגול, הם יהיו פה, איתי, לנצח, ואף אחד לא יוכל לקחת ממני, את האהבה.
mazzy star אפפה אותנו בתוך מסך עשן, ולקחה אותנו להרפתקאה מסחררת, על חושית, ממכרת
לחשה לנו מהי אהבת אמת, קולה המסתורי, איך הוא נשגב מאוזנינו, החשאיות, הערפול, העמעום.
איך אתה מוריד כל פריט מבגדיי לצליליה, כל בגדיי הבוהמיינים נשארו זרוקים על הרצפה, אף אחד לא שומע אנחות, רק אני ואתה מתמסרים לאמת.
אנחנו ערומים ורק החיוורון הוא, הוא מסנוור אותנו, היין הוא משכר אותנו, והסם, הסם הוא, הוא ממכר אותנו.
והייתה זו הפעם אחרונה, שחשבתי שאראה אותך, שהנה, זה נגמר, הוא לא מאמין, איך כל מה שחשבתי, הופך למציאות, לממשות, למוחשיות.
"לאחר שבוע שלם של קינה, כמעט אבל
אני יכולה להגיד בלב שלם, אני חזקה.
הפתעתי את עצמי, והנה, בעוד שעה או 60 דקות
אני הולכת לראות אותו ולהבין מהי אהבה שאינה מתממשת
אהבה שיכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה לנו,
בעוד שעה אראה את הגבר של חיי ואשק לו בלחי ואדבר מילים רגילות
בטון רגיל, ואסע איתו ברכבת מאוד רגילה, עם אנשים לא בהכרח מיוחדים,
לפחות לא בשבילי או בשבילו,
ואסע איתו ברכבת אחרי שהיה שלי, שראה אותי, שידע אותי, שעיצב אותי, שמצא אותי
וכשארד מהרכבת אמשיך לדרכי, ואדע שהויתור נעשה לא רק אלא במיוחד בשביל עצמי".
הוא התחתן, אינו הגבר של חיי, שמור בתוך משבצת מיוחדת, בהם הוא נכנס כ: יד נאמנה, חבר תומך, ידיד רחוק, אח מהימן, המשפטים שלו מהדהדים, לפעמים הם קלישאתיים.
ובמשבצת אחרת, בסודיות, אף אחד לא יודע, אנחנו מתנים אהבים.
//אילנה מאטטוב