לפני כמעט שלוש שנים, כטיול שורשים באיחור של שמונה שנים מהבת מצווה, טסתי עם כל המשפחה לקייב. בעודנו עונים על "ארזתם לבד?" הגנבתי מבט למסך הטיסות שהראה שתוך שלוש שעות אנחנו כבר נהיה ב"מאדר יוקריין". "שלוש שעות", חשבתי לעצמי…שלוש שעות…שלוש פאקינג שעות לקחו להורים שלי לשנות חיים שלמים? כל הטרגיות והכינורות העצובים שמתלווים במהלך חייו של כל עולה חדש – כל זה אחרי שלוש שעות בלבד? התקשיתי לתפוס את העניין.
כל הטיול ברחובות הקסומים של קייב לא הצלחתי להבין איך טיסה של כל כך מעט שעות הסתכמה בשנים של מעבר דרסטי.
כשעלינו, בהתלבטות בין ירושלים ליקנעם, משום מה, זכתה נתניה. כשאני בת יחידה להורים קצת אחרי גיל 20 ו-30, עברנו לשכונה הכי…מעניינת בעיר? כור היתוך של שנות ה-90' הייתה שכונת "דורה". אחת השכונות הותיקות בעיר, וככזו היא לא ביישה את מעמדה ודאגה להתפרק ולגסוס יותר ויותר במהלך השנים. כילדה, דורה נראתה לי כמו חוברת קומיקס אוטנטית והאנשים כמו קריקטורות חולפות. תמיד הייתי חושבת איך שכונה אחת קטנה יכולה להכיל בתוכה כל כך הרבה סיפורים של אנשים כל כך שונים אחד מהשני.
צילום: משה שי
בקומה הראשונה בבניין שלנו גר סבא קוקה. הוא היה קשיש נמוך קומה, שתמיד חייך. קוקה תמיד היה מקבל מכתבים, אבל מעולם לא שמענו קולות של אנשים נוספים מהדירה שלו. אני הייתי מציירת לו ציורים ולפעמים, כשאמא הייתה מסכימה, נכנסת לשתות אצלו כוס מיץ אחרי נסיעה קצרה ברולבליידס. כשהייתי נשארת לבד בבית, תמיד הייתי שואלת את עצמי איך קוקה מצליח לשמוח ולחייך לכולנו כל הזמן כשהוא לבד בבית כל כך הרבה. ובינתיים הייתי ממשיכה לצייר לו בתים, פרחים ועננים.
לימים גיליתי ששנינו לא באמת היינו לבד, כי בכל פעם שהייתי חוזרת הביתה מבית הספר, קוקה היה דואג להציץ שאני בסדר ולחכות עד שאסגור את הדלת בקומה השלישית. וככה שנינו ידענו שאנחנו לבד אבל ביחד.
בקומה השנייה גרה ילדה בלונדינית שמשום מה תמיד אמא שלי הייתה הולכת להעיר אותה בבקרים לבית הספר. "אמא שלה עסוקה והיא לא נמצאת בבית לפעמים רק בלילות, לפעמים רק בבקרים ולפעמים לאורך כל היום", הייתה מסבירה לי אמא שלי. ואותי תמיד הפחידה המחשבה שיום אחד גם אמא שלי תהיה כל כך עסוקה שאמא אחרת תבוא להעיר אותי ואת הילדה הבלונדינית.
מול הבית תמיד חנה לו ואן מלא בהדפסים של שרית חדד גרסת 1999 (גרסת האפטר תלתלים) וכל השכונה חיפשה את איש המסתורין שנוהג בנכס הזה -
"אולי הוא הנהג הפרטי שלה?"
"נראה לך?! בטח סתם מעריץ מטורף".
"לא! אני אומרת לך. בטוח מישהו מההפקה שלה. תסמכי עלי- יום יבוא והיא תבוא לשכונה שלנו".
(היא מעולם לא באה)
ובינתיים מכל הבתים השמיעו את הלהיט החדש "יפה שלי" של הזמר המתחיל הזה… נו… איך קוראים לו – אייל גולן?
למרות השוני המוחלט בין רוב ילדי השכונה, בדבר אחד כולם היו מסכימים להיות זהים- באוכל שלוקחים להפסקת 10. אם לא קנית לחמנייה ושוקו ב"מכולת של יוסי" אתה כנראה לא תושב השכונה. יוסי היה גם זה שהסכים לקבל את ה-1000 אגורות שהבאתי לו בשקית ניילון קטנה, כדי לקנות לאמא ההריונית שלי את הגלידה שהיא כל כך רצתה כל הלילה – בהפתעה כמובן. אני עד היום לא זוכרת לגמרי כמה עלתה הגלידה, אבל את כובד השקית והצחוק של יוסי מחזיק אותה אני זוכרת היטב.
צילום: תמר מצפי
עד היום כשאין ברירה ורק קו 8 מגיע – הוא לוקח אותי לסיבוב לא רצוני לשכונה שגדלתי בה ותמיד מדהימה אותי המחשבה שלא משנה כמה החיים שלי ישתנו- השכונה הזו לנצח תישאר קפואה בתמונה אחת- התמונה שלי בת שש הולכת יחפה באוגוסט על האספלט ומחפשת חלזונות. קוקה כבר כנראה לא בין החיים, הילדה הבלונדינית כנראה כבר בעצמה מעירה ילדה בלונדינית קטנה והואן של שרית חדד כבר מזמן הפך לטויוטה חסרת כל חן. יוסי עדיין מוכר לחמניות עם שוקו ואני עוזבת את נתניה.
אז אומנם שלוש שעות זה מעט, אבל בהגדרת חיים זה כנראה נצחי.
//מילה סביטלמן